מהרש"א על הש"ס/ביצה/פרק א

ב.

תוספת בד"ה ביצה שנולדה בי"ט כו' עי"ל דנקט לב"ש תאכל כו' דאין אכילה בלא טלטול וב"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש כו' עכ"ל אבל לפי מה שתירצו דלרבותא נקט תאכל לב"ש לא בעו למימר דנקטי ב"ה לא תאכל אגב דנקטי ב"ש תאכל דלא ניחא להו למימר בהך מלתא להודיעך כחן דב"ש לגבי כחן דב"ה דאסרי אף בטלטול אע"ג דאמרינן כח דהיתירא עדיף לאוקימתא דרב נחמן לא ניחא להו למימר הכי לשאר אוקימתא דאמוראי דבכמה דוכתין אמרינן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל השתא דתאכל משמ' אכילה וטלטול לב"ש שפיר קאמרינן לב"ה דנקטי הכי אגב וק"ל:

בד"ה אוכלא דאפרת כו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה עכ"ל ומיהו למאי דס"ד דאפילו מאן דשרי במוקצה אוסר בנולד והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"ג דה"נ אי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה דהאשרי מוקצה מ"מ כיון דנולדה הביצה מדבר המוקצה לא שרינן לה מהאי טעמא:

בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה כו' וי"ל דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי כו' עכ"ל פי' בבעלי חיים היכא דמקצה מדעתיה כגון ההיא דיוני שובך דמקצה דעתיה מנייהו משום חורבן שובך חמיר טפי משאר מוקצה מיהו הכא בתרנגולת אע"ג דהוי בעלי חיים אפי' בעומדת לגדל ביצים לא מקצי דעתיה מנייהו לפי שהם גדלים בביתו של אדם ועיין בזה בספר המאור:

בד"ה קס"ד דאפי' מאן כו' ואפי' ר"ש מודה דהאי נולד אסור עכ"ל וכתב מהרש"ל ומ"מ רב נחמן סבר דבהאי נולד נמי פליג כו' עכ"ל ובתוס' שם פ' מי שהוציאוהו כתבו וא"ת ולימא הא ר"ש היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד כדאיתא בריש ביצה וי"ל דבנולד כה"ג שהוא דבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה ר"ש כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה מגביהין מעל השלחן כו' דהא איכא בסיפא ושער של אפונין כו' מפני שהן ראוין למאכל בהמה כו' עכ"ל וההיא דשער אפונין כו' קאמרינן התם דאתיא כר"ש דלית ליה מוקצה ואין להקשות לפ"ז ל"ל לאתויי גבי שבת סתם לן תנא כר"ש מהך דמחתכין הדלועין כו' אמאי לא מייתי הך סתמא דגבי שבת ושער אפונין כו' דהיא סיפא דהך דמגביהין כו' די"ל כיון דר' יהודה פליג בהך מס' בתר הכי בפ' מי שהחשיך ה"ל סתמא דשער אפונין סתם ואח"כ מחלוקת ואע"ג דרבים לגבי יחיד הוה כמ"ש התוס' בהך דדלועין מ"מ לא הוי הך סתמא דשער אפונין כו' שהיא נשנית בפ' היה נוטל עדיפא מהך סתמא דמטלטלין נר חדש אבל לא ישן כו' שהיא בפ' כירה אבל ההיא דדלועין ודאי עדיפא כיון שנשנית בסוף המס' כמ"ש התוס':

ב:

בד"ה מוקים לב"ה כר"ש וק' דמאי אולמיה דהאי סתמא כו' עכ"ל הך דמגביהין נמי סתמא מקרי כדאיתא ס"פ מי שהחשיך דקאמר תלמודא ר"י סתמא אחרינא אשכח ומייתי הך דמגביהין ואר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש אך קשה לדבריהם דבין אם נפרש דבריהם דמאי אולמיה דהאי סתמא כו' ולא היה להחליף ההיא דמגביהין אלא כל חדא תיקום אדוכתיה ובין אם נפרש דמאי אולמיה כו' דלמא אדרבה הך דמחתכין היה להחליף אמאי לא תקשי להו הכי בכל דוכתא דאמרינן מוחלפת השיטה ולקמן דרמי דר"י אדר"י ומחליף ההיא דאין סוחטין כו' תקשי להו נמי הכי דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא וע"ק דבפ' מי שהחשיך לא משכח אליבא דר"י סתמא כר"ש אלא הך דמגביהין דב"ה כר"ש אמאי לא תקשי להו מנלן להחליף הך דמגביהין ונראה לומר דודאי ר' יוחנן דמשוה מדותיו דבין בשבת ובין בי"ט לית ליה מוקצה כר"ש כדאיתא התם קאמר שפיר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ומחליף ההיא דמגביהין לפי קבלתו כי היכי דתהוי סתמא כר"ש אבל ר"נ דאית ליה טעמא דמתני' דהכא משום מוקצה וב"ה כר"י ואליביה פרכינן אמאי קתני בהך דמגביהין דב"ה כר"ש דהיה לו להשוות מדותיו דבין בשבת ובין בי"ט כר"י ומשנינן משום דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש ואהא קא מקשינן שפיר דהאי שנויא לא יספיק לן דמאי אולמיה האי סתמא דדלועין מהאי סתמא דמגביהין טפי מסתבר לאוקמא הך דמגביהין בדוכתא כמו שהיא שנויה כדי להשוות מדותיהן דבין בשבת ובין בי"ט כר"י ודו"ק:

בד"ה והיה ביום הששי כו' כדאיתא במדרש שבת לא יהיה לרבות יום הכפורים לא יהיה בו לרבות י"ט כו' כצ"ל וכן נמצא במדרשות:

ג.

בד"ה גזירה שמא יעלה כו' עי"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות אילן כו' עכ"ל עיין על דברי התוס' בזה בס"פ כל כתבי בתוס' שם בד"ה איני והאמר רב הונא ובתוס' בפ' בכל מערבין בד"ה הא ודאי מאתמול נעקרה כו' ומהרש"ל כתב הכא פי' לדברי התוס' דלא אמרי' הא. טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחוק כו' עכ"ל כתב כל זה לפי הבנתו בדברי התוס' דאפי' לאו מוכן לעורבים מותר בפירות הנושרין מטעם דיושב ומצפה אבל בההיא דפ' מקום שנהגו באנשי יריחו שהתירו פירות הנושרין איתא דלא התירו אלא במוכן לעורבים במחובר והשתא דברי התוס' אתיין כפשטן דלא שייך להתיר משום מוכן לעורבין במחובר אלא דומיא דאנשי יריחו דהתירו בפירות הנושרין דאיכא נמי טעמא דיושב ומצפה אבל ההיא דלא על המוקצה דאיירי בעשבים אע"ג דהוי מוכן לבהמה במחובר אפ"ה אסור משום דלית ביה יושב ומצפה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דוקא בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש ושמא יסחוט לפי שאדם מתאוה להם ובעודם בכפו יבלענה ולקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא כו' לשבת הבאה אך תימה מאי שמא כו' עכ"ל כצ"ל וחד תירוצא הוא בב' טעמים וכן הוא בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין את הדלועין כו' ע"ש וכ"ה נמי בתוס' ישנים ובהגהות אשר"י העתקה מתו' ע"ש:

ודע לפי תירוץ זה של התוס' לא היו צריכין התוס' דלעיל לפרש בההיא דמחתכין הדלועין דמיירי בתלושין אלא דמצינן למימר שפיר דאיירי במחוברין בין השמשות ולא שייך בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש כיון דלאו פירות אילן הן וכ"כ התוס' בהדיא שם בפ"ק דחולין ע"ש:

בד"ה ר"י אומר מוחלפת השיטה כו' דא"כ כ"ש דקשה מדר"י לר' יהודה כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן השתא נמי דההיא דאין סוחטין מוחלפת תקשי לן מכ"ש דרבנן אדרבנן דאיכא למימר כיון דאשכחן דב"ש וב"ה פליגי בהא במתני' דהכא נימא נמי דהני רבנן תרי תנאי הוו ופליגי נמי בהכי:

ג:

בד"ה לדידי אפי' בראשון כו' ותימה ר"י דאמר כב"ש וכי שביק ב"ה כו' עכ"ל ולעיל לר"נ דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר"ש במוקצה כב"ש בי"ט ושבק ב"ה וכן ר"י עבד בשבת במוקצה כב"ש ושבק ב"ה דאיכא למימר דר"ש ור"י משוים מדותיהם בחד דינא שבת וי"ט ולהכי ר"י אית ליה כיון דבי"ט אית להו לב"ה מוקצה ההיא מתני' דגבי שבת דשרי מוקצה לב"ה ליתא וכן ר"ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה ההיא מתני' דגבי י"ט ליתא וק"ל:

גמ' אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן היא כו' אבל לר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן. מתוספות ישנים. ונראה הא דקאמר בשלמא לרבה דהוי ספיקא דאורייתא דמיירי בי"ט אחר השבת ושבת אחר י"ט אבל שבת וי"ט דעלמא לרבה נמי אינו אלא משום גזירה:

שם ר' מאיר אומר ר"א כו' השתא משמע דבטל ולעיל גבי תלתן דקאמר ר"מ לר"ל כל שדרכו לימנות צ"ל הא דידיה הא דרביה מתוס' ישנים:

ד.

תוס' בד"ה נימא קסבר רב קדושה אחת כו' ותימה דהא בסוכה אמרי' נויי סוכה אסורין עד מוצאי י"ט האחרון של חג כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אין זה בסוכה כי אם שהתוס' פירשו כן לדידן ואדרבה בפ' לולב וערבה כו' עכ"ל אולי נעלם מעיני הרב דבהאי לישנא איתא בפ"ק דסוכה לגבי נויי סוכה עיטרה בקרמין כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט אחרון של חג ומשמע להו דהיינו יום תשיעי לדידן ולקמן נמי בר"פ המביא מייתי לה וע"ש:

בד"ה אלא בהכנה דרבה כו' ועי"ל דכיון דאם נולדה בי"ט ה"ז אסורה כו' עכ"ל וקרוב לזה מבואר בר"ן וז"ל והכנה זו אינה מדאורייתא דהא בי"ט גופיה אם נולדה כו' אינה אסורה לרבה משום הכנה אלא משום גזירה וכ"כ הר"ן ובזה יתיישב מה שמקשים בדברי הרי"ף שכתב ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט משום הכנה דרבה ואם נשרו מן הדקל בי"ט אסור כו' ואסרי ליה רבנן משום שמא יעלה ויתלוש כו' עכ"ל דאם שייך הכנה בעצים שנשרו מן הדקל ל"ל טעמא דאם נשרו בי"ט אסור משום שמא יעלה ויתלוש הא איכא למגזר י"ט דעלמא משום י"ט דאחר שבת כדאמרינן לעיל גבי ביצה לרבה דאסר משום הכנה ולפי דרכינו ניחא דהכא גבי עצים לא שייך ההיא הכנה דאורייתא האמור בביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה אלא משום דבנשרו בי"ט אסור משום שמא יעלה ויתלוש אם נאמר דבנשרו בשבת מותר בי"ט שאחריו הוי שבת מכין לי"ט כמ"ש התוס' והר"ן ודו"ק:

ד:

בד"ה ותנן אין מבטלין כו' וא"ת לעיל גבי עגול דהוי תרומה דרבנן כו' עכ"ל משמע להו דבדרבנן היכא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מבטלין לכתחלה אפילו איתא לאיסורא בעיניה שלא הוצרך התלמוד לחלוק ביניהם בין מקלא קלי איסורא ובין איתיה בעיניה אלא לרב אשי דאמר דיש לו מתירין כו' וכן הוא במרדכי ישן בשם ראבי"ר. והשתא תקשי להו שפיר מהיא דעגול אבל הרא"ש כתב בשמעתין דאפילו באין לו מתירין לא מבטלין בדרבנן אלא דוקא היכא דמקלא קלי ולפי זה לא קשיא מידי מההיא דעגול:

ה.

בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו' ותירץ דאפי' לא באו עד כו' מ"מ המוספין קרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ כו' עכ"ל והוא תמוה דליתא התם הכי בפ' תמיד נשחט להתיר מחוסר כפורים בע"פ משום דלא אפשר אלא דהכי אמרי' התם בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה כו' והיינו כמ"ש התוס' הכא בתירוצם בתרא דלית לן להתיר במחוסר כפורים בע"פ אלא משום דהוי עשה דפסח שיש בו כרת ונראה שיש בדבריהם ערבוב וקצת דילוג וכצ"ל ותירץ דאפי' כו' מ"מ המוספין קרבין דמעלה ומלינה בראשו של המזבח דהיכא דלא אפשר שאני דהכי אמרינן בפ' תמיד נשחט ועי"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ שהביא כפרתו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב דהכי אמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח דענוש כרת כו' עכ"ל ופי' לדבריהם דאהא דא"ר ישמעאל בנו של ר"י ב"ב התם אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה קאמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואוקמא רב פפא דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ופריך והא כמה דלא נתקטרו אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר ומשני לה רב פפא כיון דלא אפשר שאני דעשאום כמו שנטמאו כו' והשתא תירצו התוס' דה"נ במוספין דהכא עשו כן דהיו מעלין ומלינין אותן ואף על גב דאין לעשות כן משום הכהנים דלא מצי אכלי בשר היכא דלא אפשר שאני כדאמרינן התם אליבא דר"י בנו של ר"י ב"ב ושוב כתבו דעוד י"ל לאוקמא ההיא דהכא אפילו כת"ק דר"י בנו של ריב"ב ומשום דאתי הכא עשה דרבים כדאמרי' אליביה דאתי עשה דפסח גם התוס' דפ"ד דר"ה מוכיחין כדברינו אלה ע"ש:

ה:

בד"ה ובקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה לא כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד לא הוה ביה כלל דין כרם רבעי די"ל דאפ"ה הוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין וכ"ה בתוס' פ"ד דר"ה:

גמ' וכ"ת למצות עונה הוא דאתא וא"ת כיון דממילא ליתא לתקנתא ממילא נצטוו בפריה ורביה כמו שנצטוו כבר וי"ל דה"ק וכ"ת למצות עונה הוא דאתא דה"ל מצות פ"ו דבר שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה והכי אמרינן בפ"ד מיתות והרי פ"ו שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לך אמור להם שובו וגו' לישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני ההוא לכל דבר שבמנין כו' והיינו כמסקנא דהכא וק"ל:

תוס' בד"ה מי לא מודה ריב"ז כו' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשיא לך מנ"ל הך סברא ה"פ כו' לאחר חורבן נמי כשהיו עושין ב' ימים כו' עכ"ל ונראה דר"ל כמו דקודם חורבן בכל פעם שעושין ב' ימים היה קדושה אחת מפני קלקול שמא באו עדים לאחר המנחה השתא נמי לאחר החורבן שהתקין שיהיו מקבלין עדים כל היום מ"מ כשהיו עושין ב' ימים כגון בשלא באו עדים לא מספק היו עושים כן אלא מחמת תקנה הראשונה כיון שעדיין היו עושין ב' ימים כבתחלה אבל לשון רש"י א"א להולמו לפרש כך שהרי כתב דאפילו בבאו עדים לאחר מנחה לא נעקרה תקנה ראשונה והיו עושין ב' ימים ואכתי תקשה לן מנלן הך סברא ובתוספות ישנים כל זה אינו ומדברי המלחמות נראה ליישב פרש"י בדרך זה וה"ק מי לא מודה ריב"ז כו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה א' משום דאף שהשני היה י"ט ודאי אע"פ כן היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר חורבן נמי לא נעקרה התקנה מלעשות ב' ימים אע"פ שהראשון היה ודאי י"ט דלא תיקן ריב"ז אלא לקבל עדות אף לאחר מנחה שיהו מונין מיום הראשון אבל דברי התוס' שלפנינו לפי משמעם א"א לפרש כך וצ"ע מה שכתבו לפי פירושם דיש ליישב פרש"י ודו"ק:

ו.

בפרש"י בד"ה דלמא מעברי ליה לאלול כתקנה ראשונה כו' כגון שלא באו עדים עד יום ל"א עכ"ל אין זה מדוקדק דהתקנה ראשונה היה בבאו עדים אבל בלא באו עדים עד יום ל"א מספק היו עושין ב' ימים אלא דר"ל שלא באו עדים היינו שלא קבלו אותן עד יום ל"א וכגון שבאו אחר המנחה והיינו תקנה ראשונה וק"ל:

תוס' בד"ה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כו' כדאמרי' בפ' מי שהחשיך דשמואל וזעירי ור"י כר"ש סבירא להו כו' עכ"ל והא דאסר ר"י לעיל ביצה שנולדה בי"ט לאו מטעם מוקצה אלא משום משקין שזבו ואע"ג דפסק ר"י הלכתא כר' יהודה בשאר פירות בההיא דאין סוחטין כו' דלא גזרינן בהו משום משקין שזבו כבר תירצו התוס' בפרק חבית דשייך ליגזור טפי בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדין ליסחט כלל עכ"ל:

בד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום כו' עכ"ל הא ודאי אין להקשות דא"כ בלאו נולד מן הטריפה תקשי ליה וכי מה בין זה לעגל שנולד בעי"ט ולא כלו לו חדשיו עד היום דלא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי דההוא בי"ט נמי אסור דספק נפל הוא וצריך להמתין ח' ימים מלידתו אמנם תקשי ליה מעגל שנולד קודם י"ט ולא כלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא בי"ט דהשתא לא הוי מוכן היום דבין השמשות לא הוי חזי ומיהו למאי דמסיק היתרא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא דקושטא דמילתא הוא דעגל שנולד קודם י"ט ויום ח' שלו הוא בי"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי בין השמשות אפילו לכלבים ודו"ק:

ו:

בד"ה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב וקשה כו' וי"ל דכ"ע מודו דביצים גמורות מותרות כו' וטעמא דב"ה דאסרי ביצת נבילה כו' עכ"ל עיין בזה במהרש"ל והוא דחוק דאכתי איכא למימר בביצת נבילה אפי' באינן מעורות מחמרינן בה משום דאיסורא דאורייתא הוא ויש מגיהים ועי"ל טעמא דב"ה והוא קאי אקושיא דלעיל והנראה לקיים לגירסת תוספות שבספרים ישנים ור"ל דמשמע להו ר' יעקב דאסר לקמן היינו משום דאית ליה בשר עוף בחלב דאורייתא דאיכא מ"ד דאית ליה הכי במסכת חולין וכן משמע מהא דאמר לקמן ע"כ לא קאמר ר' יעקב אלא לענין איסורא ופרש"י אע"ג דלאו בשר נינהו אסר להו מדרבנן הואיל וקרובים לבשר כו' עכ"ל ואי הוה סבר דבשר עוף גופיה בחלב אינו אלא מדרבנן לא הוה מסתבר לאסור בביצה כיון דלאו בשר נינהו והשתא לר"י דמודה בביצים שאינן מעורות דשרי אכתי תקשי לן דמ"ט דב"ה דאסרי בביצת נבילה טפי ומש"ה הוצרכו למימר דמטעמא אחרינא אסרי ב"ה ביצת נבילה משום דגזרינן אטו ביצת טריפה כו' ומשום קושיא זו גופה דחו התוס' בפ' הדר פי' זה בשם ה"ג דאין לומר כך דמשום דבשר עוף בחלב מדרבנן הקילו דא"כ תקשי מאי קאמר אפי' ביעתא בכותחא כו' מי פשיטא היתרא טפי מביצת נבילה דהא איכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא הוא גם במרדכי ר"פ כ"ה דחו פי' זה שהוא בשם ה"ג מכח קושיא זו וכתב לתרץ בשם ס"ה דב"ה אסרי ביצת נבילה אטו ביצת טריפה כמ"ש התוס' הכא וע"ש ודו"ק:

בד"ה וכ"ת קמ"ל בברייתא מאי כו' אבל במעי אמה היו מודים דאסור כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דקמ"ל בברייתא דשרי אליבא דב"ש אבל רב פסק בביצה שנולדה כב"ש אבל בביצה שנמצא תוך התרנגולת פסק כב"ה דאסרי עכ"ל והכריחו לפרש כן השתא דבמעי אמה חמורה מנולדה אי הוה סבר רב כב"ה דאסרי במתני' נולדה לא הוה אצטריך לן רב לאשמועינן במעי אמה דאסורה דכ"ש הוא מנולדה אבל הוא דחוק דלפי מאי דס"ד השתא דרב מתיר בנולדה תקשי ליה דרב אדרב מכמה מימרות דאסר רב בנולדה בו ביום דאפי' בב' י"ט של גליות לא מתיר אלא בנולדה בא' שמותרת בב' וע"כ נראה דרב סבר נמי לפי דס"ד השתא כב"ה דאסרי אפי' בנולדה ורב אצטריך לאשמועינן דבמעי אמה אסורה משום דלא נימא כפי הסברא האמיתית דנולדה חמורה טפי ובמעי אמה אפי' ב"ה מודו דשרי וליכא לאקשויי דא"כ מאי קפריך ממתני' דע"כ ל"פ אלא בנולדה כו' דלמא אשמועינן במתניתין רבותא טפי כפי סברא האמיתית דאפי' בנולדה שרי ב"ש ובברייתא אשמועינן דלא נימא כפי סברא המהופכת דס"ד השתא דבמעי אמה חמורה ומודו ב"ש דאסורה ואשמועינן בברייתא דשרי די"ל דהכי פריך כיון דאיכא סברא בהיפך לא ה"ל להשמיט במתני' לאשמועינן נמי דב"ש שרו במעי אמן כמו דאשמועינן בברייתא אלא ע"כ דע"כ ל"פ כו' ולית לן בהך מילתא אלא כפי סברא האמיתית דנולדה חמורה טפי וברייתא אליבא דב"ה אשמועינן דמודו במעי אמן דשרי דאל"כ ברייתא מני כו' כדמסיק ודו"ק כי הדברים ברורים:

ז:

בד"ה דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו דהא שפיר איצטריכו ב"ה לצריכותא משום קושיא דב"ש דא"כ ליכתוב חמץ ולא בעי שאור כו' וי"ל דה"ק התוס' דלא ה"ל לתלמודא אליבא דב"ה לאתויי אלא הא דר' זירא דזהו שאור וזהו חמץ כו' וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע"כ אתא ללאו יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו הכתוב בב' לאוין לא הוה מוקמינן ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכטעמא דב"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' ל"ל דר' זירא וי"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ כו' עכ"ל ולב"ש ליכא למימר דאצטריך הא דר' זירא משום דאי [לאו] מדר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא קאתי אלא מק"ו דחמץ דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מדר"ז מהיקשא שאור לחמץ נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה אלא ע"כ דאית לן לאוקמא כרת בכל חד לפום שיעור איסורו וק"ל:

ח.

בד"ה ואינו צריך אלא לעפרה כו' ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחלה וי"ל דמשום שמחת י"ט כו' עכ"ל לב"ה לא שייך למימר משום שמחת י"ט מותר כיון דלא שרו ב"ה אלא בשכבר שחט ליכא ביה משום שמחת י"ט דמשום דלא מכסי דם לא מתסר באכילה כדאמרינן לקמן אלא דכל דבריהם אלו לב"ש הם דמשמע להו דלב"ש נמי צ"ל והוא שיש לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח דבהא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא דכל מאי דשרי ב"ש לכתחלה לא שרי ב"ה אלא בדיעבד וכן נראה מדברי התוס' שכתבו לקמן אהא דפריך לכסיי' בדקר נעוץ וכי פריך תלמודא דליעביד כב"ש וכ"כ התוס' בהדיא לקמן בד"ה אר"י מוחלפת השיטה והשתא לב"ש שפיר כתבו התוס' דמשום שמחת י"ט מותר אפי' לשחוט לכתחילה ולב"ה ודאי ניחא להו דמשום מצות כיסוי מותר אפי' לכתחלה כיון שכבר שחט וכדאיתא בירושלמי גבי אפר שהוסק בי"ט כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ ל"ל דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט עכ"ל פי' משום דאיכא תרתי איסורא חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא בעי ב"ה דקר נעוץ בשחט אבל באפר שהוסק בי"ט כיון דליכא ביה אלא איסור מוכן לחוד שרי בשחט כדאיתא בירושלמי כמ"ש התוספות לקמן וכ"כ הרא"ש ע"ש:

בד"ה אמר רב יהודה לא שנו אלא שהוסק מעי"ט כו' ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש כו' עכ"ל ומיהו לענין כיסוי אוסר רב יהודה בהוסק בי"ט משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכיסוי ואסור בשלא שחט:

בד"ה ואם איתא לכסייה כדר"י כו' וכן פרש"י בסמוך בהדיא כו' עכ"ל נראה דהיינו ממה שפרש"י בסמוך אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קי"ל דאסרי כו' ע"ש:

בד"ה אי הכי מאי אריא ספק כו' תימה מאי אי אמרת בשלמא כו' ויש לומר דהכי פי' אא"ב כו' דא"ל דלית ליה דקר נעוץ ואפר כירה כו' ודרב יהודה אית ליה כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי קמשני אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' כיון דהוה ניחא ליה מאפר כירה ודקר נעוץ ולא הוה קא קשיא ליה אלא מדרב יהודה אמאי לא שבק רבה סברת המקשה דמיירי בלית ליה אפר כירה ואלו ה"ל אפר כירה הוה מוכן גם לספק אלא דה"ל לרבה למימר דהא דר"י מוכן לודאי ואינו מוכן לספק ומי הכריחו למימר באפר כירה דמוכן לודאי ואינו מוכן לספק היפך סברת המקשה וי"ל דודאי עד השתא לפי סברתו שפיר איכא למימר דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי ומש"ה מכסין בו נמי ספק אבל הא דרב יהודה אינו מוכן לכל מילי ומש"ה אין מכסין בו ספק אלא ודאי משום מצות כיסוי אבל לר"י דאית ליה דעושה בו כל צורכו ואפ"ה אין מכסין בו ספק והיינו טעמא כדמסיק רבה דדעתו לודאי ואין דעתו לספק ומש"ה א"נ דעושה בו כל צורכו מ"מ אין מכסין בו ספק דאין דעתו לספק וק"ל:

ח:

בד"ה והא מדקתני סיפא אם שחטו כו' וא"ת אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין כו' ופי' הקונט' כו' עכ"ל צ"ע דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי מרישא דקתני אין שוחטין ל"ק מידי כדקמשני תלמודא בהדיא בסמוך לעיל דבספק אימא משום שמחת י"ט לשחוט ולא לכסייה קמ"ל ומי הביאם לתרץ קושייתם מתוך פ"ה כיון דתלמוד ערוך הוא וי"ל דמשמע להו לכאורה דלא קאמרינן לעיל אלא דספק הוי רבותא לגבי [ודאי] מה"ט דאימא משום שמחת י"ט לשחוט כו' מיהו קושטא דמילתא הוא דפשיטא דאף ספק לא לשחוט בדלית ליה מה לכסות ואהא הביאו התוספות פי' הקונטרס שפי' האי טעמא דהוי ספק רבותא לגבי ודאי כדאמר לעיל לא תקשי ליה נמי ארישא פשיטא דאין שוחטין ודו"ק:

בא"ד והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדר"י או בדקר נעוץ עכ"ל לדברי התוס' דלעיל דלא קשיא ליה אלא אהא דרב יהודה צ"ל דלא הדרא קושיין לדוכתין אלא דלכסייה כדר"י אבל מאפר כירה ומדקר נעוץ ל"ק מידי אלא שהתוס' כתבו או בדקר נעוץ כפי לשון הקונטרס שהביאו ומהרש"ל הגוה או אפר כירה כי כן לשון הקונטרס לפנינו ודו"ק:

ט.

בד"ה גלגל עיסה מעי"ט כו' ובתוס' פירשו דטעמא דרבה דאיירי בח"ל ולא מחזי כמתקן כיון דבלאו זה יכול לאכול אבל בא"י מודה רבה דאסור ואין נראה דמשמע בסמוך דלא שייך כלל טעם זה דקאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא שם שאסור לזרים כלומר כיון דשם חלה עליה מחזי כמתקן ומשמע לפי הלשון כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים ור"ל ובתוס' פירשו שבעלי התוספות פירשו כך ומהרש"ל מחק כל זה לפי מה שהבין דר"ל ובתוספות שבתוספתא שהוא מהברייתות ואינו כן אלא כמו שמצאתי בספרים מדויקים ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין מוליכין את הסולם סולם המיוחד כו' עכ"ל כ"ה לשון הר"ן וכצ"ל ומלת קס"ד שבפרש"י לפנינו אין לו מקום כאן לפי הנראה כ"א בדוחק ודו"ק:

בד"ה תנאי היא כלומר כו' וב"ש לית להו שובכו מוכיח עליו ואסרי אפי' בחדרי חדרים כו' עכ"ל לא הוה צריך למימר לב"ש דאסרי אפי' בחדרי חדרים דא"נ מתירין ב"ש ברה"י לא תקשי מדב"ש לרב כיון דאיכא תנא דקאמר כוותיה והכי אמרינן ללישנא קמא אלא דניחא ליה למימר להאי לישנא דב"ש נמי אית להו הא דרב כיון דרב חנן נמי אית ליה הכי להאי לישנא אית לן למימר דרב לא פליג עליה בהא ודו"ק:

ט:

בד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה מי הכריחו לפרש הולכת סולם דא"נ חזרת סולם בא לידינו א"ש כיון דת"ק אית ליה דפליגי בחזרה והלכה כב"ה דשרו אפי' חזרה וי"ל דא"נ דפליגי בשל עלייה מ"מ לית הלכתא כתנא דברייתא דסבר דפליגי בחזרת סולם של עלייה אלא כתנא דמתני' דסבר דלא פליגי אלא בהולכת סולם של עלייה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר ר"י מוחלפת כו' דא"כ מתוקמא לפי המסקנא כל הני שנויי דחיקי כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלמסקנא לא מחליף אלא ההיא דתריסין ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא אבל כל הנך משניות דמייתי לא מחליף דמתוקמא בשינויי דלעיל וקשה למאי דמחליף ההיא דתריסין ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא תקשי ליה כל הנך משניות דלעיל דמייתי דב"ש לחומרא וב"ה לקולא דהכא לא מתוקמן שינויי דלעיל וכן בכל הנך מוחלפת השיטה דקאמר לעיל משמע דלא מחליף הנך משניות דלעיל מינה אלא דמתוקמן כשינויי דלעיל ואמאי לא תקשי ליה הנך משניות אהך דמוחלפת וצ"ע:

בא"ד וב"ש בעו דקר נעוץ כו' מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דקיימינן השתא לפר"ת לא מתוקמן כל הני שינויי דחיקי מסתמא הך מלתא דמיירי ב"ש בדקר נעוץ ודאי קיימא דאין להחליף פי' המשנה וכמ"ש לעיל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא מאי דשרי מר לכתחלה לא שרי אידך אלא דיעבד ודו"ק:

בא"ד ותימה א"כ דמוחלפת קאי אההיא דהשוחט כו' היכי מונה לה במסכת עדיות כו' עכ"ל יש לדקדק דלמאי דמוחלפת נמי ההיא דתריסין תקשי להו אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וי"ל כיון דקתני ההיא דלא ישחוט לא איצטריך ליה למתני ההיא דתריסין דבחדא גוונא קמשתעי הנך תרתי מתני' דב"ש לקולא וב"ה לחומרא בשמחת י"ט ודו"ק:

י.

בפרש"י בד"ה אף משימות המת וקס"ד דבברירה פליגי כו' וב"ה סברי הוברר ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח א' כו' עכ"ל ונוטה לזה דברי התוס' ולא ניחא ליה לפרש דהשתא נמי לאו בברירה קמפלגי אלא דטעמא דב"ש הוא דאף בכלים דלבסוף אינו מטהר אלא ע"י מעשה כגון נפתח דא"כ לא הוה טעי המקשה למימר לב"ה דאף למפרע מטהר כיון דאיכא למימר דלא פליגי אב"ש אלא במכאן ולהבא כדמסיק ולא ניחא ליה למימר דבנפתח ב"ש מודה דאף למפרע מטהר דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב וכיון דלית ליה לב"ש ברירה בחישב ע"כ בנפתח נמי לית ליה ברירה וק"ק לפי זה מ"ש התוספות דמש"ה פליגי בחישב משום רבותא דב"ה כו' עכ"ל דמאי רבותא איכא הכא כיון דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב א"נ דהוו פליגי בנפתח ליכא למטעי למימר לב"ה דבחישב אינו מטהר למפרע כיון דמטהר בנפתח למפרע וי"ל דאע"ג דליכא למטעי מ"מ רבותא הוא לאשמועינן האי דינא בחישב לב"ה וק"ל:

י:

תוספ' בד"ה חולין ומעשר שני כו' ואח"כ מחללו על מנה היפה שבשניהם עכ"ל אין פירושו דלא סגי בלאו הכי דודאי אי בעי מעלה הפרוטות לירושלים אלא עצה טובה קמ"ל דאי בעי להעלות מעות הראשונים שהם קלים מחללן על מנה יפה שבשניהם וק"ל:

בד"ה הכל חולין שאני כו' ותימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל כו' עכ"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא קשיא ליה מגוזלות דהאי טעמא לא שייך בגוזלות ולמאי דמסיק שאני גוזלות כו' ניחא וק"ל:

גמ' ורבי אמר לך כיסים נמי כו' משום דמשמע ליה השתא דלא פליגי אלא בכיסים מקושרים אבל בכיס אחד ממש מודה רבי מש"ה הוצרך למימר השתא דטעמא דרבי כיסים נמי כו' וק"ל:

יא.

שם אמר אביי בדף תימה דלא אמר ארישא לעיל מתוס' ישנים:

שם ה"ד אילימא במפורחין כו' לשון הר"ן אבל במפורחין אפי' פריחה מועטת כו' דבמפורחין ממש א"נ דהנך נינהו אסורין משום צידה כדאיתא פרק אין צדין וכ"ה בתוספות ישנים:

פרש"י בד"ה לא חיישינן לאמלוכי בתמיה ופריך לאביי עכ"ל ורצה לומר דאין זה מחובר למעלה ואסוקי מילתא דמ"ד ממלך ולא תבר קמ"ל דב"ש לא חיישי לאמלוכי אלא שהוא מחובר למטה בלשון בתמיה לאקשויי [אאביי] וק"ל:

יא:

תוספות בד"ה אמר רחבא כו' ולא קאמר אסטוונית כו' עכ"ל צ"ל איצטבא ועיין בזה פרש"י בפרק אין עומדין:

גמ' מ"ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה כו' עכ"ל צ"ע דא"כ לכתחלה נמי ובמתני' קתני מחזירין רטיה במקדש כו' ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק:

שם הנך נמי פלוגתא נינהו ב"ש במקום ב"ה כו' יש מקשים אמאי לא דחו התוס' לעיל מהך דהתירו מאן דמפרש מוחלפת השיטה ההיא דתריסין והוי ב"ש לקולא דהתירו סופן משום תחילתן וע"כ עולא בפלוגתא לא קמיירי ולאו קושיא היא דודאי עולא דאמורא הוא לפי דנשנית קמיה בטעות קחשיב ג' דהתירו סופן כו' דלא הוו בפלוגתא אבל לפי מוחלפת השיטה קושטא דלא הוו אלא ב' דלא הוו בפלוגתא וק"ל:

יב.

תוספות בד"ה דלמא בעירוב והוצאה כו' הא בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך לכ"נ להר"ח כהן דגרסינן כו' שאינו לצורך יום טוב כלל עכ"ל כ"ה בכל ספרים ישנים ויש לדקדק לדבריהם דקארי להו מאי קארי להו דאף אם מותר לצורך הא שלא לצורך אסור ומ"ה צריך עירובו לי"ט ומי הכריחם לומר דצריך עירוב לדבר שאינו לצורך י"ט כלל דהא גם לקטן ולס"ת דצורך י"ט קצת עירוב צריך כיון שאסור להוציא לרה"ר וזה הביא מחדשים מקרוב באו שהגיהו בדברי התוספות אף אם אסור לרה"ר בי"ט מכל מקום מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך י"ט דהא איסור טלטול מחצר לחצר אף בשכת אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ואין זה נכון דאם אסור לרה"ר בי"ט לצורך דהיינו צורך קצת כמו קטן וס"ת למה לא נאמר לאסור טלטול מחצר לחצר ביום טוב כמו בשבת וכי כל הדברים שהם בשבת אינן אלא מדבריהם יהיו בהכרח מותר בי"ט אבל דבריהם מפורשים כך דמשמע להו השתא דפליגי ביש עירוב והוצאה אבל למאי דמוקי פלוגתייהו במתוך שהותרה כו' לא פליגי כלל ביש עירוב ולב"ה נמי יש עירוב ואהא קא קשיא להו ל"ל עירוב לבית הלל בלאו הכי מותר לטלטל מחצר לחצר לצורך דאפי' לצורך קצת מותר לב"ה במתוך שהותרה כו' ואהא תירצו דצריך עירוב לדבר שאין צורך כלל דלא שרי במתוך כו' כמו שפירשו התוספות לקמן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פליגי ב"ש וב"ה כו' וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר לפי שיטתו דהשתא נמי נקט ירמיה בשבת אין ביום טוב לא משום דהותר מן התורה לגמרי הוצאה במתוך כו' דא"כ למה נקט ירמיה הוצאה דהא שחיטה ובישול וכל מלאכה שהיא לצורך י"ט נמי הותרו לגמרי בי"ט מן התורה במתוך כו' וק"ל:

יב:

תוספת בד"ה אין מוליכין חלה כו' והוא ילפינן מהיא דוקא מה שמתירין ב"ה כו' עכ"ל אף שלשון הירושלמי משמע דאאין מוליכין דקאמרי ב"ש קאמר דהוא ילפינן מהיא כמו שפי' הר"ש בפ' הלוקח פירות ניחא להו לפרש אליבא דהלכתא דקאי אב"ה דמתירין ואמתירין דתרומה קאי דהכי קי"ל כר' יוסי בשמעתין והשתא ניחא מ"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותם בי"ט כו' דהאי טעמא לא שייך הכא במתירין דב"ה בחלה אלא בתרומה אבל הר"ש בפירושו לפי דרכו דקאי אאין מוליכין דב"ש לגבי חלה ומתנות לא כתב האי לישנא שהוא תרם בי"ט כו' וע"ש ודו"ק:

יג.

בד"ה איכא דאמרי מחלוקת כו' וה"ה דפליגי בקטנית סתם כו' עכ"ל יראה דללישנא בתרא ודאי הוצרכו תוס' למימר ה"ה דפליגי בפירש למוללן בין בקטנית בין בשבלין ולא רצו לפרש דבפירש בין בקטנית ובין בשבלין כ"ע מודה דטבלא דהא לא מיירי פלוגתייהו אלא בפירש למוללן בשבלין ומיהו בסתמא נמי פליגי דכל שלא פירש לעיסה כמו שפירש למוללן הוא כמ"ש התוספות לקמן וכיון דפליגי בשבלין בפירש למוללן ע"כ דפליגי נמי בקטנית למוללן דהא עדיפי להאי לישנא שבלין מקטנית דבשבלין פליגי בסתם ובקטנית כ"ע מודו דלא טבלא בסתם אך ללישנא קמא צ"ע מי הכריח אותם לפרש דה"ה דפליגי בקטנית ובשבלים סתם דהא איכא למימר בין בקטנית סתם ובין בשבלין סתם כ"ע מודו דלא טבלא וי"ל דמשמע להו דהני לישני לא פליגי בהאי דקאמרי מחלוקת בשבלין אלא דפליגי בהא דקאמרי בקטנית ד"ה וא"כ כיון דהשתא ע"כ ללישנא קמא נמי פליגי בשבלין סתם כדקאמר ללישנא בתרא מחלוקת בשבלין סתם ע"כ דפליגי נמי בלישנא קמא בקטנית סתם דהא עדיפי קטנית משבלין להאי לישנא דבשבלין שפירש למוללן פליגי ובקטנית שפירש כ"ע מודו דטבלא ודו"ק:

יג:

גמרא מנפח על יד על יד כו' במתניתין דמעשרות גרסינן מנפח מיד ליד כו' וכן נראה דהא אמרינן עלה וכן לשבת ולעיל גרסינן גבי שבת מיד ליד וגבי י"ט על יד כפרש"י:

יד.

תוספות בד"ה בה"א תבלין נדוכין כו' אבל מלח של ים צריך שינוי כו' אבל שלנו א"צ שינוי כו' עכ"ל התוספ' כן הוא בספרים מוגהים ואיך שיהיה לא ידענו בכוון דבריהם באיזה מלח איירי בשמעתין ומאין יצא להם חילוק זה:

בד"ה א"ב דידע כו' ומיהו מהאי פיסקא לא נפקא לן מידי דקי"ל כשמואל כו' עכ"ל ולכאורה ק' דא"נ קי"ל כשמואל הא צריך במלח אצלויי טפי מתבלין וע"כ דהיינו מהני טעמי דהני אמוראי ושפיר נפקא לן מהאי פיסקא ועיין בזה בספר מלחמות ובר"ן באורך על דברי הרי"ף וק"ל:

גמ' אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו' לפי הסוגיא לכאורה הל"ל אלא אמר אביי כו' ונראה דלאביי אפשר דהמתרץ לעיל נתכוון לזה וה"ק אי תנא אין כותשין ה"א במכתשת גדולה אבל בקטנה אימא ש"ד אף בטיסני קמ"ל בהדיא אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה אבל אין כותשין במכתשת כדקאי קאי במכתשת גדולה דוקא דסתם מכתשת בגדולה קמיירי ובדייסא קמיירי והיינו כדברי אביי ולפי שאפשר לפרש דברי המתרץ אי תנא כו' כרבא וכמו שהבין המקשה והתניא כו' להכי לא קאמר לעיל אלא אי תנא כו' ודו"ק:

יד:

תוספות בד"ה הבורר קטנית בי"ט בש"א כו' היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מיניה פריך דאפילו פסולת כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוספות ישנות ור"ל דמשמע להו דבפסולת מרובה מודו ב"ה [וב"ש] דאינו בורר [האוכל אלא] הפסולת דאין זה דרך בורר ועדיפא ליה למפרך משום דבטל מיעוטא דהשתא ככוליה פסולת וגם פסולת אסור וחדשים מקרוב באו להגיה דאפילו אוכל יהא אסור כו' ולפי זה כוונת דבריהם ע"כ דאפילו אוכל יהא אסור לטלטל ועיקר חסר מן הספר גם בקצת נוסחאות הגיהו בגמרא פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי אין זה גירסת רש"י ותוספות דבשמעתין אבל ההיא גירסא אזלא לפר"ת בפרק נוטל ע"ש ודו"ק:

בד"ה מפני מה אמרו וילון טמא כו' ול"נ דלא אשכחנא בשום כו' שיהא אסור כו' מכלאים כו' עכ"ל פי' כיון דלא אשכחנא בשום מקום שאמרו וילון אסור מכלאים לא שייך למימר מפני מה אמרו וילון אסור מכלאים מיהו קושטא דמילתא היא דאסור מכלאים כיון דמצינו שאמרו דטמא מפני שהשמש כו' וכפרש"י והתימה מדברי ב"י טור י"ד סימן ש"א שהבין מדברי תוספות אלו דאין בוילון כלל איסור כלאים וא"א לפרש כך כוונת התוס' דהא תלמודא בהדיא מייתי ליה הכא אאיסור כלאים ודו"ק:

טו.

בד"ה אלא בקשין כו' מותר להציע מתחתיו כפרש"י כו' עכ"ל כצ"ל והיינו ממה שפרש"י בשמעתין שריא לישיבה כו' דמשמע להציע תחתיו לישיבה ולא ללבישה וצ"ע דביומא פרק בא לו פירש רש"י בהיפך דאין בו משום כלאים לגמרי ומותר אף בלבישה וע"ש בתוספות וק"ל: