שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל:    ואם תאמר ואמאי לא תני בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין. ויש מפרשין משום דאוסרין משמע איסור עולם ואין איסור זה אלא ליומו וכדאמרינן גבי המבשל בשבת במזיד לא יאכל דהוא בו ביום אבל למחר יאכל. וזה אינו דהא גבי מוקצה נקט לישנא דאיסור והיתר ואפילו הכי אינו אלא ליומו. ומורי הרב נר"ו פירש דמשום הכי קתני תאכל לאשמועינן כחייהו דבית שמאי דאפילו לאכילה קא שרו אף על גב דבכולה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הכא מקילין טפי ומתירין אפילו לאכילה. ואף על גב דר' אליעזר הוא דאמר תאכל היא ואמה הא אמרינן דשמותי הוא.

והא דאמר ר' יהודה בגמרא תאכל בשני הוי טעמא משום דר' אליעזר הוי רביה וכדאמר בשמיה עדין היא מחלוקת. ונקט לישנא דרביה וכתב הרשב"א ז"ל דר' אליעזר הוי רביה כלומר רביה דרביה. עד כאן תורף דבריו. ופירוש לפירושו דאי תני בית שמאי מתירין הוה משתמע דוקא לטלטל שרו בית שמאי אבל לאכילה אסרי משום הכי תני תאכל. וכן ראיתי בתוס'. בית שמאי אומרים שאור בכזית כו'. השוחט חיה ועוף כו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. פירוש משום דבכוליה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא חוץ מאותן שמונה דברים שמונה בפרק רביעי דמסכת עדיות קתני הני תלת מילי במתניתין בהדי הדדי דהוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל. והא דביצה תני קמייתא התם ונקט חמץ אגררא. ואית נוסחי דגרסי דמשום הכי נקט חמץ משום דתנא ביום טוב של פסח קאי.

גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה כלומר להשמין אותה ולאוכלה כל זמן שירצה אוכלא דאפרת הוא:    ואף על גב דלבית הלל אין מסיקין בשברי כלים כיון דמעיקרא כלי משום נולד וכן נמי פירות העומדים לאכילה משקין היוצא מהם אסורים. הכא שאני דליכא למימר ביה נולד משום דהוי כחותך פרוסה מככר אחת דלעולם דין הביצה כדין התרנגולת כדמשמע בהדיא בגמרא.

מאי טעמייהו דבית שמאי מוקצה הוא:    פירוש אפילו עומדת התרנגולת לגדל ביצים ולהיות הביצים לאכילה אפילו הכי אין להם הכנה באנפי נפשייהו במעי אמן כיון שהאם היא מוקצה וכן פסקו רוב הפוסקים. וא"ת אם כן אמאי קא פריך מוקצה היא דהא קיימא לאכילה. יש מפרשים דהרי הוא כאלו אקשי נולד הוא דלנולד נמי קרי מוקצה שהכל מטעם מוקצה אלא שהנולד הוא יותר מוקצה.

מאן דשרי במוקצה בנולד אסר:    פירוש בנולד כי האי דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו לאפוקי שברי כלים דמסיקים ביום טוב אף על גב דהוו כלים מעיקרא ולא חשיבי כנולד אליבא דרבי שמעון כדאיתא בפרק במה מדליקין. וא"ת אם כן הא דקיימא לן חולב אדם עז לתוך הקדרה או לתוך התבשיל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן פירות נמי ואמאי לא אסירי משום נולד. וי"ל דהתם הוי הוכחה טפי כיון דעביד איהו בידים אבל ביצה דממילא לא והיינו טעמא דעצמות וקליפין. וכתב רש"י ז"ל בהגהה דמאן דאית ליה מוקצה יליף מוהכינו והני מילי במידי דחזי למיכל. וכן כתב לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא עד כאן. ופירוש לפירושו שאין מוקצה מן התורה אלא בדבר הראוי לאכילה.

והקשה עליו מורי הרב נר"ו דהא רבה דהוא מרה דשמעתא בעצי מוקצה אמרה וכדאיתא בפרק אלו עוברין דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא. ותירץ נר"ו דעד כאן לא אמר רבה דעצי מוקצה מדאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשרה לא צריך לדחוקי נפשיה. דאף על גב דסבירא ליה דמוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא ליה לרבה וכדחזינן דאקשי ליה אביי ומוקצה דאורייתא הוא והוא אהדר ליה אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי כו'. אפילו הכי משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה דמידי דחזו למיכל עד כאן לשונו.

ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה:    ואם תאמר והא הכא במניח מדעת את העצמות והקליפין על השלחן ואם כן נעשה השלחן בסיס להם ואסור אפילו טלטול מן הצד. והרבה תירוצין נאמרו בענין. יש מתרצים דהכא מיירי שיש דברים של היתר בשלחן ואגבייהו מטלטלין האסורין ואפילו במניח כדמוכח בהדיא בפרק קמא דשבת. ולא מחוור דהא סתמא קתני אפילו בשאין עליה דברים של היתר. ויש מתרצים דלעולם לא אמרינן בסיס אלא בשיש בהם חשיבות בסיסות כמעות שעל גבי הכר אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל לא. ואם תאמר והא אבן שעל פי החבית אמרינן דנעשה בסיס החבית לה ואף על פי שאין לה חשיבות כלל. כבר אמר בתוספות דמיירי באבן חשוב כאבני גזית שאדם מצניעה שלא תשבר.

ומורי הרב נר"ו הקשה דהא מתניתין דאבן שעל פי החבית סתמא קתני ואף על גב דלא הויא גזית ולא חשיבא. ועוד שאין דרך להצניע אבן קטנה על פי החבית. ועוד דהא אבן שבקרויה אי לא מהדקא אין מטלטלין הקרויה לפי שנעשה בסיס לאבן והיא אינה מאבני גזית דהא במקום התורפה יהב לה ולהכרע בעלמא. על כן פירש הוא נר"ו דבשני ענינים נעשה בסיס. כגון שיש חשיבות בסיסות עליו כדאמרן כמעות שעל גבי הכר ואף על פי שאין הכר צריך למעות או אפילו אין בענין חשיבות בסיסות כיון שהוא צריך לו נעשה בסיס כאבן שעל פי החבית שהחבית צריכא לאבן ואף על פי שאין באבן חשיבות כלל. וכגון אבן שבקרויה דאי לא מהדקא שפיר אסיר לטלטלה משום דצריך לה שמכריעה במים ודולה ואף על גב דקרויה עיקר ואפילו הכי כיון שצריך לאבן מיתסר. אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל וגם אין הטבלא צריכה להם לא נעשה בסיס להם ומותר לנערה.

והא דטומנין בגיזי צמר שנוטל את הכסוי והן נופלין מאליהן אף על גב דצריך לגיזי צמר להחם טעמא דמלתא מפני שכל הקדרה טמונה בתוך הגיזין ועיקרן של גיזין נעשין בסיס לקדרה דהא הנך דתחתיה וצדדיה נעשו בסיס לה הלכך דינא הוא דלהוו אינהו בסיס ואף על גב דאיכא מינייהו על כסוי הקדרה בתר עיקרייהו אזלינן ומיקרו בסיס לקדרה והלכך נוטל את הכסוי והן נופלין.

וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב סוף פרק נוטל גבי גרעיני פרסייתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא כו'. וכאן אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן. וכן זו ששנו לבית שמאי מסלק את הטבלא כולה ומנערה הכי נמי הוא שמטלטל את הטבלא עם הקליפין שעליה עד מקום ידוע ומנערה שם עד כאן. אלמא טעמא משום דלא חשיבי ואין צריך להם ואינו עושה כך אלא לזורקן עד כאן תורף דבריו נר"ו.

וכן נראה שרמזו פירוש זה בתוספות שכתבו: הא דאבן משום דאחשבה ועשאה כסוי על פי החבית עד כאן. כלומר כיון שעשאה כסוי וצריך לה החבית נעשה בסיס לאבן. וכן מוכח פרק כל הכלים דאמרינן התם אבל במניח נעשה האבן כסוי לחבית וזה למאן דסבירא ליה דהנחה לשם כסוי משוה ליה מנא ומאן דאמר דאסור לטלטל סבר דלא משויא ליה מנא אלא אם כן נעשה בה מעשה וכדאסהיד צאו ושפשפום אמר להו אבל מכל מקום משמע דמיירי דדעתיה לשם כסוי.

ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה כו':    כלומר כך קבל מרבו דמפכינן ליה דבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן ובית שמאי אומרים מסלקין את הטבלא וכו'. אבל מתניתין דהכא לא מפכינן דמתניתין מתרצתא היא שהרי מיתנו בקולי בית שמאי התם במסכת עדיות.

גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן כו':    ואף על גב דפליג ר' יהודה בה ואם כן לא מיקרי סתמא היינו דלא מצינן לאקשויי מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה אבל לדידן חשיבא סתמא לענין הלכה והכי איתא במסכת יבמות.

ואת הנבלה לפני הכלבים:    וא"ת דלמא משום דהוי מוכן לאדם כלומר מבעוד יום ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אי נמי בשיש נבלה בתוך ביתו ולא משום מוקצה. וי"ל דהא פליג ר' יהודה בסיפא ואסר ויהיב טעמא לפי שאינו מן המוכן דמשמע דאפילו לתנא קמא אינה מן המוכן והא דקא שרי משום דלית ליה מוקצה.

דף ב עמוד ב

אין מבקעין עצים מקורות:    בדין רישא אפילו רבי שמעון מודה בה כיון דראויות לבנין והוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל סיפא ודאי דוקא לר' יהודה ומיירי אפילו בקורה רעועה שהיה יושב ומצפה מתי תשבר אבל בבריאה אפילו ר' שמעון מודה בה דאסור.

מכדי מאן סתמה למתניתין רבי מאי שנא גבי שבת כו':    והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מבית הלל לבית הלל אליבא דרב נחמן מאי שנא דבשבת סברי לה כר' שמעון וביום טוב כר' יהודה אלא משום דאוקמתא דרב נחמן בסתמא דמתניתין תליא נקטי קושיין לרבי דסתמינהו לכולהו.

שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה כו':    ופירש הרשב"א דטעמא רבה הוא ולא משום דאיכא מידי דביום טוב אסור ובשבת שרי. והקשה מורי הרב נר"ו והרי מזמנין את הנכרי בשבת ולא ביום טוב וכן מניחין נר על גבי דקל מערב שבת ולא מערב יום טוב. ותירץ דאין הכי נמי דליכא מידי דבשבת שרי וביום טוב אסור מדינא אי לא משום גזרה וכולהו הנך משום גזרה דשייכא ביום טוב ולא שייכא בשבת. וכן מוקצה דיום טוב משום גזרה דלמא אתי לזלזולי ביה ואף על גב דלא דמי להנך.

במאי אוקימתה בתרנגולת העומדת לגדל בצים ומשום מוקצה:    פירוש והוא הדין דאי לא נולדה דאסורה כגוף התרנגולת משום מוקצה דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. והא דלא אקשי הכי ולומר ליפלוג בביצה הנמצאת במעי תרנגולת משום דטפי עדיף לאיפלוגי בנולדה לאשמועינן טפי כח דהתרא ועוד דנקט מלתא דשכיחא טפי.

ליפלגו בתרוייהו:    פירוש וליתני כח דאיסורא ולאשמועינן שהלכה כבית הלל לענין פסק הלכה. ומשום הכנה פירוש משום דסברי בית הלל דאפילו הכנה דבידי שמים חשיבא הכנה ובית שמאי סברי דלא אסר הכתוב אלא הכנה דבידים ממש כגון אפיה ובישול וכיוצא בזה. וקסבר רבה כל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה. פירוש ואותו גמר שגורם לה להיות ביצה ולצאת לאויר העולם חשיבא הכנה והיינו הכנה דממילא כיון שבאה הכנה זו על ידי שמים דומיא דירידת המן דהוי כביצה שנולדה. רבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו כו'. פירש רש"י ז"ל רבה לטעמיה דאית ליה מוקצה דאורייתא כדאמר בפסחים פרק אלו עוברין.

והקשה הרשב"א ז"ל טובא להאי פירושא חדא דהתם הדר ביה רבה מההיא במסקנא ועוד דאם איתא דמוקצה דאורייתא מאי שנא משום דגמרה מאתמול אפילו גמרה האידנא נמי ליתסר. ועוד דביום טוב גרידא ליתסר מדינא משום מוקצה ואנן לא אסרינן ליה אלא משום גזרה כדאיתא בסמוך. וכן הקשה קושיא זו למטה הרב ז"ל פעם אחרת. ואין קושיות אלו מחוורות בעיני מורי נ"ר דהא דהדר ביה רבה התם ואוקמה בעצי אשרה היינו משום קושיא שנית שהקשה לו אביי ועוד הא אמרת אין חלוק מלאכות ביום טוב דאילו משום קושיא קמייתא היה לו לתרץ דמשום הכי מביא מן המוקצה משום דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא אימעוט אלא טבל ודומה לו שאיסור גופו גרם לו. ועוד היה לו לרבה לומר דההיא רב חסדא אמרה ולדידיה לא סבירא ליה כוותיה. אלא קושיא שניה הכריחתו לאוקומי בעצי אשרה ולאו למימרא דהדר ביה מהא דאמר דמוקצה הוא מן התורה.

וא"ת אם כן גמרה האידנא נמי תיתסר כמו שהקשה הרב ז"ל. וי"ל דאין הכי נמי דאפילו גמרה האידנא מיתסרה אלא משום דלא אפשר שתהא נגמרת ונולדת ביום אחד לא אמר הכי והא דאמר מאתמול גמרה לה שלא תאמר שנגמרה לה זה שני ימים ויהיה חול מכין ליום טוב. ולהאי פירושא נצטרך לומר דהא דתניא בסמוך שחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות וכו' מיירי ביום טוב גרידא ומשום דתלינן דלמא גמרה בחול דאי ביום טוב אחר שבת ממה נפשך מיתסר. ועיין.

וא"ת ביום טוב גרידא ליתסר כדאקשי הרב ז"ל. כבר נשמר מזה רש"י ופירש אחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום של חול. ופירוש לפירושו כיון שהיא תרנגולת העומדת לאכילה ואוכלא דאיפרת הוא ביום טוב דעלמא שריא בהא הכנתה דבידי שמים נעשית וליכא בחול משום נולד דאוכלא דאיפרת הוא. אבל ביום טוב שלאחר השבת אסירא מפני שאותה הכנה שבידי שמים נעשית בשבת והויא כמאן דליתא שיום טוב צריך הכנה דחול וגבי ביצה לא בעינן הכנה אלא דבידי שמים דהיינו גמר ביצה. הלכך בשבת גרידא וביום טוב גרידא מדינא שריא שהרי הכנתה דבידי שמים נעשית בחול והיא אינה צריכה להכנה אחרת אבל להכנה דגמר ביצה שהיא בידי שמים ודאי צריך שאין דעתו של אדם על מה שלא בא לעולם כלל דהא בצים לא עבידי דאתו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל פרק כל כתבי. אבל מכיון דגמרה לה מאתמול כיון שהתרנגולת עומדת לאכילה שהוא מפני שהביצה כאחד מאבריה דאוכלא דאיפרת היא הלכך ביום טוב אחר שבת אסירא מפני שאותה הכנה דבידי שמים דדמיא להכנה דבידי אדם נעשית בשבת. וזהו שכתב רש"י ז"ל תרי זימני משום דאיתכן בידי שמים בשבת כלומר ההכנה הצריכה נעשית בשבת מה שאין כן בשבת גרידא וביום טוב גרידא.

ובהאי פירושא ניחא לן מאי דאקשי הרשב"א ז"ל לפירוש רש"י שהקשה דאי סעודת שבת בעיא הזמנה ובחול אם כן בשבת גרידא וביום טוב גרידא ליתסר מדינא ולימא דשבת אינה מכינה לעצמה ובערובין אמרינן תחלת היום קונה עירוב והשבת מכינה לעצמה ולפום האי פירושא לא קשיא מידי. ועוד דאינה ראיה האי דעירוב דשאני התם דאזמין ליה לסעודתייהו דעירוב מבעוד יום וקנין שביתתו הוה ליה ממילא. ותדע דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדמוכח התם מאה דלוגין טבול יום כו'. עד כאן תורף דברי מורי הרב נ"ר.

דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום כו':    והא דתליא לה ברבה אף על גב דמתניתא היא התם בעירובין פרק בכל מערבין היינו טעמא דרבה סבר לה ופסק הלכה כן בכל דוכתא.

אלא מעתה יום טוב דעלמא תשתרי:    פירוש בין נולדה ביום ראשון דהא גמרה מחול ובין נולדה ביום שני דאי גמרה מיום ראשון והוא קדש הרי נולדה בחול ואי יום שני שנולדה קדש הרי גמרה בחול. ונראה לי דממעשים בכל יום אקשי ולומר אפילו תוקמה למתניתין ביום טוב אחר השבת דוקא אכתי מעשים בכל יום דאסרינן ביצה שנולדה ביום טוב גרידא לבו ביום אמאי לשתרי.

ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב:    פירוש אפילו גמורות ובתרנגולת העומדת לאכילה. וא"ת אם כן משמע דוקא נמצאת במעי תרנגולת הא נולדה אסירה ואם כן תיקשי לרב נחמן הך ברייתא דאוקמה למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הא בעומדת לאכילה שריא היא וביצתה. ועלתה בקושיא לרבותינו הצרפתים ז"ל. ולדידי לא קשיא דכיון דלא קאי הא דרב נחמן לא חש לאקשויי מינה לדידיה. ויש מפרשים דרב נחמן אית ליה דרבה דאסורה משום הכנה ולא מיחוור. ויש מפרשים והוא הנכון דרב נחמן סבר כתנא דלית ליה הכנה ולא קשיא ליה הך מתניתא דתנאי פליגי בהכנה לקמן. ואכתי צריך עיון.

דף ג עמוד א

גזרה שמא יעלה ויתלוש:    וכתב הריטב"א ז"ל דפירות דכמישי וניכר שנפלו בחול מותרין ביום טוב או בשבת דהא איכא היכירא וליכא למגזר.

הכנה לית להו:    פירוש ואף על גב דאמרינן לעיל דברייתא היא בהדיא בערובין דאית לה הכנה מכל מקום תנאי נינהו.

ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כו':    הקשה הרשב"א ז"ל אם כן ר' יצחק דמפרש מתניתין משום משקין שזבו ביצה נמי מאוכל הוא שהרי בתרנגולת העומדת לאכילה עסיקי ואם כן לדידיה קשיא הא דרבי יהודה. ותירץ דלא דמי דמשקין היוצאין מדבר העומד לאכילה לא ניחא ליה באותן משקין אבל ביצה ניחא ליה שתלד תרנגולתו ואדרבה לפירות העומדין למשקין דמיא.

וקשיא ליה טובא האי תרוצא למורי הרב נר"ו דכיון דר' יצחק ורבינא סבירא להו דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דמיא למשקין הבאין מפירות העומדין לאכילה דהא מקשה ר' יוחנן מהאי טעמא מר' יהודה לר' יהודה אם כן משמע דפשיטא הוא דהכי הוא דאי לא מאי קושיא דר' יוחנן ורבינא גופיה לא הוה דחיק נפשיה לאוקמיה אלא בהך תירוצא שתירץ ז"ל ורבינא בריה דרב עולא נמי לא אשכח פתרי אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומנין להם לאוקומי נפשייהו בפירוקי דחיקי ולאפלוגי במה שמוסכם בגמרא. ומאי דאקשי ז"ל מדרבי יצחק לא קשיא מידי דדילמא ר' יצחק כתנא קמא דר' יהודה סבירא ליה דאפילו מפירות העומדין לאכילה היוצא מהן אסור. והקשו בתוספת למאן דאמר גזרה שמא יעלה ויתלוש אם כן אמאי לא אסרה נר שהדליק נכרי בשבת לצרכו שמא ידליק ישראל. ולא הועילו בזה אלא גמגום.

ולדידי אינה קושיא דמנכרי לישראל לא גזרינן משום דנכרי בישראל לא מיחלף. ועוד אמרו בתוספת דאסור לאכול פת הנאפה מנכרי ביום טוב או בשבת אלא אם כן נודע שלא היה נטחן בשבת או ביום טוב דהוי אסור משום נולד בשבת וביום טוב משום טחינה או משום נולד אבל לא משום אפיה לא ביום טוב ולא בשבת אבל משום דנאפה בעצי דמוקצה לא אסרינן ליה דלא אמרינן במוקצה יש שבח עצים כפת. אבל הרשב"א ז"ל התיר בתשובת שאלה פת חם בשבת אפילו לא נודע אם נטחן אם לאו כל היכא שהנכרי אפאו לעצמו ומשום ענג שבת. ונראה דדוקא בביתו של נכרי אבל אם הביא אותו מרשות הרבים לרשות יחיד לצורך ישראל אסור. ולקמן פרק אין צדין אכתוב יותר מזה בסיעתא דשמיא.

מוחלפת השיטה:    פירש רש"י ז"ל הא דאין סוחטין את הפירות. ולא רצה ז"ל לאפוכי הא דמתנה. ואין צורך בזה אלא אפילו הא דמתנה מפכינן.

דף ג עמוד ב

לדידי אפילו בראשון שרי:    וא"ת והיכי עביד כבית שמאי ולא כבית הלל דאסרי במתניתין. ולי נראה משום דר' אליעזר הוי רביה דרביה דר' יהודה וסבירא ליה כר' אליעזר דשמותי הוא ותנא קמא דר' יהודה כבית הלל. ומעתה לא קשיא לן הא דר' יצחק ומפרש מתניתין משום משקין שזבו דהא איהו טעמא דבית הלל קאמר ואם כן ר' יצחק כתנא קמא דר' יהודה סבירא ליה ולא כר' יהודה כן נראה לי.

כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר:    וגרסינן עלה בירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה.

נתערבה באלף כולן אסורות:    פירש ר"ת דאודאה קאי דאלו אספיקא לא משום דהוי ספק ספיקא ושריא. ורבינו יצחק ז"ל פירש דלא מיקרא ספק ספיקא אלא היכא שבאו שניהן מכח התערובת אבל הכא ספיקא קמייתא דספק נולד או דספק טריפה היא ובתרייתא ספק תערובת היא. ומהאי טעמא אסר ז"ל בספק טרפה שנתערבה רגליה ברוב רגלים של בהמות כשרות. וגם אסר בארי שנכנס לעדר ולא נודע אם דרס ברגל דאין דריסה ברגל ואם תימצי לומר דרס ביד מכל חדא וחדא איכא למימר לא זו דרס וכן כל כיוצא בזה. והא תנן במסכת ערלה הצובע בקליפי ערלה מלא היסט וארגו בבגד ואין ידוע אי זו היא ר' מאיר אומר ידלק וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואילו נתערבו באחרים לא קתני דמשמע דאם נתערב באחרים מותרין ואף על גב דהיסט בעצמו נתערב שם. וי"ל דמיירי כגון שנחתך מן הבגד מלא היסט ואין ידוע אם האיסור נחתך אי לא.

וכתב מורי הרב נר"ו דדוקא כשנחתך מלא היסט ולא נאבד שאם נאבד אפילו אותו בגד עצמו שנתערב בו מותר ולא ידלק מפני שאני אומר שאותו היסט שנאבד היה אותו הצבוע בקליפי ערלה. וכדאמרינן פרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות. ודוקא לים הגדול אבל אם היה במקום אחר עדיין באיסורן עומדין. והראיה בזה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונאסר הכל ואחר כך נפלה כשיעור התרומה למקום אחר שחוזר ומדמע ועדין הראשון באיסורו עומד. וכן בדין שלא נאמר כל דפריש מרובה פריש אלא להתיר אותו שפירש אבל הנך כולהו באיסורן עומדים.

ובמה שאנו אומרים שהאיסור בטל יש בו דינים חלוקים שאם נתערב אחד בשנים שהאיסור בטל צריך שיאכלם אחד אחד שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל האיסור כיון שאוכל הרוב ביחד ודמי לשני שבילין ובאין לישאל בבת אחת. ואם האיסור חמור כגון תאנה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלה אחת מהן לים הגדול שהשאר מותרות אוכלין שתים שתים כדי שיאכל מן ההיתר על כל פנים כדאמרינן בזבחים גבי ראש בין הראשים שמקריבין שנים שנים עד כאן לשונו.

כולן אסורות:    וא"ת ולישקול דמי איסור שבו ולשדינהו בנהרא והשאר יהא מותר כדאמרינן בפרק כל הצלמים גבי ההיא חביתא דחמרא דיין נסך שנתערב עם שאר חביות דלשקול ארבעא זוזי ולשדינהו בנהרא. וי"ל דהתם ודאי לא התירו שאר חביות לשתות אלא למכור לנכרי וליהנות מן הדמים והכא נמי מאי אסורות אסורות לאכול הביצים קאמר אבל למכור וליהנות מן הדמים שרי. ובתוספות אסרו ואמרו דלא שרו אלא יין נסך או עבודה זרה או עצי אשרה שתופסין דמיהן והאיסור נתפס על הדמים והוי כאלו משליך האיסור אבל בשאר מילי לא. ולמכור הכל לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמרינן גבי יין נסך לא משום דחיישינן דלמא הדר ומזבין ליה לישראל. והרשב"א האריך בזה. ואי נמי דינא קתני ולא תקנתא.

הא דאקשינן ונבטל ברובא:    פירושו ברובא ממש חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי ואפילו מדרבנן. והוא שיאכל כל אחד בפני עצמו כמו שפירש מורי נר"ו. ועוד טעמא כדי שלא יתן טעם זה בזה. ויש מפרשים דמדרבנן אפילו יבש ביבש בעי ששים ואם כן הכי מקשה תבטיל ברובא הראוי לו דהיינו ששים והוא דחוק מאד.

הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו:    כלומר דכל דבר שפעמים נמכר במנין אף על פי שפעמים נמכר באומד לא בטיל וביצה נמי נמכרת היא במנין וכיון שכן לא בטלה אף על פי שפעמים נמכרת באומד. אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו כלומר את המיוחד דדוקא נמכר במנין משום חשיבותו לא בטיל אבל היכא שפעמים נמכר באומד בטיל. מאי איכא למימר דהא ביצה נמי פעמים נמכרת באומד. ותיפוק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בעלי חיים ולא בטלה. תירץ ר"י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחלת בריתה.

נתערבו באחרים כולן אסורות:    רבינו תם ז"ל לא גריס ואחרים באחרים משום דהוי ספק ספקא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן התם במסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערבו באחרים כולם ידלקו ואמרי התם נמי הצובע מלא היסט בקליפי ערלה ידלק וכו' ולא קתני נתערב באחרים כדקתני בכל הני היינו משום דיכול להסיר מאחד מהם מלא הסט ומשתרו מטעם ספק ספקא אם נתערב באחרים.

ומורי הרב נר"ו הקשה עליו וכתב דהיאך יכול להסיר מלא הסט כדי להתירן והא אין מבטלין איסור לכתחלה דאפילו באגוזי פרך אמרינן פרק הנזקין שאם פצען במזיד שאסורים והכא לא שנא שאם חתך מלא הסט כדי להתירן שאסורין. ואין לומר דלא דמי הא לאגוזי פרך אסורין שנתערבו עם של היתר ופצען דשאני התם שהן נשארים לשם אבל כשחתך מלא הסט זורקו לחוץ ודלמא איהו הוא האסור שאינו תירוץ כלל דההיא דאגוזי פרך דפרק הנזקין התם מיתמרא ואפילו הן דתרומה שאף על פי שפצען ובטלה לה צריך להרים כמותן וליתנן לכהן משום גזל השבט ואפילו הכי כיון שפצען קנסוהו. והכא נמי אם עושה כן כדי להתירן אסירי דלא שנא.

אלא ודאי לדברי רבינו תם ז"ל דחשיב ספק ספקא כל היכא דאיכא תרי ספיקי ואף על פי שהאסור ישנו לשם וכדאמרינן לעיל הכא אם נתערב באחרים מישתרו כולהו ואף על פי שלא חתך מהם כלום משום דאיכא בכל חד תרי ספיקי שמא אין זה אותו בגד שנתערב בו מלא הסט אסור ואם תמצי לומר דאיהו הוא שמא אין זה אותו הסט האיסור. אבל הרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה דאמר דכל היכא שהאיסור בודאי נתערב בתוך ההיתר כי הכא שהסט האיסור נתערב לשם אף על גב דאיכא כמה ספיקי אסיר ולפיכך כתב ז"ל לעיל שנחתך מלא הסט מן הבגד כלומר מעצמו דאי לאו מעצמו ודאי אסיר לפי דברי הרשב"א ז"ל דלא חשיב ספק ספקא היכא שהאיסור בתוכו והוי כטבעת עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים דאמרינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא באיסור עומדות עד כאן לשונו נ"ר. אבל הריטב"א ז"ל הסכים לפירוש רבינו תם ז"ל.

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים:    פירוש יבטל ולא יסלק אחר מהם קאמר כמו שפירש רש"י ז"ל דלא נאמרה אלא לענין תרומה ומעשר משום גזל גבוה וגזל השבט כדאיתא בירושלמי. והאי דקתני יעלו אשגרות לישן הוא דאיידי דנקט תנא לשון העלאה גבי תרומה ומעשרות נקיט לה הכא ובשאר דוכתי.

ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן:    פירוש מקומות הן שהאגוזים והרמונים חשובים בהם. וחביות סתומות של יין ושל שמן והני שלשה מיירי שהן של ערלה. וחליפי תרדין וקלחי כרוב פירוש אותן של ארץ ישראל. והא דלא קתני הכי בהדיא נראה לי משום דידוע היה אצל העולם דאי לא מאי שנא קלחי כרוב משאר ירקות. ר' עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית. פירוש מחטה שנזרע בכרם. הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כו'. ואמאי לא קאמר הראוי לתרומה תרומה. וי"ל משום דלישנא דהראוי לתרומה משמע דאיכא דלא חזו לתרומה וליתא דכולהו חזו לתרומה כן תירצו בתוספות.

הניחא לר' שמעון בן לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. פירוש דר' מאיר קתני כל שדרכו לימנות. וקשיא לי בשלמא לר' שמעון בן לקיש דאמר דר' מאיר קתני כל שדרכו היינו דפליגי חכמים עליה ואמרו דוקא המיוחד למנין דהיינו ששה דברים שנמכרים במנין ולא באומד לא בטילי אבל חבילי תלתן דלפעמים נמכר באומד בטיל וחכמים מנו את שדרכו לימנות. אבל לר' יוחנן דאמר דאת שדרכו קתני ר' מאיר אם כן ר' מאיר וחכמים במאי פליגי. וא"ת דלחכמים לא מיקרי חבילי תלתן את שדרכו אלא כל שדרכו אין זו סברא ניזל לשוקא ונחזי אי נמכר באומד או במנין דוקא. וצריך עיון.

ולענין פסק הלכה כיון דר' יוחנן וריש לקיש פליגי בפירושא דדברי ר' מאיר קיימא לן כר' מאיר ולא כחכמים ור' עקיבא שלא אסרו אלא ששה ושבעה דברים. ועוד דבכמה דוכתי מייתינן לה בתלמודא להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש והכי סוגיין בתלמודא דכל דבר חשוב לא בטיל. ואפשר דלחכמים אף על גב דחבילי תלתן נמכר דוקא במנין לא חשיב להו משום דהם נמכרים בזול ולא חשיב להו אלא ששה דברים אלו בלבד שהם נמכרים ביוקר ובמנין לפי שהן חשובין בעצמן וכן נראה מפירוש רש"י.

אבל בתוספות פירשו בפרק הערל דר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר' מאיר דלכולי עלמא לר' מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר' יוחנן סבר דרבנן את שדרכו לימנות ודווקא הני ששה. וריש לקיש סבר דאפילו לרבנן כל שדרכו לימנות שנינו וכל שדרכו דרבנן לא הוי ככל שדרכו דר' מאיר דסבר ר' מאיר דאפילו נמכרים פעמים מועטים בשוק במנין חשיבי ולא בטילי ורבנן סברי כגון ששה דברים דרוב פעמים בשוק נמכרים במנין.

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל:    ולעולם מתניתין בספק קתני. ואף על גב דביצה גמורה פירשא בעלמא היא ואפילו נולדה מטרפה ודאית הוה לן למשרי מדאורייתא. מכל מקום כיון דקודם שנגמרה בחלבון וחלמון אסירא מדאורייתא לפי שהיא כגופה של תרנגולת גזרו חכמים בכל ביצה ואפילו נמכרת בשוק כיוצא בה וקרינן לה איסורא דאורייתא.

על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה:    ואם תאמר ולמה ליה למינקט עיגול וחבית וכוורת. ויש לומר לאשמועינן דלמאן דאמר שרואין את העליונות כאלו הן פרודות קאמר בכל אחד מהכלים ואפילו בכוורת שהוא דבר מסויים יותר ולמאן דלית ליה רואין אפילו בעיגול וחבית שאינן מסויימין כל כך קאמר.

ר' מאיר אומר ר' אליעזר אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות:    כלומר אף על פי שהעליונות מסויימות למעלה על הפה ואין הספק בתחתונות כלל מכל מקום לפי שהספק נולד בכל הכלים רואין כאלו נתפרדו העליונות ממקומן ונתערבו למטה. ואף על גב דהכא משמע דלר' מאיר כל שדרכו לימנות בטיל כגון הכא שהן תאנים דתרומה דרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא דגן תירוש ויצהר ולריש לקיש לר' מאיר גבי חבילי תלתן שהן כלאי הכרם דרבנן לא בטלי. שאני התם משום דאיכא למיחש דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא כגון כלאים דאורייתא שהוא אפילו בזמן הזה אבל בתרומה דרבנן בזמן הזה לא. והא דאמר ר' אליעזר רואין אפילו אם הוא בתרומה דאורייתא הוה אמר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וכל העיגולין חשיבי כאלו הן מעורבין ויעלה באחד ומאה ומיירי שאין בעיגול אחד ומאה דאלו כן למה לן טעמא דרואין כן נראה לי.

דף ד עמוד א

ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו:    פירוש כדין תרומה דאורייתא. ואהני ליה חשיבותיה קצת שלא יהא בטיל חד בתרי כדין יבש ביבש אלא במאה כדין לח בלח. וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומה דלר' יהושע נוטל ליטרא אחת ונותנה לכהן ואותו עיגול שהליטרא ניטלת ממנו מוכרה לכהן עד כאן. ופירש מורי הרב נר"ו טעמו של דבר שמאחר שעל הליטרא הניתנת לכהן מזה העיגול מיתחזי כאלו נתברר לו שבו נתערבה התרומה ואין בו כדי לבטלה הלכך כולו אסור באכילה מפני מראית העין שלא יאמרו שליטרא זו נפלה תוך עיגול זה ואין בו אחד ומאה. ואפילו הכי אוכל השאר.

ואמרינן בירושלמי שצריך שיהא בכל עיגול ליטרא ועוד חולין כי היכי דליבטיל מן התורה תוך העיגול עצמו דמן התורה חד בתרי בטל. וכתב מורי דשמעינן מינה דכי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא לאו למימרא שיהא מן ההיתר כפלים מן האיסור אלא כל היכא שיהא שיעור ההיתר רבה על האיסור ואפילו משהו בטיל מדאורייתא. ושיעור דאחד ומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומשום הכי מקילין לומר שיצטרפו כל הפומין כדי לבטל אותה ליטרא. וכי אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפילו אין ההיתר רבה על האיסור אלא מעט הני מילי כשהן עשויין מחלקים דקים כי הכא שהליטרא היא מגרוגרות וכל אחת ואחת חלק בפני עצמה. אבל ודאי אם עוף נבלה נתערב בעוף אחד וחצי כשרים ונחתכו כולן ולא נודע איזה אבר מן הכשרים ואיזה אבר מן הנבלה בכי הא לא אמרינן דליבטיל מדאורייתא דהא דאמרינן חד בתרי בטיל מאחרי רבים גמרינן לה וההוא קרא גבי סנהדרין כתיב שאם שניים מזכין ואחד מחייב הולכין אחריהם ומינה ילפינן לכל דבר העשוי מחלק כי הנך גברי דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא אם כן נתערב אחד תוך שנים ממש כן פירש מורי נ"ר. ועוד פירש נ"ר דאפשר דכיון שנעשו אברים הוו להו כגרוגרות דתמרים דבליטרא ועוד סגי.

רב אשי אמר לעולם:    ספק יום טוב ספק חול הוה ליה דבר שיש לו מתירין. ומאי קא פריק רב אשי דהא אנן לעיל לא פרכינן מן התערובת אלא מן הביצה עצמה היכי קתני וספקה אסור דספקא דרבנן היא ולקולא. ורש"י ז"ל פירש דרב אשי מלתא אגב אורחיה קא משמע לן ולדוגמא נקט האי לישנא. והכי קאמר כשם שהחמירו באיסורא דרבנן על ידי תערובת שאפילו אינו דבר חשוב כיון שהוא דבר שיש לו מתירין שלא יתבטל אפילו באלף. כך החמירו בספקו דכל שהוא דבר שיש לו מתירין כגון ביצה זו שעכשיו היא אסורה ולערב מותרת ואף על פי שהיא בספק ספיקא דרבנן אזלינן לחומרא. ורב אשי ודאי דין דבר שיש לו מתירין אתא לאשמועינן ואפילו בספקא דרבנן אבל באוקימתא דמתניתין כרבה סבירא ליה. ודוקא מין במינו בין לח בלח בין יבש ביבש.

פשיטא היא ואמה שריא:    פירוש לאו מביצה קא פריך דההיא ודאי איצטריך לאפוקי מדבית הלל דאסרי ואף על פי דר' אליעזר שמותי. אלא מאמה קא פריך פשיטא וכן פירש רש"י דאמר אפילו לבית הלל שריא ומאמה קא פריך.

ואלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסירן. פירש הריטב"א ז"ל דלענין מוקצה לא סבירא ליה לר' אליעזר כבית שמאי אף על גב דשמותי הוא דבית שמאי לית להו מוקצה כדאמר רב נחמן לעיל ולר' אליעזר שמעינן ליה בפרק בתרא דאית ליה מוקצה. הובררה דלאכילה עומדת. פירוש ואי מוקצה דרבנן קיימא לן כר' אליעזר משום דבדרבנן יש ברירה ואי מוקצה דאורייתא לית הלכתא כותיה משום דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא. גוזמא קתני פירוש ולעולם בתרנגולת לאכילה ולאפוקי מדבית הלל קאמר דהיא וביצתה מותרות.

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב כו':    פירוש דלקמן פליגי באפרוח שנולד בחול דלרבנן מותר אפילו לא נתפתח עיניו ולר' אליעזר בן יעקב אסור אלא אם כן נתפתחו עיניו. אבל לא יצא לאויר העולם לא פליגי אלא אפילו רבנן מודו דאסור. והילכך אפילו נאמר דרבי אליעזר סבר לה כרבנן ולא כר' אליעזר בן יעקב מכל מקום אפרוח בקליפתו שלא יצא לאויר העולם אסור הוא אלא גוזמא קתני ולומר בקליפתו אפילו לא נתפתחו עיניו. וכתב הריטב"א ז"ל דלגבי ביצה ואפרוח אשמועינן רבותא אבל אמה וקליפתו נקט לגוזמא אבל לא קאמר אפרוח בקליפתו משום גוזמא דלא הוה נקיט איסורא בלשון התירא חס ושלום עד כאן.

כר' אליעזר דאמר כו':    פירוש שתי קדושות חלוקות בקדושתן וכיון דהן חלוקות בדינם לענין עירוב וביצה אבל לא שיהא אחד מהן חול כדאמרינן לגבי שני ימים של גליות דקרי להו שתי קדושות. רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. וכן הלכה כדלקמן דכיון דבו ביום אסורה משום לידה כן נמי אסורה למחר דאילו נולדה למחר אסורה היתה. ויש מפרשים דאם היו שני ימים של גליות באחד בשבת ובשני בשבת ונולדה בשבת מדינא שריא לרב ביום טוב שני בשני ימים של גליות דנולדה בזה מותרת בזה אלא שלא רצו חכמים לחלוק בשום שבת ויום טוב. וכן הדין בדבר הנלקט או הניצוד אפילו בשביל נכרי דומיא דביצה.

מהו למטוינהו האידנא:    פירוש על ידי עירובי תבשילין.

דף ד עמוד ב

אמר ליה איכו השתא אישתלאי:    פירוש לולי שעכבת עד עתה שגיתי ואמרתי לך מותר. עצים שנשרו מן הדקל. פירוש שנשבה הרוח ושברתן. ואף על גב דר' יוחנן לית ליה מוקצה כדפסק כר' שמעון במסכת שבת מכל מקום באיסור דמחובר מודה לפי שאין הכן במחובר.

ואל תשיבני ביצה כו':    וא"ת ומאי ראיה דביצה דשאני ביצה לדידיה דהיא אסירא משום משקין שזבו ודי לאוסרה ליום אחד אבל באיסור מוקצה דין הוא דליתסר לשני ימים. וי"ל דאפילו באיסור מוקצה הוי מוכן משבת ליום טוב כיון דשתי קדושות הן. ויש מפרשים דלא נשברו עכשיו בשבת לגמרי אלא דכבר היו מקצתן נשברין מחול ועכשיו בשבת ננערו לשבור ואסורין גזרה שמא יעלה ויתלוש והשתא דמיא לביצה דהיא אסורה משום גזרה גם כן.

אבל בדרבנן מבטלין:    פירוש ובדבר שאין בו אוכל כלל דומיא דעצים כמו שפירש רש"י ז"ל וממנו תלמוד ותדון. ויש מפרשים דאפילו בדרבנן והוא שאינו של אוכל לא התירו אלא בדאיתא תרתי נמי חדא שנפלו לתוך התנור עצמו דהיא מלתא דלא שכיחא ועוד דמיקלא קלי איסורא כראסיקנא דעל הא סמיך. ויש מפרשים דדוקא באיסורא דרבנן דלית לה עיקר מדאורייתא אבל חצי זית של חלב כיון דאית ליה עיקר מן התורה לא מבטלין כדמוכח פרק גיד הנשה. והרמב"ם ז"ל שכתב דמבטלין בשר עוף בחלב אמרו בתוספות דלא נהיר דהא מכל מקום אית ליה עיקר מן התורה שהרי איסור בשר בחלב דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

איתמר שני ימים של גליות:    פירוש בכל שני ימים מיירי חוץ מראש השנה וקרי של גליות לפי שאין עושין אותן אלא בני הגולה דלא הוו מטו שלוחין אבל בני ארץ ישראל אינם עושים אותם אלא יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל. רב אתר נולדה בזה מותרת בזה. וכן הלכתא כותיה דרב. וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה ובין יום טוב ראשון בין יום טוב שני בין שבת ואחריו יום טוב בין יום טוב ואחריו שבת וטעמא משום הכנה.

ירושלמי (עירובין פ"ג ה"ח):    שיירי מדורה שיירי פתילה שיירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב. רב ור' חנינא אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר. ופריך התם מיחלפא שיטתיה דרב תמן אמר שתי קדושות וכאן חדא קדושה. ולא משני התם מידי. ורבינו יצחק ז"ל פירש דאיכא לשנויי כדמשנינן הכא גלי ביצה דשבת ויום טוב דבהכנה דרבה פליגי שהפתילה והלפידים שהודלקו היום הם נוחות יותר להדלק למחר והכנה היא וכן השמן שהודלק היום נעשה צלול והוא נוח להדלק למחר. וכיון שכן קיימא לן כרב ואין מדליקין אותן ביום טוב שלאחר השבת אלא אם כן הרבה עליהם דבר מוכן אבל מה שנשאר מיום טוב ראשון מותר ליום טוב שני של גליות. וכן נמי אסור בשני ימים של ראש השנה. ומהאי טעמא נוהגין במקצת מקומות להכין שתי פמוטות לשבת ויום טוב הסמוכין. ורבינו שמשון ז"ל כתב דלאו הכנה הוא לפום גמרא דילן והלכה כר' יוחנן.

והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחברה:    פירש רש"י ז"ל שהוא אומר המבדיל בין קדש לחול כו'. כמו שפירש ז"ל. ונראה דרישא דהבדלה נקט ולא שיהא חותם כן דאם כן אתי לזלזולי ביה אלא היה חותם המבדיל בין קדש לקדש או בין קדש חמור לקדש הקל. ומכל מקום שמעינן דשתי קדושות הן וכאלו הראשון קדש גמור מן התורה והשני חול אלא דקדשוה רבנן משום ספקא דבני גולה ולא חשיב ליה קדושה אחת וכיומא אריכתא.

רב אסי ספוקי מספקא ליה:    הקשה הריטב"א דמשום ספקא היכי מחית נפשיה לומר הבדלה ובספק ברכה שאינה צריכה שיש בה משום לא תשא. ותירץ כי באמצע התפלה היה מבדיל והיה חותם בברכת יום טוב. ואי נמי כיון דמדאורייתא חול גמור הוא לדברי הכל וחזי להבדלה ליכא משום ברכה לבטלה דאיסור ברכה לבטלה דרבנן היא כדפירש רבינו תם ז"ל במסכת ברכות וחיוב הבדלה מדאורייתא בין קדש לחול וכיון שכן שפיר איכא לברוכי על הספק דכל ברכות של תורה אם הוא ספק יכול לברך על ספקן. ומיהו רב אסי לגרמיה הוא דעבד ולית הלכתא כותיה.

מסתברא דהאידנא דידעי בקיבועא דירחא כו':    ואף על גב דהתם פרק לולב וערבה אמרינן דלא ידעי בקיבועא דירחא התם הוא קודם שתיקן הלל העיבור והכא לאחר שתיקן הלל העבור וקבע המועדות. ואי נמי התם הכי קאמר עשינו עצמנו בכל דינינו כאלו לא ידעינן בקיבועא דירחא שהרי אנו עושין שני ימים משום מנהג אבותינו. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכבר הארכתי בזה בפרק לולב וערבה. ואף על גב דאמנהגא לא מברכינן ואנו מקדשין ומברכין ביום שני. היינו משום דהוא יסוד חכמים וכשגזרו עלינו לנהוג כמנהג אבותינו כך גזרו עלינו לנהוג ביה באיסור מלאכות ותפלות וברכות.

היו מקבלין עדות החדש כל היום:    פירוש ולא שקבלו שהרי לא אירע כן שיבאו עדים מן המנחה ולמעלה אלא פעם אחת וקלקלו בשיר.

דף ה עמוד א

נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש:    פירוש למחר קדש מן התורה שממנו מונים למנין המועדים אבל היום קדש כדי שלא יזלזלו בו בשחרית של יום שלושים שיאמרו אולי לא יבאו עדים עד לאחר המנחה שהוא חול והילכך חכמים עשאוהו קדש גמור ולא מספק שהרי ודאי היה למחר. ולא דמי לכשהיו מקבלים כל היום לפי שלא היו עושין שני ימים כי אם מספק ואם באו למחרת היה הראשון חול גמור למפרע.

הא דאמר לעיל ונתקלקלו הלוים בשיר:    פירושו בשיר תמיד של בין הערבים דאילו בשיר תמיד של שחר ליכא קלקול שאפילו באו עדים שחרית קודם קרבן של שחר לא היו אומרים אלא שירה של חול שכן תקנו נביאים לפי שעל הרוב לא היו באים שלוחים אלא לאחר תמיד של שחר.

דתנן משחרב בית המקרש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו':    פירוש כיון דליכא למיחש לקלקול דשיר שהרי נחרב בית המקדש וכיון שכן לא יארע בבית הועד לעשות אלא יום אחד דמסתמא יבואו עדים ביום שלושים עצמו דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכסברא דנהרדעי לקמן.

אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה:    אמר ליה אנא אמינא לך ר' יוחנן בן זכאי ואמרת לי רב ושמואל. ונראה דהכי קאמר רבה אני מביא ראיה גמורה מדברי ר' יוחנן בן זכאי ואתה מקשה לי מרב ושמואל דאינון אמוראי. ולהכי פרכינן ואם כן לרב ושמואל קשיא מתניתין דרבן יוחנן בן זכאי. ורבה גרסינן דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף.

הא לן והא להו:    פירוש ורבה נמי הכי קאמר אמינא לך אנא ר' יוחנן בן זכאי דמיירי לבני ארץ ישראל ואמרת לי את רב ושמואל דמיירי לבני בבל.

כל דבר שבמנין:    פירוש כגון ביצה אף על גב דבטל אותו טעם דקלקול דשיר כשחרב בית המקדש אפילו הכי צריך מנין אחר להתירו. והכי איתא בירושלמי כל גזרה שבית דין גוזרין אף על פי שבטל הטעם גזרה במקומה עומדת עד שיעמוד בית דין ויבטל עד כאן.

יש מפרשים בשם רש"י דאפילו נמנו לאסור לזמן קבוע אפילו הכי כשיגיע הזמן צריך היתר דהא בסיני נאמר להם היו נכונים לשלשת ימים ויש כאן קביעות זמן ואפילו הכי הוצרך להתירו. ובתוספות אמרו שזה אינו דכיון דקבע להם זמן אין צריך התר וממילא הותר כשיגיע הזמן. והכא לא קבע להם זמן אלא הכי קאמר להו רחמנא שיקדימו שלשה ימים לפרוש מן האשה ולא הוקבע זמן כמה תמשך פרישתן. וכן פירש מורי הרב נר"ו דהכי קאמר להו רחמנא התחילו לפרוש מן האשה אבל לא קבע זמן עד מתי יהו אסורין.

והא דפריך בגמרא מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים כו' לאו למימר דלישתמע תקבע להם זמן שיהו אסורין שלושה ימים אלא הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים קודם מתן תורה כי היכי דליסרח שכבת זרע ביום מתן תורה שאם תפלוט האשה לא תהיה טמאה וכל זה כדי שיהו טהורין במתן תורה וכיון שכן מן הדין היו מותרין אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. עד כאן תורף דבריו נר"ו. מה שאין כן בנדוי דאפילו בזמן קבוע צריך היתר ואפילו בתנאי ונתקיים התנאי. ומשום חומר דמנודה דאמרי באבות דר' נתן המנודה למטה מנודה למעלה.

ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד:    פירוש דהיינו בין לוד לירושלים ובקש להפקירו לעניים. ופירש רש"י אף על גב דר' אליעזר לאחר חורבן הוה אפילו הכי צריך לאוכלן בירושלים משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והילכך ביקש להפקירם לעניים שיטרחו הם להעלותם ויאכלום שם. ומכאן ראיה דצריך מנין שכבר נתבטל טעם האיסור שהרי נחרב הבית ואפילו הכי צריך מנין. ובתוספות פירשו דיכולין העניים לפדותם אפילו על שוה פרוטה ולהוליך הפדיון לים המלח ולאוכלן בכל מקום שירצו ומכל מקום לאחר שנמנו הוא עצמו יכול לפדותן.

דף ה עמוד ב

מאי ואומר הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים וגו':    פירש מורי הרב נר"ו דתרתי קא פריך היכי יליף מתרי קראי קמאי ואי מצי יליף מינייהו מאי ואומר במשוך היובל. ולאו אורחא דמאי ואומר לפרושי הכין והא דמפרשין ליה הכא הכין משום דפריק מכדי היו נכונים וכו' דיהיב טעמא למילף מתרי קראי קמאי עד כאן. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל.

מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל למה לי:    פירש רש"י ז"ל מכדי קרא דאיש לא יעלה עמך כתיב בלוחות האחרונות ומהאי קרא שמעינן שריותא דהא כתיב ההר ההוא דמשמע כל זמן שהשכינה שם למה לי לאדכורי שריותא בלוחות ראשונות במשוך היובל דהיינו סליק שכינה שיעלו והא לא נסתלקה שכינה ביום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן דהוא בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לן למילף שריותא דהסתלקות שכינה מאל מול ההר ההוא.

ולא נהיר דהיאך אפשר דלא נסתלקה שכינה מיום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן. ועוד אם כן דהאי קרא דבמשוך היובל עד לאחר שנעלה הענן הוה אם כן לא פסקו הקולות עד עשרים באייר כדפירש רש"י ז"ל נמי במשוך היובל זהו הפסקת קול ואין זו סברא לומר כן. ואין לפרש דהאי קרא דאיש לא יעלה נאמר קודם מעמד הר סיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה דהא מוקדם ומאוחר הוא בלי ספק.

ורבינו יצחק ז"ל פירש דודאי הקולות והלפידים חדלו מיד לאחר מתן תורה וגם שכינה נסתלקה וחורה בדברות האחרונות דהיינו ביום הכפורים והכי קאמר: מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו כו' מדכתיב והגבלת את העם מיניה מצינן למילף שפיר דאסור לעלות בעוד שהשכינה בו וממילא אחר שנסתלקה שכינה היה לנו להתיר במשוך היובל למה לי דהיינו הפסקת הקולות וסילוק שכינה הא שפיר ילפינן מוהגבלת אלא שמע מינה דכל דבר שבמנין וכו'.

וא"ת אם כן הוה ליה לאתויי בגמרא קרא דוהגבלת ולומר מכדי כתיב והגבלת במשוך היובל למה לי ולמה ליה לאתויי קרא דגם הצאן. וי"ל דאי לא מייתי גם הצאן הוה אמינא דאפילו כשהשכינה היא בהר לא היה נאסר להם להעלות כי אם בתוך מתן תורה שהיה קדוש מאז שהיתה שם שכינה בקולות ולפידים ועשן והלכך מייתינן קרא דאל ירעו שהיה בדברות אחרונות ולאשמועינן דאסור כל זמן שהשכינה בו. ואפילו לאחר שנסתלקה שכינה אחר מתן תורה והותר כדכתיב במשוך היובל כשחזרה שכינה על ההר בדברות אחרונות חזר ואסר להם מדכתיב ואיש לא יעלה. אבל מכל מקום שריותא דכתיב במשוך היובל אוהגבלת קאי. וראיתי בענין זה כמה פירושים וזה הנכון.

כי אימני אעדות אביצה לא אימני:    וא"ת מהכא משמע דאילו אימני אביצה הוה שריא והא קיימא לן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאליו אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין ולפיכך בכל בית דין חשוב סגי ואף על פי שאין גדול כראשון שאין זה חשוב בטול כדאמר גבי כרם רבעי דר' אליעזר.

אישתרי עדות אישתרי ביצה:    פירוש וכיון שכן קשיא לרב יוסף. וא"ת ורב יוסף היכי טעי בה. וי"ל דגדול כח האיסור לחול מן הסתם אבל לענין ההיתר צריך היתר מפורש. הריטב"א ז"ל.

רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש:    הכי גריס רש"י ז"ל ופירש אף על גב דתקין על קבלת עדות החדש כל היום הני מילי להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו אחר המנחה אבל מלעשות יום טוב שני לא עקרו תקנה ראשונה ממקומה עד כאן. והקשו עליו בתוספות דכיון דמיום ראשון מנו מאי נפקא מינה לעשות השני יום טוב.

ור' חננאל ז"ל גריס מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש שאם לא באו עדים כלל ביום שלושים עד יום שלושים ואחד שהיו עושין שני ימים טובים הראשון מספק שהיו מצפין העדים כל היום והשני יום טוב גמור למנות המועדים ממנו. וזה היה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן וכיון דהוצרכו לעשות שני ימים טובים היו נוהגין בו קדושה אחת כמו אם באו עדים אחר המנחה. וכיון שכן גם עכשו שהם עושין שני ימים כשלא באו ביום שלשים ינהגו בו קדושה אחת כמו לפני הבית שהרי מדבר זה לא נעקרה תקנה ממקומה. והרחוקים שנוהגין שני ימים לעולם דין הוא שנוהגין להם קדושה אחת מספק שמא גם בית דין עושין כן דשמא לא באו העדים ביום שלשים.

ויש מיישבין גירסת רש"י ומפרשים כיון דאילו באו מן המנחה ולמעלה היו נוהגים קדש בשניהם וכיון דהכי הוא בשלא באו כלל ביום שלושים שעושין שני ימים מספק נוהגין בהם דין קדושה אחת וכן לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי.

דף ו עמוד א

אמר רבה מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממין:    פירוש עבדים נכרים שאינם עבדים מישראל דאילו כן חייב אדם בשביתתן כשביתת ישראל. וקא משמע לן דאף על גב דאמירה לנכרי שבות משום כבודו אין מלינים. ואסור גם כן להלינו דכל שאפשר לקוברו היום על ידי עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר על ידי ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליום טוב. ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקברם על ידי נכרי מותר להשהותו למחר דהוה ליה כמלינו לפי כבודו. ומטלטלין אותו בבית על ידי ככר ותינוק אם אינו מונח דרך כבוד. ואפילו בכל אדם לישתרי מיהא להוציאו ולהוליכו לבית הקברות דהא בשבת התירו להוציאו לכרמלית בעובדא דשכבא דהיה בדרוקרת משום בזיון דמת והכא נמי איכא בזיון אם נוליכנו על ידי עממין. והרשב"א ז"ל האריך בזה בפרק ר' אליעזר דתולין. וי"ל דכיון דשאר מלאכות על ידי עממין אין כאן בזיון בהולכתו על ידי עממין.

ביום טוב שני התעסקו בו ישראל. ואסיקנא דאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה:    וכתב הריטב"א דאפילו חוץ לתחום מוליכין אותו ומחזירין הכלים שהוליכו והם גם כן חוזרין שאם לא כן אתה מכשילן לעתיד לבא. כללו של דבר התלמוד אומר דלגבי מת כחול שוויוה רבנן עד כאן. וכן ראיתי בשם הר' יצחק ן' גיאת ז"ל.

הא דאמרינן ביום טוב שני מתעסקין בו ישראל:    פירש הרמב"ן ז"ל אפילו במקום שמצויין נכרים לקברו יתעסקו ישראל ולא נכרים דכחול עשאוהו חכמים. ולאפוקי מרב אחא ז"ל שפירש דדוקא במקום שאין נכרים מצויין דאי מצויין דוקא נכרי ולא ישראל ואי מת ביום ראשון יחזר אחר נכרים. ולא נהיר. ומותר ללוות המת ביום טוב ראשון בתוך התחום וביום שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל. אבל בחזרה לאחר קבורת המת אפשר שאין להם אלא אלפיים ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין בחזרה אלא אלפיים אמה בהבלעת תחומין אבל יותר מארבעת אלפים אמה לא. אלא כיון שיום טוב שני מדבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר בפרק יום הכפורים הרמב"ן ז"ל. ואלא מיהו אף על גב דכחול שויה רבנן לאו כחול ממש שייצאו בני העיר לקראת המת רוכבים על סוסים דבכי האי גוונא ודאי אסור דלא מזלזלין ביה כולי האי.

וכתבו בתוספות דמעשה היה במולייאו"ן לפני ר' משולם בימי רבינו תם ז"ל במת אחד שיצאו בני העיר לקראתו בסוסים ביום טוב שני ורבינו תם הקפיד על זה ואמר תמה אני אם לא תחרב העיר ולא היו ימים מועטים שנפלה בה דליקה עד כאן.

אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן:    וכתב רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל כי בדור הזה שאין פרסיים וכיוצא בהן לכוף את ישראל לעשות מלאכתן ביום טוב לא חיישינן ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור ובכהאי גוונא אמרינן בע"ז גבי מים מגולין כיון שאין נחשים מצויין בינינו אין אנו נזהרין בו. עד כאן.

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בשני ימים טובים של ראש השנה פירוש שהיה יום חמישי ויום ששי. חזייה דהוה עציב ביום חמישי. ליתיב מר האידנא פירוש רבינא קרי לרב אשי מר לפי שהיה תלמיד חבר של רב אשי כדאיתא במסכת עירובין והיינו דאמר ליה ליתיב מר האידנא.

ומתנה ודוקא בכגון זה שהיה יום חמישי ויום ששי ראש השנה מהני תנאה אבל אם היה יום ששי ויום שבת לא מהני תנאה. ואסיקנא דדוקא בשני ימים של גליות אבל ביום טוב של ראש השנה לא. ופירש הריטב"א ז"ל דדוקא ביום ראשון צריך להתנות אבל לא למחר דדוקא בכלכלה של פירות אמרו דצריך להתנות בין ביום ראשון ובין ביום שני משום דהתם אם היום קדש הפרשה שהפריש היום אינה כלום אבל הכא אם היום קדש ומחר חול מאליו יכול לבשל. וכן פירש רש"י לקמן בפרק יום טוב שחל ושם כתבתיה בארוכה. ואמרו בתוספות דאינו מברך על עירוב של תנאי דשמא הוא ברכה לבטלה.

כתב הריטב"א ז"ל וכתב הרמב"ם כי בזמן דידעינן בקיבועא דירחא אין מערבין ערובי תבשילין אפילו בתנאי ואפילו בשני ימים טובים של גליות. עד כאן. ונראה לי פירוש לפירושו דלא נאמרו דברים הללו אלא לדידהו דלא ידעי בקיבועא דירחא והוו עבדי שני ימים על הספק אבל אנן כיון דידעינן בקיבועא דירחא וידעינן דיום ראשון קדש והשני חול ואפילו הכי עבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו דין קדושה אחת יש להם ולא מהני בהו תנאה. ועדיין צריך לי עיון.

ומכל מקום דברי הרמב"ם אינם עולין יפה דהא רבא דאמרה לקמן בפרק יום טוב בתר דידעי בקבועא דירחא הוה ואדרבה מדינא לא הוה צריכנא לעירוב כיון דהוה חול אלא משום מנהגא וכיון דלדידהו מהני תנאה לדידן נמי סגי לן בתנאי וכן עיקר. אבל הרב ר' משה מקוצי כתב כדברי הרמב"ם ז"ל.

רב אמר אסור מוקצה הוא:    פירוש אבל משום הכנה ליכא דלידתו הויא הכנה ויום טוב מכין לעצמו הואיל ומוכן על גבי אמו לכלבים. וא"ת ותיפוק ליה הואיל ואי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה במעי אמו ולית כאן מוקצה. תירצו בתוס' דלכתחילה אסור דלא גרע משוחט בלילה וכן סומא ששחט דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכיון דלכתחילה אין שוחטין אין זו הכנה. והא דאמרינן מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דוקא בנתערבה ולבסוף נטרפה דאז היא יולדת. אבל נטרפה ואחר כך נתעברה הא קיימא לן דאינה יולדת.

דף ו עמוד ב

השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין כו'. ר' יהודה אומר אם לא כו':    פירוש ומנבילה דר' יהודה קא מייתי ראיה. ופירש רש"י דהא נתנבלה בשבת לר' יהודה אתמול בין השמשות היתה עומדת לאדם וקא חשיב ליה מוקצה לגבי כלבים. וזה קשה דהא לא חזו לשחיטה בין השמשות ואם כן לא הוי מוכן לאדם בין השמשות. ועוד קשיא דאם כן מאי מוכן לאדם איכא דאדרבא אסור הוא משום מוקצה דהא אי אפשר לשוחטה בשבת.

ורבינו תם ז"ל תירץ דלישנא דשאינה מן המוכן קא דריש דאילו טעמיה דר' יהודה משום מוקצה ליתני אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ותו לא. אלא הכא מיירי בשבת וכגון שיש חולה בתוך ביתו אי נמי ביום טוב דהשתא הוי מוכן לאדם.

וא"ת והא אורחא דתלמודא למיתני לפי שאינה מן המוכן אף על גב דלא איצטריך כדאמרינן בפרק כירה אין נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן והתם בשבת דוקא ולא ביום טוב. וי"ל דהתם דקתני אין נאותין ממנו ולא פירש הטעם איצטריך למימר דטעמא לפי שאינו מן המוכן. אבל הכא הא קא יהיב טעמא אם לא היתה נבלה כן תירץ הרשב"א ז"ל.

ומורי נ"ר הקשה עליו דהא בפרק כל הכלים תנן כל הכלים שנתפרקו בערב שבת דלתותיהן נטלין בשבת ואין דומין לדלתות הבית לפי שאינו מן המוכן. והא התם כיון דאמר דדלתות הכלים נטלין פשיטא דמשום מוכנין אגב אביהן הוא. אם כן כי אמר שאין דומין לדלתות פשיטא דאינהו לא הוו מן המוכן וטפי איצטריך ליה למיתני במלתיה דר' יהודה דהכא מהתם עד כאן. וצריך עיון.

ולענין אפרוח שנולד ביום טוב קיימא לן כרב לחומרא שהרי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן הכי סבירא להו ולא נחלקו אלא בחול. ויש אומרים דהלכתא כר' יוחנן דהא שתיק רב. דליכא למימר דהא דשתיק לפי שלא חשש לקושיתם דרב כהנא ורב אסי דליתא אלא שלא מצא תשובה מספקת. והיינו דפרכינן ולימא להו הכי והכי. ורב שלא השיב להם כן מפני שהיה יודע בהם שהם סבורים כדאביי.

ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו':    ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דהא ברייתא דכל השרץ השורץ קאי כותיה. ועוד דמשנתו קב ונקי ואפילו בברייתא. ויש אומרים דהלכה כרבנן דהא רב ור' יוחנן וכל אמוראי דלעיל הכי סבירא להו דלא נחלקו אלא ביום טוב הא בחול לכולי עלמא שרי.

כך היא גירסת הספרים ואלא עם יציאתה נגמרה ואסור לאוכלה ביום טוב הא במעי אמה שריא לאוכלה ביום טוב. מאי קא משמע לן תנינא השוחט את התרנגולת ומצא ביצים גמורות כו':    וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו'. וכתב הריטב"א ז"ל דהיא הגירסא הנכונה והכי פירושה תרנגולת העומדת לאכילה ביצה שנולדה ממנה ביום טוב עם יציאתה נגמרה ואסור לאכלה ביום טוב משום הכנה דרבה אי נמי משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו. הא במעי אמן שריא משום דהיא מלתא דלא שכיחא ולא גזרינן אטי. ואקשינן מאי קא משמע לן רב הונא הא ברייתא היא בהדיא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות וכו'. וכי תימא קא משמע לן בברייתא כו' כלומר כיון דלא רמיזא האי ברייתא במתניתין אי לאו דרב הונא הוה אמינא דהאי ברייתא משבשתא היא וקא משמע לן רב הונא דמתרצתא היא. דודאי הברייתות רמוזות במשניות דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו אבל האמוראים אומרים דברים שאינם רמוזים במשניות.

וא"ת והא איכא כמה ברייתות דלא רמזן כלל במשניות ולא משבשינן להו. וי"ל דכיון דתנא דמתניתין התחיל לפרושי ברישא דמכלתין ביצה שנולדה אלמא משמע דחביבי ליה דינא דביצה ואם איתא לא שביק לפרושי דין דביצה שנמצאת במעי אמה אלא ודאי כיון דלא רמיזא שמע מינה דמשבשתא היא אי לאו דרב הונא דקא משמע לן דמתרצתא היא. ואקשינן אנן נמי תנינא במתניתין ביצה שנולדה כו' ואם כן רמיזא היא הברייתא במתניתין ומתרצתא היא ואכתי מאי קא משמע לן רב הונא. וכי תימא אי לאו דרב הונא הוה אמינא דמשבשתא היא דלא רמיזה במתניתין דבית הלל אפילו במעי אמן אסרי וכו'.

אלא הא דתניא השוחט התרנגולת כו' מני לא בית שמאי כו':    ומאי קושיא והא משבשינן לה כיון דלא רמיזה במתניתין ואם כן למה ליה למימר מני. תירץ הרב מורי נ"ר דהכי קאמר אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו' כלומר טוב לנו שנאמר דעד כאן לא פליגי אלא בנולדה אבל במעי אמה דברי הכל שרו ומשום בית הלל נקט לה ותהוי ברייתא מתרצתא דהכי משתמע פשטא דמתניתין. ולא שנאמר דמשום בית שמאי נקט לה ותהוי ברייתא משבשתא דלהוי דלא כחד דמשום סברא קלישתא כי האי לא דחינן ברייתא וכן תירץ הריטב"א ז"ל. וכיון שכן מאי קא משמע לן דרב הונא. אלא עם יציאתה נגמרה וכו'.

ולגרסא זו הקשה מורי הרב נ"ר דמאי קושיא לרב מאי קא משמע לן כי מה תימה יש אם אמר האמורא מה שאמר בברייתא שהרי אין הברייתא ידועה לכול ולא אקשי בכי האי גוונא אלא ממשנה שהיא ידועה לכל. ועוד דילמא רב דוקיא דמתניתין קא משמע לן כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא.

לכן נראה שרש"י ז"ל גורס ואלא עם יציאתה נגמרה אסור לאוכלה ביום טוב הא תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות כו'. וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין הא נמי תנינא ביצה שנולדה וכו' כגרסא ראשונה. ופירש רש"י ז"ל ביצה עם יציאתה נגמרה אין לך בביצה אלא אותה שיצאתה מבעוד יום דהיינו בחול שאז היא נגמרה ושריא. הא לא יצאתה בחול אסירא ביום טוב בכולהו אנפי בין נמצאה במעי התרנגולת משום הכנה דרבה כיון שנמצאה בקליפתה גמורה. ולא מדינא ממש דהא פריך לעיל יום טוב דעלמא תשתרי ופריק משום גזרה. אלא הכא משום גזרה ומשום לתא דהכנה. ולא גריס רש"י ז"ל הא במעי אמה שריא דאדרבה סבירא ליה דאסירא. ואקשינן והתניא השוחט את התרנגולת כו' ואם כן קשיא לרב דאמר דכל שלא יצתה מבעוד יום אסורה ביום טוב ואפילו נמצאת במעי אמה. וכי תימא אין הלכה כברייתא זו ומשבשתה היא כיון דלא רמיזה במתניתין הכל כמו שפירשתי לגרסא ראשונה כן פירש מורי נר"ו שזו היא כונת רש"י ז"ל וגרסתו וכן ראיתי לריטב"א ז"ל כדבריו. וניחא ליה למימר דבריתא משבשתא היא ולא לומר דרב תנא הוא ופליג.

וקשיא לי בין לפירוש קמא בין להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה ממתניתין ומדיוקא הא במעי אמה שריא. וי"ל דמתניתין איכא לדחויה כדדחינן אבל ברייתא ליכא לדחויה אלא בשנויא דחיקא ולשבושה ולמסקנא לא קם דיחויא כן נראה לי. והריטב"א הקשה דלישנא דעם יציאתה נגמרה לא דייק שפיר להאי פירושא. ועוד הקשו בתוספות דהיאך יש כח ביד האמורא לשבש הבריתא כדי לקיים דבריו. ופירשו הם ז"ל וכי תימא קא משמע לן בברייתא מאי דלא אשמועינן וכיון דלא מצינו במשנה נימא דבית שמאי היא דקא שרו במתניתין בנולדה (וב"ש) והשתא אשמעינן בנמצאת במעי אמה ומאי דלא אשמועינן בית שמאי במתניתין אשמעינן בברייתא. ולא נידוק בברייתא דוקא נמצאת הא נולדה אסירה דלא היא דהא אשמועינן במתניתין דנולדה שריא. דליכא לאוקמה כבית הלל דלבית הלל אפילו נמצאת במעי אמה אסירא כמו נולד ורב כבית הלל סבירא ליה. ואקשינן הא נמי תנינא ביצה שנולדה כו' דאפילו לבית הלל במעי אמה שריא. וכי תימא בית הלל כו' אלא הא דתניא השוחט את התרנגולת כו' מני לא בית שמאי ולא בית הלל.

וקשיא לי דדילמא בית שמאי היא ואשמעינן בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין. ויש לי לומר דהכי קאמר אם כן דלאשמעינן כאן דבית שמאי אסרי בנולדה והוא הדין במעי אמה אם כן הכא בברייתא דליכא למימר דאתא לאשמעינן כח דבר פלוגתיה כיון דלא מיפרשי בה תנאי נידוק הכין דוקא נמצאת הא נולדה אסירא ככללא דכולא תלמודא ואם כן לא כבית שמאי דלבית שמאי נולדה שריא ולא כבית הלל:

דף ז עמוד א

פשיטא מהו דתימא כו':    הקשה הרשב"א ז"ל וכי מקשינן פשיטא גבי מעשה דהא ודאי איצטריך למימר להו דינא. ותירץ ז"ל דהאי פשיטא למוכר קאי דמאי דעתיה דמוכר דאזיל בהדי קונה לדינא. ומהדרינן מהו דתימא ופרקינן משום דסלקא דעתיה דמוכר דלאכילה קא בעי ליה ולא היה חייב ליתן אלא מה ששוה יותר ולא שיהא המקח בטל לגמרי קא משמע לן רב אמי דהאי מאן דבעי ביעי דפחיא מסתמא לאפרוחים קא בעי להו ולא לאכילה דלא הוה מוקי נפשיה כולי האי למבעי ביעי דפחיא משום חשיבות זוטא דאית בהו. אלא דקשיא לישנא דקא משמע לן דמשמע דלמאן דאקשינן פשיטא מהדר איהו קא משמע לן כן נראה לי.

ומורי הרב נר"ו פירש דשפיר פריך לרב אמי פשיטא משום דלא הוה ליה למיהב טעמא ולומר מקח טעות הוא והדר. שהרי כל מקום שהיה צריך לתת טעם נותנים טעם כדחזינן גבי מרי בר איסק בכתובות ובמציעא דאמר רב חסדא שפיר אמר דכתיב ויכר יוסף את אחיו ובפרק איזהו נשך גבי תרי כותאי דאמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועי. דמשמע דכל היכא שיש תימה בדברי הדיין הן לחיוב הן לפטור צריך הוא לומר מאי זה הטעם דן את הדין כדי שלא יחשדוהו אבל כשאין תמה בדבר אין לו לומר אלא חיוב ופטור בלבד. ולרב אמי לא הוה ליה למימר למוכר אלא שיחזיר לו הדמים. ומשום הכי פריך פשיטא כלומר וכי איזהו תמה יש בדין זה שיצטרך רב אמי לומר מקח טעות הוא והדר שיתן טעם לדבריו שמפני שהוא מקח טעות יחזור המכר לגמרי ולא אמרינן דליתיב ליה דביני ביני וכו'. להכי איצטריך רב אמי לומר דמקח טעות מפני שיש לטעות ולומר האי לאכילה קא משמע לן עד כאן לשונו.

ולי נראה דהכי קאמר פשיטא למימר ליה למוכר שיחזיר הדמים. ופריק אי הוה אמר הכין רב אמי ולא יאריך לומר כל הדמים הוה במשמע שלא יחזיר לו אלא מה ששוין יותר משום דאיכא למימר דלאכילה קא בעי ליה קא משמע לן דהמקח בטל לגמרי. והריטב"א ז"ל פירש דהאי פשיטא לבעל הגמרא הוא דקא פריך ולומר למה הוצרך להביא בתלמוד מעשה זה שאין בו חדוש.

משום דצריבן:    כלומר שהן מבושלות יותר ושוקלין יותר. אבל מכל מקום טובים ובריאים הן לגוף כאלו דאי לא אפילו בעי להו לאכילה מקח טעות הוא. הריטב"א ז"ל. והא קיימא לן דבכל דבר שבמשקל ושבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ובשלמא למאן דמפרש דמאי חוזר מחזיר לו המותר ניחא. אלא למאן דמפרש דמאי חוזר דהמקח בטל מאי איכא למימר.

ויש מפרשים דכבר הטילם הקונה לגדל אפרוחים ונפסדו דאילו היו בעין היה מחזיר לו כל הדמים. ולפירוש הרשב"א ז"ל כך אמר לו המוכר תן לי הביצים ואחזיר לך המעות ואם הפסידו לך הפסידו ואין לך עלי אלא דביני ביני דלאכילה מכרתי לך. ואמר לו הקונה דלא אלא לגדל אפרוחים ופסידא דידך הוא. והוה ליה כמוכר זרעוני גנה שאינם נאכלים כלל וזרעם ולא צימחו דכל היכא דמוכח שלא היו ראויין לזריעה פסידא דידיה הוא והמקח בטל ואינו מנכה לו אפילו דמי הזרע כדמוכח בפרק המוכר פירות. וזה בא בטענתו לפני רב אמי וזה בטענתו ואמר רב אמי דהדין עם הקונה מתרי טעמי חדא דקא בעי ביעי דפחיא ומסתמא לגדל ביצים. ועוד דסופו מוכיח על תחלתו שהרי כבר הטילם לגדל אפרוחים כן נראה לי.

דאמר רבי יוחנן ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה:    פירוש ואחר כך נולדה ביום טוב מותרת לאוכלה ביום טוב משום דהויא לה כנולדה בחול. וכן הלכתא דאפילו ללישנא דאמרינן דפליג רב עליה מכל מקום רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דסוגיין לקמן כר' יוחנן.

ומצא בה ביצים גמורות:    יש מפרשים גמורות ממש עם קליפתן. אבל אינן גמורות אפילו אינן מעורות בגידין אסירן דחשבינן להו כבשר התרנגולת בין לאוכלה בחלב בין לאוכלה בלא מליחה. ור' אליעזר אמר דאם אינן מעורות אפילו אינן גמורות ממש שריין. ודוקא משום דבשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן קא שרינן ביצים גמורות בחלב ולא חשבינן ליה כגוף התרנגולת. אבל ביצה שנמצאת בתרנגולת טרפה או נבלה אפילו היא גמורה שכיוצא בה נמכרת בשוק אסורה דחשיבא כגוף התרנגולת. וטעמא משום דנבלה היא דאורייתא והחמירו. כן תירץ ר"ת ז"ל.

אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן:    פירש רש"י ז"ל דאף על גב דבכמה דוכתי גזרו חכמים טומאה ועל ששה ספקות דרבנן שורפין את התרומה ליכא למימר דהכא נמי ליגזרו דלא ניחא לן דליפשו טומאות עד כאן. ופירש הריטב"א ז"ל פירוש לפירושו דחכמים מה שגזרו בדברים שהן מצויין ולא שיוסיפו עוד לגזור כזה שהוא טומאה מחודשת דנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ובמשא ומטמאה בבית הבליעה ובחיה ובבהמה הוא בהפך ממש.

דר' יוחנן לא שכיחא:    פירוש לא שכיחא כולי האי בלידת לילה בדספנא מארעא. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דאילו לא בדק כיון שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא שמעינן דנכרי ששלח ביצים לישראל ביום טוב ואינם ניכרים אם היו מהיום או מאתמול שהם מותרין דבמאי דשכיח טפי תלינן ורוב ביצים דעלמא מן הימים שעברו הם וכל דפריש מרובא פריש. ולא עוד אלא אפילו הלך שם ישראל ולקחן מביתו לא אמרינן כדאמרינן בכתובות דהיכא דאזלא איהי לגביהו הוה ליה מחצה על מחצה משום קבוע. דהתם הוא דאיתחזק ודאי פסול ואפילו חד אבל הכא לא איתחזק בבית הנכרי ביצה שנולדה היום כי שמא לא נולדה שם ואם נולדה שמא אכלה קודם לכן. וכן היה הרב ז"ל מורה הלכה למעשה עד כאן.

אבל הרשב"א ז"ל אינו סובר כן. ואפילו לדברי הריטב"א ז"ל נראה לי דבראש השנה אילו שלח נכרי לישראל ביום טוב שני שהן אסורין דדילמא מאתמול נולדה ולא אמרינן זה כמה ימים נולד כי היכי דלישתרו כן נראה לי. ואף על גב דהכא אמרינן מאתמול רמיתה ולא אמרי דבלילה נולדה ולהוי ספק ומספק ראוי לאוסרה כדאמרינן לעיל דאם ספק שנולדה בחול או ביום טוב אסורה. ההיא בשמצאה בתוך היום דאיפשר דהיום נולדה. אבל הכא שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא כדפרשינא לעיל.

דף ז עמוד ב

בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו':    אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים.

ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.

ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו':    ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.

שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה:    להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.

ובית הלל צריכי כו':    אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ:    ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.

לא ילפינן ביעור מאכילה:    פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.

לא ישחוט ויכסה קאמר:    פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.

השוחט ובא לימלך:    פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.

לימא מר ורבה בדר' זירא כו':    וקשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כותייהו. ועוד היכי שקל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי. תירץ הריטב"א ז"ל דכדאי הם בית שמאי לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב"ן ז"ל דנפקא מינה לבית הלל דאליבא דרבה דהצריך שחיטה קודם חפירה נמצא דלבית הלל לא התירו כלל שחיטה. אבל לרב יוסף אילו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכדרבה עד כאן. ומורי נר"ו כתב פירוש לפיכך אין שום היתר בדבר ואפילו יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן. דלא אמרינן ישחוט ולאחר שחיטה הוה ליה דיעבד ויחפור בדקר נעוץ ויכסה וכמו שיוצא מדברי רב יוסף. עד כאן.

אדרבה הא עדיפא:    כלומר טוב לנו שנתיר ולא נחוש לאימלוכי כי היכי דלא לימנע כו'. וא"ת והא אמרינן לקמן דלבית שמאי אין מוליכין בהמה וסכין אצל טבח משום דחיישינן לאימלוכי אף על גב דמימנע משמחת יום טוב. וי"ל שאין כל הדברים שוין דהתם חיישינן לאימלוכי דלמא משכח דשמינה מינה כדלקמן. אבל הכא סבר רב יוסף דכיון דחפר לא שכיח דלימלך.

והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:    פירוש בהא מודו בית הלל בדיעבד משום דאיכא קצת הכנה מבעוד יום ואף על פי שלא היה דעתו לשם כסוי ולא עשה מעשה אחרינא.

והא קא עביד כתישה:    נראה שכך פירש רש"י אי אמרת בשלמא שיחפור בדקר ממש כפשטה דמתניתין ניחא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואין צריך לומר דדחי טלטול עפר שאינו מוכן מדרבנן. אלא אי אמרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ומתניתין בדקר נעוץ אכתי איכא כתישה דרגבים המדובקים דהוי תולדה דטוחן. וכן רהטא כולה סוגיין.

פטור עליה:    פירש רש"י ז"ל אפילו בשדה דאיכא משום חורש או בבית דאיכא משום בונה כיון דאינו צריך אלא לעפרה פטור עליה משום דהוה ליה מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ואפילו הוי מתקן הויא מלאכה שאינה צריכא לגופה. והוצרך ז"ל לומר כן למיהב תרי טעמי כדי שיהא הכא פטור ומותר.

דף ח עמוד א

אמר רבה הכי קאמר ושאפר כירה מוכן הוא:    פירש הריטב"א מוכן הוא ואפילו לשחוט לכתחילה על סמך שיכסה בו ואפילו לבית הלל. אבל לבית שמאי מוכן הוא לכסות בו רוק או צואה ושאר צרכים אבל לא לכסות בו את הדם דהא שמעינן להו לבית שמאי בפרק כסוי הדם דאין מכסין באפר. וכן פירשו בתוספות.

ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר:    פירוש לפי שהן חשובין כעצים שעדיין הכנה הראשונה בו לפי שהעצים לא הוכנו אלא לבשל ולהסיק ואפר זה עדיין ראוי למלאכה הראשונה. וכן פירש רש"י. ואף על פי שאם זרע בו אינו מצמיח מכל מקום אם היה קר היה מצמיח. ואי נמי דכיון דאיקרי עפר לא בעינן ראוי לזריעה.

ואם איתא ליכסייה כררב יהודה:    הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא אקשי מברייתא דקתני הכניס עפר לגנתו כו'. תירץ מורי הרב נר"ו שכבר נשמר רש"י מזה שפירש הכניס עפר לגנתו הרבה במקום אחד. והא דרב יהודה בעפר זוטר וקא משמע לן דלא אמרינן דליבטיל אגב קרקע הבית משום דזוטר. והילכך לא מצית לאקשויי אברייתא משום דלברייתא לא סגי אלא אם כן יש עפר הרבה במקום אחד כי היכי דלא ליבטיל אגב הקרקע משום דאורחיה דגנה בהכי והא לא שכיחא ומסתמא דמלתא לית ליה כי האי גונא. אבל לרב יהודה דסגי ליה במכניס מלא קופתו עפר ואפילו זוטר ולא בטיל דלאו אורחיה דבית בהכין ואם כן אקשינן דאמאי לא ישחוט כוי ביום טוב ויכסנו דהא מסתמא כולהו אינשי הכין אית להו שמזמינין עפר לעשות צרכיהן. ובהא ניחא לי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי קא משמע לן רב יהודה דהא ברייתא היא. ולפירושו לא קשיא דאי לאו מדרב יהודה הוה אמינא דאפילו בבית דוקא עפר הרבה דאי לא בטיל לגבי קרקע. והשתא קא משמע לן רב יהודה דדוקא לגנתו או לחורבתו משום דאורחייהו בהכין אבל בבית דאין אורחיה להכניס עפר אפילו זוטר לא בטיל ומכסה בו כן נראה לי.

אי הכי מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי:    פירשו בתוס' אי אמרת בשלמא דמילתיה דרב יהודה ליתא דאמר כל צרכו דמשמע בין לודאי בין לספק ניחא דאמרינן דלכסות ודאי הוא מוכן ולא לספק. אלא אי אמרת דמילתיה דרב יהודה איתא והיינו טעמא דאין מכסין את הכוי משום דלית ליה אפילו ודאי נמי.

דף ח עמוד ב

אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק:    פירוש וקא סלקא דעתין השתא דאפילו הכינו לספק אין הכנתו מועלת משום דלא שכיח ובטלה דעתיה. והיינו דפרכינן כיון דדעתיה עליה מבעוד יום מאי איסורא אית ביה. ולמסקנא אסיקנא דודאי אם מכינו אפילו לספק הכי נמי דלא שריא ודאי טפי מספק. אלא הכא שהכינו סתם ודאי אמרינן דדעתו לודאי ולא לספק והוי מוקצה.

אתי עשה ודחי לא תעשה:    הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה. ותירץ ז"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שניהם לאלתר ודאי דחי. אלא שהקשה ז"ל דהא השוחט לחולה בשבת דאינו דוחה אלא ממתין ומכסה עד הערב. ומורי נר"ו כתב דאין זו ראיה כלל דשאני שבת דאית ביה עשה ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דחי להו. אבל הכא אתי עשה ודחי לא תעשה אם אי אפשר לקיים שניהם לאלתר. והביא נר"ו ראיה מדאיצטריך קרא פרק במה מדליקין לומר שאין שורפין קדשים ביום טוב דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב ואמאי הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר. דהא דאין שורפין קדשים ביום טוב סתמא איתמר ואפילו בשריפת קדשים שנפסלו שאיפשר לדחותן. אלא ודאי כל שאי אפשר לקיום עשה לאלתר לא קרינן ביה אפשר לקיים את שניהם. ועוד אמר הרשב"א ז"ל דהשוחט לחולה בשבת אף על פי שיש לו עפר מוכן אין מכסין אותו עד לערב. ואף על פי שאין טלטול עפר אלא מדרבנן הם העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. וכן נראה מתוך דבריו שהוא הביא ראיה מהא דשחט צפור מערב יום טוב שלא התירו לכסות ביום טוב אפילו בעפר מוכן כיון דאיפשר מערב. ולא גזור משום שמחת יום טוב שהרי מותר באכילה בלא כסוי אבל ביום טוב עצמו התירו משום שמחת יום טוב כי היכי דלא לימנע.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק כסוי הדם שאם יש לו עפר מוכן לכך שמכסה בשבת עד כאן. ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן יכסה באפר חם כי היכי דמכסה ביום טוב. ותירץ דשאני יום טוב שהעצים עומדין להדלקה מערב ולית בהו מוקצה והאפר גם כן כשהוא חם ראוי לצלות בו בשר ועדיין הוא בהכנתו הראשונה. אבל בשבת לא קיימי להדלקה מערב שבת והילכך האפר אפילו חם הוי מוקצה ונולד. ולפי דה נראה דאם היה לו חולה מערב שבת שעומדין העצים להדלקה מכסין באפר שלהם וצריך עיון. עד כאן תורף דבריו.

ובמחילה ממנו אני אומר שזה אינו לפי שהרמב"ן ז"ל לא אמר אלא בזמן שהכין העפר לכך ולפי זה לא קשיא כלל לרשב"א ז"ל דאם הכינו לכך אפילו איסור טלטול דרבנן לית ביה. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתי עשה ודחי לא תעשה למה לי דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ולבתר שחיטה יחפור ויכסה. ותירץ ז"ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי זה כדוחה אותו בתחילה. והביא ראיה מההוא דאישתפיך חמימיה דלא שרינן למיחם לו קודם מילה ואמאי נמהליה ולבתר מילה הוה ליה מסוכן ומחמינן ליה. אלא דלכתחילה לא עבדינן כי האי עד כאן. אבל הרמב"ן ז"ל אינו סובר כן שכך כתב אין לך במצוות אלא שעתן ואי אית ליה חמימי לרחוץ קודם המילה הכי נמי דמהיל ליה ולבתר דמהליה מחמם ליה חמימי משום דהוה ליה מסוכן עד כאן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בפרק המילה דלדעת הרמב"ן ז"ל מותר לשחוט ואחר כך חופר ומכסה.

ומורי הרב נר"ו פירש דאפילו לדעת הרמב"ן ז"ל אסור לשחוט ולחפור לפי שחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דכסוי וכיון שאין לו עפר מוכן אפילו שחט לא יכסה. ועוד אמר מורי הרב נר"ו שאין ראיה לאסור מההיא דאישתפיך חמימיה דמקמי מילה דאינהו הוא דאישתפיך שדרכם היה לרחוץ התינוק לפני המילה ולאחריה והילכך מהלינן ליה ומחמינן ליה כדי לרוחצו פעם שניה מפני הסכנה. ולולא שהוא נר"ו אמרה הייתי אומר שזה אינו דלישנא דאישתפיך לא משמע אלא שהן נשפכו מעצמן ולא ששפכו אחרים אותן דאם כן הוה ליה למימר דאשפיך חמימיה. ועוד למה שפכו אותם. אלא שבזה איפשר לומר לפי שהיו מטונפים מרחיצה הראשונה כן נראה לי.

הא דאקשינן דילמא קא עביד כתישה:    קשיא דמשום הך קושיא אוקימנא לה לעיל בעפר תיחוח ואם כן הכא נמי בעפר תחוח וליכא כתישה. ויש לומר דהכי קאמר אפילו בעפר תיחוח איכא רגבים מדובקים וחיישינן לכתישה אתי עשה ודחי לא תעשה.

אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק:    פירוש ונקט אפר כירה לרבותא והוא הדין לדקר נעוץ ולקופת עפר דרב יהודה. וקשיא דמשמע דמשום אוקמתא דיום טוב עשה ולא תעשה מוקי ליה בהאי אוקמתא והא שמעינן ליה לרבא בפרק במה מדליקין דלית ליה הכין. והרבה תירוצים נאמרו בענין. ולי נראה דלסברא דמאן דאמר דיום טוב עשה ולא תעשה קאמר וליה לא סבירא ליה ורב אשי הוא דאמר הכין בשבת ופליג עליה דרבא. ויש מפרשים דבר מן דין סבירא ליה לרבא דאין עשה דכיסוי דוחה יום טוב משום דדרשינן הוא לבדו ולא מכשיריו דמכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב לא דחו יום טוב.

ומורי הרב נר"ו הקשה דהך דרשא לא מיתאמרא אלא במכשירי אוכל נפש אבל כסוי עשה הוא והוה לן למימר דלידחי לא תעשה דיום טוב דמה ענין אוכל נפש אצל כסוי והרי בלא כסוי מצי אכיל ליה. אבל ודאי מלבדו קא ממעטינן ליה כי היכי דחזינן ליה לרבא דממעט מיניה מילה שלא בזמנה מפני שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב הכא נמי ממעט ליה מלבדו כיון שיכול לכתוש העפר הדק מערב יום טוב.

וליטעמיך בא לימלך מאי איכא למימר:    פירוש וליטעמיך דפרכת ליה מאשפה פריך ליה נמי מן הבא לימלך. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן וליטעמיך.

בא לימלך מאי איכא למימר:    וא"ת יאמרו לו שיכסה בלא ברכה ולא יתיר חלבו. וי"ל שאין זה אלא בשאין לו עפר מוכן. ולא היא דהא מוכח בסמוך דבאית ליה עפר מוכן עסקינן. אלא הכא דאפילו יאמרו לו בחול שמכסה בלא ברכה אכתי איכא למיחש שיאמרו ביום טוב ודאי חיה היא שלא יתירו טלטול דעפר בידים וחומרא דרבנן הוא שלא לברך.

ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב:    פירוש ואפילו אין בדם הבהמה שנוכל לראות כאלו הם מים ולא יהיה ניכר בהם דם העוף דאילו כן פשיטא דאפילו בחול נמי פטור מלכסות כן נראה לי. וטעמא דאסור כדי שלא יטרח נמי בדם של בהמה והיינו דאמר ר' יוסי וכו'. דהיינו דוקא כשאינו יכול לכסותו בדקירה אחת דכיון דאילו לא נתערב בדם בהמה יכול לכסותו בדקירה אחת לא טרחינן השתא לכסות בשני דקירות אבל בדקירה אחת מותר דאפילו נתערב בדם בהמה לא אפשר בבציר מהאי.

אין מכסין אותו ביום טוב:    פירוש ולערב אם רשומו ניכר יכסה ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו.

דף ט עמוד א

מפריש ממנה חלה ביום טוב:    פירוש ולא דמי לדם צפור דהתם לא נאסר העוף כי לא יכסה. אבל הכא שאי אפשר לאכול מן הפת בלא הפרשת חלה נמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב.

איני והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום וכו':    פירוש וקשיא דרב אדרב חנן. ואף על גב דאין מקשים מאמורא לאמורא שאני רב דקשיש מיניה ועוד שהוא היה רבן של כל הגולה חוץ משמואל דהוה בר פלוגתיה והלכך מצי לאקשויי מרב לתלמיד וכן פירש רש"י ז"ל.

לימא רב דאמר כבית שמאי:    יש מפרשים דלרב קא פריך ואמר לך רב דאין הכי נמי דאיהו דאמר כבית שמאי ומשום דר' אלעזר ור' שמעון קיימי כותייהו. ולפי זה הלכה כבית הלל דדוקא ברשות היחיד מותר אבל ברשות הרבים אסור. אבל מכל מקום אין הפירוש נכון בעיני רש"י ז"ל דאפילו קיימי ר' אלעזר ור' שמעון כבית שמאי מאי רבותייהו במקום בית הלל דהא בית שמאי טובא הוו ואפילו הכי יצתה בת קול ואמרה בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

אלא הפירוש הנכון דלרב חנן קא פריך כיון דמוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בהכין אם כן רב דאמר כבית שמאי ומי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. ופרקינן דתנאי פליגי בהאי סברא דרב וכיון שכן רב חנן דעביד האי אוקמתא לית ליה דרב אלא כתנא קמא דר' אלעזר ור' שמעון. ורב אית ליה דר' אלעזר ור' שמעון ומוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד ובכולהו שרו בית הלל ובכולהו אסרי בית שמאי. דאילו אסרי בית הלל ברשות הרבים הכי נמי ברשות היחיד משום הא דרב. ולית הלכתא. ויש מפרשים דלית הלכתא כותיה דרב דהא איכא כמה משניות דפליגן אדידיה וגרסינן בירושלמי כולהון פליגין עליה דרב ולית להון קיום עד כאן. אבל בתוס' תירצו כולם.

דף ט עמוד ב

מדקתני מוליכין כו':    ואי סלקא דעתך פליגי. פירוש פליגי תנא קמא ורב יהודה ולא בא לפרש דברי תנא קמא.

סולם של עליה בא לידינו:    פירש רש"י ז"ל הולכת סולם של עליה לשובך עד כאן. ואם כן נראה דהא דאמר רב יהודה אבל בסולם של עליה דברי הכל אסור אפילו בהולכה קאמר וכל שכן בחזרה. ופירש מורי נר"ו דהוי טעמא שאם חזרת סולם של עליה אסור מפני הרואין אף הולכה כן ואי אפשר דמשום טורח יום טוב ליתסר דאם כן אף בחזרת סולם של שובך יש לומר כן. והזקיקו לרש"י ז"ל הגמרא דקאמר ממאי מדקתני מוליכין את הסולם דאלמא משמע דבהולכה קא מיירי.

אלא דקשיא לי דקאמר מדאמר ר' יהודה בסולם של עליה לא פליגי מכלל דתנא קמא סבר פליגי דמשמע דקאמר דפליגי בית שמאי ובית הלל בהולכה אליבא דתנא קמא וליתא דהא אמר תנא קמא דלכולי עלמא מותר בהולכה. ורש"י ז"ל נשמר ופירש מכלל דתנא קמא סבר בשל עליה פליגי בחזרה ומודים בהולכה דשרי ולא קאמר דפליגי בכוליה מאי דקאמר רבי יהודה דלא פליגי אלא בפלגא דר' יהודה סבר דבין בהולכה בין בחזרה אסור ותנא קמא סבר דדוקא בחזרה פליגי אבל בהולכה שרי לכולי עלמא. והוא הדין דבמאי דסבר תנא קמא דלא פליגי סבר ר' יהודה דפליגי וזהו סולם של שובך דלתנא קמא שרי אפילו בחזרה ולר' יהודה בחזרה פליגי אבל בהולכה דברי הכל מותר וכן דייקא כולה סוגיא כן נראה לי.

מאי דקא שרי תנא קמא קא אסר ר' דוסא:    פירוש של שובך דקא שרי תנא קמא בהולכה לכולי עלמא וכדמפרש ר' יהודה. אי נמי תנא קמא היינו ר' יהודה וכן פירש רש"י ז"ל. קא אסר ר' דוסא בהולכה אלא בהטיה הוא דשרי ומיניה דבסולם של עליה אפילו בהטיה אסור.

וא"ת אם כן רבי דוסא דאסר בהולכה כבית שמאי דמתניתין סבירא ליה דאסרי בהולכה וקא שרו בהטיה. וי"ל דסבירא ליה שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בהולכה דסולם דלכולי עלמא אסור ואפילו בסולם של שובך. אלא בהטיה פליגי דבית שמאי אסרי ובית הלל מתירין כיון שהוא של שובך אבל של עליה אסרו אפילו בהטיה. כן נראה לי.

ולית הלכתא כותיה אלא כר' יהודה דאסר סולם של עליה לרשות הרבים בהולכה ואפילו בהטיה. אבל של שובך דברי הכל מותר ואפילו בהולכה. והיינו שהרב אלפסי ז"ל לא הביא סוגיא זו כלל אלא שפסק כר' יהודה והלכך בשל עליה אסור. ודוקא בסולמות גדולות שעושין לעלות בהן לגגות אבל סולם קטן שרי כדאמרינן במסכת עירובין דמתוך כובדו קובעו. אבל רבינו אפרים ז"ל פירש שם בשבת שהוא מותר לטלטלן אלא מפני שאין יכול להוציאן בחוץ ולא גזרו עליו בחצר. אבל ביום טוב גזרו כיון שיכול להוציאן בחוץ וכל סולם אסור.

אמר ר' יוחנן מוחלפת השטה:    מדברי רש"י ז"ל נראה דמהפכינן איזה מהן שנרצה. ור"ת ז"ל פירש דלעולם הא דהשוחט מהפכינן כי היכי דליהוו בית הלל לקולא גבי שחיטה.

אלא דאיכא דקר נעוץ:    פירוש וליכא שום נדנוד איסורא ולהכין שרו למשחט ביה ולא דחו מידי משום שמחת יום טוב. אבל הכא דאיכא חשש הרואין שיאמרו להטיח גגו הוא צריך כיון דנדנוד עבירה איכא לא דחינן ליה משום שמחת יום טוב. וכל הסוגיא מתפרשת על זה הדרך דמקשה סבר דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל איכא נדנוד עבירה ואפילו הכי איכא מינייהו דשרי ומקל משום שמחת יום טוב ואידך דחי דדלמא מאן דשרי אינו אלא משום דלא חשיב ביה שום נדנוד עבירה. וגם סולם חשיבי בית הלל שובכו מוכיח עליו התר גמור וליכא למיחש ביה למידי אבל גבי דקר נעוץ איכא איסורא דרבנן דגזרו משום כתישה. אי נמי משום גומא דפטור עליה מדאורייתא ואית בה איסורא דרבנן. וגבי יוני שובך חשיבי לבית הלל הכנה גמורה זה וזה אני נוטל ולא נצריך נענוע מפני שפעמים הוא טרוד מערב יום טוב ואין לו פנאי לעלות ולנענע. אבל כאן אין טורח לומר מלמטה זה וזה אני נוטל או שיסיים אפילו מביתו ממקום פלוני ופלוני אני נוטל למחר. אלא שאין לשון הגמרא הולם יפה פירוש זה אלא משמע דדוקא שיסיים ויראה אותם כן נראה לי. אלא שאני אכתוב לקמן בגמרא בסיעתא דשמיא שיש לדחוק הפירוש הראשון.

דף י עמוד א

אלא דחזי למזגא עלייהו:    פירוש ואפילו על ידי הדחק וכיון שכן איתכן להכי מאתמול וראוי הוא להניחו לפני הדרסן. ובית שמאי סברי דהוה ליה כנולד ועוד דלא חזי למזגא אלא על ידי הדחק.

מתניתין בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע כו':    וכתבו בתוס' דדוקא ביונים שהן מדדין מהני זימון ולית בהן משום צידה ודמו לחיה שקננה בפרדס. אבל בגדולים לא מהני זימון דכיון שהם פורחים לאו ברשותיה קיימי ואסור משום צידה וכדאמרינן בפרק אין צדין. אבל אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות אפילו זימון אינן צריכין ונמצא שלושה דינין בדבר וכן כתבו הראב"ד ורבינו אפרים ז"ל.

גמרא והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה:    פירש רש"י ז"ל או כולן סגורים או כולן פתוחים. וכן כתב פרק המפלת גבי מת שנתבלבלה צורתו מעשה היה וטיהרו לו פתחים קטנים ופירש ז"ל טמאו לו פתחים של ארבעה טפחים וטיהרו לו הקטנים (הפתוחים) הפחותים מארבעה כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים דקיימא לן פתחו בארבעה. והני מילי להציל על פחות מארבעה טפחים אבל להוציא הא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה לצד שני. והכי אמרינן במסכת אהלות המת פתחו בארבעה. במה דברים אמורים להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח עד כאן.

וכתב הרמב"ן שם דאין הדין הזה אלא כשהפתחים כולם סתומים או מגופין שבהם שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' פירוש משום דסוף טומאה לצאת בפתח אחד מהן ואף על פי שלא חשב עליו. טיהר את כולן. פירוש כיון דנעולין הן והוא הדין למגופין. אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל עד כאן. ומורי נר"ו כתב דבמקצת פירושי רש"י ז"ל כתוב דלא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה אלא היכא דפתחים גדולים סתומים אבל אי הוו כולם פתוחים טמאים אבל פתחים קטנים שאינו ראוי לצאת בהן טהורין לגמרי אף על גב דפתוח עד כאן. וזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפותח טפח לא שנא פתחים גדולים סתומים לא שנא פתוחים.

ומה שפירש רש"י ז"ל כאן שטומאה זו מדרבנן מפני שסוף טומאה לצאת אינו עיקר והעיקר כמו שפירש בפרק משילין שהלכה למשה מסיני היא וכדמוכח סוגיא דהתם דבדאורייתא לית ליה לרב הושעיא ברירה אלמא מדאורייתא היא. ולכולהו פירושי אינו טמא אלא העומד על פתח הבית שהמת בתוכו אבל פתחים של שאר הבתים אף על פי שסוף המת לצאת דרך שם טהור דתרתי בעינן שיהא פתחו של בית שהמת שם ושסופו לצאת בו.

ונראה לתרץ לשון רש"י ז"ל שפירש אפילו כולן פתוחים דמיירי באין ברוחב המשקוף טפח ואין בו דין אהל ואפילו הכי כלים שתחתיו טמאים עד כאן לשון מורי נר"ו. אי נמי בסגורין שהכלים תחת הזיזין הבולטין מן הגג בחוץ. ואפילו בפתוחין ליכא לדחוקה כמו שפירש נר"ו שאין ברוחב המשקוף טפח דמיירי כגון שיש הפסק חצר בין הפתחים ובין המת וכן פירושו בתוספת.

כולן טמאין:    פירוש בשדעתו להוציא משם המת. אבל אין דעתו להוציאו משם כולן טהורים. ואפשר שבאותה שעה מטמא כדין קבר סתום שמטמא כל סביביו.

נפתח אחד מהן כו':    פירוש אף על פי שלא חשב עליו כלל. ולבית הלל אפילו אחר שימות המת טהורים למפרע דאמרינן ברירה. ולבית שמאי מכאן ולהבא כלומר משעת פתיחה.

חישב להוציאו באחד מהם כו':    פירוש וכגון שלא פרץ פצימיו. ואם נמלך והוציאו מפתח אחר טהור הראשון שחשב עליו דמעשה מוציא מידי מחשבה. וכן אם חשב בזה וחזר וחשב באחר טהור הראשון. ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי כולן טמאין והכי איתא בהדיא בתוספתא דאהלות.

או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה:    פירוש ודוקא למת שלם בעינן האי שיעורא להציל על כל הפתחים אבל לטומאה שהיא כזית מן המת סגי בפותח טפח להציל על כל הפתחים והכי איתא בהדיא במסכת אהלות.

בית שמאי אומרים והוא שחשב קודם שימות המת:    והשתא סלקא דעתין דפליגי בכלים שבין מיתה למחשבה אם טהורים למפרע או לא. ופריק רבה דלעולם לית להו ברירה ולטהר הפתחים מכאן ולהבא פליגי כלומר משעה שחשב דבית שמאי סברי דצריך לחשוב קודם שימות המת וקודם שתחול דין טומאה על שאר הפתחים דלבתר דנחת להו תורת טומאה שוב אינה עולה מהן במחשבה אפילו לטהרם משעה שחישב עליהן. ומיהו מודים בית שמאי דכשנפתח אחד מהן שיש כאן מעשה דמהני לטהרם משעת פתיחה. והיינו דקתני רישא בלא פלוגתא נפתח אחד מהן כולן טהורין כלומר מכאן ולהבא. ובית הלל סברי דאפילו על ידי מחשבה מועיל לטהר פתחים מכאן ולהבא שמחשבה זו מצטרפת עם מעשה דבסוף כאילו יש כאן מעשה מעכשיו וכן כתב רש"י ז"ל.

והא קאמרת לבית הלל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא:    פירש הריטב"א ז"ל כיון דלא נענע ולא בדק מאתמול השמנים והכחושים אכתי איכא למיחש שמא יטול הכחושים ושביק להו ונמצא שמטלטל דבר מוקצה. וליכא למימר דכיון דאמר זה וזה אני נוטל שוב לא יטלטל להו דאם כן ליסגי ליה שיאמר בעוד יום מכאן אני נוטל ולא נטריחנו מערב יום טוב שהוא טרוד לומר זה וזה אני נוטל אלא ליסגי שיאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל ולמחר קודם שיטול יאמר זה וזה אני נוטל. ופריק דלא היא דהני מילי כשאמר מערב יום טוב זה וזה אני נוטל איכא למימר דדעתו סומכת עליהן ולא יטלטל לאחרים. ולא עוד אלא דהוא יודע דכיון דסיימם אין האחרים מוכנות לו דמוקצין נינהו. אבל כשאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל ולא סיים מקום הוא חושב שכולם מוכנים אצלו ואין דעתו סומכת על דבר מסויים. ואפילו יאמר למחר זה וזה אני נוטל ומסיים מקום אינו נמנע מלטלטל ולהניח.

ולהאי פירושא אתיא שפיר לישנא דהני מילי מבעוד יום שאם לא כן מאי קא פריך מערב יום טוב דהא אנן כולה מתניתין מערב יום טוב מוקמינן לה. והוה ליה למימר הני מילי באומר זה וזה אני נוטל אבל באומר מכאן אני נוטל כו'. וכמדומה לי שמצאתי סיוע לפירוש זה במקצת נוסחאות דגרסי הני מילי שהזמין ואמר זה וזה אני נוטל מערב יום טוב אבל ביום טוב שעדיין יש לו לברר ביום טוב אסור זמנין דמשתכחי כו'. כלומר אבל באומר ביום טוב זה וזה אני נוטל כמו שאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל וזה ברור.

דף י עמוד ב

אי נמי זמנין דמשתכחי כולהו כחושים כו':    פירוש אי בעית אימא דכל שאמר מבערב מכאן אני נוטל ליכא למיחש לשמא מטלטל ומניח דלא מטלטל מאי דלא חזי ליה. אלא טעמא הוא דכל שלא סיים מקום דעתו להכין כולם ואיכא למיחש שמא ימצא למחר כולם כחושים ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. אבל כשאתה מזקיקו לברר דבריו מבעוד יום ולסיים מקום ולומר זה וזה אני נוטל שוב אינו סומך אלא על אלו הן כחושים הן שמנים. ולבית שמאי לא סגי עד שינענע דאכתי איכא למיחש לאימלוכי. ולא הוי טעמא דבית שמאי משום מוקצה כמו שאומרים רוב המפרשים ז"ל. בתרנגולים שבביתו נצריך לומר מבעוד יום זה וזה אני נוטל משום חשש שמא ימצא אותן כחושים ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. ולטעמא קמא ניחא.

ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי יונים שההוצאה יתירה על השבח איכא למיחש להמלכה משום חורבן שובכו. אבל בתרנגולים שהן עומדים לאכילה מאי דאשכח אכיל. ולי נראה דשאני תרנגולים שהוא מבקרן תדיר ויודע מה הן וליכא למיחש. מה שאין כן ביונים שאין דרך לבקרן אם שמנים אם כחושים. כן נראה לי:

מתניתין זימן שחורים ומצא לבנים:    פירש רש"י ולא היו שם עוד עד כאן. כלומר שלא היו שם עוד שחורים. וכתב מורי הרב נר"ו דהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן משום דרבא אוקמה למתניתין כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים בבקר ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים דאמרינן הני אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. דמסייע בגמרא מינה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב כלומר דאמרינן דמעלמא קא אתו. אלמא משמע דמתניתין מיירי דליכא בשובך לא שחורים ולא לבנים אלא אותן שזימן לבד דאילו לא כן מאי סיעתא לר' חנינא דהא כלהו קרובין נינהו. ועוד אמאי איצטריכינן לדחויה ולאוקומה בדף דאפילו ליכא דף נמי אמרינן דהנך דמזדמני אזלי לעלמא והנך משחורים ולבנים שהיו בשובך שלא היו מוזמנים.

וא"ת אם כן דמתניתין מיירי בדליכא בשובך שחורים ולבנים אלא אותם שזימן דוקא אמאי דחקינן לאוקומא בדף לוקמא בדאיכא שחורים בשובך מלבד אותם שזימן ולא הוי סייעתא לר' חנינא. תירץ מורי נר"ו דלישנא דמתניתין קשיתיה דתני זימן שחורים דמשמע דכולהו זמינהו.

אבל הריטב"א אינו סובר כן אלא דאיכא בשובך יונים הרבה ולרווחא דמילתא נקט דמעלמא אתו והם אותן שהן תוך חמשים אמה. וסייעתא לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר רוב בדקורבא דמוכחא קאמר כגון הכא דאיכא קורבא דמוכחא שנתאחלפי הם עצמם דמיירי שהיו קרובים זה לזה אלא שהיונים שבשובך הם רוב. ודברי מורי נר"ו נראין עיקר.

אלא דקשה לי קצת דהא סיפא דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן על כרחין בדאיכא אחריני בשובך קא מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הן. וכיון שכן רישא דקתני שלשה ומצא שנים כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי. וצריך עיון. ולפירוש הריטב"א ז"ל אביי דאוקמא בדף הכי פירושו דליכא ריחוק כלל אלא כולן קרובין שכולם רגילים לנוח שם ואיכא למיחש. וזה דחוק.

שלשה ומצא שנים וכו'. וחד מנייהו אזל לעלמא:    והקשו בתוס' וניזיל לחומרא דבדבר שיש לו מתירין אפילו בספיקא אזלינן לחומרא כדאמרינן. וי"ל דהכא יש הוכחה טפי דטפי יש לנו לומר דחד מינייהו אזל לעלמא מלומר כולהו אזלי והני אחריני נינהו.

גמרא. לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן:    פירוש כולה מתניתין דאילו רישא דשנים ומצא שלשה אפילו כרבנן אתיא אלא סיפא דשלשה ומצא שנים דוקא רבי היא ולא רבנן כן נראה לי.

חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה:    פירש רש"י ז"ל דנוטל היפה שבהן וכו' ודוקא בשני מנים של שני מלכים דבכי הא מתחללין דאי לאו אין כסף מחללין על כסף כדאיתא בפרק הזהב. דהיינו דפירשו ז"ל נוטל היפה שבהן:

דף יא עמוד א

זמנין דמיעכל קטרייהו:    ואף על גב דהתם בפרק הניזקין אסיקנא גבי מציאה דכיסין לא מנתחי אהדדי התם הוא דחשבינן ליה כטענת בריא משום דלא שכיח דמיעכל קטרייהו אבל הכא רגלים בדבר דמיעכל קטרייהו שהרי הניח מאתים ולא מצא אלא מנה. והשתא אתיא שפיר פלוגתייהו דפליגי בכיסין מקושרים שהן כעין כיס אחד אי חיישינן לעכול קטרייהו או לא. דאי לא אלא בכיס אחד דוקא לכולי עלמא פשיטא דהאי אחרינא הוא. ואי בשני כיסין שאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל. וכן נמי בגוזלות דאילו אינן קשורין פשיטא דחד אזיל לעלמא.

רבא אמר הכא בשתי קינין זו למעלה מזו עסקינן:    פירוש רבא משמע ליה דהכא חידושא אחרינא אתא תנא לחדושי לן ולא תליא תרתי מילי בדף.

אית ספרים דגרסי ולא מיבעיא קאמר:    ורש"י ז"ל לא גריס ליה וכתב הריטב"א דהדין עמו משום דלא אמרינן האי לישנא אלא היכא דעבדינן אוקימתא לדיקותא דלישנא אמאי נקט ההוא לישנא. והכא ליכא למימר הכי דרבא מסברא דנפשיה אמר הכי דקים ליה דהכי דינא ועביד צריכותא למתניתין בכי האי גוונא ואפילו ברישא דאמר רבא הוי רבותא. ולספרים דגרסי ליה איכא למימר דכיון דרבא אתא לאשמועינן דתנא דמתניתין הכין סבירא ליה נקיט ליה כאילו דייק ממתניתין.

ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים:    פירוש לאביי דמוקי ליה בדף רישא דקתני בתוך הקן כו' מיירי שיש בתוך השובך יונים הרבה מלבד אותן שזימן. ולרבא דמוקי מתניתין בשתי קינין זו למעלה מזו מיירי דאין בשובך אלא אותן שתי קינים דוקא. היינו דקתני סיפא ואם אין שם אלא הן כלומר קן אחד שזימן דוקא ולא שתי קינין. ואקשינן היכי דמי אילימא במפריחין.

וכתב מורי נר"ו דודאי לא פריך לרבא דהא איהו מוקי מתניתין דליכא דף דליתי ביה יונים דעלמא וסבירא ליה דמתניתין לא מסייעא לר' חנינא ולא אמרינן דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. הילכך אפילו מפריחין או מדדין ואיכא יונים בתוך חמשים אמה דין הוא שיהיו אלו יונים הנמצאין לפני הקן מותרין דרוב וקרוב הלך אחר (הרוב) הקרוב ואלו הן שזמנן בתוך הקן אלא שיצאו לפניו. דהא רבא הוא דפירש טעמא דמתניתין שאסר בתוך הקן ומצא לפני הקן משום דאיכא תרתי לריעותא שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום דכיון דכולהו ניידי ואיכא חד דאזיל לעלמא לא אזלינן בתר קורבא כולי האי. דודאי אי לא אזיל חד לעלמא אלא שזימן העליונים ונמצאו לפני הקן ואותן שלמטה נמצאו לפני הקן לא אמרינן דלמא איתהפיכו ומספקא ליתסרו כולהו אלא אזלינן בתר קורבא והעליונים הם שיצאו לפני הקן העליון. אבל כשהלך לו האחד לעולם כיון שאפילו תאמר שהתחתון הלך והעליון נשאר יש לך לומר דעליון נייד ויצא לפני הקן הורע כחו ולא אזלינן בתר קורבא דלא אמרינן תרתי התחתון הלך לו והעליון יצא לפני הקן אלא כיון דעל כרחין כולהו ניידי והאחד הלך חיישינן דלמא עליון הלך והתחתון בא לפני הקן העליון. אבל כשאין בשובך אלא אותו. שזימן בתוך הקן דהיינו אין שם אלא הן לפי שיטתו דרבא אף על פי שמצאו לפני הקן לא חיישינן להנך דעלמא ואף על גב דאיכא טובא תוך חמשים אמה דרבא תרתי בעי וכדפירש רש"י: שלא במקומו ושהאחד הלך בודאי. הלכך הא דפריך במאי עסקינן לאביי הוא דפריך דאוקמה בדף דניימי ביה יונים דעלמא. והא דנמצא לפני הקן אמורים משום דחיישינן ליונים דעלמא. והלכך שפיר פריך כיון דחיישינן ליונים דעלמא ניחוש וליתסר ואפילו ליכא יונים בשובך אלא הני דמזדמני. ואוקמה במדדין וליכא קנים תוך חמשים אמה.

אלא דקשיא לי לאביי דחייש לעלמא מאי אין שם דקאמר. וי"ל דהכי קתני דמיירי בפנים שאין לך לתלות כלומר שהן לפני הקן ואין בשובך אלא אלו המזומנים וכגון דמדדו וליכא קן תוך חמישים אמה. ואי נמי אם אין שם דקתני סמוך לשובך קאמר תוך חמישים אמה וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן לשון מורי נר"ו:

מתני'. בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר:    פירוש משום דמייחד ליה מקום והוה ליה כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפילו לצורך גופו אי נמי משום טירחא ומיחזי כעובדין דחול. ובית הלל שרי משום דתורת כלי עליו אי נמי משום שמחת יום טוב כדאמרינן לעיל:

גמ' ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו:    פירוש מחמה לצל שאינו לצורך גופו ולא לצורך מקומו. אבל בתברא גרמי דברי הכל מותר. פירוש אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור והתר ולא אמרינן דמייחד ליה מקום. פשיטא בעלי תנן. פירוש שהוא כלי שמלאכתו לאיסור דוקא ולאפוקי תברא גרמי. מהו דתימא דהוא הדין דבר שמלאכתו לאיסור והתר קא אסיר. פירוש אסרי בית שמאי כגון תברא גרמי קא משמע לן דדוקא עלי. וכולה שקלא וטריא משום טעמא דבית שמאי היא. ואף על גב דלית הלכתא כותייהו כדאי הם לפרש דבריהם.

וא"ת כי אקשינן פשיטא נימא דנקט עלי להודיעך כחן דבית הלל דשרו. וי"ל דאין הכי נמי אלא דנקט חדא מינייהו מאי דרויחא טפי. וא"ת ודקארי להו היכא לא סליק אדעתיה דמשום כחן דבית הלל נקט עלי. וי"ל דלדידהו לא חשיב כח ופשיטא דאית להו למשרי לבית הלל או משום תורת כלי או משום שמחת יום טוב.

איכא דאמרי:    פירוש איכא דמפרקי למאי דאקשינן פשיטא ואינו כשאר איכא דאמרי דתלמודא והרי הוא כאילו אמר אביי אמר לא נצרכה אלא לתברא גרמי חדתא. כלומר דאילו ממתניתין לא ממעטינן אלא תברא גרמי עתיקא אבל חדתא לא אלא דינה כעלי דחיישינן דלמא מימליך ולא תבר כי היכי דלא ליפקע. קא משמע לן אביי דלא חיישי בית שמאי אפילו בהא להמלכה.

כיון דשחטה לתבירא קיימא:    הקשה הריטב"א ז"ל דאכתי איכא למיחש דלמא מימלך דחייש עלה כי היכי דלא ליפקע ומתבר בתברא גרמא עתיקא. ותירץ דהא לא שכיח ועוד כיון דלהאי דלית ליה עתיקא שרי ונעשה כלי שמלאכתו להיתר תו לא חיישינן להא אפילו במי שיש לו תברא גרמי עתיקא דאפילו מימליך מכל מקום מידי דחזי למלאכה טלטל. ועוד דבכי הא לא חלקו חכמים שיהא לזה מותר ולזה אסור.

מתני' ולא יגביהנו אלא אם כן יש עליו בשר:    פירוש ואפילו כזית מטלטלו אגבו. וא"ת כיון דקתני ולא יגביהנו למה ליה למיתני אין נותנין. ויש לומר דהא קא משמע לן דאפילו בשעת ההפשט שתופס בעור ועל כרחו יש לו להניחו אפילו הכי לא יתננו לפני הדרסן מפני מראית העין שנראה שמניחו להתעבד שם.

ושוין שמולחין עליו בשר לצלי:    פירוש אורחא דמלתא נקט אבל צלי לא בעי מליחה כלל אלא הדחה אם יש עליו דם.

הכי גרסינן קא משמע לן דאפילו לצלי כעין קדרה אסיר:    כלומר דצלי דקתני בברייתא דוקא צלי הרגיל שנותנים בו מעט מלח אבל מלח מרובה אסור. ויש גורסין הא קא משמע לן דאפילו לצלי כעין קדרה מותר. ולא נהיר שאין הגמרא הולם סוגיא זו.

שוטחן ברוח:    פירוש בשעת ההפשט שהוא תופסו בידו דאי לבתר הכי אינם בני טלטול.

מימנע ולא שחיט קא משמע לן:    פירוש ולא חיישינן דלפסידא זוטא כי האי לא מימנע.

מאי שנא מן העור לפני הדרסן:    פירוש שהתירו אליבא דבית הלל ליתנו לפני הדרסן כי היכי דלא לימנע משמחת יום טוב. והכא נמי לישתרי למשטח חלבים כרבי יהושע מהאי טעמא. אמר לך התם לא מוכחא מלתא הכא מוכחא מלתא. פירוש בשטיחת חלבים שאין בהם צורך יום טוב כלל אתו למימר דשרי כי היכי דלא ליסרח.

ואמר הרשב"א ז"ל דמהאי לישנא אפשר להתיר מליחת בשר לצלי על גבי חלבים דמימר אמרי דלאו משום חלבים הוא אלא אתרמויי אתרמי דמלח ליה לבשרא הכא כי היכי דאמרינן בעור לכל עולם. ומורי נר"ו אסר אפילו מליחה כל דהו ואפילו לצלי על גבי חלבים משום דלא דמי לעור. דבעור אמרינן מתרמי מלתא משום דלא אסר ליה לבשר. אבל חלבים כיון דמבדל בדילי אינשי לא מלח עלייהו משום דאסרי ליה לבשר וודאי כי מלח עלייהו מוכחא מלתא דמשום עבוד החלבים קא עביד. ולי נראה דשאני עור שיש לו תיקון גדול ועבוד יפה ממליחה בנתינתו לפני הדרסן והלכך לא מוכחא מלתא. אבל חלבים דעבוד יפה שלהן אינו אלא מליחה מוכחא מלתא:

דף יא עמוד ב

מולח אדם כמה חתיכות וכו'. רב אדא בר אהבה מערים וכו':    כלומר כשנמלח הראשונה היה אומר כי האחרת טובה ממנה וכן כולם. ודוקא קודם סעודתו אבל לאחר סעודתו אסור. ויש מפרשים דהא דרב יהודה ודרב אדא לצלי על העור קאמרי כי היכי דלימלח כוליה. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן נראה בירושלמי. אבל הריטב"א ז"ל אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן למלוח בשר שלא לצורך היום ועוד למולחו על העור אלא תקנה הוא דיהבי כי היכי דלא ליפסיד למחר לפי שמליחת בשר אפילו היא מליחה גדולה מאוד אינה אלא שבות דרבנן כל היכא דלא הוי כדעבדי לאורתא. והכא התירו לו כדי שירבה בסעודת יום טוב בשר לרוב ולא יצמצם מחשש שיותיר ויפסיד. ודעת המפרשים ז"ל דלכל אדם התירו ולא אמרינן דלצורבא דרבנן דוקא שהתירו להערים כהנהו דמסכת שבת כיון דלא פריש תלמודא. וא"ת כיון דלמליחה גדולה אינה אלא מדרבנן אמאי לא שרינן מליחה מועטת בחלבים דגזרה לגזרה היא. וי"ל דכולה חדא גזרה היא:

גמרא מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות:    פירש רש"י ז"ל חנויות כמין תיבות הם ועומדות בשוק ואינם מחוברות בקרקע עד כאן. ויפה פירש דאלו היו בקרקע פשיטא דאסור אפילו לבית הלל משום דהוי בנין. ודין זה למדנו מדבריו. ולעיל פירש ז"ל תריסין דלתות של חנויות שסוגרין בהם את החלונות. ולא נהיר דאם כן הוי בנין גמור ואסור לכולי עלמא.

גירסת הרמב"ן ז"ל אמר רב יהודה אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו וכו':    וכן גריס הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל. ויש גורסים ורחבה אמר רב יהודה ומספקא להו אי אמרה בשם רבי יהודה או בשם רב יהודה. ורש"י הכריח דבשם רב יהודה אמרה שהרי לא ראה רחבה את רבי יהודה כמו שכתב ז"ל בפירושיו.

משום דאין בנין בכלים כו'. קא משמע לן וכו':    אין לפרש קא משמע לן דיש בנין בכלים אלא דמשום תחלתן התירו. משום דלא הוה שרינן איסורא דאורייתא משום שמחת יום טוב. אלא הכי קאמר אף על גב דאין בנין בכלים מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא גזרה שמא יתקע אלא דמשום שמחת יום טוב התירו. ואמרו רוב המפרשים ז"ל דהא דאמרינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים היינו בדבר העשוי של פרקים שמפרקין אותו ומחזירין אותו כגון תריסי חנויות ומנורה של חוליות וכיוצא בהן. אבל העושה בכלים בנין מחודש בגופו של עץ או סותרו יש בנין וסתירה. ולאפוקי קודח כל שהוא דאין חייב משום בונה אלא אם כן גמר מלאכה. ולא כמו שכתב רש"י ז"ל כאן דלמאן דאמר אין בנין בכלים קא סבר דאיסור בנין בבתים או בקרקע הוא הכל כמו שכתב ז"ל בפירושיו..

בפלוגתא לא קא מיירי:    פירוש לפי שאין הלכה כרבי יהודה במקום חכמים: הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בערובין בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד דהתירו סופן משום תחלתן. וכתב מורי נר"ו דהך קושיא לאו בדוקא נקטה ז"ל שהרי מפני הסכנה התירו לחזור ואפילו בכלי זיינן.

ומה שאמר ז"ל וכן חכמה הבאה לילד אינה בעירובין אלא בראש השנה איתא ואינה חוזרת למקומה כאלו שיוצאין להציל אלא שיש לה אלפיים אמה וכדתנן התם. אלא כונתו להקשות מרישא דמתניתין דעירובין דמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה לכל רוח ואף על פי שאין שום סכנה אם לא ילך אלפיים אמה. והטעם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וכדאיתא בראש השנה וכן חכמה הבאה לילד כיוצא בזה. עד כאן.

ועוד כתב מורי נר"ו דמכל מקום עיקר הקושיא ליתא משום דלא דמיא להנך דחזרת רטיה וחזרת תריסין התירו להחזיר סופן כבתחלתן אבל במי שיוצא ברשות וחכמה הבאה לילד אינן חוזרין כבתחלתן שהרי לא התירו להם לחזור לבתיהם שיצאו מהם אם הן חוץ מארבעת אלפים ממקום לכתן ואפילו למאן דאית ליה הבלעה. והלכך לא מני להו בהדי הנך. וליכא לאקשויי מההיא דהיוצאין להציל שחוזרין למקומן דהתם משום סכנה הן שחוזרין ונושאין כלי זיינן אפילו בשבת ולא התירו משום תחלתן.

אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד פירוש שתי ידות בראשן ובסופן שנכנסים בגופה של תיבה דברי הכל אסור. בשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל מותר משום דלא דמי לשל בתים וגם אין דרך לתקוע כי מנעול אחד או נגר עושין להם להעמידם כי בתקיעה בלבד לא היו עומדין. כי פליגי בשיש להם ציר באמצע כלומר באמצע הלוח בולטין אותו משני צדיו ונכנסין בחורים שהם עשויין בלוחות שבצדו זה מימין וזה משמאל.

דף יב עמוד א

גמרא. השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה:    פירוש והוא הדין עולת חובה דהא כתיב וחגותם אותו חג לה' ודרשינן חגיגה לה' ולא עולה לה' ואפילו עולת ראיה דחובה היא. והא דקתני עולת נדבה לאפוקי שלמי נדבה דמותר שהרי יש בהן צורך הדיוט שהבשר נאכלת לבעלים. דאי תנא עולת חובה הוה אמינא הא שלמי חובה שרו ומינה דשלמי נדבה אסירי וליתא דאפילו נדבה שרו. כן פירשו בתוספת ורש"י ז"ל לא פירש כן.

לפליגי באבנים אלא מדלא פליגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליג:    פירש רש"י לכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב ובמתוך שהותרה הוצאה פליגי אלא דרבנן גזור באבנים משום דהוי טירחא דלא צריך. אבל בקטן וספר תורה דצריכין להו ביום טוב לא גזור. והקשה הרשב"א ז"ל דאם כן דהוצאת אבנים שרו להוציא מן התורה היכי מקשה רב יוסף אלא מעתה הוצאת אבנים לבית הלל הכי נמי דלא מחייב דמשמע דפשיטא הוא לכולי עלמא בהוצאת אבנים שהוא חייב דאורייתא. ומורי נר"ו כתב דזו אינה קושיא לפי שרש"י ז"ל לא גריס ליה אלא הכי גרסינן מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה אדמיפלגי בקטן ובספר תורה לפלגו באבנים. וכן אמרו בתוספת דרש"י ז"ל לא גריס ליה.

ועוד הקשה הרשב"א ז"ל אי עירוב והוצאה ליום טוב ליחייב בהוצאת אבנים ואי הוצאת אבנים לא אסירי אלא מדרבנן אם כן אין עירוב והוצאה ליום טוב. ומורי הרב נר"ו בא ללמד זכות על רש"י ז"ל ואמר שזו היא כונת רש"י ז"ל דהא דכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לאו לאשמועינן דיום טוב אינו כשבת להוציא דאדרבה כי אסר רחמנא הוצאה בשבת יום טוב היה בכלל אלא שחזר והוציאו מן הכלל בשהתירה לצורך אכילה. ואפילו שלא לצורך אכילה ואפילו שלא לצורך כלל שריא מדאורייתא משום מתוך. ואפילו הכי כיון שההוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב דאיצטריך רחמנא להתירה דין הוא שיגזרו בה חכמים במידי דהוי טרחה דלא צריך.

ומה שפירש ז"ל דלכולי עלמא יש עירוב והוצאה ליום טוב שהיה בכלל שבת לענין הוצאה עד שהוציאו בפירוש מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וכדאיתיה בכלל שבת לענין הבערה ושחיטה עד שהתירו בהאי קרא. ונפקא מינה דאי אמרינן דכי אסר קרא הוצאה בשבת לא היה יום טוב בכלל ולאו משום אוכל נפש אלא משום דלא חשיבא מלאכה ביום טוב אם כן לא אסירי אבנים לטלטל ביום טוב דעיקר איסורייהו בשבת אינו אלא משום הוצאה וכיון דביום טוב לא חשיבא מלאכה ולא מתורת אוכל נפש התירוה אלא דלא מיקריא מלאכה כלל לא גזרי טלטול אבנים ביום טוב אטו הוצאה. אלא ודאי הוצאה חשיבא מלאכה ביום טוב כשבת אלא שהתורה התירה לצורך אוכל נפש ואמרינן מתוך והותרה כולה. ומכל מקום כיון דחשיבא מלאכה ביום טוב אסרו חכמים כל הוצאה שלא לצורך היום ואסרו טלטול אבנים בשבת. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב דקרא דלא תוציאו אסמכתא בעלמא היא דהא איכא למימר דליום טוב נמי קרי שבת וירמיה בא להזהירם על שבת החמור והלואי שישמעו. דאי לא ליקשי לבית שמאי מיניה ולימא מהאי קרא מאי דרשי ביה. ועוד דהא רב יוסף אקשי ואוקמא דלכל עולם יש הוצאה ליום טוב. וזה כדברי מורי נר"ו.

אבל רבינו שמשון ז"ל הצמיד גרסת הספרים דלבית הלל אהוצאת אבנים חייב מלקות ולא הותרה הוצאה לבית הלל אלא דוקא בשיש בה צורך היום קצת. והוא הדין דמותר להוליך מפתח של אוכלין לרשות הרבים משום שמירת האוכלין דשמירת האוכלין עשאוהו כצורך יום טוב דמתוך שהותרה הוצאה לצורך תיקון אכילה הותרה לצורך שמירתן. ואפילו מפתח של מעות אם יש בתיבה אוכלין מותר. וגרסינן בתוספתא יוצא אדם במפתח שלא צבעו לרשות הרבים. ורבים שלא עמדו על פירושה החליפו הגרסא וגורסים של אצבעו פירוש מפתח העשויה בטבעת של אצבעו. ולא נהיר. והריטב"א ז"ל העמיד הגרסא ופירש דדרכם היה לצבוע המפתחות לתת בהם סימן שלא יתחלפו מפתח במפתח וזה היה רגיל לעשות במפתח מעות או כלים חשובים שאין משתמשין בהם ביום טוב כדי לדקדק בשמירתן ולפיכך אסור. והרא"ה ז"ל רבו הודה לדבריו ואמר הנה אמת ונכון הדבר.

וכן דעת הרשב"א ז"ל שלא התירו ביום טוב אליבא דבית הלל אלא דברים שיש בהן צורך קצת ליום טוב אבל דברים שאין בהן צורך כלל כהוצאת אבנים אסור מן התורה. והביא ראיה מהא דאמרינן האופה מיום טוב לחול לוקה ואף רבה דפטר לא פטר אלא משום הואיל דאלמא משמע דאפיה שלא לצורך היום כלל אסורה דאורייתא.

וא"ת לפירוש מורי נר"ו קשיא הא דהאופה. כבר פירש נר"ו דבין רבה בין רב חסדא כלהו סבירא להו דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובהואיל פליגי דהא פלוגתא דאימוראי היא דרב יוסף סבר דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואפילו שלא לצורך היום כלל לדעת רש"י ז"ל דהא מייתי רב יוסף הא דרבי יוחנן דאמר הבערה ובישול אינה משנה. והא גיד כאבן הוא דלא חזי ליה דהא מיתסר עליה ולא מיקריא הבערה לצורך היום כלל ואפילו הכי מיפטר הכי נמי המוציא אבנים מיפטר. ורבה חולק על זה ואמר דלא אמרינן מתוך להתיר כל דבר אלא אם הוא דבר שיהא ראוי אם יבאו לו אורחים אמרינן הואיל ומיפטר. אבל אם אינו ראוי לאורחים כגון אבנים מחייב על הוצאתן. והיינו דמדכר הואיל ולא מדכר כלל מתוך. ותדע לך דמדקאמר הכא ואף רבי יוחנן סבר דבמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי מכלל דאיכא מאן דסבירא ליה כאתקפתיה דרבא דלא אמרינן מתוך.

ואם תאמר אם כן דלמאן דאית ליה מתוך הותר כל דבר ואף על פי שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה. וי"ל דאף על פי שהתירה התורה שלא לצורך כלל אפילו הכי אסרה לצורך נכרי ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזרת הכתוב הוא. ומן הטעם הזה אסר מאן דאית ליה הואיל ואין צורך לידחק ולומר דבדברים האסורין דליכא בהו הואיל מיירי כמו שפירש הרשב"א ז"ל. ואף על פי שהרשב"א ז"ל נשמר גבי המבשל גיד ואמר דצורך יום טוב מיקרי כיון דיכול ליהנות ממנו באיסור ולא לקי מכל מקום דוחק הוא לומר כן. ותדע לך דרב חסדא ורבה דפליגי בהואיל לית להו דרבי יוחנן ורב יוסף דאמרי מתוך דהא בפרק אלו עוברין אקשי ליה אביי לרבא מהא דהמבשל גיד והא מאן דאית ליה מתוך כרבי יוחנן סבר דהבערה ובישול אינה משנה. ועוד דרבה דפריק התם הבערה בעצי אשרה וסבירא ליה דמשום מבשל ביום טוב מחייב. ואמאי והא אמרינן מתוך ואינו לוקה עליו כיון דקא מיתהני מיניה ואפילו באיסור וכדאמרינן לרבי יוחנן דאית ליה מתוך. אלא ודאי רב חסדא ורבה לית להו מתוך אלא דרבה אית ליה הואיל בכל דבר שאיפשר להיותו ראוי לו כאופה לחולה או מיקלעי אורחים אינו חייב עליו. אבל גיד אי אפשר להיותו ראוי לו בשום פנים הילכך לוקה עליו דלית ליה מתוך עד כאן תורף דברי מורי נר"ו. ועוד כתב נר"ו דאיפשר לומר לפי שיטת הרשב"א ז"ל דרבה אית ליה מתוך כרבי יוחנן אלא דבמבשל גיד פליגי דרבי יוחנן סבר כיון דמיתהני מיניה ואפילו באיסור לא לקי ומשום מתוך. ורבה סבר אף על גב דאמרינן מתוך מבשל גיד חייב כיון שאינו ראוי לו בהיתר. וזה דחוק שלא הוזכר מחלוקת ביני אימוראי דסבירא להו מתוך.

וכתב הריטב"א ז"ל דלא התירו בעירוב לבית הלל להוציא מרשות לרשות דברים שאין בהם צורך יום טוב ואפילו עבר ועירב לא מהני ליה שאין רצון חכמים בזה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל התם בשבת שהביא ראיה ליום הכפורים שאסור להוציא מרשות לרשות. אבל מורי הרב נר"ו כתב דהך סוגיא דהכא מוכחא שיש תורת עירובי חצרות ביום טוב לדברים שאין צרכי היום מדאתקיף רבא דילמא בית הלל אית להו דאין עירוב והוצאה ליום טוב ואתקיף עליה רב יוסף ואפיק האי סברא מדעתיה דרבא שאי אפשר לו לומר כן דלא פליגי בית שמאי ובית הלל בהכי. אלמא לכולי עלמא עירוב והוצאה ביום טוב לדברים שאינן צרכי היום.

דף יב עמוד ב

מתני'. אמרי בית שמאי גזרה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן:    פירוש לאו דוקא גזרה שוה דהא אין הולכת תרומה אסורה אלא מדרבנן משום הפרשה דגזרינן שמא יפריש אם אתה מתירו להוליך. אלא גזרה שוה מדרבנן קאמר וכן פירש רש"י ז"ל:

גמרא קא סלקא דעתיה שהורמו מאמש ושנשחטו מאמש:    פירוש קא סלקא דעתיה שהורמו דקתני מתניתין גבי מתנות היינו שנשחטו ומפני שהן מסויימין קרי להו מורמין לאחר שחיטה מיד. ובית שמאי אסרי אפילו בשנשחטו מהיום. ובית הלל דשרו מאמש דוקא שלא היו יכולין להרימן מאמש.

לא נחלקו אלא להוליכן בפני עצמן:    פירוש להוליך בפני עצמן אותן שהורמו מערב יום טוב ושנשחטו מערב יום טוב. לימא אחרים היא. דלדידהו סתמא קאמרי דפליגי על המתנות ואפילו באותן שנשחטו מהיום. ולא רבי יהודה דרבי יהודה הא קא פליג בהו. והא דלא קאמר ולא רבי יוסי משום דפשיטא ליה דכרבי יוסי ליכא לאוקומה.

אמר רבא מי קתני שהורמו מהיום כו':    כלומר דהורמו דקתני מתניתין גבי מתנות דוקא משמע ולא שנפרש נשחטו. ובהא הוא דאמרי בית שמאי בין שהורמו מהיום בין שלא הורמו ולעולם שחיטתן מאמש אבל בנשחטו היום מודו בית שמאי דשרו. ואקשינן ואם כן לימא רבי יהודה היא מתניתין ולא אחרים דהא אחרים לא מיפלגי בין שחיטתן דאמש לשחיטתן דהיום.

הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה כו':    מהכא משמע דפירות חוצה לארץ חייבין בתרומה ובמסכת ע"ז משמע דפטורין. ויש מפרשים דהתם בירק שאפילו בארץ חייב דרבנן בחוצה לארץ פטורין. אבל יין שבארץ חייב דאורייתא בחוצה לארץ חייב מדרבנן. וכן פירש רש"י ז"ל פרק קמא דחולין. ולא משמע כן פרק כיצד מברכין גבי מעשה דצלף. ורבינו תם ז"ל רצה לחלוק בין דמאי לודאי וההיא דע"ז בדמאי דאפילו בארץ אינו אלא מדרבנן בחוץ לארץ לא גזרו. והכא מיירי שהוא ודאי. ולא נהיר. ויש לחלק בין לוקח מנכרי ללוקח מישראל דבלוקח מנכרי לא גזרו וההיא דע"ז בלוקח מנכרי.

דף יג עמוד א

הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה:    פירש רש"י ז"ל לכולי עלמא מולל מלילות ביום טוב ולרבי אין הכי נמי דרשאי להרים ביום טוב. ומשנתינו ר' יוסי בר' יהודה דפטר מלילות משום דלא נגמרה מלאכתן למעשר לפי שהכתוב תלאן בגורן. ואיפשר דאיהו תני מתניתין. ואקשינן ולר' יוסי בר' יהודה נמי משכחת לה כו' כלומר דרשאי להרים ביום טוב וכגון שהכניס שבולין לעשות מהן עיסה דירדה עליהן ויקת תרומה בדישה ומירוח וכשנמלך לעשות מהן מלילות נעשה הכנסתן גרנן.

אלא מאי אית לך למימר מאי תרומה רוב תרומה:    כלומר דלכולי עלמא מוללין מלילות ביום טוב ומאי תרומה דקתני במתניתן רוב תרומה שרוב התבואות מכניסן לעיסה וישנן על ידי דישה ומירוח ובהנהו אינו זכאי בהרמתה. אבל מלילות מיעוטא דמיעוטא הוא. ויש מקשים דלרבי יוסי באכילת קבע מחייב ואפילו נפח ונתן לתוך חיקו חייב. דהא קתני בברייתא לקמן המולל מלילות מערב יום טוב מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב. וההיא ר' יוסי היא דאילו לרבי מאי איריא נפח דאפילו במלילות מיחייב.

ומורי נר"ו אמר דהא לא קשיא דדילמא רבי קתני לה ודילמא התם מיירי כגון שהכניסן לעשות מהן עיסה שאוכל מהן עראי. ומולל מלילות ומנפח על יד ואוכל. ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב דהוי קבע. אלא אי קשיא הא קשיא דהא ברייתא דקתני הכניס שבולין לעשות מהן עיסה כו' סתמא קתני ואפילו הכניסן בחול. ואם כן כשמוללן ביום טוב אמאי זכאי בהרמתה דהא כיון שהכנסתן קובען למעשר אם כן הוטבלו מאמש והיה לו לתקנן מערב יום טוב. ומורי נר"ו אמר דהא לא קשיא דרש"י ז"ל מפרש לה כגון שהכניס השבולין ביום טוב לצורך מלילות דכיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה ביום טוב. אלא דאכתי איכא לאקשויי דמנא לן דרבי יוסי מחייב כשהכניסן לעיסה מפני שנמלך עליהן למלילות.

ורבינו תם ז"ל מפרש הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה כלומר מתניתן רבי היא דאיהו סבר דהמכניס שבולין לעשות מהן מלילות חייב לעשר משעת הכנסה דהכנסתן זו היא גורנן וגמר מלאכתן ומלילה שלהן כטחינה והוה ליה מלילה כשהכניס שבולין לעשות מהן עיסה וטחנן דכבר נקבעו למעשר משעת מירוח. והא דקתני למוללין במלילות רבי מחייב בחול קאמר אבל ביום טוב לא כיון שהכניסן מערב יום טוב ויכול להפריש מערב יום טוב. ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר מן המעשר עד שימלול דמלילתן גמר מלאכתן. ולרבי יוסי זכאי בהרמתה ביום טוב לפי שלא הוטבלו מאמש משעת הכנסתן בבית עד שעת מלילה. ואם כן רבה כרבי יוסי ברבי יהודה אמרה. ואקשינן ולרבי נמי משכחת לה כגון שהכניס שבולין לעשות מהן עיסה כו'. כלומר והא דקתני במתניתן שאינו זכאי בהרמתה כמאן. וקשיא לי ואמאי לא אקשינן ולרבי משכחת לה כגון שהכניס השבולין ביום טוב לצורך מלילות דכיון דהוטבלו ביום טוב מפריש תרומה ביום טוב. וי"ל דכיון דעד השתא אוקמה בשהכניס השבולין מאמש משום דהכי אורחא דמלתא אוקמה נמי השתא בהכין כן נראה לי.

איכא דאמרי וכו'. דברי הכל איסורייתא לא טבלן:    פירוש לפי שאין צריכין כתישה מפרכן כולן כאחת ואין גמר מלאכתן עד אותה שעה. מאי לאו רבי יוסי ברבי יהודה. פירוש אפילו רבי יוסי וכל שכן רבי דמחייב בשבלין.

הא דאמר רבה קנסא:    פירוש מפני שהפסיד תרומה מן הכהנים כדלקמן ולא כמו שפירש רש"י ז"ל.

מתיבי מי שהיו לו חבילי תלתן וכו':    והקושיא מדקרי ליה חבילין של טבל דאפילו בחבילין קרויין טבל.

דף יג עמוד ב

כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה:    דהתם בשבועות משמע דמודו ליה רבנן במחשבה ופליגי עליה באומד. וטעמא דהא גלי קרא מדה מעשר מן המעשר. אבל הרשב"א ז"ל אינו סובר כן.

עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם כו':    ואף על גב דהאי קרא דרשינן לענין תרומה גדולה ובירושלמי דרשין ליה לתרומת מעשר ולומר שאין צריך לתרום מן המוקף אלא אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל. מכל מקום כיון שהפרשה מדברת בשתי תרומות שפיר ילפינן מיניה. אבל בעירובין פרק בכל מערבין גורסין בתוספת מכל מתנותיכם תרימו כו'.

ומה ראית:    פירש רש"י ז"ל נימא איפכא. ולא נהיר והתם במסכת עירובין הארכתי בזה.

תנן התם המקלף שעורים:    פירש רש"י ז"ל שמקלפן מן השבולת. והקשו עליו בתוס' דהא מלילה היא והיכי אמר רבי אלעזר דכל היכא שלא נתן לתוך ידו דמותר בשבת. ועוד דהא קאמר בסמוך דרב מקלפא דביתהו כסי כסי בשבת והא מלילה אסורה בשבת כדאמרינן לעיל. ופירשו הם ז"ל המקלף שהיה נידש ונמלל ויצא מאתמול מן השבולת אלא שהיה חסר לקלפו קליפה אחרת דקה הנשארת עליו. והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי כתב מורי נר"ו דלרבי אלעזר הוא דקא פריך דאמר וכן לשבת שאם קלף ונתן לתוך ידו חייב דהוי תולדה דדישה ורב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי בשבת. דאי אפשר לומר דפריך בענין מעשר דהא פריק אלא אי אתמר אסיפא אתמר ורבי אלעזר לא קאי אלא לשבת.

ומה שכתב רש"י אוכל בלא מעשר לא קאי אהא דרב אלא אמנפח על יד ואוכל לומר שאוכל בלא מעשר. וכן כתב הריטב"א ז"ל דהמפרש כן שבוש הוא בידו דרש"י ז"ל לא קאי אלא אמנפח ואוכל. אבל ראיתי בתוספות דהאי ואוכל בלא מעשר אדרב קאי ולענין מעשר הוא דקא פריך והם חזרו והקשו לפירוש רש"י ז"ל דאין סברא לומר דפריך איני על המשנה. ולדידי לא קשיא דהוה ליה כאילו אמר אם כן קשיא ליה מתניתין לרב. אלא דקשיא לי דאם כן הוה ליה לתלמודא לאיתויי הא דרב מקמי הא דרבי אלעזר. ורב דאכיל מיניה מיירי שהיה נתקן מערב שאם לא כן אסור שאינו יכול לתקנו בשבת.

ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבת:    ואמרו בתוספת דהשתא לא קשיא הא דמקלפא דביתהו דרב כסי כסי דאינו אסור לשבת אלא ליתן לתוך חיקו. ולדידי לא קשיא דהתם קליפה הוא ושרי והכא מלילה הוא ואסיר. והיינו דמתקיף אביי ורישא למעשר אין בשבת לא כלום דרישא מחייבינן בקילוף בנתינתו לתוך ידו ובשבת שרי ולא חשבינן ליה מלאכה.

חדא אחדא:    יש מפרשים על השבולין. ורש"י פירש על האצבעות ונכון.

דף יד עמוד א

גמרא כל הקדרות צריכות מלח:    פירוש והיה לו לדוכה מאתמול. והא במכשירין הוא דמחלקין בין איפשר לעשותן מערב יום טוב לשאי איפשר אבל באוכלין לא וי"ל דחכמים הם שחלקו בזה דמדאורייתא שרו בלא שנוי.

מאי קדרה בעי לבשולי:    פירוש וללישנא קמא תבלין בעי שנוי לפי שכבר ידע שצריכה תבלין והיה לו לדוכן מערב (ודינין) ודינן כמלח. וללישנא בתרא דיהיב טעמא שמפיגין טעמן לא בעו שנוי.

לצלי פירוש דבמלח מועט סגי ולית ביה טרחא:    אבל לא לקדרה ואפילו בשנוי נמי לא משום דאיכא טרחא יתירה.

ובית הלל אומרים בכל דבר בכל דבר סלקא דעתך:    פירש רש"י ואפילו בדבר שאינו ניטל בשבת עד כאן. וכתב מורי ז"ל פירוש לפירושו אפילו באבן שאין תורת כלי עליו ואינה נטלת בשבת אפילו לצורך גופה כדאיתא בפרק כל הכלים. דודאי לא פריך מכלי שמלאכתו לאיסור דהא נטל בשבת לצורך גופו ולצורך מקומו. וכן פירש הריטב"א ז"ל.

אלא אימא לכל דבר:    פירש רש"י מותר כדרכה בלא שנוי בין לצלי בין לקדרה. ואמרו המפרשים ז"ל דכיון דסתמו בית הלל דבריהם כל כך ולא אמרו בהדיא ואפילו מלח כדרכה סברי רב ורב ששת דבעיא שנוי קצת דהיינו אצלויי המדוך של אבן או של נחושת. אבל תבלין לא בעי שנוי כלל שאין איסור זה אלא מדרבנן כיון דאוכל נפש הוא. אבל הרב זרחיה הלוי ז"ל פסק לחומרא ומצריך שנוי אפילו בתבלין כלישניה דרב הונא ורב חסדא ולחומרא. וכן בתוספת. ולא נהיר אלא תבלין לא בעו שנוי. והא דאמרינן פרק תולין האי פלפלי למידק חדא חדא אקתא דסכינא שרי בשבת קאמר דאלו ביום טוב נדוך כדרכה. וכן ודאי משמע מדתני ליה בהלכות שבת ולא תני ליה בהלכות יום טוב.

אמר אביי כי תנן במתניתין נמי במכתשת גדולה תנן:    פירש רש"י ז"ל דלאביי לאו מה טעם קאמר אלא תרתי קאמר אין עושין טיסני אפילו בקטנה ואין כותשין דייסא וחלקא במכתשת גדולה. דהתם מכתשת גדולה היא וקא משמע לן דדייסא וחלקא בקטנה שפיר דמי עד כאן. והריטב"א ז"ל פירש אין עושין טיסני לפי שצריכה מכתשת גדולה ואין כותשין במכתשת גדולה. ואילו קתני אין כותשין במכתשת סתם הוה משמע אפילו בקטנה. ופליג על פירוקא דלעיל. והראשון נראה עיקר:

דף יד עמוד ב

רבא אמר הא לן והא (להוא) להו:    פירוש לעולם מה טעם קאמר ואפילו בקטנה אסיר. והא דקתני אבל כותשין במכתשת קטנה לא קשיא דלדידן בני בבל שרי במכתשת קטנה דלית לן עבדי דליזלזלו במילתא למעבד בגדולה. אבל לדידהו בני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אסור אפילו בקטנה דמזלזלי בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו כן פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש לבני ארץ ישראל אין כותשין במכתשת קטנה מפני שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מערב יום טוב אין בכך הפסד. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל מדמייתינן עלה הא דמר שמואל דאית בה משום פריצותא דעבדי.

אייתו ליה דייסא ולא אכיל:    פירש הריטב"א ז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיימא לן כרבי מאיר התם במסכת שבת ובחולין דאמר דהמבשל בשבת שייאכל בו ביום לאחרים.

שאני בי מר שמואל דאיכא (עבדי) פריצותא דעבדי:    מהכא שמעינן דלית לן לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרין הן דהא יהיב טעמא הכא משום פריצותא דעבדי. וא"ת ומר שמואל היכי משתמש בעבדי פריצי. וי"ל דלדידיה אף על גב דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורא בדיקי גבייהו. ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותיה דמר שמואל לפי שאין עד אחד נאמן להכשירו.

מתני'. הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל:    פירוש ולא הפסולת לפי שאינו בר טלטול. ואין גרסתם זו נכונה דמדקתני בורר אוכל משמע אפילו הרבה לצורך כל היום וליום של אחריו. אלא הגרסה הנכונה בורר אוכל ואוכל כלומר אינו בורר אלא מה שהוא צריך לאכול באותה שעה ולא לצורך סעודה אחרת אפילו בו ביום. ואי נמי נראה לי דלבו ביום התירו כל מה שהוא צריך ולא ללילה של אחריו. ובית הלל לא פליגי בהא אלא שמותר ליטול הפסולת לצורך ברירתו מיהו לפי שהוא בטל לגבי האוכל. ודוקא לבו ביום לאכול קודם שקיעת החמה דאילו ליום אחר פשיטא דאסור לעשות ולתקן שום דבר ואפילו לצורך יום טוב שני של גליות. דאף על גב דקיימא לן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשני דשתי קדושות הן התם הוא בהכנה דבידי שמים כגון ביצה או פירות שנשרו ביום ראשון אי נמי פירות שלקט נכרי. אבל לעשות שום דבר לצורך ליל שני ויומו לא דאפילו כי הוו ספקא דלא ידעי בקיבועא דירחא הוה לן למיחש שמא היום קדש ולמחר חול כל שכן השתא דידעינן בקיבועא דירחא. הילכך אסור לתקן כל דבר ואפילו להציע את המטות לצורך הלילה כמו שאסור בשבת. וכן להדליק את הנר לצורך הלילה אסור מבעוד יום עד לאחר בין השמשות. ומה שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת מבעוד יום לצורך תפלת ערבית נראה דטעמא משום דנרות בית הכנסת לא להאיר בלבד עבדי להו אלא לכבוד ואפילו בשחר מדליקין אותם וכל היום ראויות לכך. וכדאמרינן במדרש על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו רבי ייבא בר כהנא אמר באלין פנייסייתא. פירוש עששיות ונרות שבבתי כנסיות. כן כתב הריטב"א ז"ל.

ועכשו בהרבה מקומות בגליל הזה מזלזלין בדברים אלו וראוי לגעור בהם. ואלא מיהו כתב הריטב"א ז"ל דמאן דעביד הכי איסורא היא דקא עביד אבל אינו לוקה הואיל וחזי לבו ביום וכדאמרינן גבי האופה מיום טוב לחול. אבל המתחיל ללוש או לאפות או לבשל מבעוד יום דבר שלא יגמר מבעוד יום זה ודאי איסור גמור והגוער והמזרז בדברים אלו הרי זה משובח.

דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא:    פירש רש"י ז"ל כי הפסולת דק כגון אבנים דקות אבל הוא מועט בשיעור ומרובה בטורח והאוכל דבר גס וכיון דהפסולת מועט לא הוי כמאן דקאי בעיניה ולא בטיל לגבי האוכל ואפילו הכי כיון דטורח הפסולת מרובה אסור אפילו לבית הלל ולא קא שרי בית הלל ליטול הפסולת אלא דוקא כשהאוכל דק ומרובה והפסולת גס ומועט. ואיכא דקשיא ליה דאכתי פשיטא דמעוטי בטירחא עדיף. והרא"ה ז"ל פירש כי האוכל נפיש בטירחא שהוא דק הרבה וזוטר בשיעורא. והא קא משמע לן דאף על גב דנפיש בטירחא כשבורר האוכל אפילו הכי כיון דזוטר בשיעורא הוה ליה פסולת כמאן דקאי בעיניה ואינו בר טלטול ולפיכך בורר את האוכל שהוא בר טלטול.

מתניתין. אבל לא תבואה:    פירוש ואף על גב דראויה לכותשה במכתשת קטנה ולעשות ממנה דייסא אפילו הכי לא שכיחא דעביד הכי ואיכא למיחש לרואין שיאמרו דלצורך חול הוא. ורבי שמעון מתיר מהך טעם והוא שיכוין לכך.

גמרא ובלבד שלא יעשנו בשורה:    ופירש רבי אפרים משום דנראה כאלו אחד מוכר ואחד לוקח ואחד סרסורי. תיקו ואזלינן לקולא ושרי דתיקו דרבנן הוא.

רבי שמעון מתיר בתבואה:    הרי"ף ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות ונראה שהוא סובר שהלכה כרבי שמעון. אבל הרמב"ם פסק כתנא קמא אליבא דבית הלל. ואפשר שהרי"ף כן סובר ולא הביאה אלא לפרש דברי רבי שמעון כיון שהוא במשנה. וכתב הרמב"ם ז"ל דמשלחין מיני קטניות הראוין למאכל כמות שהן בלא כתישה וסבירא ליה לרב ז"ל דבהא מודה בית הלל וכן נראה עיקר.

שעורים לפני בהמתו:    ופירש בירושלמי דר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה דדריש אך אשר יאכל לכל נפש דאפילו נפש בהמה במשמע.

משום שנאמר לא יעלה עליך:    ופירש הריטב"א ז"ל כדי שלא יבוא לידי לא יעלה עליך. דאף על גב דהוי גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימה הא. עד כאן לשונו ז"ל. מדברי הרב ז"ל נראה לי דאיהו מפרש הא דעשר מצעות וכלאים תחתיהן אפילו כלאים דרבנן ואם כן הוי גזרה לגזרה דאפילו בהעלאה לית ביה איסורא דאורייתא.

ואם תאמר הכא אמרינן דאפילו עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן. והתם במסכת כלאים תנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם דאלמא משמע דבחציצה מיהא יכול לישב ולשכב עליהן. וי"ל דבמאי דאתמר בירושלמי על הא דכלאים מיתרצא דגרסינן עלה הדא דתימא בריקנין אבל לא במלאים בנתונין על גבי איצטבא. כלומר דלא התירו ריקנין אפילו בחציצה אלא על גבי איצטבא שהוא דבר קשה שאין הכרים נכפפין על האדם ואין הצדדים יכולין לעלות לכאן ולכאן וליכא למגזר לשמא יעלה עליך. אבל אם הם מונחין על גבי תבן או על מטה של חבלים שהכרים נכפפין והצדדין עולין לכאן ולכאן אסור אפילו בחציצה. וכן המלאין אסורין אפילו בחציצה ואפילו במונחין במקום קשה דומיא דעשר מצעות שהן רכות ונכפפות מצדיהן על היושב עליהן כגון בגדים רכים מאד. ועל הדרך הזה אמרו דמרדעת של חמור אין בו משום כלאים כיון דאינו נכפפת על האדם ויש דבר חוצץ ביני ביני. אבל בלא חציצה אסור וכן מפרש בספר המצוות. ואין צורך לומר בהעלאה כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו. וא"ת ואמאי לא אוקי מתניתין בכרים ריקנין. וי"ל דקא משמע לן הא דרב הונא דכל שהן קשין מותרים אפילו בלא חציצה.

וכתב מורי נר"ו ואותם כרים וכסתות שלנו שהם של פשתן ומלאים גיזי צמר שרו לפי שאינן שועין ולא גזרו חכמים אלא בשוע או בטווי או בנוז. אבל ודאי אי שיעי הני גיזין אסירי שהרי תכפין כמה תכיפות. וגדולה מזו שנינו לא יקשור סרטי של פשתן הלכך הנך נמי אסירי אם בשרו נוגע בהן או שהן מלאים וכדברי הירושלמי אלא אם כן יכול להוציא הצמר בין תפירה לתפירה וכפי דברי בעל התוספות ז"ל. עד כאן.

והרא"ה פירש דהא דירושלמי לא אתמר על משנת כרים וכסתות אלא על הא דתנן התם פשתן שצבעו בחרת פירוש מין צבע לא יעשה ממנה אימרא מפרסמתא. פירוש אפילו בדברים קשים שאין בהם משום כלאים מפני שהפשתן כשהוא צבוע ניכר הוא לכל ויש בו מפני מראית העין. ואמרו שם ובכרים ובכסתות מותר. ועלה אמרינן בירושלמי הדא דתימא בריקנין כו' כי כרים ריקנין המונחין על גבי האיצטבא דרך לכפלן ולהניח צד האימרא שלהם כלפי הכותל. דאילו על גבי מטה שוטחין אותה ונראית האימרא כלפי חוץ ולפיכך אפילו יתן בגדים אחרים עליהן לחציצה שהוא מותר לישב עליהן כדאיתא במתניתין דמסכת כלאים דלעיל אפילו הכי כאן אסור מפני שהאימרא צבועה ניכרת לכל שהיא כלאים ומפני מראית העין אסרו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שבדק הירושלמי ונמצא כן.

וא"ת אם כן הדרא קושיא לדוכתא דקשיא הא דעשר מצעות אהא דכרים וכסתות דמסכת כלאים. וי"ל דבכרים וכסתות לא גזרו מפני שאינן עשויין להעלאה. וכן כתב הרא"ה בשם רבותיו דכדאמרינן עשר מצעות זו על זו היינו במצעות שראויים להציע על המטה למכסה והם בני העלאה ובהא הוא דגזרו וכן בכל הבגדים הראויין ללבישה.

אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא:    פירוש שכן שנינו סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ושאר טומאות. ובא עולא לפרש הטעם שהוא טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו כלומר בשוליו ותורת מלבוש נמי עליו ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. ומהאי טעמא נמי אמרינן הכא בגמרא שדין הוא שיהא בו משום כלאים.

והקשו בתוספות דמהכא משמע דאי לאו דהשמש מתחמם כנגדו לא היה מקבל טומאה. והא פרוכת שבמקדש דליתיה בהאי טעמא ואפילו הכי מקבלת טומאה כדאמרינן בריש פרק גיד הנשה שלש מאות כהנים מטבילין את הפרוכת. ובתוספתא דשקלים אמרינן שתי פרוכות היו אחת פרוסה ואחת מקופלת. נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת. ויש שהיו רוצין לחלק שהיה טמא בדין אהל דבפשתן דין אהל יש לו כדאמרינן בפרק במה מדליקין. ואינו מחוור דהא אמרינן התם לא שנו אלא טומאת מת אבל טומאת שרץ ונבלות לא. ועוד הא תנן פרוכת שנטמא באב הטומאה. אלא הנכון דכיון דפרוכת נמי חזיא להתחמם בה אף על גב דלא קיימא להכי ואיסורא נמי איכא דאורייתא אפילו הכי לא חלקו חכמים בדיניהם וכיון דגזרו בוילון גזרו בכולם:

דף טו עמוד א

אלא בקשין:    יש מפרשים דכל שהן קשין אפילו הוו כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה. וא"ת והא אמרינן פרק קמא דערכין ובמנחות הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. פשיטא כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו כו'. דאלמא משמע דאף בבגדי כהונה אף על פי שהן קשים שייך בהו כלאים. ויש מפרשים דבגדים קשים נהי דבהצעה שרו מכל מקום בהעלאה ולבישה אסורים מדאורייתא כדאמרינן גבי מרדעת. ואף על גב דאינה אסורה בלבישה אלא מדרבנן התם הוא משום דלא חזיא למלבוש.

ומורי הרב נר"ו הקשה דהא פרק בא לו כהן גדול מוכח דבבגדי כהונה אף על פי שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין. דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים. ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב בית דין מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה. אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבמקדש שרו אפילו בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה. וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם. והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש. ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרב זרחיה הלוי ז"ל.

ומורי הרב נר"ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאף על גב דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות. מכל מקום הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרוהו חוץ למקדש.

וא"ת אם כן קשיא הא דפרק קמא דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים. כבר תירץ מורי נר"ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקא סלקא דעתיה מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין. ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואילו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי. והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכן כתב הרמב"ן סוף פרק שמונה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן. וז"ל ז"ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים עד כאן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאפילו בגדים קשים שהן שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז"ל על סוגית ערכין ומנחות.

וכתב מורי נר"ו על דבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים. אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. ויש מפרשים דלא אמרי בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם. אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.

האי נמטא גמדא דנרש:    פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו איסורן מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהן סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש רבינו תם ז"ל. והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשו שהם טוויים ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן. והיינו דאמרינן התם האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אף על גב דלא אינתיק שפיר. ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין:

שנינו בפרק בתרא דכלאים ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום. אבל עכשו שהוא מצוי בכל מקום צריכה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז"ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפרן בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור. ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכל שכן בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן. אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הנכרי אסור ללובשו בלא בדיקה ואף על גב דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא כן כתב הריטב"א ז"ל.

וכתב רבינו יצחק בעל התוספת ז"ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה. שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון. ואף על פי שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור. שאילו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה. אבל אם יש בתוכן כלאים בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסורין הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכל שכן אם הוא של פשתן עד כאן. וכתב הריטב"א דדברים אלו אף על פי שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא עד כאן.

תניא בספרי ר' חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו תלמוד לומר יחדיו מכל מקום. ופירושו שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחד ונותן גם כן רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור. ואף על פי שאין הצמר והפשתן מחוברים אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכך הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא ולא אשכחן מאן דפליג עלה. ולא עוד אלא שבמסכת כלאים נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא. אבל מכל מקום ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אף על פי שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר' חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכל שכן בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן וכן כתבו רבני צרפת ז"ל. וכן המנהג במקומותינו.

ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין. ואף על פי כן ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב"א ז"ל.

אמר רב ערדילין אין בהם משום כלאים:    פירש רש"י ז"ל בשם תשובת הגאונים ז"ל שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלין עליהם עור של תישין מעובדין וכנגד העקב. ויש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטא וקשה הוא עד כאן. וכתב הריטב"א ז"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב. אבל קאלסוניס של בגד רך ודאי יש בהם משום כלאים. וכן אין נותנין במנעל של עור מבפנים בגד רך של כלאים שהוא מחמם. ואפילו של לבדים דלדידהו נמי איכא איסורא דרבנן עד כאן לשונו.

ומותר לטלטלו:    פירש רש"י ז"ל דכלי הוא עד כאן. פירוש לפי דתורת כלי עליו. ואף על גב דהוה ליה ככלי שמלאכתו לאיסור מאחר שאינו מותר להשתמש בו במה שהוא מיוחד דהיינו לנעלו מכל מקום מותר הוא לצורך גופו ולצורך מקומו כן כתב מורי נר"ו. וכתב הרשב"א ז"ל דאין משלחין דקתני היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר. שאם אין אתה אומר כן פשיטא דאסור לשלחו שהרי אפילו לטלטלו אסור שלא לצורך גופו ולצורך מקומו.

ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן ליתני נמי שאין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור דהא דייק אביי דמשום הכי איצטריך למיתני סנדל המסומר שאין משלחין אותו משום דשרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו. ואם כן ליתני נמי הנך שאין משלחין אותן ואף על פי שמותרין לטלטלם לצורך גופן וצורך מקומן. ותירץ נר"ו דסנדל איצטריך ליה. סלקא דעתך אמינא כיון דמלאכתו להתר אלא שחכמים גזרו ואסרוהו משום מעשה שהיה אימא לישתרי לשדוריה ביום טוב קא משמע לן. ובודאי אם היה אסור לטלטלו לצורך גופו לא איצטריך ליה למימר שאין משלחין אותו ביום טוב שאם אינן מטלטלו האיך ישלחנו והיינו דיוקיה דאביי. עד כאן.

ור' יוסי אוסר בשחור:    פירוש מדלא קתני אף בשחור משמע דלבן מותר ולא פליגי דבאתריה דרבי יוסי נועלין לבן ובאתריה דרבי יהודה לא נועלין אלא שחור ורבי יהודה ורבי יוסי לא פליגי. ובשחור מפני שצריך לצחצחו דבאתריה דר' יהודה אינו צריך צחצוח משום דצד הבשר כלפי פנים ומצד השער היו משחירין אותו והצבע תופס ביפה ולא נקלפות ואינו צריך צחצוח. אבל באתריה דרבי יוסי צד השער כלפי פנים ומצד הבשר היו משחירין אותו ואין הצבע תופס בו בשוה מפני בשר העור ונראה כקליפות קליפות עד שמצחצחין אותו ולא היו נועלין אותו בלא צחצוח. ומכל מקום שמעינן מהכא דדרך הכל לנעול מנעלים שחורים. ובמנעלים לבנים היה המנהג איכא אתרי דנהיגי ואתרי דלא נהיגי. ואילו התם במסכת תענית משמע גבי עובדא דר' יהודה דאתחזי ליה אליהו ואמר ליה איכא אינשי בהאי שוקא וכו' ואחזי ליה ההוא גברא במסאני אוכמי כו' ואמר ליה מאי שנא דסיימת מסאני אוכמי. פירוש משום דלא הוו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה וסברי דגברא יהירא הוא. וכן נמי במסכת בבא קמא בעובדא דאלעזר זעירא דחזיה דסיים מסאני אוכמי ואמרו גברא יהירא הוא וחבשוהו דאלמא משמע מהכא דלא היו רגילי אלא חסידים ואנשי מעשה.

ותירץ רבינו תם ז"ל כי ההפרש בין החסידים ושאר בני אדם היו ברצועות כי של החסידים היו שחורות להתאבל על ירושלים ושאר כל אדם לבנים. ודרך הנכרים היה בשחורות והיינו ההיא דמסכת תענית שלא יכירוהו שהיה יהודי ויבטל הגזרה כדאיתא התם. ולפיכך אמרו דאפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לתת שחורות כדרך הנכרים ודוקא בשעת השמד.

ויש מפרשים דדוקא באתריה דר' יהודה הוו רגילין בשחורים כולם ובאתריה דר' יוסי בין לבנים בין שחורים כדפרישנא. אבל באתרא דלא נהיגי שחורים אלא לבנים דוקא לבנים ולא שחורים והיינו ההיא דמסכת תענית ומסכת בבא קמא דהוו רגילין בלבנים ומיחזי להו כיוהרא כיון דמסיימי אוכמי כדרך הנכרים כן נראה לי. ועכשיו במקומותינו בגליל הזה רגילין כולן בשחורים ולא בלבנים והנכרים בין שחורים בין לבנים. וכיון שכן הנועל לבנים נקרא יהיר ולא עוד אלא שעובר אלאו דלא תעשה כמעשיהם כיון שכולם רגילין בשחורים. ומצוה לגעור בו ואם לא חזר בו מותר לנדותו כן נראה לי.

הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב:    ופירש רש"י ז"ל דהא דקתני ביום טוב לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה עד כאן. ונמצא שהוא לא גריס במתניתין אלא כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ותו לא. ואית ספרי דגרסי משלחין אותו ביום טוב ולא נהיר.

וא"ת והא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב. ותירצו דלסנדל החמירו יותר משום מעשה שהיה. פירוש לפירושם אף על פי שכלים האסורים ביום טוב כגון תפילין משלחין. וכן פירשו הם ז"ל דתפילין אסור להניחם ביום טוב ולא כמו שפירש רש"י ז"ל. והקשה מורי נר"ו דאם כן מפני מה הוצרכו להתיר תפילין אפילו דברים האסורים ביום טוב נמי שרי. ואינה קושיא בעיני דמכל מקום צורך היום קצת שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה מהם אחר יום טוב וכן פירשו בתוספות. אי נמי כגון להתלמד בהם להלכותיהם.

ורש"י ז"ל נשמר מן הקושיא ופירש דשאני תפילין דאי נמי לביש ומנח להו ביום טוב ליכא איסורא. אבל בסנדל המסומר איכא איסורא הלכך אין משלחין אותו ביום טוב משום דאיכא למיחש דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו. וכתב מורי נר"ו דלפי פירושו ז"ל הכי קאמר: כל שנאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול וביום טוב אין רגילין להשתמש בו ולא מחמת איסור אלא שאין רגילין בו ביום טוב כגון תפילין משלחין אותו ביום טוב. אבל כל דבר שתשמישו אסור ביום טוב כגון סנדל המסומר וכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שנאותין ממנו בחול אסור לשלחו ביום טוב. ומתניתין לא בא לרבות אלא תפילין וכל דדמי ליה דליכא איסורא אם משתמש בהו ביום טוב בגו ביתיה. וכתב הריטב"א ז"ל והלכך תכשיטין וטבעות המותרין ללבוש ביום טוב בבית משלחין אותן. ובירושלמי איכא פלוגתא בהא מלתא אם משלחין תכשיטין של כסף וזהב או לא. ואסיקנא אמר ר' זעירא לא תאסור ולא תשרי.

אמר אביי תפילין כו'. ושקעה עליו חמה:    פירש רש"י ז"ל כגון שבא בערב שבת. וא"ת אם כן אמאי לא נקט וקדש עליו היום כדקאמר בסיפא וכדתני במתניתא. וי"ל דאורחא דמילתא נקט לפי שההולך בדרך שהוא במקום מגולה רואה שקיעת החמה מה שאין כן כשהוא בעיר. ובמתניתא דבסמוך לא דק כולי האי כאביי דהוא אימורא דדייק בלישניה.

ויש מפרשים דמשום הכי נקט ושקעה עליו חמה משום דמיירי בחול וסבירא ליה לאביי דלילה לאו זמן תפילין ומשום הכי מניח ידו עליהם מפני הרואין אי נמי להכר בעלמא שאין הנחתן למצוה אלא לשמירה בעלמא. ולא קיימא לן כאביי דהא קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא והלכה ואין מורים כן כדאיתא בפרק הקומץ רבה ואין צריך להניח ידו עליהן. אלא דקשיא לי דאם איתא דבחול הוה היה לו לחולצן ולא יצטרך להניח ידו עליהן. ואיפשר דמתירא שיתעכב הרבה בחליצתן וילך בלילה כן נראה לי.

לא צריכא דמינטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי:    כך היא גרסתו של רש"י ז"ל. פירוש דהואיל ולא מינטרן מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו ולא גזרו עליו להניחן שם. ואידך דהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג בדלא מינטרין לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. אבל אי מינטרין אפילו מחמת כלבי בלחוד לא יזיזם ממקומם כיון דרובא דגנבי ישראל נינהו. אבל בתפילין שבראשו אשמעינן אביי אף על גב דרובה דגנבי ישראל נינהו מוליכן עד מקום המשתמר.

ואית ספרי דגרסי הא דמינטרן מחמת גנבי והא דמינטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. ויש מפרשין דלגרסא זו לברייתא דקתני לבית הסמוך לחומה בעי לפרוקה אליבא דאביי דאמר עד ביתו דההיא דאביי מיירי שעומד בבית המדרש דמנטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי וכיון דמונחין בראשו מוליכן עד ביתו אם לא ימצא מקום המשתמר אפילו מחמת גנבי. ואם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי מיהת. וברייתא דקתני בבית הסמוך לחומה מיירי בדמינטרן שם אפילו מחמת גנבי. והכל עולה לענין אחד דהא מודה אביי דאם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי והיינו הא דהמוצא תפילין.

וכיון שכן לענין הפסק המוצא תפילין בשבת בדרך אי מינטרן מחמת כלבי מניחן שם אפילו לא מינטרן מחמת גנבי. ואי לא מינטרן מחמת כלבי מכניסן זוג זוג. ואם היו מונחין בראשו אפילו מינטרן מחמת כלבי לא יחלצם עד שיניחם במקום המשתמר אפילו מחמת גנבי והיינו עד ביתו כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לחומה. ולא מנח להו בדוכתא אחרינא אפילו יהא מקום המשתמר דכיון דטרח ליטרח עד ביתו. וכן דעת הרא"ה ז"ל.

ולא אתי לזלזולי בהו:    פירוש ויניחם במקום המשתמר לכלבים קא משמע לן. וכתב הריטב"א ז"ל ובזמן הזה דרובה דגנבי נכרים נינהו כל היכא דלא מינטר מחמת גנבי הוי דינא כמאן דלא מינטר מחמת כלבי דגנבים נכרים מזלזלין בהם. והני מילי בגופן של תפילין אבל בכיס שלהן מניח ליה התם אף על גב דלא מינטר מחמת כלבי שהרי אינו יכול להביאו דרך מלבוש וזה ברור. עד כאן.

סליק פרק ביצה שנולדה