ביצה ג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו בראשון נמי שריא דאוכלא דאפרת הוא אלא לדידכו אודו לי מיהת דבשני שריא דשתי קדושות הן ואמרי ליה רבנן לא קדושה אחת היא רבינא בריה דרב עולא אמר הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ורבי יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה מיתיבי אאחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה באבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר גוספיקא אסורה דואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא אלא לרב יוסף ולרבי יצחק דאמרי משום גזרה ספיקא דרבנן היא וכל ספיקא דרבנן לקולא (א"ל) סיפא אתאן לספק טרפה אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין הוכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא אי אמרת ספק טרפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא וכי תימא ביצה חשובה ולא בטלה הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלקו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ויעלו באחת ומאתים שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד רבי עקיבא אומר זשבעה ואלו הן אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם ואתמר עלה רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו הניחא לרבי שמעון בן לקיש אלא לרבי יוחנן מאי איכא למימר אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכל שכן בדאורייתא דתנן ליטרא קציעות שדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה על פי חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה על פי כורת ואינו יודע באיזו כורת דרסה רבי מאיר אומר רבי אליעזר
רש"י
[עריכה]
רבינא אמר - הא דקאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה לא תיפוך:
אוכלא דאפרת הוא - וכיון דמשום סחיטה ליכא משום משקין שזבו נמי ליכא בעומדת לאכילה:
לדידכו - דאסריתו לה אף בשני נהי נמי דאית לכו בביצה גזירת משקין שזבו ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה:
אודו לי מיהת דבשני שריא - דחד מינייהו חול הוא:
קדושה אחת היא - ולא דמו לשאר ימים טובים דהנך לאו משום ספקא אתקון דאף בזמן ב"ד היו עושין אותם שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כדאמרינן בר"ה (דף ל:):
רבינא ברי' דרב עולא אמר - רבי יהודה אדר' יהודה מעיקרא לא תקשי דהא דקאמר בשני אין בראשון לא בעומדת לביצים קאמר ומשום מוקצה ולא משום משקין שזבו:
מיתיבי - אהנך אמוראי קמאי דאפלוג בטעמא דבית הלל דמתני':
לכסות בה את הכלי - פי צלוחית:
לסמוך בה - זוקפה כנגד חודה וסומך בה:
אבל כופה עליה כו' - ואע"ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצורכה ולאפוקי מדר' יצחק דאמר (שבת דף מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואיהו מוקי לה בצריך למקומו של כלי:
וספקא - של זו אסורה קא סלקא דעתך ספק נולדה ביו"ט ספק בחול אסורה ביו"ט:
ספק דרבנן היא - דאפי' ודאי משום גזירה הוא דאתסר וכי הויא לה ספיקא הוי ספק במידי דאסור מדרבנן:
לספק טריפה - ספק נולדה מתרנגולת טרפה ולאו ביו"ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא:
שיש לו מתירין - שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור:
אפילו באלף לא בטיל - ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול:
הניחא למ"ד - לקמן:
כל שדרכו למנות שנינו - במשנת ערלה כדלקמן דלא בטיל משמע כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין ביצה נמי הרבה מוכרין אותה במנין:
אלא למאן דאמר את שדרכו - דמשמע את המיוחד לכך שאין אדם מוכרו באומד:
מאי איכא למימר - הרי ביצה הרבה נמכרת באומד בלא מנין:
תלתן - מין קטנית למתק קדירה פילוג"ר בלע"ז:
ידלקו - כדין כלאי הכרם שנאמר (דברים כב) פן תוקדש תוקד אש דאסירי בהנאה:
יעלו באחת ומאתים - אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וזה שיעור ביטול כלאים וערלה באחד ומאתים:
שהיה ר' מאיר אומר - כלומר להכי אמר ר' מאיר כולן ידלקו ולית להו ביטול שהיה ר' מאיר אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן:
וחכמים אומרים - כל פירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים הללו המנויין כאן שהן חשובין מאד:
פרך ובאדן - מקומות הן:
קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן וכרוב של א"י היה גדול כאילן כדאמרינן בכתובות (דף קיא:):
הראוי לערלה ערלה - אותן שהן מין אילן וערלה נוהגת בהן מקדשין את ערוביהן משום ערלה:
והראוי לכלאי הכרם - כגון חלפי תרדין וקולחי כרוב וככרות שאינן מין אילן מקדשין ערוביהן באיסור כלאי הכרם:
את שדרכו לימנות שנינו - במילתיה דר' מאיר:
הניחא לר' שמעון בן לקיש - איכא לאוקמא לברייתא דלעיל דקתני ביצה לא בטלה כר' מאיר:
האי תנא - דלעיל:
תנא - דאיירי גבי ליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שיש בו מנין אפילו במידי דרבנן כגון ליטרא קציעות דאיירי בתרומת פירות דרבנן לא בטיל כדמפרש לקמיה:
וכ"ש - ביצה טרפה:
ליטרא קציעות - תאנים שנתייבשו בשדה וקצען במקצוע והוא שם כלי העשוי לכך וחותכין בו עוקצי התאנים ואחר כך דורסים אותם בכלי עגול והן נדבקין יחד ונעשין כגבינה והוא נקרא עגולי דבילה וכשבאין למוכרן מפרידן במגריפה ומוכרן במשקל ליטרא:
שדרסה ע"פ כלי - ששמו עגול שבו עושין העגולין:
ואינו יודע באיזה עגול - אבל יודע שעל פיו הוא ולא בתוכו:
רבי מאיר אומר - כן נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בדבר זה ר' אליעזר אומר אף על פי שאין לטרות תחתונות בספק דמוע מצטרפות התחתונות אל הפומין של כל העגולין הללו:
תוספות
[עריכה]
אבל כופה עליה כלי. פירש רש"י דמהך ברייתא פריך התם לר' יצחק דאמר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוא תירץ בצריך למקומו ומכאן פוסקין דהא דקי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אסור אינו אלא דוקא שאינו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי כופהו על הביצה: לדידי אפי' בראשון נמי שריא ותימה ר' יהודה דאמר כבית שמאי וכי שביק ב"ה ועביד כב"ש וי"ל דר' יהודה היה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם:
ואחרות באחרות וכו'. תימה דאם כן אוסר ספק ספיקא ובהתערובות (זבחים דף עד. ושם) . דקאמר מי איכא דאסר ספק ספיקא באסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע"ג דאיכא ספק ספיקא בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר"ת נתערב' באלף אאיסור עצמו קאי א"נ הא דלעיל ברייתא היא ומאי אולמא דהך ברייתא דהכא מהך ברייתא דהתם אבל (. מברייתא קשיא למשנה) ע"כ לא גריס ר"ת ואחרות באחרות ורבינו יצחק ב"ר ברוך אומר דגרס ליה שפיר וה"פ שנתערב גם האיסור דסד"א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובי קא משמע לן ועוד תירץ הר"ר יצחק דגרס ליה שפיר ואעפ"כ לא מצי למיפשט מהכא דקים לן כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובי לכך אינו בטל הכא אבל התם מוכיח ליה מתרי רובי דקאמר אם נתערב רובא בתוך רובא והתניא וכו' אבל הכא אין כאן תרי רובי שהתערובת הראשון היה שוה ובפרק הערל (יבמזת דף פא. ושם בד"ה נתערבו) פירשתי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
טו א מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ב סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף א':
טז ב מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ג, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"י סעיף ו', וטור ושו"ע או"ח סי' שכ"ב סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף ד':
יז ג מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' ק"ב סעיף א':
יח ד מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף א', טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ב סעיף א':
יט ה מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ', ומיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה ט' והלכה י', סמ"ג לאוין עה קמח, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ב סעיף א':
כ ו מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה ח':
כא ז מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו ביו"ט ראשון שריא ואוכלא דאפרת הוא כו'.
רבינא בריה דרב עולא אמר (לעולם) [הכא] בעומדת לגדל ביצים ור' יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא דמיא ביצה לפירות.
מיתיבי אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה כלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וספיקא אסורה.
ואם נתערבה באלף כולם אסורות.
בשלמא לרבה דאמר משום הכנה כיון דהכנה מדאורייתא היא הוי ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא.
אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי גזרה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו כל ספיקא דרבנן לקולא הוא. אמאי ביצה זו אסורה. ופריק רב אידי סיפא דקתני וספיק' אסורה אינה ביצה שנולדה ספק ביו"ט ספק בחול אלא כגון שהיתה שם תרנגולת טרפה ואחרת שלמה ונמצאת בקן ביצה זו ואין יודעין אם הטרפה ילדה או השלמה ילדה אותה שהיא אסורה.
ואקשינן בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין כלומר ביצה זו ביו"ט אסורה אבל למחר מותרת וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. לפיכך תני ואם נתערבה באלף כולן אסורות.
אלא ספק טרפה דבר שאין לו מתירין לעולם הוא ונבטיל ברובא.
וכי תימא ביצה חשובה וכל דבר שהוא חשוב לא בטיל אפי' באלף הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. כלומר זה שכתוב במשנה את שדרכו לימנות שנינו מקדש היה ר"ל שונה כל שדרכו לימנות מקדש. וכיון ששונה במשנתנו כל שדרכו שמעינן מינה ואפי' ביצה בכללם שדרכה לימנות אחת אחת אלא לר' יוחנן דאמר את שדרכו שנינו שאין בטלין אפי' באלף [והיינו] אלו השנויין במשנתנו בלבד. והן עשרה דברים. דאשכחן בירושלמי במסכת ערלה דר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשין וחד אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשין. ש"מ דאליביה דר' מאיר חולקין ר' יוחנן ור"ל. ואלו הן עשרה השנויין במשנה. ראשון בגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים כולן ידלקו דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שני האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה וארגו בבגד ונתערב באחרים ואין ידוע איזו היא ר' מאיר אומר הבגד כולו ידלק. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שלישי חבילי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו באחרים כולם ידלקו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. באלו הג' חלקו. והודו לו על השאר. ועל זה שנינו שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש.
וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ואלו הן אגוזי פרך ורמוני באדן. חביות סתומות. חליפות תרדין. קולסי כרוב. ודלעת יוונית. ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית. פירוש מפני שהן גדולין. ואינן (במנין) [נמכרין] אלא אחד אחד.
הראוי לערלה ערלה. פי' כל מי שהוא מין אילן. כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות של יין או של שמן איסורן משום ערלה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. אבל חליפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יוונית שהן ירקות אין איסורן אלא משום כלאים. אבל איסור ערלה אין בהן. וזה ששנינו כי אין בטלין לעולם בזמן שהן שלמים. אבל אם נתפצעו האגוזים או נתפרדו הרמונים וכן כל כיוצא בהן לא הוו ממי שדרכו לימנות אלא עולין באחד ומאתים וראינו רבותינו שחשבו תשלום העשרה שהזכירו בתלמוד א"י כל הזבחים שנתערבו בחטאות מתות כו' והא דביצה וחתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות כו'. ומפרש בגמרא [יבמות פ"ב זבחים ע"ב] דבכל שדרכו לימנות ובאת שדרכו לימנות פליגי. (אלא) [ולא] סמכנו על זה דחזינא בה פרכא ולא השבנו על זה הפירוש שאין משיבין את הארי שלא בפניו. וחזרנו בעינייננו לפרש שמועה זו. הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו לימנות מקדש שנינו אליבא דר' מאיר איכא לרבויי אפי' ביצה דהא קתני ביה כל.
אלא לר' יוחנן דאמר את שדרכו אפילו לר' מאיר [והיינו] אלו העשרה שפירשנו מאין לנו לרבות ביצה ועמדה הקושיא אליבא דר' יוחנן ופריק רב פפא הכי זה התנא ששנה אחת ביצה שנולדה בשבת כו'.
תנא דלטרא קציעות הוא. דסבר כל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וכיוצא בה שלא יתכן להיות מותרת לזר לעולם אפילו בדרבנן לא בטיל דתניא ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול ואינו יודע כו':
רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו: פירוש: ואפילו רבינא נמי משום משקים שזבו קא מפרש לה, דאי לא לא תיקשי ליה ולא מידי אף אם אמרה לנפשיה. וקשיא לי דכיון שכן אמאי לא קאמר ואף רבי יוחנן ורבינא סברי גזרה משום משקין שזבו, וניחא לי דאיכא למימר דרבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה.
אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר: לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת הכא בצריך למקומו של כלי וכדאיתא התם בפרק כירה (מג, א) גמרא אין נותנים כלי תחת הנר, ושמעינן מינה דכלי הניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו מניחו באיזה מקום שירצה, והיינו שכופהו כאן על הביצה, וכדמוכח נמי מהנך טובא דאקשינן עליה דרבי יצחק חבית של טבל שנשברה מביא כלי וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכופין כלי תחת הנר וכולהו מוקמינן דצריך למקומן, וכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו אלא ודאי כדאמרינן, וכן כתב שם רש"י ז"ל (ד"ה בצריך). ולמאן דאמר דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל הכא נמי אפילו נטלו ממש לכסות את הביצה.
נתערבה באלף כולן אסורות: פירש ר"ת ז"ל: דאודאי קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אפילו בדאורייתא. ולפי פירושו הא דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וליבטיל ברובא, הכי קאמר אי אמרת בשלמא האי ספיקא דקתני ספק יום טוב ספק חול קאמר היינו דקתני שאם נתערבה באלף לא בטלה אלא אי אמרת ספק טריפה ודאי נמי כי נתערבה ליבטיל ברובא, וזהו דוחק קצת. אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ספק ספקא להקל אלא בב' ספקות הבאות מכח התערובת, כגון (זבחים עד, א) טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דכל חדא וחדא דאיכא ברובא שני יש בה ספק ספקא, דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן עכשיו שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא הראשון שנפלה בו, אבל כאן מה תאמר שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא [היא] גופא שריא, והלא מתחלתה אסרתה והיאך תחזור ותתירנה אחרי שהספק בגופה ממש, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר.
ומיהו איכא למידק מדתנן התם במסכת ערלה (פרק ג משנה ה) הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, ואלו נתערבה באחרים לא קתני דאלמא משמע דאם נתערב באחרים לא ידלקו וטעמא משום דהוי ספק ספקא ואף על פי שהוא בעצמו נתערב שם, ויש לומר כגון שנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו יודע אם האיסור נחתך דהשתא אם נתערב באחרים הוי ליה ספק ספקא. וקשיא לי בהא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון והתם אין הספקות באות מכח התערובת ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספקא להקל. ויש לתרץ דהתם שאני שאי אפשר לה לדון לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך תתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בזו שהיא ספק חול ספק של יו"ט שמי[ד] עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרים ונתוסף בתערובת ספק זה השני. ומכל מקום בירושלמי (פ"א ה"א) מצאתי סיוע לדברי ר"ת ז"ל, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול (ב)כך היא אסורה לטלטל נתערבה אחד במאה או אחד באלף כולן אסורות, מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור, נשרים ספק מהיום נשרו ספק נשרו מאתמול ברם הכא יש כאן [אחת] אסורא והיא מוכחת על כלן, עד כאן.
ומדברי ר"ת ז"ל נלמוד דכל ספק ספקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר, דהא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואפילו הכי דוקא ודאי אבל ספק לא, וטעמא משום דכל שהוא בספק ספיקא התר גמור משוינן ליה ואם כן אפילו לשיש לו מתירין (למה) [נמי]. הלכך אפילו בריה דלא בטלה או דבר שדרכו לימנות כל שיש בו ספק ספקא מותר לאלתר, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספיקא בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי לקמן דבדבר שיש לו מתירין אסור, דהתם היינו טעמא דכיון דבספק אחד כנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקלת בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו.
בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ליה ספיקא דאורייתא: פירוש: משכחת לה דאורייתא ביום טוב אחר שבת ומתניתא אית ליה אוקמתא, אלא לרב יוסף ולרב יצחק גזרות דרבנן נינהו ולא משכחת לה לברייתא אוקימתא. והא דלא מקשו מינה ג"כ לרב נחמן דהא מוקצה נמי דרבנן היא היינו משום דכבר אידחיא ליה בקושין, ואי נמי דאמר לך רב נחמן דהאי תנא סבר מוקצה דאורייתא וכדבעי רבה למימר בפרק אלו עוברין בפסחים (מז, ב).
אלא לרב יוסף ולרבי יצחק קשיא: תמיה לי אמאי לא תוקמא כתנאי דלקמן (ד, א) דתניא נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין הוא מחלוקת, דאלמא תנא קמא לית ליה הכנה דרבה אלא הוי טעמא או משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ולרבי אליעזר אית ליה הכנה דרבה, והלכך ברייתא דהכנה כרבי יהודה משמיה דרבי אליעזר ורב יוסף ורבי יצחק כתנא קמא. ויש לומר משום (דדחיא) [דההיא] לא מפרשא דהוי טעמא דתנא קמא משום פירות הנושרין [ו]לא משום משקין שזבו אלא דלמא כולהו אית להו הכנה דרבה כיון דאשכחן האי ברייתא דאית ליה הכנה דרבה, אלא דלמא טעמא דתנא קמא דהתם משום דביומה מדינא שריא אם כן אין כאן הכנה ומדינא שריא, ואפילו לרבה לא אשכחן ליה דאסר בכי הא אלא דרב הוא דאמר הכי דקסבר דכיון דמדאורייתא ביום טוב אחר [השבת] נולדה בשבת אסורה ביו"ט מדרבנן. והא דאמרינן לקמן לאו למימרא דתנא קמא שרי מטעמא דמילתא דר' יוחנן אלא אעיקרא קאי, כלומר נולדה בזה אסורה בזה כרב או מותרת כר' יוחנן תנאי נינהו ולאו מטעמייהו ממש אלא מר אמר הכנה דאורייתא ממש אית לן דרבנן לית לן ומר סבר אפילו דרבנן אית לן כדאמרינן, כן נראה לי.
מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כלן ידלקו וכו': חבילי תלתן מפורש בירושלמי: כמה היא חבילה עשרים וחמשה זרדים.
נתערבו באחרות: יש ספרים שכתוב בהם ואחרות באחרות, ורבנו תם ז"ל לא גריס ליה דהוי ליה ספק ספקא, ובפרק התערובות בזבחים (עד, א) (ממש) [משמע] דליכא תנא דאית ליה ספק ספקא אסור אלא לרבי יהודה דברייתא בלבד, דאמר שמואל התם טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא כולן אסורות ופריך (מטעם דשמואל) [התם אשמואל] מברייתא דשרי' ולא משכח תנא דקאי כשמואל אלא לר' יהודה דברייתא דאסר ספק ספקא בכל האיסורין ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואי איתא לימא קאי כתנא דהא מתניתין. ועוד תדע דהתם במסכת ערלה דאיתא (להו) [להא] מתניתין קתני (פ"ג מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב(ה) באחרים כולן ידלקו, וקתני התם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני, וכן נמי קתני התם האורג מלא הסיט מצמר [הבכור] בבגד ידלק ולא קתני ביה נתערב באחרים כדקתני גבי חבילי תלתן וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה, והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט דמשתרי מטעם ספק ספיקא.
ויש מפרשים דאפילו גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות, ואצטריך ליה לאשמועינן כי האי גוונא אף על גב דאיכא תרי רובי, ודכוותיה איכא בסוף פרק קמא דכתובות (טו, א עיי"ש) הולכים אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואפילו עיר קטנה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא.
כולן ידלקו: ואם תאמר אמאי ידלקו לסגי ליה בהולכת הנאה לים המלח, כאותה ששנינו בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (מט, ב) גבי אשרה נטל ממנה עצים ואפה את הפת ונטל ממנה כוש וארג בו את הבגד ונתערב עם אחרים ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים, ואיפסיקא הלכתא התם בהדיא כר' אליעזר, ויש לומר דהתם הוא משום דליתיה לממשות אסורא בעיניה אבל הכא דאיתי' בעיניה לא. וההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמרא דשרינן נמי בהולכת הנאה לים המלח (שם), התם לא שרינן ליה בהולכת הנאה לים המלח אלא היתר הנאה כגון למכור לגוים או ליתן לפועליו עכו"ם ולא שיהנה גופו בדבר, ואלו היה בעי לזבוני נמי כוליה חמריה לעכו"ם בבת אחת חוץ מדמי ההוא חבית שרי, הילכך לא שרינן למיכל מכל הני חבילי תלתן בהולכת הנאה לים המלח.
ואם תאמר מכל מקום ימכרו כלן לגוים חוץ מדמי האיסור שבהם וכדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דעבודה זרה (עד, א) גבי יין נסך שנתערב ביין (כיון) תירצו אותה בירושלמי מס' עבודה זרה (פ"ג הי"ג ופ"ג דערלה שם) דחיישינן בהו דילמא הדר ביה עכו"ם ומזבין לישראל וכאותה שאמרו (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם, אבל ביין נסך ליכא למיחש דהא לא זבנינן ליה והוא הדין לכל הדברים שאין נקנין מעכו"ם.
כולן ידלקו: כתב רבנו שמשון ז"ל: ולא מבעיא (דאמרינן לזבנינהו) [דאסרינן לבדרינהו] כדמוכח בפרק התערובות (זבחים עג, ב) דגזרי' שמא יבאו י' כהנים בבת אחת והכי נמי גזרה שמא יבואו עשרה בני אדם, אלא אפילו אתרמי דניידי מאליהן אסירי משום האי גזרה דכיון שהיו קבועים שעה אחת ונאסרו תו לא משתרו, כדמוכח מילתיה דרב יהודה דהתם (עד, א) דטבעת של עבודה זרה כשנפלה למאה ופירשו ארבעים לצד אחד ונפלו לאלף שרו, ומשמע דוקא שנפלו לאלף הא פירשו ולא נתערבו אסירי ואף על פי דפירשו משמע מאיליהן, וכן קתני בברייתא גבי כוסות.
ואם תאמר דבנזיר פ' הריני נזיר מן הגרוגרות גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה (יב, א) משמע דבשוקא מצי לקדושי אי לאו משום דהדרא לניחותא ולא חשבינן לה ניידא ואפילו בשוקא חשיבא קבועה, ואמאי הלא נאסרה בבית מקום קביעות, ויש לומר דשאני התם דלא שייך בכל נשים שבעולם גזירה שמא יבואו כל העולם. ועוד דכולא שמעתא דהתם אינו אלא קנסא בעלמא מפני שהכניס עצמו בספק, וכן בההיא דקן סתומה (שם), והא דקאמר ואלו שאר קיני' דעלמא [מיתקנן] מיהא דאפילו לדידיה שרו קא דייק. (וגרע) [ותדע] מדלא אסרינן כל אנשים שבעולם בנשים שהיו קטנות באותה שעה והיה להן אבות שמא קבלו אביהן הקדושין מזה האיש והן אינן יודעין. והא דמייתי לה בפרק התקבל (סד, א) ולא קאמר האי טעמא, היינו טעמא משום דאי לאו דאמרינן בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא כהאי גוונא לא היו קונסים אותו, ע"כ.
וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים: פירש רש"י ז"ל: יעלו כלומר: יסלקו אחד מהן והשאר מותרין. ואינו מחוור דבהדיא תנן בריש פ' ב' דערלה ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים, ואף על גב דבתרומה שנינו שצריך להרים דוקא תרומה משום גזל השבט.
ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו: ואיכא למידק דהא שמעינן ליה לר' מאיר בסמוך גבי ליטרא קציעות דעולה לכ"ע במאה ואף על גב דליטרא קציעות חשבינן לה מכל שדרכו לימנות כדאיתא בסמוך, ועוד דהא כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן לדעת ריש לקיש דאמר במסכת יבמות (פב, ב) דקדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבוא וכיון שכן אף הן יעלו באחד ומאתים ככל שדרכו לימנות, דכל שהוא מדרבנן ומכל שדרכו לימנות עולה וכדאמר ריש לקיש גופיה ביבמות בפרק הערל (שם) דתרומה בזמן הזה דרבנן וקא מייתי ראיה שאני שונה עיגול בעגולים עולה. ויש לומר דהתם איכא תרי דרבנן חדא תרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ מה שאין כן בכלאי הכרם דליכא אלא חדא דרבנן. ואין זה מחוור בעיני דתלתן אינו (דרבנן דבר תורה) [דבר תורה אלא דרבנן]. ויש לומר דכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהם כל שדרכו, אף על פי שהם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן. ואי נמי יש לומר [דה"ק] שהיה ר' מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש, ואם כן בכלאי הכרם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן את שדרכו וחבילי תלתן (משדרכו) [מאת שדרכו] לימנות היא אף לריש לקיש.
הא דתנן: ליטרא קציעות שנדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה: ולא אמרינן בכל חד מינייהו לא זהו שנפל שם ולישרו כולהו, כאותה שאמרו (תרומות פ"ז מ"ה) שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו דתרומת תאנים נמי דרבנן היא והוה לן למימר בה שאני אומר, כבר פרשתיה ביבמות פרק הערל בס"ד (פב, ב ד"ה וסבר).
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
לדידי אפילו בראשון שרי: וא"ת והיכי עביד כבית שמאי ולא כבית הלל דאסרי במתניתין. ולי נראה משום דר' אליעזר הוי רביה דרביה דר' יהודה וסבירא ליה כר' אליעזר דשמותי הוא ותנא קמא דר' יהודה כבית הלל. ומעתה לא קשיא לן הא דר' יצחק ומפרש מתניתין משום משקין שזבו דהא איהו טעמא דבית הלל קאמר ואם כן ר' יצחק כתנא קמא דר' יהודה סבירא ליה ולא כר' יהודה כן נראה לי.
כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר: וגרסינן עלה בירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה.
נתערבה באלף כולן אסורות: פירש ר"ת דאודאה קאי דאלו אספיקא לא משום דהוי ספק ספיקא ושריא. ורבינו יצחק ז"ל פירש דלא מיקרא ספק ספיקא אלא היכא שבאו שניהן מכח התערובת אבל הכא ספיקא קמייתא דספק נולד או דספק טריפה היא ובתרייתא ספק תערובת היא. ומהאי טעמא אסר ז"ל בספק טרפה שנתערבה רגליה ברוב רגלים של בהמות כשרות. וגם אסר בארי שנכנס לעדר ולא נודע אם דרס ברגל דאין דריסה ברגל ואם תימצי לומר דרס ביד מכל חדא וחדא איכא למימר לא זו דרס וכן כל כיוצא בזה. והא תנן במסכת ערלה הצובע בקליפי ערלה מלא היסט וארגו בבגד ואין ידוע אי זו היא ר' מאיר אומר ידלק וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואילו נתערבו באחרים לא קתני דמשמע דאם נתערב באחרים מותרין ואף על גב דהיסט בעצמו נתערב שם. וי"ל דמיירי כגון שנחתך מן הבגד מלא היסט ואין ידוע אם האיסור נחתך אי לא.
וכתב מורי הרב נר"ו דדוקא כשנחתך מלא היסט ולא נאבד שאם נאבד אפילו אותו בגד עצמו שנתערב בו מותר ולא ידלק מפני שאני אומר שאותו היסט שנאבד היה אותו הצבוע בקליפי ערלה. וכדאמרינן פרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות. ודוקא לים הגדול אבל אם היה במקום אחר עדיין באיסורן עומדין. והראיה בזה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונאסר הכל ואחר כך נפלה כשיעור התרומה למקום אחר שחוזר ומדמע ועדין הראשון באיסורו עומד. וכן בדין שלא נאמר כל דפריש מרובה פריש אלא להתיר אותו שפירש אבל הנך כולהו באיסורן עומדים.
ובמה שאנו אומרים שהאיסור בטל יש בו דינים חלוקים שאם נתערב אחד בשנים שהאיסור בטל צריך שיאכלם אחד אחד שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל האיסור כיון שאוכל הרוב ביחד ודמי לשני שבילין ובאין לישאל בבת אחת. ואם האיסור חמור כגון תאנה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלה אחת מהן לים הגדול שהשאר מותרות אוכלין שתים שתים כדי שיאכל מן ההיתר על כל פנים כדאמרינן בזבחים גבי ראש בין הראשים שמקריבין שנים שנים עד כאן לשונו.
כולן אסורות: וא"ת ולישקול דמי איסור שבו ולשדינהו בנהרא והשאר יהא מותר כדאמרינן בפרק כל הצלמים גבי ההיא חביתא דחמרא דיין נסך שנתערב עם שאר חביות דלשקול ארבעא זוזי ולשדינהו בנהרא. וי"ל דהתם ודאי לא התירו שאר חביות לשתות אלא למכור לנכרי וליהנות מן הדמים והכא נמי מאי אסורות אסורות לאכול הביצים קאמר אבל למכור וליהנות מן הדמים שרי. ובתוספות אסרו ואמרו דלא שרו אלא יין נסך או עבודה זרה או עצי אשרה שתופסין דמיהן והאיסור נתפס על הדמים והוי כאלו משליך האיסור אבל בשאר מילי לא. ולמכור הכל לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמרינן גבי יין נסך לא משום דחיישינן דלמא הדר ומזבין ליה לישראל. והרשב"א האריך בזה. ואי נמי דינא קתני ולא תקנתא.
הא דאקשינן ונבטל ברובא: פירושו ברובא ממש חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי ואפילו מדרבנן. והוא שיאכל כל אחד בפני עצמו כמו שפירש מורי נר"ו. ועוד טעמא כדי שלא יתן טעם זה בזה. ויש מפרשים דמדרבנן אפילו יבש ביבש בעי ששים ואם כן הכי מקשה תבטיל ברובא הראוי לו דהיינו ששים והוא דחוק מאד.
הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו: כלומר דכל דבר שפעמים נמכר במנין אף על פי שפעמים נמכר באומד לא בטיל וביצה נמי נמכרת היא במנין וכיון שכן לא בטלה אף על פי שפעמים נמכרת באומד. אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו כלומר את המיוחד דדוקא נמכר במנין משום חשיבותו לא בטיל אבל היכא שפעמים נמכר באומד בטיל. מאי איכא למימר דהא ביצה נמי פעמים נמכרת באומד. ותיפוק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בעלי חיים ולא בטלה. תירץ ר"י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחלת בריתה.
נתערבו באחרים כולן אסורות: רבינו תם ז"ל לא גריס ואחרים באחרים משום דהוי ספק ספקא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן התם במסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערבו באחרים כולם ידלקו ואמרי התם נמי הצובע מלא היסט בקליפי ערלה ידלק וכו' ולא קתני נתערב באחרים כדקתני בכל הני היינו משום דיכול להסיר מאחד מהם מלא הסט ומשתרו מטעם ספק ספקא אם נתערב באחרים.
ומורי הרב נר"ו הקשה עליו וכתב דהיאך יכול להסיר מלא הסט כדי להתירן והא אין מבטלין איסור לכתחלה דאפילו באגוזי פרך אמרינן פרק הנזקין שאם פצען במזיד שאסורים והכא לא שנא שאם חתך מלא הסט כדי להתירן שאסורין. ואין לומר דלא דמי הא לאגוזי פרך אסורין שנתערבו עם של היתר ופצען דשאני התם שהן נשארים לשם אבל כשחתך מלא הסט זורקו לחוץ ודלמא איהו הוא האסור שאינו תירוץ כלל דההיא דאגוזי פרך דפרק הנזקין התם מיתמרא ואפילו הן דתרומה שאף על פי שפצען ובטלה לה צריך להרים כמותן וליתנן לכהן משום גזל השבט ואפילו הכי כיון שפצען קנסוהו. והכא נמי אם עושה כן כדי להתירן אסירי דלא שנא.
אלא ודאי לדברי רבינו תם ז"ל דחשיב ספק ספקא כל היכא דאיכא תרי ספיקי ואף על פי שהאסור ישנו לשם וכדאמרינן לעיל הכא אם נתערב באחרים מישתרו כולהו ואף על פי שלא חתך מהם כלום משום דאיכא בכל חד תרי ספיקי שמא אין זה אותו בגד שנתערב בו מלא הסט אסור ואם תמצי לומר דאיהו הוא שמא אין זה אותו הסט האיסור. אבל הרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה דאמר דכל היכא שהאיסור בודאי נתערב בתוך ההיתר כי הכא שהסט האיסור נתערב לשם אף על גב דאיכא כמה ספיקי אסיר ולפיכך כתב ז"ל לעיל שנחתך מלא הסט מן הבגד כלומר מעצמו דאי לאו מעצמו ודאי אסיר לפי דברי הרשב"א ז"ל דלא חשיב ספק ספקא היכא שהאיסור בתוכו והוי כטבעת עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים דאמרינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא באיסור עומדות עד כאן לשונו נ"ר. אבל הריטב"א ז"ל הסכים לפירוש רבינו תם ז"ל.
וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים: פירוש יבטל ולא יסלק אחר מהם קאמר כמו שפירש רש"י ז"ל דלא נאמרה אלא לענין תרומה ומעשר משום גזל גבוה וגזל השבט כדאיתא בירושלמי. והאי דקתני יעלו אשגרות לישן הוא דאיידי דנקט תנא לשון העלאה גבי תרומה ומעשרות נקיט לה הכא ובשאר דוכתי.
ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן: פירוש מקומות הן שהאגוזים והרמונים חשובים בהם. וחביות סתומות של יין ושל שמן והני שלשה מיירי שהן של ערלה. וחליפי תרדין וקלחי כרוב פירוש אותן של ארץ ישראל. והא דלא קתני הכי בהדיא נראה לי משום דידוע היה אצל העולם דאי לא מאי שנא קלחי כרוב משאר ירקות. ר' עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית. פירוש מחטה שנזרע בכרם. הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כו'. ואמאי לא קאמר הראוי לתרומה תרומה. וי"ל משום דלישנא דהראוי לתרומה משמע דאיכא דלא חזו לתרומה וליתא דכולהו חזו לתרומה כן תירצו בתוספות.
הניחא לר' שמעון בן לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. פירוש דר' מאיר קתני כל שדרכו לימנות. וקשיא לי בשלמא לר' שמעון בן לקיש דאמר דר' מאיר קתני כל שדרכו היינו דפליגי חכמים עליה ואמרו דוקא המיוחד למנין דהיינו ששה דברים שנמכרים במנין ולא באומד לא בטילי אבל חבילי תלתן דלפעמים נמכר באומד בטיל וחכמים מנו את שדרכו לימנות. אבל לר' יוחנן דאמר דאת שדרכו קתני ר' מאיר אם כן ר' מאיר וחכמים במאי פליגי. וא"ת דלחכמים לא מיקרי חבילי תלתן את שדרכו אלא כל שדרכו אין זו סברא ניזל לשוקא ונחזי אי נמכר באומד או במנין דוקא. וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה כיון דר' יוחנן וריש לקיש פליגי בפירושא דדברי ר' מאיר קיימא לן כר' מאיר ולא כחכמים ור' עקיבא שלא אסרו אלא ששה ושבעה דברים. ועוד דבכמה דוכתי מייתינן לה בתלמודא להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש והכי סוגיין בתלמודא דכל דבר חשוב לא בטיל. ואפשר דלחכמים אף על גב דחבילי תלתן נמכר דוקא במנין לא חשיב להו משום דהם נמכרים בזול ולא חשיב להו אלא ששה דברים אלו בלבד שהם נמכרים ביוקר ובמנין לפי שהן חשובין בעצמן וכן נראה מפירוש רש"י.
אבל בתוספות פירשו בפרק הערל דר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר' מאיר דלכולי עלמא לר' מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר' יוחנן סבר דרבנן את שדרכו לימנות ודווקא הני ששה. וריש לקיש סבר דאפילו לרבנן כל שדרכו לימנות שנינו וכל שדרכו דרבנן לא הוי ככל שדרכו דר' מאיר דסבר ר' מאיר דאפילו נמכרים פעמים מועטים בשוק במנין חשיבי ולא בטילי ורבנן סברי כגון ששה דברים דרוב פעמים בשוק נמכרים במנין.
כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל: ולעולם מתניתין בספק קתני. ואף על גב דביצה גמורה פירשא בעלמא היא ואפילו נולדה מטרפה ודאית הוה לן למשרי מדאורייתא. מכל מקום כיון דקודם שנגמרה בחלבון וחלמון אסירא מדאורייתא לפי שהיא כגופה של תרנגולת גזרו חכמים בכל ביצה ואפילו נמכרת בשוק כיוצא בה וקרינן לה איסורא דאורייתא.
על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה: ואם תאמר ולמה ליה למינקט עיגול וחבית וכוורת. ויש לומר לאשמועינן דלמאן דאמר שרואין את העליונות כאלו הן פרודות קאמר בכל אחד מהכלים ואפילו בכוורת שהוא דבר מסויים יותר ולמאן דלית ליה רואין אפילו בעיגול וחבית שאינן מסויימין כל כך קאמר.
ר' מאיר אומר ר' אליעזר אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות: כלומר אף על פי שהעליונות מסויימות למעלה על הפה ואין הספק בתחתונות כלל מכל מקום לפי שהספק נולד בכל הכלים רואין כאלו נתפרדו העליונות ממקומן ונתערבו למטה. ואף על גב דהכא משמע דלר' מאיר כל שדרכו לימנות בטיל כגון הכא שהן תאנים דתרומה דרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא דגן תירוש ויצהר ולריש לקיש לר' מאיר גבי חבילי תלתן שהן כלאי הכרם דרבנן לא בטלי. שאני התם משום דאיכא למיחש דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא כגון כלאים דאורייתא שהוא אפילו בזמן הזה אבל בתרומה דרבנן בזמן הזה לא. והא דאמר ר' אליעזר רואין אפילו אם הוא בתרומה דאורייתא הוה אמר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וכל העיגולין חשיבי כאלו הן מעורבין ויעלה באחד ומאה ומיירי שאין בעיגול אחד ומאה דאלו כן למה לן טעמא דרואין כן נראה לי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה