שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד ב[עריכה]

המביא כדי יין:    אית ספרים דגרסי לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם אחד אחד. כלומר לא יביאם בסל ובקופה כדים הרבה משום דמחזי כמי שמביאם למכור אלא יביאם אחד אחד ואפילו בסל או בקופה. אבל מביא הוא על כתפו. ומדקאמר אבל מביא משמע דאפילו הרבה כדים שרי ליה ואף על גב דדמי קצת לעובדין דחול. וכן גריס הריטב"א. אבל בספרים שלנו לא גרסי יביאם אחד אחד אלא אבל מביא הוא על כתפו כלומר אחד ולא יותר.

וא"ת והא בפרק מפנין משמע דאפושי במשאוי טפי עדיף. וי"ל דהתם מיירי מזוית לזוית שאין דרכו בחול להרבות משאוי בביתו אלא מעט מעט הוא מוליכו למקום שירצה והלכך כשהוא משנה בשבת לאפושי במשוי טפי עדיף דלא מחזי כעובדין דחול. אבל הכא מיירי ממקום למקום שדרכו בחול לאפושי משאוי כדי שלא יתבזה פעמים שלש אי מרבה בהלוכא. והלכך הכא השתא ביום טוב דממעט במשאוי טפי עדיף משום דלא מחזי כעובדין דחול. והיינו דאמרי בגמ' דדרו בריגלא כו'.

המוליך את התבן כו':    אורחא דמלתא נקט לפי שאין אדם עושה ביתו רפת בקר נקט המוליך לומר שהוא מוציא התבן מביתו להוליך למקום הבהמות. אבל גבי יין שהוא מביאו לביתו נקט המביא. ופירש רש"י ז"ל תבן להסקה או לבהמה. אבל בירושלמי אוקמוה למתניתין כר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע. וכתב מורי נר"ו דמהכא שמעינן דלדידן דלית לן נפש בהמה במשמע אסור להוציא תבן ביום טוב מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמתו עד כאן. וכן ראיתי לשאר המפרשים דלר' יוסי לא שרי לטרוח להוליך דרך רשות הרבים. אבל הריטב"א כתב דכיון דבגמרא דילן לא אוקמוה כר' עקיבא משמע דסבירא לן דר' יוסי הגלילי בהא נמי שרי כיון דמוכן ומיוחד לבהמה. אבל נוטלה בידו כדאיתא במתניתין. דהא במידי דחזי לבהמה אפילו ר' יוסי הגלילי מודה שמטלטלין ונותנין לפניו:


דף ל עמוד א[עריכה]

גמרא ואי לא אפשר שרי:    פירש רש"י כגון שאין לו סודר. ויש מפרשים ואי לא אפשר כגון שהוא מים ולא יין ולא שמן ולא פירות דאיכא למיחש לליבון או דברים הצובעים שרי בלא סודר. ואמרו בתוס' דמהכא שמעינן דאסור לשרות בגד במים דשרייתו זהו כבוסו. והכי אסיקנא בשבת כר שיש עליו לשלשת מקנחה בסמרטוטין משום דשרייתו זהו כבוסו. ודוקא בדבר מלוכלך אסור לשרות במים אבל בדבר נקי לא מיקרי כבוס עד שיסחוט דהא מערמת אשה וטובלת בבגדיה. והלכך אם טינף קטן על בגדיו אסור ליתן מים עליו אלא מקנחו בסמרטוט עד כאן.

כל שכן דמפשה במשוי:    פירש הרשב"א דהא דאמר כל שכן אמתניתין סמיך דתניא לא יביאם בסל ובקופה דמשמע דטפי עדיף אפושי בהלוכה מלאפושי במשוי. והקשה מורי נר"ו דמאי האי דאמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא קא מפשה בהלוכא. ואי אמתניתין סמיך מה בכך דהא תנן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא על כתפו ואף על פי שמרבה בהלוכא. ונראה שאין כל הדברים שווין שהמביא כדי יין בקופה נראה כעובדין דחול ביותר וטוב לו להרבות במהלך ולהביאן על כתפו ולא שיביאם בקופה דנראה כעובדין דחול ויש לחוש על זה הרבה. אבל חצבא רבה אין ראוי לחוש לעובדין דחול כל כך וטוב לו שיביא בחצבה רבה כחול ולא ירבה בהלוכא. וכן לאידך גיסא. עד כאן לשונו.

תכסייא בנכתמא:    כתב מורי נר"ו דמתוך לשון רש"י ז"ל נראה שאינו גורס זמנין דנפיל ואתי לאתויי. ואזיל לטעמיה שפירש בפרק קמא דמדאורייתא כל הוצאה מותרת משום מתוך וכן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ואף על פי שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפילו הכי לא מצי אמר זמנין דנפיל ואתי לאיתויי דהיא גופא דרבנן ואנן ניגזור ביה. אבל לפי שיטת הגאונים שפירשו דכל שאינו צורך היום אסור מן התורה אתי שפיר עד כאן. וגם הריטב"א ז"ל לא גריס ליה משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביום טוב במה שירצה ואין החשש בכאן אלא שמא ישובר ויוליך השברים בידו שהם נולד והא אפילו בטלטול כל דהוא אסור. והכי גרסינן בנוסחי דוקני זמנין דמתבר ואתי לאתויי.

תנן. אין מספקין:    פירוש ביום טוב משום שמחה גזרה שמא יתקן כלי שיר. ולא מיירי באבל דאלו באבל אפילו בחולו של מועד אסור ואין צריך לומר ביום טוב כדאיתא התם.

גרסת רש"י ז"ל והני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי כו':    ולא גריס וקא מיגנדר חצביהו וקא מתיאן להו משום דאילו עבדי הכי הא קא עבדי איסור דאורייתא ואם כן אמאי אמרינן הני מילי בדרבנן כו'. ובתוס' אמרו דגרסינן ליה וכגון דלאו אדעתייהו דלית ביה איסורא דאורייתא. ולא נהיר. ועוד אמרו בתוספות דמכאן יש לאסור לישב על אסקופות הבית בשבת אלא או כולו חוץ או כולו פנים דאיכא למיחש שמא ירוק לחוץ או מטלטל חפץ ומביאו או מוציאו.

אלא הנח להן לישראל וכו':    ודוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה. אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד ליתיה להאי טעמא ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה כן אמר הריטב"א ז"ל.

ולא היא לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן:    ואף על גב דהתם בשבת אסיקנא דוקא בדרבנן כאוקמתא קמייתא דהכא איכא למימר דפליגן אוקמתי אהדדי וקיימא לן כההיא דהתם לחומרא. ויש מפרשים דלא פליגן דהא דאמרינן הכא דאפילו בדאורייתא לא מחינן לאו דאורייתא ממש אלא כל דאתי מדרשא דקרא כגון תוספת. והתם דקאמר דרבנן לישנא קלילא נקט דכל דאתי מדרשא כיון דאיסוריה קיל כגון תוספת דליכא אלא עשה קרי ליה דרבנן כלומר כעין דרבנן והוא הנכון. והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נראה לי נכון.

ועוד איכא למימר דאפילו לדידהו דלא מחי היינו דוקא בדקים לן בגווייהו דלא מקבלי. אבל אי מספקא לן אי מקבלי אם לאו ודאי מחינן. והכי מוכח פרק במה אשה דאמרי התם בשעה שגלו ישראל היו אויבים הורגין כו' אמר להם הללו נמי רשעים הם שהיה בידם למחות ולא מיחו כו' כדאיתא התם. וכן אמרו בתוספות.

וא"ת ובתוספת אמאי נשים חייבות דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא. וי"ל דבסוכה מרבינן מהאזרח לרבות את הנשים וודאי לתוספת מרבינן דאי לעיקר היום הא איכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא דאמרינן וקא אכלי ושתו עד שחשכה אמרו בתוס' דמהכא שמעינן דתוספת יש לו שיעור. ואומר ר"י ז"ל דהוא כחצי שעה והוא הדין לתוספת שבת.

ואם תאמר אם כן מאי האי דאמרינן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשכה ודאי מדליקין והא תוספת היום הוא ואסור. וי"ל דהכי קאמר ספק חשכה אין מדליקין את הנרות ואפילו לומר לנכרי להדליק אסור. אבל אינה חשכה ודאי הוא אינו מדליק אבל הנכרי מדליק משום דשבות בתוספת שריא.


דף ל עמוד ב[עריכה]

מן הסמוך לה נמי הא קא סתר אוהלא:    פירוש דקא סלקא דעתין השתא דמאי סמוך לה מה שעבה ונתון על הסכך. ואמר שמואל דלא היא אלא מן הסמוך לדפנות. והקשה מורי נר"ו דאם כן אפילו דופן עצמו לישתרי דהא סוכה דעלמא היא ואין צורך בדפנותיה לשום היתר וכל מחיצה שאינה מתרת מותר לפרצה ולסלקה בין בשבת בין ביום טוב וכדאמרינן פרק כל גגות גבי כותל חצר שנפל דאמר שמואל נגידו לי גלימא. ובפרק מי שהוציאוהו פרקינן לא קשיא כאן בדופן שלישית כאן בדופן רביעית דדופן רביעית אפילו של סוכה דמצוה מותר לפרצו ולסלקו ביום טוב כיון דלא אתי להתיר. ואף רש"י חזר בו ממה שכתב בפרק כל הכלים ובפרק קמא דסוכה גבי פרסו סדינים על העמודים. ותירץ נר"ו שרש"י נשמר ופירש כאן שהדפנות ארוגות כדי ליתן טעם שמתוך שהן ארוגות אסור לנטלן ביום טוב דהוי כסותר. אבל הסמוך להן מותר שמתוך שהוא אינו ארוג אינו נראה שהוא מן הדופן. עד כאן לשונו נר"ו.

אבל עצי סוכה דחלה קדושה עליהו כו':    ואם תאמר אם כן אפילו בסוכה דעלמא למה מועיל בה תנאי דעל כרחו בודל הוא ממנה משום סתירת אוהלים. וכתב מורי נר"ו שרש"י ז"ל נשמר מזה ופירש אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אוהלא חיילא קדושה עלייהו ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה עד כאן. ופירוש לפירושו אבל סוכה רעועה דעלמא מתנה עליה שתהיה ראויה לו לכשתפול מידי דהוי אנר שמתנה עליו וכדברי הירושלמי. אבל בסוכה דמצוה דאיכא משום קדושה לא פקעה בתנאי כיון שחלה בין השמשות שאי אפשר לו לסותרה. דבשלמא סוכה דעלמא ליכא אלא משום מוקצה ובה סגי תנאה לכשתפול ואף על פי שאי אפשר לסותרה בין השמשות. אבל בסוכה דמצוה איכא תרתי מוקצה וקדושה שחלה עליה בין השמשות כיון שאינו יכול לסותרה. וכיון שחלה לא מהני בה תנאה דתו לא פקעה.

ונמצא שלשה דינין בדבר: סוכה דעלמא דליכא אלא מוקצה מהני בה תנאה ואף על גב דלא חזיא בין השמשות. נויי סוכה נמי מהני בה תנאה כיון דחזו בין השמשות ובאומר איני בודל מהן כל בין השמשות. סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה כיון דאיכא תרתי דלא חזו בין השמשות משום סתירת אהל וחייל עלה קדושה ועוד דאיכא איסור מוקצה. עד כאן לשונו. וכן כתב הריטב"א שדעת רש"י ז"ל דמשום איסור סתירה הוצרך ליבדל מסוכה דמצוה. וכיון שהוכרח ליבדל ממנה הוכרח לחול בה שם חג וקדושה וכיון שכן לא כל הימנו להתנות. נראה שדעת הרב נוטה לדעת מורי נר"ו.

אלא שאין דעת הרשב"א כן. דכיון דאקשינן ולא מהנה בה תנאה והתניא וכו' ופירקו אביי ורבא באומר איני בודל משמע דלמאי דאקשי מי לא מהני תנאה קא פריקו ולומר דאפילו אעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דאיני בודל אבל בשאר תנאי לא אלא דוקא בסוכה דעלמא. דאי לא הוה להו לאביי ורבא לפרושי ולומר שאני נויי סוכה דמהני בהו תנאה. והא דאמר אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עליהו כו' היינו כשלא אמר איני בודל אלא בתנאי אחר.

ומורי נר"ו כתב שכבר נשמר מזה רש"י וזהו פירוש לפירושו: מאן דרמי מתנייתא אהדדי סבר דכיון דעיטור סדינים וקרמין בטילו לגבי סוכה הוו להו כסוכה ועלייהו ועל הסכך אמר שאם התנה עליהן הכל לפי תנאו. דסלקא דעתין השתא שהתנאי הוא שיאמר על אותן נויין דעתי שאוכל מהן למחר. ובכיוצא בזה אף על הסוכה עצמה שהיא רעועה יכול להתנות כן שדעתו ליהנות ממנה אחר שתפול למחר. ואמרי אביי ורבא שאינו כן שתנאי המועיל לנויין הוא שיאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא קדושה עלייהו כלומר שבידו ללוקחן כל בין השמשות דליכא משום סתירת אהל. אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עליה שאי אפשר שיקח מהן כל בין השמשות משום סתירת אהל איתקצי שבעה שכיון שהוא רוצה שתהא סוכה של מצוה מה שהתנה שאינו בודל ממנה כל בין השמשות אינו מועיל כלל דכיון שאינו בידו ליקח מהן באותה שעה על כרחו נחתא עליה קדושה ואיתקצו לשבעה. ואביי ורבא לא באו אלא לבאר שהתנאי המוזכר בברייתא זו היא שאומר איני בודל מהן כל בין השמשות. ואם כן הא דתניא אם התנה עליהן הכל לפי תנאו אין עצי סוכה בכלל דכיון דחיילא קדושה עליהו בין השמשות על כרחו שאי אפשר לסתור הילכך איתקצו לשבעה.

ותדע לך דאם איתא דלסוכה דמצוה מהני בה שום תנאה כי אקשינן לעיל אהא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומי מהני בה תנאה כו'. אמאי דחיק ופריק סיפא אתאן לסוכה (דעלמה) דעלמא ויהיב סכינא חריפא למפסק מתניתא דתניא ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומפרש דהאי ואם התנה לא קאי אסוכת החג דסליק מינה אלא אסוכה דעלמא. ולמה ליה לדחוקי נפשיה לימא הא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאה בסוכת החג ובאומר איני בודל מהן כל בין השמשות כי היכי דמוקמי אביי ורבא האי ואם התנה עליהם דברייתא דסיככה כהלכתה. ואין לומר דאביי ורבא מוקמי האי ואם התנה דלעיל בסוכת החג וכמו שפירש הראב"ד. דאם כן הוה להו למימר אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אי נמי לימא אלא אתאן לסוכה דמצוה ואביי ורבא דאמרי תרוייהו כו'. אלא ודאי אביי ורבא מוקמי לה כשמואל בסוכה דעלמא וכמו שכתב הרשב"א על הראב"ד ז"ל.

ועוד דאם איתא דנויין ועצי הסוכה מהני בהו תנאה דאיני בודל מהן ולא מהני כי אמר דדעתו עליהן אחר בין השמשות אמאי אמר אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו הוה ליה למימר סתמא אבל חיילא קדושא עלייהו ויהא במשמע נויין וסוכה כשלא אמר איני בודל מהן דלא מהני בהו תנאה אחריתי דהא בנויין איכא משום מצוה ויש להם לומר שם קדושה במקצת. ועוד דאם כן דהאי סיפא אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו מיירי בשלא התנה בתנאי דאיני בודל אלא בתנאי אחר הוה ליה למימר התם כלומר ברייתא דסככה באומר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא קדושה עליהו. אבל הכא כלומר ברייתא דר' יהודה בן בתירה בעצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו ואיתקצי לשבעה. דהא בכל דוכתא דאקשינן מתניתין וברייתא פרקינן הכין כדאשכחן בפרקין דלעיל ומי בעיא זמון והתניא וכו' ופרקינן לא קשיא הא בה הא באמה וכן באידך פרקין הא בביבר מקורה וכו' וכן בכולה תלמודא פריק הא בהך גונא והך בהך גונא. אלא ודאי אביי ורבא לא פרישו אלא הך ברייתא דסככה בקרמין בלחוד לומר שלא התירה על ידי תנאי אלא מה שראוי לו בין השמשות דהיינו נויין דלית בהו משום סתירת אהל אבל עצי וכו' לא. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו והוא עיקר.

אלא דנראה לי דלאו דוקא בנויין באומר איני בודל אלא הוא הדין בתנאי אחר. אלא שאין נראה כן מפירוש רש"י ז"ל וראוי להחמיר. ואף על גב דהכא משמע דנוי סוכה אסורין משום מוקצה ובשבת פרק במה מדליקין משמע דאיסוריהו משום בזויי מצוה. איכא למימר דהא בהא תליא דאיסור מוקצה ליכא אלא מפני שאסור לסלקם משום בזויי מצוה. ואי ליכא אלא טעמא דבזויי הוה אמינא דלטלטל מיהא שרי לכך איצטריך טעמא דמוקצה איתקצי לשבעה. ודוקא לשבעה. אבל לשמיני חג עצרת דאין איסורו אלא משום מוקצה בלבד מהני בה תנאי ובלבד בסוכה רעועה ובאומר שאינו בודל מהם בין השמשות דשמיני. וכן דעת הרא"ה ז"ל וכן דעת הריטב"א ז"ל והוא הנכון.

וכן נראה מן התוספתא דגרסינן התם אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר עד כאן. דמשמע דהאי יום טוב אחרון הוא שמיני חג עצרת כדאמרינן בחגיגה מי שלא חג יום טוב הראשון כו' ויום טוב אחרון של חג כלומר דהוא שמיני חג עצרת. והאי אם אמר לכשארצה אטול לא קאי אלא איום טוב אחרון של חג ולא אשבעת ימי החג לפי שאין תנאי מועיל לסוכת החג. ושלא כדברי הרשב"א שפירש דאסוכת החג קאי כן נראה לי.

ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגין כו':    פירוש דהא אתרוג ולולב דינם כסוכה דהא בחדא פרשתא כתיבי וכולהו מעניני מצות סוכה נינהו ואכולהו כתיב שבעת ימים.

ואוכלה למחר:    פירוש דאין בדעתו להקצותו אלא ליום אחד ואפילו ליום אחד לא הקצהו אלא משום דכל היום כשר לכך והילכך אוכלה ביום שני. והא דאמרינן יוצא בה ואוכלה לאלתר אמרו בתוס' דהיינו דוקא מהני (דכל) דחול המועד שלא הוקצו אלא למצותן גרידא ועביד ליה מצוה אזיל ליה מוקצה. אבל ביום טוב ראשון פשיטא דאסור.


דף לא עמוד א[עריכה]

מתני' ומביאין עצים מן השדה כו':    וא"ת והא איכא משום מעמר כדאמרינן האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר. וי"ל דאיסור מעמר אינו אלא במקום גידולו כמלחא ממלחתא ששם עושין המלח. והכא נמי כיון שהוא במקום שאין גדלין שם שרי.

גרסת הספרים איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאי או לחומרא:    לקולא קאמר דקאמר תנא קמא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר כיון דאית לה פותחת אפילו תוך תחום שבת. או דילמא ר' יוסי לחומרא קאמר דקאמר תנא קמא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר דוקא דאית ליה פותחת אבל לית ליה פותחת אפילו סמוך לעיר נמי לא. תא שמע דקתני כו'. ויש מקשין דלטעמא בתרא מאי חומרא איכא לר' יוסי דהא חדא משום חדא היא דלר' יהודה תליא בסמיכות ולר' יוסי תליא בפותחת. ולי נראה דאיפשר דר' יהורה אית ליה תרתי לקולא דכל שהוא סמוך לעיר בין אית ליה פותחת בין לית ליה אבל בתחום שבת דוקא בראית ליה פותחת. ור' יוסי מחמיר ובעי בין סמוך בין רחוק פותחת.

אבל רש"י ז"ל לא גריס לא קולא ולא חומרא. ואסיקנא לגרסתו דר' יוסי תרתי לקולא קאמר מדקתני כל שנכנסין ולא קתני והוא שנכנסין מכלל דשמע לר' יהודה דבעי פותחת ודוקא סמוך לעיר ומהדר ליה איהו דכל שנכנסין בפותחת אפילו רחוק כמה מותר. דאי לא ליתני אם יש לו פותחת מאי כל דהא יש קרפף שאין בה פותחת. ומדתני ר' יוסי לישנא יתירא ואפילו תוך התחום שמעינן נמי מילתא אחריתא לקולא דלר' יוסי כל שהוא סמוך לעיר לא בעי פותחת. דאי לר' יוסי כולה מלתא תליא בפותחת ומה לי למימר ואפילו בתוך תחום שבת לימא סתמא כל שנכנסין לו בפותחת ותו לא ולישנא דכל אפילו רחוק משמע. אלא אשמעינן אגב אורחיה דהרחוק הוא גריעות ובהא בעינן פותחת אבל בסמוך לא. ונמצא דר' יהודה תרתי בעי סמוך ופותחת.

ובנוסחי עתיקי גורסין כן שמע מינה תנא קמא תרתי בעי. אבל רש"י ז"ל פירש דר' יהודה לא בעי תרתי אלא לדידיה בסמיכות תליא מילתא בין אית ליה פותחת בין לית ליה. דאי ר' יהודה בעי פותחת והאי דלא אדכר ליה משום דסתם קרפף יש לה פותחת למה ליה לר' יוסי למדכר אפילו שיש פותחת דהא כולהו פותחת אית להו וליתני ר' יוסי אומר בתוך תחום שבת. אלא ודאי שמעיה לר' יהודה דאמר בין אית לה פותחת בין שאין לה פותחת. ומהדר ליה ר' יוסי דכל למי שיש לה פותחת אפילו רחוק כמה מותר. ולא נהיר דאם כן פשיט בעיין לחצאין ואיהו לא קא בעי הכין כפי הגרסא שהבאתי.

הלכה כר' יוסי להקל:    פירוש ומשום דמסתבר טעמיה דר' יהודה איצטריך למפסק הלכה כר' יוסי ולא סמכינן אכללא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי.


דף לא עמוד ב[עריכה]

והא אמרת רישא אין מבקעין כלל:    פירוש דקא סלקא דעתין דרישא דמתניתין דאסר לאו משום מוקצה אלא משום איסור בקוע. והכי קאמר אין מבקעין עצים ביום טוב כלל מן הקורה המוכנת להסיק ואין צריך לומר מן הקורה שנשברה ביום טוב שהיא אסורה משום נולד. וזו ואין צריך לומר זו קתני והדר קתני דבקופיץ שרי.

מתני' נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. ואוקימנא לה בגמרא באוירא דלבני שהם סידור לבנים בלא טיט:    ולא שיהא כל הבית כן דאם כן הוי אהל עראי ואכתי איכא משום סתירה בדרבנן. אלא כל הבית בנין קבוע ויש בו פתח סתום באוירא דלבני. וא"ת ולרבנן כיון דאינו יכול לפוחתו הרי הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה. כבר פירש רש"י ז"ל דאף על גב דאינו יכול לפוחתו ביום טוב לא אמרינן מוקצין הן מחמת איסור ואסח דעתיה מיניה דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן ביה שהוא מוקצה כיון דליכא אלא איסור שבות דאין מגביהין. ומדבריו למדנו דאפילו לרבנן מוקמינן ליה באוירא דלבני. ואף על גב דמשמע דמשום קושיא דאקשינן לר' מאיר והא קא סתר אוהלא מוקמינן ליה בהכין לא היא דהוא הדין דקשיא לרבנן אמאי נוטל ממקום הפחת. אלא אקשינן לר' מאיר משום דלדידיה קשיא טפי דקא שרי לפחות. כן פירש מורי נר"ו.

הני לבני דאייתר מבנינה שרי לטלטולינהו:    פירש רש"י ז"ל דמהשתא לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהם עד כאן. פירוש לפירושו דוקא בדאית תורת כלי עליהם הא לאו הכי בעינן שישב עליהן מבעוד יום כדאסיקנא בפרק כל הכלים גבי נדבך של אבנים ולא סגי במחשבה או שיעשה בהן מעשה. והילכך לענין הפסק דוקא לבנים לא (בעיין) בעינן מעשה מערב שבת משום דמעשה אדם הן ולאחר שנשרפו בכבשן תורת כלי עליהן. אבל אבנים דליכא תורת כלי עליהן אסור לטלטלן אלא אם כן ישב עליהן מבערב או שעשה בהן מעשה. אלא אם כן חזיין לבית הכסא דשרו משום כבוד הבריות. אבל אי לא חזיין לבית הכסא הותרו בשני דרכים אלו לכל דבר בהתחלת אותו תשמיש מבערב או שעשה בהן שום מעשה לשם אותו תשמיש. מורי נר"ו.

שרגינהו ודאי אקצינהו:    וא"ת אם כן היכי שרי ר' מאיר לטלטלן דהא מוקצות נינהו. כבר פירש רש"י ז"ל דמתניתין דשריא לטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש הוא ומשום שמחת יום טוב וכדאמר ר' זירא ביום טוב אבל לא בשבת כלומר משום טלטול והכי מיפרשא התם פרק בכל מערבין. ואמרו בתוס' דמהאי טעמא לא מחינן להני נשי שמפנות אפר הכירה כדי להדליק האש ואף על גב דאפילו ר' שמעון מודה באפר שהוסק ביום טוב. דכיון שהטלטול בשביל צורך אוכל נפש שרי עד כאן לשונו. ויש מפרשים דלא שרי אלא מה שהתירו הם בפירוש משום שמחת יום טוב דהא במילי אחריני אשכחן דלא התירו משום שמחת יום טוב ביום טוב כשבת. והראשון עיקר.


דף לב עמוד א[עריכה]

מתני' אין (פותחין) פוחתין את הנר כו':    פירש רש"י אסור ליטול מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו ולחקוק מפני שעושהו כלי. ולהאי פירושא לישנא דפוחתין הוא לשון חקיקה מלשון פחד ופחת. והכי פירושו אין עושין פחת בנר וקרי ליה נר על שם סופו.

והקשה רבינו תם ז"ל דכל זמן שלא הוסק כלי אדמה הוא ואינו מקבל טומאה וכדתנן כלי אדמה כלי גללים אינן מקבלין טומאה. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל במסכת שבת דכלי אדמה הוא מן האדמה קשה שחוקקין אותה ועושין אותה כלי לא קשיא דהכא מיירי בשגיבל הטיט דבהא חשוב כלי אי נמי במין אדמה שאינו להסק ולעשות ממנו כלי חרס. על כן כתב רבינו תם ז"ל דודאי כך היה מנהגם שהיו עושים מתחלה הכלי עם תוכו ואחר כך מכניסין אותו בתנור ומשהין אותו שם ליבש הלחלוחית שבו כדרך שמיבשין אותו היום בשמש ומתקנין אותו ואחר כך חוזרין אותו לתנור לחסמו עד כאן.

וראיתי רבים חולקים לישב המשנה והגמרא לפירוש רבינו תם. יש מפרשים דלאותה חקיקה ותיקון שעושין כדי להשוותו כשמוציאין אותו מן התנור קתני מתניתין אין פוחתין דאותו תיקון משוי ליה מנא אף על פי שאינו ראוי עדיין ליתן בו דבר לח שעדין הוצרך להחזירו לתנור פעם שניה. ור' יהודה פליג עליה דאינו כלי עד שיסיקנו פעם שניה. וכן היו עושין אלפסין חירניות אלא דתנא קמא סבר דכיון דהוסקו פעם ראשונה ויש להם תוך אף על פי שלא נתקנו עדין תורת כלי עליהן שהרי אוכלין בהן בלא תיקון אחר. ור' אלעזר ברבי צדוק סובר שאין אלו כלים עד שיתקנם אותם.

ויש מפרשים דאפילו לא תקנו מיד בהסק ראשון חשוב כלי. והאי אין פוחתין אין אופין קאמר משום דעל ידי אפיה הוא מתייבש קצת ונראה כנפחת. מורי נר"ו. ומוקמינן לה כר' מאיר משום דבהסק ראשון חשוב כלי וקרינן ביה גמר מלאכה ור' יהודה בעי הסק שני. וכן מפרשין אלפסין חירניות. והנכון שבפירושין שדרכם של יוצרים היה לעשות כסויי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומסיקין אותם בכבשן עד שמתייבשין ואחר כך נוטלין הכסוי ומתקנין אותם וחוזרים ומסיקין אותם. ועל נטילת הכסוי תניא אין פוחתין כלומר אין פוחתין ונוטלין הכסוי דבנטילת הכסוי נעשה כלי חרס. וכן אלפסין חירניות היו עושין להן כיסוי וכדאמרינן בירושלמי דמסכת עדיות גבי פלוגתא דביום ברא שמים וארץ ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים כדלפס וכסויו. ור' יהודה לא חשיב ליה כלי עד שיסיקנו פעם שניה. ורבנן דאלפסין אפילו לא ניטול הכסוי חשיבי ליה כלי ליטמא במשא הזב דהיינו היסט.

וא"ת והא אמרינן לקמן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ומהאי טעמא פכין קטנים טהורין. וי"ל דשפיר הן באין לכלל מגע אחר שעומדין ליפתח. ומהאי טעמא כלי עץ המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט לפי שראוי הוא ליפתח ולבא לכלל מגע.

גמרא הא דאמרינן חזי לקבולי:    (פשיטא) פשיטי לאו דוקא אלא הוא הדין דבר יבש לצורך המועד כגון פלפלין וכיוצא בהן. דאי לא נהי דבפחתת נר לר' יהודה לא משוי ליה כלי מכל מקום היכי שרי ליה לעשותו ביום טוב דהא איכא טרחא דלא צריך. ונמצא שלש מחלוקות בדבר:

ר' מאיר ור' אלעזר בן ר' צדוק סברי דהסרת הכסוי אחר שנתנו בתנור פעם ראשונה משוי ליה מנא. ולרבנן דר' אלעזר בר צדוק משנתנו בתנור פעם ראשונה הוי ליה כלי ואפילו לא הוסר הכסוי מעליו. ולר' יהודה אפילו הוסר הכסוי לא הוי כלי עד שיצרפנו בכבשן דהיינו פעם שנית. ולפי זה מתניתין דאין פוחתין את הנר דהיינו נטילת הכסות לא אתיא כרבנן דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאילו לדידהו אפילו לא הוסר הכסוי הוה ליה כלי ולתנא דמתניתין דוקא בשהוסר הכסוי. וזה שלא כדברי הרשב"א ז"ל.

תנו רבנן אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חירניות:    כלומר אין פוחתין כסוי האלפסין. ולפי שבפחיתתן הוא חשוב גמר עשייתן קרי להו עושין כן נראה לי.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין כו':    פירוש משום דחזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן שרי דבפחיתתן לא משוי מנא עד שיצרף. אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור. הרא"ה ז"ל. אבל הריטב"א ז"ל פירש דרבן שמעון בן גמליאל סבר דתשמיש בני עיירות ובני כפרים הוי מלתא דחשיבא ליום טוב ושרי אבל נר אין תשמישו עיקר ולא חשיב אלא לשמן לפי שקיבולו מועט.

ואין עושין פחמין:    פירש רש"י ז"ל משום עשיית כלי בהדי אידך דמתניתין. והא דאקשינן בגמ' פשיטא הכי קאמר דבלאו מהאי טעמא איכא למיסר דהא לא חזי לצורך יום טוב אלא לצורפים. ואסיקנא דחזי ליום טוב והלכך איצטריך. והרא"ה פירש דלא נאסר פחמין אלא משום מראית העין שמא יאמרו דלצורך אומנין הוא עושהו. ואף בזמן הזה שדרך להשתמש בו לצורך בישול אסור הואיל ונאסר נאסר. וכל שכן לפירוש רש"י ז"ל שאסור דהא איכא משום עשיית כלי.


דף לב עמוד ב[עריכה]

שרקין ליה תנורא ביומא טבא:    פירוש והוא תמה היכי שרי לגבל הטיט ביום טוב. ואהדר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן שהוא מגובל מעצמו. והני מילי דציירה מאתמול כלומר שנתקו ממקומו מאמש.

אמר רבינא וקיטמא שרי:    פירש רש"י ז"ל שרי לגובלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשה רבינו תם ז"ל דהא במסכת שבת משמע בהדיא דאפר בר גבול הוא. ויש מפרשים דאגריפת התנור דלעיל קאי ולימא דמותר לגרוף אפר ביום טוב בלא שנוי. ולא נהיר מדלא אייתי לה לעיל. והרשב"א פירש (דהוי) דהיינו טעמא דשרי לגבל אפר ביום טוב משום דאי אפשר לגבלו מערב דמיד הוא מתייבש. אבל עפר שהוא לח יום או יומים אסור. ולפי זה לא שרינן אפר אלא במקום שלא ימצא טיט.

והרא"ה ז"ל פירש דלא נאסר אפילו טיט ביום טוב היכא דלא אפשר מבערב יום טוב כיון דצורך אוכל נפש הוא אלא משום חשש הרואין שיאמרו דלבנין הוא צריך. אבל בגבול אפר דליכא למיחש שרי. ועדין הוצרך לטעם הרשב"א ז"ל דאי אפשר לגבל אפר מערב יום טוב ומשום הכי שרי.

ומורי נר"ו רצה להעמיד דברי רש"י לפי שראה לרבינו חננאל ולהרי"ף ולהרמב"ם ז"ל שפירשו כן וכתבו שהאפר אינו בר גיבול ואי אפשר לעמודי עולם שיטעו בזה. ופירש נר"ו דמה שאמרו שהאפר אינו בר גיבול לא שלא יתחייב המגבלו בשבת. אלא לומר דטעמא שאסור לגבל את הטיט מפני שנראה כמגבלו לצורך בנין שרוב כל מגבלי טיט לבנין הלכך אסור וכמו שאסרו לבקע בקרדום מפני שנראה כעושה כלי מפני שרוב המשתמשין בקרדום לצורך בנין הוא. אבל באפר מותר שהאפר אינו בר גיבול לצורך בנין וידוע הוא דלצורך יום טוב הוא עושה הלכך מותר לגבלו ולטוח בו פי התנור. ונראה שדעת הרא"ה נוטה לדעה זו.


דף לג עמוד א[עריכה]

וכן קדרה:    פירוש כדרך שאסרו במתניתין להושיבה על גבי חביות. אבל כדרך שאנו מניחין על כירה בין בכירה קבועה בין במטלטלת שרי כיון דלהכי עבידא ולצורך תשמישן הידוע. ועוד נראה לי דלא נאסר אהל עראי אלא בזמן שהוא עושין כותלים וגג. אבל בכירה שלנו כבר היו שם הכותלים ומותר.

לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה:    פירוש ומשום מוקצה שמיחדה להסקה וכן במקל שלא ניתן אלא להסקה. ואף על גב דהתם פרק כל הכלים לא אסרינן להו משום מוקצה אלא גזרה יום טוב אטו שבת. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דהך סוגיא וההיא דהתם פליגי וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד עד כאן. ודוקא בבקעת לפי שאין תורת כלי עליה. הא בכל שיש תורת כלי עליו ומלאכתו להתר אין ייחוד אוסר אותו. והאי סתמא כר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה. ואף על גב דשרינן סופלי לחיותא משום דחזו להסקה. וי"ל דהתם חזו לבהמה ולהסקה אבל עצים אינם מוכנים אלא להסקה. וכתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כהך סוגיא דהכא משום דאליבא דר' יהודה איתמרא דאית ליה מוקצה ותנא דמתניתין היינו כרבי יהודה. ואנן קיימא לן כר' שמעון. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא תלמידי דרב נינהו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה.

ורש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסבירא ליה דהלכה כר' שמעון אפילו ביום טוב. ואף על גב דבריש מכלתין אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כר' יהודה ולומר שהלכה כר' יהודה ביום טוב רב נחמן הוא דקאמר לה ואנן לא קיימא לן כותיה. ויש מקשים עליו דהא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה. ומורי נר"ו כתב דהא לא קשיא מידי לרש"י ז"ל דהא חזינן דאמר רב נחמן לרבה בר רב הונא נפל בר חברין ברברבתא והעיד שרב הונא היה חברו. ורב הונא תלמידו של רב היה וכיון שכן רב נחמן ורב הונא תלמידי דרב הוו וכמו שפירש רש"י ז"ל התם בפרק אין צדין. והנה אמת שרב נחמן ורב הונא היו תלמידי רב וכשנפטר רב (הלכה להם) הלך לו רב נחמן לפני שמואל (והיו תלמידיו) והיה תלמידו. ואפשר דרב נחמן סבירא ליה כשמואל דלית ליה מוקצה בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכדאזיל לטעמיה דאמרינן בריש מכלתין גבי יום טוב סתם לן כר' יהודה וגבי שבת כר' שמעון והלכך פליג הכא בחיזרא ואסר ליה משום מוקצה משום דסבירא ליה כר' יהודה ואנן לא קיימא. לן אלא כר' שמעון. זו היא שיטת רש"י ז"ל.

אבל קשה היאך אפשר לומר דפסקא דגמרא דלא כהלכתא. והרב אלפסי ז"ל פסק ואמר דמכאן ראיה לפסוק הלכה כר' יהודה ביום טוב ותדע לך דמתמהינן הכא למימרא דרבי אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה ואם כדברי רש"י ז"ל מאי תמיהא לימא דאין הכי נמי דהא הלכתא כותיה אפילו ביום טוב. אלא ודאי תמה לפי שאין הלכה כר' שמעון ביום טוב.

ויש מפרשים דסוגיא דהכא לאו משום מוקצה היא אלא משום גזרה יום טוב אטו שבת כסוגין דשבת. והא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה הכי קאמר אי שרית ליה לדברים אחרים אתי למימר דאפילו בשבת שרי. והילכתא גזרינן יום טוב אטו שבת. ואף על גב דהתם מוקמינן לה למתניתין כבית שמאי והכא פסקינן לה כהלכתא. לא היא דבטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת אפילו בית הלל מודו אלא דהתם אגב ריהטא אוקמה כבית שמאי ולא דק שפיר. ותדע דהא בפרק משילין מייתינן אותה סוגיא דשבת ולא מייתי הא דאין סומכין דאלמא משמע דטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת כולי עלמא מודו (שה) בה.

וא"ת ואמאי מודו בית הלל בהא יותר משאר שבותין כגון השלת פירות דלא גזרינן. וי"ל דבקעת אין תורת כלי עליה ודומה לצרורות שבחצר ואם אתה מתירה לטלטל יבא לטלטל צרורות. וגבי חיזרא רטיבא אסיר דלא חזי להסקה גזרה יום טוב אטו שבת. וכן הא דדרש רבא אשה לא תכנס כו' משום דלא נתנו אלא להסקה וגזרינן יום טוב אטו שבת. ולא נהירא לי דהא כולה סוגיא בדין מוקצה רהטא.


דף לג עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן אמר ליה כי תניא ההיא בקשין:    יש מפרשים דרב כהנא הוא דאמר ליה לרב יהודה דלא תשבש הברייתא דאיכא לאוקומה בקשין. ואיתותב מינה רב יהודה דאיהו אמר דאפילו בקשין שרי לקטום. תדע דבקשין התיר דהא אמרינן לקמן כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא כו'. וכי שרי רב יהודה דוקא לקטום בידו או בשניו אבל לחתוך בסכין נראה שהוא אסור משום דקא עביד כלי. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן.

ושוין שלא יקטמנו:    יש מפרשים דאשל אבוס של בהמה קאי שלא יקטמנו. ולא נהיר דכיון דראוי לאכילת בהמה שרי לקטום ואפילו לכתחלה מדרב יהודה ואפילו לר' אליעזר שרי. ועוד דהיאך יכול לפתוח בהן את הדלת. והנכון מה שפירש רש"י דאקיסם קאי.

בשוגג בשבת חייב חטאת:    פירוש נקט שוגג בשבת משום דשכיח טפי. אבל ביום טוב דלית ביה חיוב כשעושה בשוגג נקט מזיד.

ר' אליעזר דאמר חייב חטאת:    פירוש התם הוא בלחצות בו שניו משום דמכוין לעשות בו כלי. אבל להריח שאינו מתכוין לעשות כלי אסור לכתחלה דגזרינן שמא יבא לקטום לצורך שיניו. אבל לרבנן דאמרי בלחצות בו שניו שהוא פטור אבל אסור משום דאפילו מתכוין לעשות בו כלי הוי תיקון כלאחר יד כיון שאינו עושה בסכין והילכך כשמתכוין להריח לא גזרו מפני עונג שבת ושמחת יום טוב. והילכך הא דקתני קוטמו ומריח בו אתיא כרבנן. והכין קיימא לן דלהריח בין בקשין בין ברכין מותר לקטום וברכין לחצות בו שניו מותר לקטום אבל בקשין אפילו לרבנן פטור אבל אסור. וכן לפתוח בו את הדלת. וכן אסור ליטול קיסם לחצות בו שניו מלפניו דאינו מותר אלא דוקא מאבוס של בהמה כרבנן.

וכתב מורי נר"ו דלאו דוקא מאבוס של בהמה אלא כל דבר הראוי לבהמה מטלטלין בכל מקום שהן לחצות בהן שניו. והא דקאמר מן האבוס של בהמה רוצה לומר הראוי לבהמה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה וכתב ז"ל דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל הצורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה עד כאן. הרי שלא אסרו קיסם אלא מפני שראוי לעשות ממנו כלים. אבל באוכלי בהמה דליתיה הדין טעמא שרי לטלטולי בכל מקום לחצות בהן שניו.

משום דקא מוליד ביום טוב:    וא"ת אם כן יהא אסור להדליק אש ביום טוב בעצים או בפחמים דהא קא מוליד. וי"ל דעיקר הבערה אי אפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל הכא יכסה אש ויטמין מבעוד יום ולא יצטרך להוציא אש.


דף לד עמוד א[עריכה]

הכא בקדרה חדשה עסיקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה:    וכתבו בתוס' דמכאן נראה שאסור לבשל תחלה בכלים חדשים ביום טוב משום דחסומי מחסם לה. והילכך יש ליזהר בפסח שרגילין העולם לקנות כלים חדשים לבשל בהם דבר מערב הפסח עד כאן. והכי איתא בירושלמי דמועד קטן ר' יודן בר' ישמעאל הוה מרוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביום טוב עד כאן. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה לי דכל זמן שיש בה תבשיל לית בה האי טעמא. שהוא ז"ל כתב בקדרה חדשה עסקינן שנותן אותה על האור ריקנית לחסמה עד כאן. ועוד שמעינן מדבריו דלחששא דפקעה אפילו נותן אותה ריקנית לא חיישינן ומעשים בכל יום דלא שכיחי דפקעי. וכן התיר הרא"ה ז"ל לבשל בקדרה חדשה ביום טוב.

תנו רבנן מולגין את הראש ואת הרגלים:    פירוש לאחר מליחה דאילו קודם מליחה אפילו בחול אסור. וכתב רבינו (שמעון) שמשון ז"ל דדוקא ראש ורגלים אבל כולה בהמה אסור לפי שיכול להפשיטה. ולא נהיר שהרי ראש ורגלים נמי אפשר בהפשט. אלא אורחא דמלתא נקט וכן כתב בעל העיטור בעשרת הדברות שלו.

והא דאמרינן אין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין את הירק כו':    פירושו משום עובדין דחול. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן.

תנו רבנן אין נופחין במפוח אבל נופחין בשפופרת כו':    והילכך יש ליזהר שלא לנפוח אש במפוחים קטנים של צורפי כסף ביום טוב. אבל בשפופרת מותר אבל מכיון שאין אנו בקיאין מהו שפופרת צריך לשנות מעט ולהפוך המפוח.

הא דאמרינן לעיל ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת:    איכא למידק אמאי לא מוכח מהא לעיל דמחזקין ריעותא. וי"ל דאפשר דהוי משיב דמיירי הכא בשרגילה ליפחת.

מתני' ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה:    וא"ת מאי ועוד דהא אפסקוה רבנן במידי דלאו מילתיה והכין בעינן בעירובין. פירש רש"י ז"ל דודאי גרסת המשנה שלא כסדר. אבל בתוס' תירצו דלעולם לא בעינן מאי ועוד אלא כשאומר חומרא והדר אמר חומרא אחריתי. אבל בקולא בתר קולא כי הכא אף על גב דאפסקוה רבנן במילתיה שפיר קאמר ועוד דכח דהיתרא עדיף.

עומד אדם על המוקצה:    פירוש כגון גרוגרות וצמוקים לר' שמעון דאחזו ולא איחדו. דאי חזו למה להו הזמנה. אי לא חזו לא מהני בהו הזמנה. וכן פירש רש"י ז"ל. והוא הדין בתמרי דעיסקא וכיוצא בהם לר' יהודה אי נמי במוקצה מחמת חסרון כיס לכולי עלמא. ואקשי עלה בירושלמי מחלפה שטתיה דר' אליעזר דתני בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ור' אליעזר לאו שמותי הוא. ופריקו חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. כלומר דהתם בעי הכנה גמורה דלמא משכח להו כחושין וחייס לחורבן שובכו אבל הכא בדבור בעלמא סגי. וחכמים דפליגי אדרבי אליעזר אליבא דבית הלל הוא דקאמרי הכין. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מיחלפא שיטתהון דרבנן תמן תניא בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל.

ומשני חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים:    ונראה שיש שבוש בגרסה משום דמשמע דהכנה גדולה הוי עומד ואומר זה וזה אני נוטל טפי מרושם וזה אינו. אלא הכי גרסינן התם לית לן חומר בבעלי חיים כלומר דהתם שאני דכל אחד ואחד גוף חלוק לעצמו. אבל הכא שהפירות הם גוף אחד ובא להכין מקצתו צריך שירשים. ומהכא שמעינן דר' אליעזר וחכמים בהכנה אי זו חשובה פליגי ולא בדין ברירה כמו שפירש רש"י ז"ל. דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דהא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ומוקצה דרבנן הוא כדפירש רש"י ז"ל. וכן עיקר. ועוד שלא הוזכר הך פלוגתא בשום מקום דמייתי דין ברירה בתלמודא (הך פלוגתא). ועוד למה ירשום לרבנן לאפוקי מדין ברירה באומר מכאן ועד כאן אני נוטל סגי וכדאמרינן בפרק קמא.


דף לד עמוד ב[עריכה]

בערב שבת בשביעית:    פירוש שאין מעשר נוהג בה שהרי פירותיה הפקר והפקר פטור מן המעשר. אבל בשאר שני שבוע בעינן לתקונינהו. וכתב רש"י דהוא הדין במעושר ובשאר ימי שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הוא סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עד כאן לשונו. כלומר ליתני בהדיא עומד אדם על המוקצה שהוא מעושר ערב שבת ומצינן למידק מאי דדיקינן עלה בגמרא מעושר אין שאין מעושר לא מלישנא יתירא. אף על גב דאילו תני סתמא הוה במשמע פירות מתוקנין דסגו בהזמנה. אלא אורחא דמלתא נקט ותנא איירי במה שהוא מוקצה לדברי הכל כגרוגרות וצמוקים ולא בעי לאוקומי נפשיה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. ואף על גב דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון לא שכיח ולא שייך באוכלין. והילכך נקט גרוגרות וצמוקים דמסתמא אינן מעושרין ולא סגי להו הזמנה אלא בשביעית שאין צריך לעשרן. ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה. אלא מתניתין נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני ייתורא ולמידק כולה מתניתין מאי שייכה דשביעית הכא. ואילו נקט על המוקצה הוה אמינא דלאו לדיוקא נקטה אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להכין לשבת אלא דבר המעושר.

גמ' תנן התם תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת כו':    אוקימנא לה בירושלמי כגון שלקטן עם דמדומי חמה דהמעשה מוכיח על מחשבתן דלצורך שבת הן נלקטין. אבל בלא דמדומי חמה לא. פירוש משום דבמחשבה ניכרת בלא מעשה לא מהניא מידי דאין מחשבה גרידא לתינוק אפילו להחמיר. ואפילו אמירה לא מהניא להו דמעשה מוכיח בעינן.

למוצאי שבת לא יאכלנו:    פירוש מפני שייחדה מבעוד יום לשבת קובעתם אפילו למוצאי שבת. אבל אם הם פירות סתם ולא ייחדם לשבת אינן אסורין אלא לבו ביום אבל במוצאי שבת מותרין כדאיתא בגמ'. וחומרא דרבנן הוא דאילו מדאורייתא אינן אסורין ואינן נקבעין למעשר אלא במירוח.

המעביר תאנים בחצרו לקצור:    פירוש דוקא חצר שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא דאיכא למיחש דלמא ממליך ולא מיבש להו והוי גמר מלאכה.

בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי:    ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אימוראי אי דוקא בניו ובני ביתו אבל הוא עצמו לא או אפילו הוא עצמו. ואמרו בתוס' דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דסבירא ליה דלגבי בעל הבית הוי כנגמרה מלאכתן משום שאם ירצה לאוכלן עכשו יאכל. אבל בניו לא עד שיתיבשו.

שבת מהו שתקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתן כו':    ורש"י גורס מהו שתקבע מוקצה למעשר ופירש דמוקצה היינו דבר שלא נגמרה מלאכתן. וא"ת ותפשוט לה ממתניתין דתינוקות. וי"ל דהתם סתמא קתני ולא תניא בה לקצות ואפשר דבנגמרה מלאכתן מיירי שאין דעתו ליבשן. והא דקתני טמנו כבר פירש רש"י ז"ל כגון שטמנו בשדה או בגנה ולומר דדוקא טמנו אבל בגמר גרירה אין קובע עד שיראה פני הבית או החצר.

כיון דכתיב וקראת לשבת ענג:    כלומר דחשיבות השבת עושה אותן פירות מתוקנים. ויש מפרשים דלא קא בעי אלא בזמן שייחד לשבת שהשבת קובעו מכאן ואילך אפילו לחול אף על פי שלא אכל מהן בשבת כלל. אבל במה שהוא אוכל בשבת פשיטא שהשבת קובעתן אפילו בפירות דלא נגמרה מלאכתן דאכילת שבת רחמנא אחשבה.

או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה כו':    פירוש ובשלא ראו פני הבית דבחול אינן נקבעין למעשר כן נראה לי. דאי לא מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. וכגון שלא מירחן וכיון שאדגן תבואתו בחול מן המוץ שלה שפיר קרינן בהו נגמרה מלאכתן כן פירש הריטב"א ז"ל.

אימא שבת דומיא דחצר:    פירוש כיון דאמרת פסקא לדינא בלא טעמא נימא איפכא דהוי מלתא בטעמא טפי. אמר ליה תלמוד ערוך הוא בידינו. כלומר מגמרא אמינא לך ולא מסברה וכן הלכה.

אף אנן נמי תנינא ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה כו':    כתב רש"י וסתמא לא נגמרה מלאכתן עד עתה עד כאן לשונו. והקשה מורי נר"ו ואם עתה בשבת נגמרה מלאכתו מאי סייעתיה דרב נחמן מיהא והא איהו הוא דאמר דשבת קובעת ואף על פי שלא נגמרה מלאכתו בשבת. ותירץ נר"ו דרש"י ז"ל הכי קאמר שלא נגמרה מלאכתו עדיין. והכי מוכח מאי דפירש במתניתן מוקצה דאיחזי ולפי זה אין זה בכלל נגמרה מלאכתו. ומה שכתב משאר שני שבוע דלא מיקבע למעשר בלא ראיות פני הבית ואפילו הוא בביתו אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו לאו למימרא שאם יכנס דרך שערים עכשו יקבע דהא עדיין לא נגמר. אלא הרב ז"ל לריבותא קאמר שאף על פי שתהא נגמרה מלאכתו לא נקבע שאינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים עד כאן תורף דברי מורי נר"ו. וא"ת ולפי מה שפירש במתניתין מנלן דבשלא נגמרה מלאכתן מיירי. ולפירוש רש"י ז"ל ניחא אלא לאידך פירושו קשיא. וי"ל מדקתני סתמא מוקצה דמשמע כל מוקצה אף על פי שלא נגמרה מלאכתן כגרוגרות וצמוקים.

כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עלויה:    כתב רש"י ז"ל דאיהו אחשביה בדבוריה שקראו אכילה עד כאן לשונו. פירוש לפירושו אבל כל שלא אמר כן אפילו אמר יהו פירות אלו לצורך שבת אינן נקבעין כל היכא דאמרת דשבת גופה לא קבעה בכניסתה. דהכא שאני שייחדם לעיקר אכילתו בדיבורו ובלשון הזה אפילו בחול קובעין כדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. פירוש לאו למימרא דליתני הא מתניתין הכא בחול דהא לא אפשר דעיקר דין מוקצה דאיפליגו בה ר' אליעזר ורבנן לא שייך אלא ביום טוב או בשבת. אלא הכי פירושה אמאי טרח למתני יתורא דשביעית לאשמועינן אגב אורחיה דין זה של מעשר הכא גבי הלכות שבת. אי אמרת בשלמא שהשבת גורם דין זה שפיר. אלא אי אמרת שאין השבת גורם אלא דבורו הוא הקובע ואפילו בחול מאי שיאטיה הכא כלל לישמעינן האי דינא התם בזרעים או בדוכתא אחרינא ולא ליתני הכא שביעית כלל והכא ליפלגו בהכנה אחריתי. וכן פירש רש"י ז"ל. ולישנא דאפילו לא דייק שפיר דהא ליכא למיתנייה להלכות שבת. ואפשר דלישנא קלילא נקט דמאי איריא דנקטיה בשבת דאפילו בחול דגריע מיניה איתיה להאי דינא וכיון שכן אין לה ענין בכאן כלל. ואמרו בתוס' דהוא הדין דמצי למיפרך הכין גבי תינוקות מאי איריא שבת כו'. ולא הבנתי דהתם איכא למימר דמיירי בדבר שנגמרה מלאכתן ועוד דלא יחדם לעיקר אכילתו בדבורו כי הכא.

הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא אצל שבת:    פירוש לעולם קביעותה משום דבורו הוא ולא משום שבת. והא דנקטיה בשבת ולא בחול לאשמועינן דינא אחריתי אגב אורחיה כו' כמו שפירש רש"י ז"ל. וא"ת ומנא ליה דאם עבר ותקנו מתוקן דילמא הכין לידוק הא בשאר ימי שבוע אפילו עבר ותקנו אסור משום דלא מהניא ליה הזמנה כיון שלא היו מתקנין מבעוד יום.

תירץ הריטב"א ז"ל שכבר נשמר רש"י ז"ל ופירש דאי הא אתא לאשמועינן ליתני העומד על המוקצה בלשון דיעבד ונידוק מינה איסור דיעבד שאם עבר ותקנם אסורין. אבל מכיון דתני עומד לשון לכתחלה למידק הא בשאר שני שבוע לא יעמוד אם לא יתקנם מבעוד יום. כלומר דלישנא דעומד הוא לשון שאינו מתוקן וכי חייב הוא לעמוד לא יעמוד ולא יאכל אלא למידק שאם עמד וכו'. ולולי שהוא ז"ל אמרה הייתי אומר שרש"י לא כיון לזה אלא ליתני העומד על המוקצה כו' הרי זה מוכן כלומר דליתני במתניתין הרי זה מוכן ולמידק הא בשאר שני שבוע לא הוי מוכן. וכל דיוקיה מלשון מוכן הוא ולא מלשון העומד. ואמר ז"ל העומד משום דלא מצי תני הרי זה מן המוכן בלא לישנא דהעומד.


דף לה עמוד א[עריכה]

הכי גריס רש"י ז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא סיפא במעטן טמא וגברא טמא:    וניחא ליה ז"ל לאוקומי כולה בגברא טמא. אבל אית ספרי דגרסי ומהפכי סיפא במעטן טמא וגברא טהור. והוא נכון דלא לאפושי בטומאה. וא"ת ובמעטן טהור כי נסיב להו מיניה איטמו. פירש רש"י ז"ל דיכול לסלקן משם במקום מגעו כיון שמקומו מסויים לפנינו ונשאר הכל טהור. אבל בתוס' פירשו דמיירי שנטלן בפשוטי כלי עץ או שנתנו לו טהור.

והלא מוחזרין ועומדין:    כלומר וכיון שכן לר' אליעזר ודאי שבת הוא דקבעה ליה ולא דבורא דידיה.

אלא אמר רב שימי בר אשי:    ואית ספרי דלא גרסי אלא ומיהו הכי מיתפרשא ולישנא קיטא הוא. ואתא רב שימי לומר דאי לא נסייעיה למר זוטרא ממתניתין נימא הכין דשאני ר' אליעזר דלדידיה אפילו תרומה קבעה כו'.

הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא כו':    ולענין הפסק קיימא לן דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאמר רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו. והא דדחינן דלא נסייעיה מחכמים דחייתא בעלמא היא ולא סמכינן עלה דדוחק הוא לומר שלא יהו ר' אליעזר וחכמים שוין בקביעות שבת ולומר דר' אליעזר שבת קבעה ולחכמים לא אלא דבורא קבעה. אלא כולן שוין בענין ולא פליגי אלא בהכנה דמוקצה. ועוד דדוחק הוא לומר דלא נידוק ייתורא דשביעית לר' אליעזר וחכמים בחד גונא. ואלא מיהו הא דאם עבר ותקנו מתוקן הכין קיימא לן. וכבר פירש רש"י דכיון דלא נאסר הגבהת תרומה אלא מדרבנן לא אסח דעתיה בין השמשות. ולא נהיר דכיון דנאסר מדרבנן להגביה תרומה ומעשר והעובר על דבריהם חייב מיתה ודאי אסח דעתיה מיניה. אלא הכא סבירא לן דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת.

ורמינהו היה אוכל באשכול כו'. דברי ר' אליעזר:    דמתניתין דקא דייקינן מיניה דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה כו' אתי לאקשויי אהא דר' אליעזר. וא"ת ומאי קושיא שאני מתניתין דקתני מכאן אני אוכל למחר ויחדם לשבת ודין הוא שיהא השבת (קובעין) קובעתן. וי"ל דכל שכן הוא דקא פריך דכיון דקתני יגמור דמשמע אפילו בשבת עצמו משמע דסבירא ליה דאין השבת קובע פירות סתם אפילו לשבת עצמו וכל שכן בשיחדן שאין אסורין לעולם. ואילו לעיל קתני דכל היכא שיחדם לשבת שאסורין מוצאי שבת וכיון שכן כל שכן דקבעה שבת פירות סתם לבו ביום ואמאי תני יגמור דמשמע לבו ביום. וקא סלקא דעתין דטעמיה דר' אליעזר מפני שהתחלת אכילתו היה בחול ושרינן סופו בתר תחלתו. ואקשינן דדין הוא לאוסרן בסתם לבו ביום כיון דשבת חמירא לאוסרן לעולם בשיחדם לשבת.

ולא יוציא חוץ לחצר ויגמור:    פירוש משום דהכנסה של חצר שלא לדעת היה ולהכי לא קבעה אם ביטל הכנסתו והוציאה לחוץ לאכול. ר' יהושע אוסר לגמרו. ואם כן הא דתנן המעביר תאנים כו' דלא כר' יהושע וכר' אליעזר דהא הויא הכנסתו בדעת וזה דחוק. אלא כר' אליעזר וחוץ לחצר. אי נמי כר' יהושע ודוקא בניו אבל הוא לא אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור. ור' יהושע אוסר לעולם אף על פי שלא יחדם לשבת דסבירא ליה דכיון דסמוך לחשכה התחיל לאכול הרי הוא כאילו יחדו לשבת. ולהאי מסקנא אפילו באשכול העומד לאכילה פליגי ור' אליעזר סבר דכיון דלא יחדו ממש לשבת לא נאסר במוצאי שבת. ואף על גב דהכא קיימא לן דחצר קובעת לכולי עלמא ואנן קיימא לן בפרק הפועלין דאין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית. התם הוא מדאורייתא אבל מדרבנן חצר קובעת והכא מדרבנן קאמרינן.

אמר ר' יוחנן כו'. אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן:    הקשה הרשב"א ז"ל דאם כן ר' יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו. ולא העלה בענין אלא גמגום. ומורי נר"ו פירש דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דביחדהו לשבת כולי עלמא מודו דשבת קבעה לעולם. ובלא יחדינהו לא קבעה לעולם אלא ליומה. והא דאמר ר' יוחנן שבת אינה קובעת בשלא ייחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת. ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם מיירי בשייחדינהו והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתניתין לאבוה דמיירי בשייחדינהו לשבת. ומאן דדחי מתניתין סבר דשבת אינה קובעת אפילו לעצמה. ור' אליעזר הכין סבירא ליה דביחוד תליא מלתא כר' יוחנן ורב נחמן. ור' אליעזר דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותן לשבת כמו שפירשנו למעלה. והא דאמרינן ר' אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכל שכן שבת דמשמע דשבת קבעה לעולם שיהו אסורין באכילת עראי דומיא דתרומה דקבעה לעולם התם בשיחדינהו לשבת דומיא דתרומה שייחד אותה. וכולה סוגיא רהטא בהכין וכן נראה מפירוש רש"י. ובהא ניחא לן דאמרינן שבת לאפוקי מדהלל דאיכא למידק לימא לאפוקי מדר' אליעזר. ולא קשיא דר' יוחנן לא פליג אדר' אליעזר כדאמרן.

ויש מפרשים דלא איצטריך דר' אליעזר שמותי הוא. ויש מפרשים דאינו מפורש כל כך. ומורי נר"ו פירש דר' יוחנן הוא אימורא ולא מצי פליג אתנאי. ולכך אמר לאפוקי מדהלל כדי שיביא דברי ר' יהודה דאמר הלל עצמו אוסר ולומר דבני דורו חולקין עליו ואיהו סבירא ליה כותייהו ולא כהלל. אבל לפי מה שפירשנו לא קשיא מידי דר' יוחנן סבירא ליה כר' אליעזר.

וא"ת לימא לאפוקי מדר' יהושע. וי"ל שכבר אמר הלל עצמו וחד מיניהו נקט. ואף על גב דלא איצטריך לר' יוחנן לומר לאפוקי כיון דקאי רבים כותיה. הוא רצה לעשות כלל מן הדברים האלו ביחד אף על פי שיש מקצת שהן מבוארים וכדחזינן בתרומה דפליגי רבנן עליה דרבי אלעזר.


דף לה עמוד ב[עריכה]

מקח כדתנן הלוקח פירות מעם הארץ כו':    הקשה מורי נר"ו ולמה ליה לאורוכי בדין מקח להביא כדתנן ואחר כך אמר לאפוקי מהא דתנן המחליף כו'. לימא מקח לאפוקי מהא דתנן המחליף כו' ולא לימא מקח כדתנן שהרי בתרומה ושבת וחצר לא אמר אלא לאפוקי ולא אמר בהו כדתנן. ותירץ נר"ו דאי לא אמר כדתנן הלוקח פירות להביא ראיה לדבריו הוה קשיא לן היכי פסק ר' יוחנן דמקח לא קבעה והא סתם מתניתין היא דקבעה וכדתנן המחליף פירות זה לאכול וזה לקצות חייב ור' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה. ויש בכלל זה אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכדחזינן בריש מכלתין גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון כו' אף על פי שיש מחלוקת בצדה וכמו שפירשו המפרשים ז"ל. ולהך הוצרך להביא סתם אחרינא דמקח לא קבעה וכדתנן הלוקח פירות וכו' דהוי סתמא דעדיפא מינה דאין בה מחלוקת. אבל הריטב"א ז"ל תירץ דמשום (שבת) שבא לפסוק הלכה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה איצטריך לאקדומי סתמא דהלוקח דאתיא כר' יהודה ולימא שזה הוא שהכריחו לפסוק כר' יהודה. ונראה שדעתו נוטה לדעת מורי נר"ו.

ומעשרן דמאי:    פירוש ולא ודאי ודי שיפריש מעשר שני ויאכלנו בירושלים וגם תרומת מעשר ולא שאר מעשרות שהמוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא בפרק קמא דיומא דף ט'. ושמע מינה מעשרין הן אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כלומר רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה דאי לא הוה ליה לעשורי ודאי. ופירש רש"י ז"ל דסבר האי תנא הכין כלומר אף על גב דבמתניתין משמע שאין רגילות כן כמו שפירש ז"ל במתניתין האי תנא פליג אמתניתין כך היא כונת הרב ז"ל. ולא נהיר כמו שפירשנו במשנתינו.

ר' יהודה אומר לאכול חייב לקצות פטור:    פירוש פטור מלעשר לאכילת עראי והלכתא כותיה. וכולהו הני דרבנן נינהו דאילו מדאורייתא לא הוקבעו אלא במירוח וכיוצא בו וראית פני הבית.

סליק פרק המביא