ביצה טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא אבקשין וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא אמר רב פפא ערדלין אין בהן משום כלאים אמר רבא הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים דבזרני יש בהם משום כלאים רב אשי אמר באחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים לפי שאין דרך חמום בכך:
אבל לא סנדל המסומר:
סנדל המסומר מ"ט לא משום מעשה שהיה אמר אביי גסנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו אסור לנעלו משום מעשה שהיה ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא:
ולא מנעל שאינו תפור:
פשיטא לא נצרכא דאע"ג דנקיט בסיכי:
ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן:
תניא ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר ר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצחו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר בשרא לתחת באתריה דמר בשרא לעיל:
זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב:
רב ששת דשרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא אמר ליה אביי והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו הכי קאמר הכל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב אמר אביי תפלין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא והיה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו מתיב רב הונא בריה דרב איקא היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש זלא קשיא הא דמנטרא הא דלא מנטרא אי דלא מנטרא מאי איריא בראשו אפילו מחתן בארעא נמי דהא תנן חהמוצא תפלין מכניסן זוג זוג לא קשיא הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי מהו דתימא רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו קמ"ל:
רש"י
[עריכה]
בקשין - בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן:
נמטא - בגד שקורין פלטר"א בלע"ז:
גמדא - קשה כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.) דבר שהוא כווץ נעשה קשה:
דנרש - מקום:
שריא - לישיבה שאינו מחמם:
ערדילין - ראיתי בתשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן (ותולים) עליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:
אין בהם משום כלאים - דקשין הן:
צררי דפשיטי אין בהן משום כלאים - בגד כלאים שצרורין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם:
דבזרני - שצרור בהם זרעים:
יש בהם משום כלאים - ואסור לתתן בתוך חיקו: אסור לנעלו ביו"ט:
ומותר לטלטלו - דכלי הוא:
מעשה שהיה - במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס.):
בסיכי - יתדות קטנות של עץ וי"א תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו:
ביצת הגיר - גיר מין קרקע המשחיר:
ביצת - כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי ביצת מטונ"ש בלע"ז:
לצחצחו - להחליקו כדמפרש לקמיה שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות:
באתריה דר' יהודה בשרא לתחת - לפנים הלכך א"צ לצחצחו:
והאנן תנן כו' - ותפילין אין נאותין בהן ביו"ט כדאמר בערובין (דף צו.) יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות:
כל שנאותים בו בחול - שהוא מתוקן כל צרכו:
משלחין אותו ביום טוב - דאי ביום טוב דקתני מתני' לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה ולאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ביו"ט ליכא אסורא ומיהו סנדל המסומר לא דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנעלו:
היה בא בדרך - בע"ש:
מניח ידו עליהם - שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהיא העברה כלאחר יד ומשום בזיון:
בבהמ"ד - בשדה היה ואינו משתמר:
לבית הסמוך לחומה - משנכנס לעיר יתנם בבית הראשון ולא יוליכם עד ביתו:
הא דמנטרא - באותו בית הסמוך לבהמ"ד אם נשמרים הם בו יתנם שם:
מאי איריא בראשו - שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום דקא נקיט אביי:
אפי' מחתן בארעא נמי - אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען:
המוצא - גרס ולא גרסינן המוציא:
המוצא תפילין - בשבת בשדה:
מכניסן - לעיר:
זוג זוג - נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול ומכניסן וחוזר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן תפילין של ראש ושל זרוע קרי זוג זוג:
ולא מנטרא מחמת גנבי - ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים לא יזיזם ממקומן:
תוספות
[עריכה]אלא בקשין. משמע הכא דבדבר קשה אין בו משום כלאים וכן משמע ביומא (דף סט. ושם) דקאמר שהכהנים היו מקפלים בגדיהם תחת ראשיהם ופריך הא קא מתהנו מכלאים וכו' וכללא דסוגיא איתא התם כדאיתא הכא ואמר רב אשי שאני בגדי כהונה דקשין הן ותימה דאמר בערכין (דף ג:) הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא משום דכהנים הן יהיו פטורים ומשני מהו דתימא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אימא כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בכלל גדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרו כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו בציצית קמ"ל דכהנים חייבין והשתא תימה מאי קאמר הואיל ואשתרו כלאים לגבייהו דשאני בגדיהם שהיו קשין לכ"נ דדוקא להציע תחתיהם דהואיל דברכים ליכא אלא איסור דרבנן להציע בקשין לא גזור ומייתי כי ההיא וכו' נמטא גמדא דנרש שריא גמדא שמתקשה מותר להציע תחתיו כן פרש"י אבל רכים אסורים כדאמר התם דלבדין אסורין מפני שהן שוע ול"נ דשריא משמע אפי' ללבוש ויש לומר דאה"נ דשריא אפילו ללבוש ואם תאמר מאי מייתי מהא גמדא דנרש וכו' והא פירש דקשין מותרין דוקא להציע תחתיו אבל ללבוש אסורין וי"ל דגבי [בבגדי כהונה] מיירי שהוא שוע טווי ונוז ואז יש בו איסור כלאים מדאורייתא וכיון שהן אסורין מן התורה א"כ אפילו קשין אסורין בלבישה ובהעלאה אבל גמדא אינו אלא דרבנן כדאמרינן בנדה (דף סא: ושם) דמדאורייתא בעינן שיהא שוע טווי ונוז והא דקאמר הלבדים אסורים מיירי דוקא דרבנן וכיון דרכים ליכא אסורא אלא דרבנן אפי' בלבישה בקשין לא גזור והני פורפוינטי"ש שקורין באשכנז דמזיל"ש שאנו לובשים דפעמים שיש בהן צמר יש לומר הואיל ואם עושין קרע קטן מוציאין אותו דרך הקריעה דחד מסרך סריך לחבירו שרי אבל אם היו משימין בהן חתיכות קטנות של בגד צמר ודאי שיהא אסור:
הכי קאמר כל שנאותין בחול וכו'. ... ואתי לאתויי תפלין דמשלחין אותן דהא אפילו אם מניח אותן ליכא אסורא אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר דודאי יהא אסור לשלחו דאי שרית לשלחו אתי לנעלו דאיכא איסורא בדבר זה אבל תפלין (נהי דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן) מכל מקום ליכא איסורא להניחן:
היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה וכו' או יושב בבית המדרש וכו'. פרש"י דתרוייהו מיירי בערב שבת דשבת לאו זמן תפילין וכי בא בדרך ושקעה עליו חמה התירו לו להביאם לעיר הואיל ומביאם כלאחר יד ולפ"ז קשה דא"כ אמאי נקט גבי בא בדרך ושקעה ולגבי יושב בבית המדרש וקדש היום כיון דטעמא דתרוייהו שוין אמאי שני בלישניה לכ"נ ובא בדרך ושקעה מיירי בחול והואיל ושקעה חמה יש לו לסלקן וקמ"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא ואם תאמר אי מיירי בחול אמאי אינו מביא אותם בידו וי"ל דלמא משתלפי ליה מידיה וההיא דיושב בבית המדרש נקט וקדש היום דבע"ש מיירי וקמ"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
קכד א מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה י"ג, סמ"ג לאוין רפג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"א סעיף א':
קכה ב מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה י"ט, וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"א סעיף י"ד:
קכו ג מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ב' [לא מצאתי ברמב"ם דאסור לנעלו ועי' תוי"ט ד"ה סנדל]:
קכז ד ה מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ו', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקט"ז סעיף ג':
קכח ו ז מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה כ"ו, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף י'. [ רב אלפס הל' תפלין דף עד: וברא"ש שם סימן יז. ועירובין פ"י דף קכב. וברא"ש שם סימן ב ]:
קכט ח מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה כ"ג, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"ב:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
והאמר עולא וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופרקינן אלא האי כלאים ששנינו שמותר לשלחם ביו"ט מצעות קשות הן וכדרב הונא דאמר נמטא דנרש שריא. פי' הלבדין שעושין בגרש. אע"פ שהן כלאים מותר להשתמש בהן מפני שהן חזקים. ואין נימא נמשכת מהן:
וסוגיין ערדלין וצררי דפשיטי ודבזרני אין בהן משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך.
אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו משום מעשה שהיה ומפורש בשבת בפרק במה אשה ומותר לטלטלו מדתנינן אין משלחין אותו ביו"ט דאי ס"ד אסור לטלטלו שלוחי מיבעי למיסר.
ולא מנעל שאינו תפור אע"ג דנקיט בסיכיה פי' תפוש ביתדות.
תניא ר' יהודה אוסר (לנ"מ שלו שליחי מבעי"א) במנעל לבן כמנהג מקומו מפני שצריך ביצת הגיר ור' יוסי אוסר במנעל שחור כמנהג מקומו שהיו מצחצחין אותו באתריה דר' יוסי (בדבשהין) במקום השיער ואין צריך אלא צחצוח בלבד ובאתריה דר' יהודה בדבשרא וצריך ביצת הגיר ללבנו:
ירושלמי תני אין מפרקין את המנעל מן האימוס ביו"ט אבל מפרקין בחולו של מועד מהו להעמיד חלב אם אתה אומר אף הוא חולב ומעמיד מיו"ט לחול. תני ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסור לשלחן עד כדין תכשיטין של זהב ואפילו תכשיטין של כסף. א"ר חזקיה טליין דקיקין הוון מתרבין בדרתיה דרבי ירמיה אתא שאול לר' זעירא א"ל לא תיאסר ולא תשתרי זה הכלל כל שנאותין משלחין אותו ביו"ט רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי להדדי תפלין ביו"ט ואמר כך פי' המשנה כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט.
אמר אביי היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. היה יושב במדרש ותפלין בראשו וקידש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו מיתיבי היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו [היום] מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה היה יושב במדרש ותפלין בראשו וקידש עליו היום [מניח ידו עליהן] עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש.
ופרקינן לא קשיא הא דתני עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ולבית הסמוך לבית המדרש מקום שמשתמרין מחמת גנבי וכ"ש מפני כלבים. והא דאמר אביי עד שמגיע לביתו בשאין שם בית סמוך לבית המדרש אלא מקום שהוא בית שימור מפני הכלבים. אבל מפני הגנבים לא מהו דתימא גנבי גופייהו לא מזלזלי בתפילי יניחם לשם קמ"ל דלא:
הדרן עלך ביצה שנולדה ביום טוב
אלא בקשין וכדרב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא: נראה מדברי רש"י ז"ל דכל שהן [קשין] אפילו שוע טווי ונוז דהוי כלאים דאורייתא שרי ואפילו בהעלאה, וכן פירש ביומא בפרק בא לו (סט, א) גבי בגדי כהונה דאמרינן התם דפרחי כהונה מקפלין אותם ומניחין מתחת מראשיהם ופריך ותיפוק ליה משום כלאים ואוקמה רב אשי משום דקשין הן, ופירש הוא ז"ל שאין בהם איסור כלאים כלל אפילו לעלות עליו ללבוש. והקשה עליו רבינו תם ז"ל מדאמרינן בפרק קמא דערכין (ג, ב) ובמנחות פרק התכלת (מג, א) הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו בציצית קא משמע לן, אלמא אף בבגדי כהונה שייך כלאים ואף על פי שהם קשים אלמא כל שהוא שוע טווי ונוז אפילו בקשים אסור דבר תורה בהעלאה, אבל להציעו תחתיו שרי משום דהצעה תחתיו אינה של תורה אלא של דבריהם וכדאמרינן לעיל בסמוך, והילכך כיון דאיכא תרתי שהן קשין ועוד דאינו מעלה אותן עליו אלא מציעו תחתיו דליכא אסורא דאורייתא שרי דלא גזרו הצעה אלא ברכין משום שמא תכרך נימא על בשרו. וכשאינה שוע טווי ונוז דליכא כלאים דאורייתא אלא מדרבנן, אם קשים הם כנמטא גמדא דנרש [שרי] אפילו בהעלאה כיון דאיכא תרתי שהן קשין ועוד שאין בהם כלאים דאורייתא.
סוף דבר לא העמידו דבריהם בקשין ונמטא גמדא דנרש שרי [ש]אין בהם משום כלאים דאורייתא לפי שאינן אלא שועין. [כדתנן] .הלבדין אסורין מפני שהן שועין, (כלאים פ"ט מ"ט), ונמטא היינו לבדין אלא שהלבדים הרכים אסורים אבל גמדא דנרש שהן [קשים] מותרין לגמרי. ולפי זה נראה הא דתנן בפ"ט (מ"ב) דכלאים (הבדים) [הכרים] והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, (בדים) [כרים] וכסתות רכים הם אלא שאינן שוע טווי ונוז וכיון שאינן עשויין להעלאה לא גזרו [שלא] להציען תחתיו משום שמא תכרך נימא על בשרו. ומיהא מפני שהן רכין אסורין בהעלאה ממש, ואפילו בשרו נוגע בהן אסור, וגרסינן בירושלמי גבי ההיא דכרים הדא דתימא [בריקים] אבל מלאים אסורים כלומר מפני שהן עולין מכאן ומכאן כשיושב עליהן, וכן הא דתנן התם (מ"ד) תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים מההיא טעמא נמי הוא דאין עשוין להעלאה.
והא נמי דאמרינן בנדה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים אין עושים אותו מרדעת לחמור, [התם] שאני שמא מתוך שאין הכלאים ניכרין בו פעמים שיקרע כסותו ויקח ממנו טלאי (ויתפרדו) [ויתפרנו] על גבי בגדו, וכדאמרינן בפרק ב דעבודה זרה (לב, א) נודות הגוים אסירי לעשות מהן שטיחין לחמור משום שמא יבקע נודו ויחזור [ויתפרנו] על גבי נודו, אבל משום שמא תכרך נימא על בשרו לא דלא גזרו אלא בבגדים העשויים לעלייה, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות שלו (כלאים פ"ט מ"ב). ואם תאמר מפני מה לא העמידו משנתינו בכרים וכסתות, יש לומר ההיא פשיטא ואגב אורחיה קא משמע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע.
מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין אותו: ודוקא לצורך גופו ולצורך מקומו כדאמרינן בהדיא בפרק אשה יוצאת (שבת ס, ב). ואם תאמר אם כן פשיטא לטלטלו אסור אלא לצורך גופו ולצורך מקומו לשלחו מיבעיא, יש לומר דלשלחו נמי היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר.
כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב: ואם תאמר הא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב, תירצו בתוספות דמשום גזירה החמירו בו טפי שלא לשלחו ביום טוב.
ושקעה עליהם חמה: פירוש בערב שבת
מניח ידו עליהם: פרש"י ז"ל כדי שלא יראו, ואינו מחוור דמי נימא פליגא אדרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (לעיל ט, א), ומיהא אינו קשה כל כך דאיכא לתרוצי כדתרצינן לעיל (שם ד"ה תנאי) בשמעתא דאין מוליכין את הסולם. ובתוס' תירצו כדי שיהא זכור כשיגיע לביתו ויחלוץ.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
אלא בקשין: יש מפרשים דכל שהן קשין אפילו הוו כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה. וא"ת והא אמרינן פרק קמא דערכין ובמנחות הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. פשיטא כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו כו'. דאלמא משמע דאף בבגדי כהונה אף על פי שהן קשים שייך בהו כלאים. ויש מפרשים דבגדים קשים נהי דבהצעה שרו מכל מקום בהעלאה ולבישה אסורים מדאורייתא כדאמרינן גבי מרדעת. ואף על גב דאינה אסורה בלבישה אלא מדרבנן התם הוא משום דלא חזיא למלבוש.
ומורי הרב נר"ו הקשה דהא פרק בא לו כהן גדול מוכח דבבגדי כהונה אף על פי שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין. דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים. ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב בית דין מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה. אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבמקדש שרו אפילו בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה. וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם. והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש. ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרב זרחיה הלוי ז"ל.
ומורי הרב נר"ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאף על גב דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות. מכל מקום הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרוהו חוץ למקדש.
וא"ת אם כן קשיא הא דפרק קמא דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים. כבר תירץ מורי נר"ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקא סלקא דעתיה מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין. ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואילו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי. והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכן כתב הרמב"ן סוף פרק שמונה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן. וז"ל ז"ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים עד כאן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאפילו בגדים קשים שהן שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז"ל על סוגית ערכין ומנחות.
וכתב מורי נר"ו על דבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים. אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. ויש מפרשים דלא אמרי בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם. אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.
האי נמטא גמדא דנרש: פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו איסורן מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהן סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש רבינו תם ז"ל. והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשו שהם טוויים ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן. והיינו דאמרינן התם האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אף על גב דלא אינתיק שפיר. ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין:
שנינו בפרק בתרא דכלאים ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום. אבל עכשו שהוא מצוי בכל מקום צריכה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז"ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפרן בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור. ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכל שכן בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן. אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הנכרי אסור ללובשו בלא בדיקה ואף על גב דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא כן כתב הריטב"א ז"ל.
וכתב רבינו יצחק בעל התוספת ז"ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה. שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון. ואף על פי שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור. שאילו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה. אבל אם יש בתוכן כלאים בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסורין הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכל שכן אם הוא של פשתן עד כאן. וכתב הריטב"א דדברים אלו אף על פי שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא עד כאן.
תניא בספרי ר' חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו תלמוד לומר יחדיו מכל מקום. ופירושו שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחד ונותן גם כן רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור. ואף על פי שאין הצמר והפשתן מחוברים אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכך הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא ולא אשכחן מאן דפליג עלה. ולא עוד אלא שבמסכת כלאים נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא. אבל מכל מקום ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אף על פי שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר' חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכל שכן בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן וכן כתבו רבני צרפת ז"ל. וכן המנהג במקומותינו.
ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין. ואף על פי כן ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב"א ז"ל.
אמר רב ערדילין אין בהם משום כלאים: פירש רש"י ז"ל בשם תשובת הגאונים ז"ל שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלין עליהם עור של תישין מעובדין וכנגד העקב. ויש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטא וקשה הוא עד כאן. וכתב הריטב"א ז"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב. אבל קאלסוניס של בגד רך ודאי יש בהם משום כלאים. וכן אין נותנין במנעל של עור מבפנים בגד רך של כלאים שהוא מחמם. ואפילו של לבדים דלדידהו נמי איכא איסורא דרבנן עד כאן לשונו.
ומותר לטלטלו: פירש רש"י ז"ל דכלי הוא עד כאן. פירוש לפי דתורת כלי עליו. ואף על גב דהוה ליה ככלי שמלאכתו לאיסור מאחר שאינו מותר להשתמש בו במה שהוא מיוחד דהיינו לנעלו מכל מקום מותר הוא לצורך גופו ולצורך מקומו כן כתב מורי נר"ו. וכתב הרשב"א ז"ל דאין משלחין דקתני היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר. שאם אין אתה אומר כן פשיטא דאסור לשלחו שהרי אפילו לטלטלו אסור שלא לצורך גופו ולצורך מקומו.
ומורי הרב נר"ו הקשה דאם כן ליתני נמי שאין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור דהא דייק אביי דמשום הכי איצטריך למיתני סנדל המסומר שאין משלחין אותו משום דשרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו. ואם כן ליתני נמי הנך שאין משלחין אותן ואף על פי שמותרין לטלטלם לצורך גופן וצורך מקומן. ותירץ נר"ו דסנדל איצטריך ליה. סלקא דעתך אמינא כיון דמלאכתו להתר אלא שחכמים גזרו ואסרוהו משום מעשה שהיה אימא לישתרי לשדוריה ביום טוב קא משמע לן. ובודאי אם היה אסור לטלטלו לצורך גופו לא איצטריך ליה למימר שאין משלחין אותו ביום טוב שאם אינן מטלטלו האיך ישלחנו והיינו דיוקיה דאביי. עד כאן.
ור' יוסי אוסר בשחור: פירוש מדלא קתני אף בשחור משמע דלבן מותר ולא פליגי דבאתריה דרבי יוסי נועלין לבן ובאתריה דרבי יהודה לא נועלין אלא שחור ורבי יהודה ורבי יוסי לא פליגי. ובשחור מפני שצריך לצחצחו דבאתריה דר' יהודה אינו צריך צחצוח משום דצד הבשר כלפי פנים ומצד השער היו משחירין אותו והצבע תופס ביפה ולא נקלפות ואינו צריך צחצוח. אבל באתריה דרבי יוסי צד השער כלפי פנים ומצד הבשר היו משחירין אותו ואין הצבע תופס בו בשוה מפני בשר העור ונראה כקליפות קליפות עד שמצחצחין אותו ולא היו נועלין אותו בלא צחצוח. ומכל מקום שמעינן מהכא דדרך הכל לנעול מנעלים שחורים. ובמנעלים לבנים היה המנהג איכא אתרי דנהיגי ואתרי דלא נהיגי. ואילו התם במסכת תענית משמע גבי עובדא דר' יהודה דאתחזי ליה אליהו ואמר ליה איכא אינשי בהאי שוקא וכו' ואחזי ליה ההוא גברא במסאני אוכמי כו' ואמר ליה מאי שנא דסיימת מסאני אוכמי. פירוש משום דלא הוו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה וסברי דגברא יהירא הוא. וכן נמי במסכת בבא קמא בעובדא דאלעזר זעירא דחזיה דסיים מסאני אוכמי ואמרו גברא יהירא הוא וחבשוהו דאלמא משמע מהכא דלא היו רגילי אלא חסידים ואנשי מעשה.
ותירץ רבינו תם ז"ל כי ההפרש בין החסידים ושאר בני אדם היו ברצועות כי של החסידים היו שחורות להתאבל על ירושלים ושאר כל אדם לבנים. ודרך הנכרים היה בשחורות והיינו ההיא דמסכת תענית שלא יכירוהו שהיה יהודי ויבטל הגזרה כדאיתא התם. ולפיכך אמרו דאפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לתת שחורות כדרך הנכרים ודוקא בשעת השמד.
ויש מפרשים דדוקא באתריה דר' יהודה הוו רגילין בשחורים כולם ובאתריה דר' יוסי בין לבנים בין שחורים כדפרישנא. אבל באתרא דלא נהיגי שחורים אלא לבנים דוקא לבנים ולא שחורים והיינו ההיא דמסכת תענית ומסכת בבא קמא דהוו רגילין בלבנים ומיחזי להו כיוהרא כיון דמסיימי אוכמי כדרך הנכרים כן נראה לי. ועכשיו במקומותינו בגליל הזה רגילין כולן בשחורים ולא בלבנים והנכרים בין שחורים בין לבנים. וכיון שכן הנועל לבנים נקרא יהיר ולא עוד אלא שעובר אלאו דלא תעשה כמעשיהם כיון שכולם רגילין בשחורים. ומצוה לגעור בו ואם לא חזר בו מותר לנדותו כן נראה לי.
הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב: ופירש רש"י ז"ל דהא דקתני ביום טוב לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה עד כאן. ונמצא שהוא לא גריס במתניתין אלא כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ותו לא. ואית ספרי דגרסי משלחין אותו ביום טוב ולא נהיר.
וא"ת והא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב. ותירצו דלסנדל החמירו יותר משום מעשה שהיה. פירוש לפירושם אף על פי שכלים האסורים ביום טוב כגון תפילין משלחין. וכן פירשו הם ז"ל דתפילין אסור להניחם ביום טוב ולא כמו שפירש רש"י ז"ל. והקשה מורי נר"ו דאם כן מפני מה הוצרכו להתיר תפילין אפילו דברים האסורים ביום טוב נמי שרי. ואינה קושיא בעיני דמכל מקום צורך היום קצת שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה מהם אחר יום טוב וכן פירשו בתוספות. אי נמי כגון להתלמד בהם להלכותיהם.
ורש"י ז"ל נשמר מן הקושיא ופירש דשאני תפילין דאי נמי לביש ומנח להו ביום טוב ליכא איסורא. אבל בסנדל המסומר איכא איסורא הלכך אין משלחין אותו ביום טוב משום דאיכא למיחש דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו. וכתב מורי נר"ו דלפי פירושו ז"ל הכי קאמר: כל שנאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול וביום טוב אין רגילין להשתמש בו ולא מחמת איסור אלא שאין רגילין בו ביום טוב כגון תפילין משלחין אותו ביום טוב. אבל כל דבר שתשמישו אסור ביום טוב כגון סנדל המסומר וכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שנאותין ממנו בחול אסור לשלחו ביום טוב. ומתניתין לא בא לרבות אלא תפילין וכל דדמי ליה דליכא איסורא אם משתמש בהו ביום טוב בגו ביתיה. וכתב הריטב"א ז"ל והלכך תכשיטין וטבעות המותרין ללבוש ביום טוב בבית משלחין אותן. ובירושלמי איכא פלוגתא בהא מלתא אם משלחין תכשיטין של כסף וזהב או לא. ואסיקנא אמר ר' זעירא לא תאסור ולא תשרי.
אמר אביי תפילין כו'. ושקעה עליו חמה: פירש רש"י ז"ל כגון שבא בערב שבת. וא"ת אם כן אמאי לא נקט וקדש עליו היום כדקאמר בסיפא וכדתני במתניתא. וי"ל דאורחא דמילתא נקט לפי שההולך בדרך שהוא במקום מגולה רואה שקיעת החמה מה שאין כן כשהוא בעיר. ובמתניתא דבסמוך לא דק כולי האי כאביי דהוא אימורא דדייק בלישניה.
ויש מפרשים דמשום הכי נקט ושקעה עליו חמה משום דמיירי בחול וסבירא ליה לאביי דלילה לאו זמן תפילין ומשום הכי מניח ידו עליהם מפני הרואין אי נמי להכר בעלמא שאין הנחתן למצוה אלא לשמירה בעלמא. ולא קיימא לן כאביי דהא קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא והלכה ואין מורים כן כדאיתא בפרק הקומץ רבה ואין צריך להניח ידו עליהן. אלא דקשיא לי דאם איתא דבחול הוה היה לו לחולצן ולא יצטרך להניח ידו עליהן. ואיפשר דמתירא שיתעכב הרבה בחליצתן וילך בלילה כן נראה לי.
לא צריכא דמינטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי: כך היא גרסתו של רש"י ז"ל. פירוש דהואיל ולא מינטרן מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו ולא גזרו עליו להניחן שם. ואידך דהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג בדלא מינטרין לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. אבל אי מינטרין אפילו מחמת כלבי בלחוד לא יזיזם ממקומם כיון דרובא דגנבי ישראל נינהו. אבל בתפילין שבראשו אשמעינן אביי אף על גב דרובה דגנבי ישראל נינהו מוליכן עד מקום המשתמר.
ואית ספרי דגרסי הא דמינטרן מחמת גנבי והא דמינטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. ויש מפרשין דלגרסא זו לברייתא דקתני לבית הסמוך לחומה בעי לפרוקה אליבא דאביי דאמר עד ביתו דההיא דאביי מיירי שעומד בבית המדרש דמנטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי וכיון דמונחין בראשו מוליכן עד ביתו אם לא ימצא מקום המשתמר אפילו מחמת גנבי. ואם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי מיהת. וברייתא דקתני בבית הסמוך לחומה מיירי בדמינטרן שם אפילו מחמת גנבי. והכל עולה לענין אחד דהא מודה אביי דאם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי והיינו הא דהמוצא תפילין.
וכיון שכן לענין הפסק המוצא תפילין בשבת בדרך אי מינטרן מחמת כלבי מניחן שם אפילו לא מינטרן מחמת גנבי. ואי לא מינטרן מחמת כלבי מכניסן זוג זוג. ואם היו מונחין בראשו אפילו מינטרן מחמת כלבי לא יחלצם עד שיניחם במקום המשתמר אפילו מחמת גנבי והיינו עד ביתו כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לחומה. ולא מנח להו בדוכתא אחרינא אפילו יהא מקום המשתמר דכיון דטרח ליטרח עד ביתו. וכן דעת הרא"ה ז"ל.
ולא אתי לזלזולי בהו: פירוש ויניחם במקום המשתמר לכלבים קא משמע לן. וכתב הריטב"א ז"ל ובזמן הזה דרובה דגנבי נכרים נינהו כל היכא דלא מינטר מחמת גנבי הוי דינא כמאן דלא מינטר מחמת כלבי דגנבים נכרים מזלזלין בהם. והני מילי בגופן של תפילין אבל בכיס שלהן מניח ליה התם אף על גב דלא מינטר מחמת כלבי שהרי אינו יכול להביאו דרך מלבוש וזה ברור. עד כאן.
- סליק פרק ביצה שנולדה
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה