ביצה לז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דלא כר' דוסא דתניא ר' דוסא אומר ואמרי לה אבא שאול אומר הלוקח בהמה מחברו מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הלוקח אוהמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה אפי' תימא ר' דוסא ולא קשיא בכאן ברועה אחד כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה שמע מינה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים
ת"ר גשנים ששאלו חלוק אחד בשותפות זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה ליכנס בו ערבית לבית המשתה זה ערב עליו לצפון וזה ערב עליו לדרום זה שערב עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שערב עליו לדרום וזה שערב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון ואם מצעו את התחום הרי זה לא יזיזנה ממקומה אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר דחבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קא סבר יש ברירה אפי' בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה לעולם קסבר יש ברירה ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב מאי הוי עלה ר' הושעיא אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה וסבר ר' הושעיא יש ברירה והתנן (ד)המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה מצלת על הפתחים כולן ב"ש אומרים והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וב"ה אומרים אף משימות המת ואתמר עלה אמר ר' הושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא אפוך ר' הושעיא אמר אין ברירה ור' יוחנן אמר יש ברירה ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה והאמר רב אסי א"ר יוחנן ההאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכי תימא כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ובדרבנן מי אית ליה והתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב ואילו לכאן ולכאן לא
רש"י
[עריכה]דלא כר' דוסא:
כאן ברועה אחד - שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:
דיקא נמי - דמתני' בשני רועים:
שנים ששאלו חלוק - מבעוד יום להיות ברשות שניהם:
זה לילך בו שחרית - של יו"ט לבית המדרש:
וזה לילך בו ערבית - של יו"ט לבית המשתה:
עליו לצפון - על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון:
זה שערב עליו לצפון מהלך - מוליכו לצפון:
כרגלי מי שערב לדרום - מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר:
וזה שערב עליו לדרום - מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם:
ואם מצעו עליו את התחום - תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו:
שנים שלקחו - מעיו"ט לחלקן ביו"ט:
חבית מותרת - להוליך כל אחד חלקו למקום שערב:
ובהמה אסורה - להוליך אלא למקום ששניהם הולכים:
אפילו חבית אסורה - דאין ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו:
לעולם קסבר יש ברירה - הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור:
ינקי תחומין - חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין:
לאיסור מוקצה לא חששו - אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה:
יש ברירה - וחבית ובהמה מותרין:
אין ברירה - ושניהם אסורין:
המת בבית כו' - מפורש בפרק קמא:
ואתמר עלה א"ר אושעיא - הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא:
אפוך - קמייתא:
לקוחות הן - ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל:
בדאורייתא - לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה:
אבל מדרבנן - לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים:
ובדרבנן מי אית ליה והתני איו - שם חכם:
אין אדם מתנה על שני דברים כאחד - בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע"י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן:
אלא אם בא חכם כו' - על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות:
תוספות
[עריכה]
ושמואל אמר אף חבית אסורה. דלית ליה ברירה ותימה דבפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) דאמר דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית ליה ברירה דה"נ דייק בריש כל הגט (שם דף כה: ושם) וי"ל דהיינו דוקא תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו כי הכא לית ליה ברירה:
לאיסור מוקצה לא חששו. אנן סהדי דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ"ה וקשה מאי יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו דאמר לעיל משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע"ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ה (עריכה)
לא א ב מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"א, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ה':
לב ג מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ט':
לג ד מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה כ', טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י':
לג (ד) מיי' פ"ו מהל' טומאת מת הלכה ב':
לד ה מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה כ':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כו'. אוקימנא בב' רועים לפיכך כרגלי הבעלים אבל הא דתני ר' דוסא הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה אוקימנא ברועה אחד א"ר יוחנן הלכה כרבי דוסא. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו כלים המיוחדים לאחד מן האחים כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולן הולכין:
ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב לצפון מהלך כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה כו' אם יש בו אלפים אמה לכל רוח ואם יערב לצפון בסוף אלף מקיר העיר וחוצה יש לו רשות להלך לצפון ג' אלפים ובדרום אלף בלבד וזה פירושו כגון שעירב אחד מהן לצפון בסוף אלף והאחד בסוף אלף לדרום נשאר לזה שעירב לצפון אלף בדרום כלומר יש לו רשות להלך אלף בדרום שנשארו לו מן האלפים שבצפון וכן הדין בחבירו ואם מיצעו עליו את התחום הרי אלו לא יזיזהו ממקומו כלומר אם עירב האחד בדרום בסוף אלפים נמצא שהעתיק רשותו מן העיר ושבת בסוף אלפים אמה [להלך בדרום אמה] ואין לו בצפון אפילו אמה אחת וכן אם עירב חבירו לצפון בסוף אלפים העתיק אלפים שהיו לו בדרום לצפון ולא נשאר לו בדרום כלום וכיון שחלוק זה קנה שביתה כרגלי שניהן וזה אין לו בצפון כלום רשות להלך בו והאחר אין לו בדרום רשות להלך אפילו אמה אחת לא יזיזהו ממקומן וזה פירוש אם מיצעו עליו את התחום.
איתמר שנים שלקחו חביות בשותפות ביו"ט וזה צריך לילך בדרום וזה צריך לילך בצפון אמר רב חבית מותרת לחלקה וליטול זה חציה בצפון וזה חציה בדרום אבל הבהמה אסורה ואע"ג (דאין) [דיש] ברירה וכיון שחלקו ונוטל זה חציה וזה חציה נתברר כי כל אחד מה שלקח הוא חלקו המגיעו מאתמול. ולמה אוסר רב משום דקא ינקי תחומין מהדדי פירוש הבהמה איבריה יונקין זה האבר אגב זה האבר ואי אפשר שלא נשאר מזה החצי לזה ומזה החצי לזה. ואקשו לרב [לאסור] מוקצה לא חששו כלומר הבהמה כולה אתמול מוקצה היתה ואנו שוחטין אותה ביו"ט לאיסור שינק זה החצי חששו שתיק רב ור' יוחנן אמר אפילו חבית נמי אסורה וקי"ל כר' יוחנן. איתמר רב אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה.
ואקשינן וסבר ר' (יוחנן) יש ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' וכבר פירשנוהו למעלה ופירק אפיך רב אושעיא אמר אין ברירה ור' יוחנן אמר יש ברירה.
ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה והאמר ר' אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל וא"ת יש ברירה למה מחזירין כיון שלקחו נתברר כי זהו חלקו המגיעו שהורישו אביו מתחלה. וא"ת שאני ירושה שהיא מן התורה ולפיכך אין לו ברירה אבל בדרבנן אית ליה ברירה ומי אית ליה ברירה כלל והתני [איו] ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו כו'.
הלכה כר' דוסא: ואי קשיא לך הלכה מכלל דפליגי ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה, ויש לומר דהא קא משמע לן דשנויא דשניין כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנויא היא. ואם תאמר אפילו בשני רועים אמאי לא והא (בדרבנן) [לדידיה] יש ברירה, דהא תניא בפרק מרובה (ב"ק סט, א) שחרית בעל הבית עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר דברי ר' יהודה ורבי דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהא הפקר ומפכי לה התם נמי דרבי יהודה אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו ורבי דוסא אומר בשחרית אומר כל מה שילקטו. תירצו בתוספות דהכא לא שייך ברירה הואיל ואינו מתנה בעל הבהמה בפירוש על אחד מן הרועים כי התם דמתנה בפירוש, אבל כשאין שם אלא רועה אחד בלא דין ברירה קיימא ברשותיה דודאי בין השמשות למוסרה לרועה קיימא ובודאי ימסרנה לו. ומסתברא דהוא הדין אם מסרה לבנו והוא רגיל למוסרה לו ואין שם רועה שימסרנה לו, ואני תמה מן הרמב"ם ז"ל שחילק בין בנו לרועה וז"ל שכתב בפ"ה של שביתת יו"ט (הלכה י"א) המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי הרועה ע"כ, ושמא הרב ז"ל פירש משנתנו בבנו שאינו רועה ואינו רגיל למסרה לו, ואינו נראה מסוגית הגמרא דאמרינן לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, אלמא בנו רועה הוא ודכותה קאמר ואפילו אחד מן הרועים בנו אפ"ה כל שיש רועה אחד שפעמים מסרה לו אם לא מסרה לו מעיו"ט הרי הוא כרגלי בעל הבהמה.
לאיסור מוקצה לא חששו: פירש רש"י ז"ל דאנן סהדי דכל חד וחד אקצי דעתיה מחלקו של חבירו, ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק יונק מחבירו, והקשו בתוס' שאם כן אמאי שתיק רב שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר חלקו לו ואסור לחבירו דמה שמותר לבעליו מותר לחבירו ולא אמרינן שיהא אסור לחברו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ומסתברא אי משום הא לא איריא דבעלמא ודאי שחלקו (ידו עלי) [ידוע לו] ויכול לחלוק וליטול הרי הוא מוכן ממש לבעליו וכל שמוכן ממש לו אינו מוקצה לחברו, אבל זה שאין חלקו מבורר לו מערב יו"ט לפי שתמיד כל חלק יונק מחבירו הרי הוא כמוקצה לכל אחד ואחד מהם מפני חלק חבירו שמוקצה ממנו לאחר בין השמשות. אבל מה שפירשו בתוס' משם (רש"י) [רשב"ם] ז"ל יותר נכון והכי פירושו, לאיסור מוקצה ונולד לא חששו _ שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביו"ט ונולד בה לאחר שנכנס י"ט מה שלא היה בה בין השמשות ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו ואף על גב דרב אית ליה דר' יהודה במוקצה ונולד, לאיסור תחומין חששו _ לאסור חלקו להוליכו בתחומו מחמת אותה יניקה שינק מחלק חבירו משנכנס יו"ט חששו.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב: הרי"ף ז"ל פסק כרב ביניקת תחומין לא שייך ברירה שהרי התחומין מתערבין זה בזה לאחר בין השמשות, ולדבריו כי שתיק רב לא הודה אלא שלא חשש לדבריהם, וכמוהו פ"ק דסוכה (ז, א) גבי יעמידנו כנגד ראש תור. ובספר המאור כתב עליו: ולא כן כתב ה"ר שלמה ז"ל אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ולרב הושעיא דאמר יש ברירה לא שנא חבית ולא שנא בהמה הכל מותר, ונראין דברי ה"ר שלמה ז"ל דליניקת תחומין לא חיישינן מדקיימא לן כשמואל (לח, א) בשור של פטם ובשור של רעיה, ועוד דרב כהנא ורב אסי פליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק ע"כ. ולי נראה (שאם) [שאין] ראיתו משור של פטם ראיה, דהתם המחוור שבטעמים כדברי התוספות שפירשו דחכמים עשאום כנכסי הפקר ולא קנו שביתה והילכך לא שייך בהו יניקת תחומין, וגם לפי טעמו של הראב"ד ז"ל שנכתוב למטה אין משם שום ראיה, ואי משום דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו וליתנהו מקמי דרב.
אבל מכל מקום מסתברא לי דהלכה כן אף על גב דינקי תחומין מהדדי יניקתן [לא] מינכרא ואין לה תובעים, ולא עדיפא ממים ומלח לעיסתה דאקשו בגמרא (לח, א) וליבטל מים ומלח לגבי עיסתה כלומר משום דאיסורא בטיל ברוב ואף על גב דמים ומלח מעמידי העיסה ונותנים בה טעם חדש והוצרך אביי ליתן טעם משום דגזירה שמא תעשה העיסה בשותפות, וכן נמי אינו דומה למים ומלח העשויין ליתן טעם וטעמא לא בטיל כטעמיה דרבא בתבלין ומים ומלח. אלא שאפשר לומר דאפילו הכי אסור משום דההיא יניקת תחומין מהאיברים הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל כדברי ר' אשי במים ומלח, אף על פי שזה דחוק דלכאורה לא עדיפא יניקה זו לכולי עלמא יותר ממים ומלח ברוטב עבה לר' יהודה וכן בעיסה מפני שאין בהם ממש וכדתניא (לט, א) ר' יהודה אומר מים ומלח בטלים בעיסה ואין בטלים בקדרה מפני רוטבה, ואוקימנא ברכה אבל בעבה אף בקדרה בטלים ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני (שאין) [שהן] ניכרים במלאכת העיסה והקדרה אבל יניקה לא מינכרא ולכולי עלמא בטלה. זהו נראה לי להלכה, אבל לא למעשה שיש לחוש לדברי הרי"ף ז"ל וכן פסק ג"כ הרמב"ן ז"ל.
הא דאמר רב (אשי) [אסי] אמר ר' יוחנן דאחים שחלקו לקוחות הן: לקוחות גמורים כלקוחות דעלמא קאמר ולפיכך מחזירין זה לזה ביובל והילכך אי לא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בשלהי פרק השולח (מח, א), ואנן דקיי"ל כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי דאחים שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה (ב"ב סה, א) לא קשיא לן לענין בכורים (מאי) [מאן] מייתי, דאנן לאו לקוחות גמורים להחזיר זה לזה ביובל קאמרי דחלוקת האחים דהשתא כחלוקה הראשונה דארץ ישראל וההיא חלוקה גמורה היתה שלא להחזיר השבטים זה לזה, (ולכ"ע) [ותדע] שהרי אפילו לר' יוחנן עד יהושע בן נון קאמר ואם איתא אפילו עד יהושע לא משכחת לה דהא אפילו שבטים מחזירין זה לזה. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק השולח.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
הלוקח בהמה מחבירו בערב יו"ט אע"פ שאל נתנו לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה פי' רבותא נקט דלא מביא בהמה שעמדה בבית שמעו ןשהאו כרגלי הרועה שלו שכל בהמה שיש בבית שמוען אינו רוצה שתקנה שביתה אצלו אלא בבית הרועה שלו אלא אפילו אם קנה שמעו בהמה מראובן וראובן לא נתנהלו אלא ביו"ט כיון שכבר מכרה לו מאתמול אע"פ שעמד בבית המוכר כעמדה בבית שמעון דמיא וכיון דכאילו עמדה בבית שמעון דמיא הוה האי כרגלי הרועה של שמעו למדנו מדברי ר' דוסא שבהמתו של אדם לא קנתה שביתה אצלו אלא אצל הרועה שלו והיכא תני במתני' המוסר בהמה לרועה ביו"ט הרי היא כרגלי המוסר:
לאיסור מוקצה לא חששי גם מה שפירשתי במהדורא קמא אינו נראה לי שאע"פ שקנה מן המדבריות כשקנה כל א' ונעשה מוכן אצלו נעשה מוכן לכל ישראל ואין לור שאצלו יהא מוכן ולחבירו יהא מקצה אלא כך נראה לי לפרש הבהמה הרועה המן המחובר ביו"ט הרי היא הרועה מן המקצה ואבריה יונקין מן המקצה ואנו שוחטין אותה ביו"ט ואוכלין אותם אלמא לא חיישי' לינק' דמקצה ולאיסרו יניק' דתחומין היכי חייש:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
כאן ברועה אחד כאן ברועים שנים: פירש רש"י כיון שאין בעיר אלא רועה אחד כו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה שביתת הבהמה אצלו אלא בשביתת הרועה עד כאן. והקשה מורי נר"ו לוקח במסירת רועה מאן אדכר שמיה. ותירץ נר"ו דאפשר שדעת הרב ז"ל דהך סיפא דהמוסר בהמה לרועה קאי ארישא ולומר אם לקח בהמה מחברו והמוכר מסרה לרועה אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה שדעת הלוקח שתהא בהמתו בשביתת הרועה.
דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה: פירוש דאי לא ליתני הרועה בלחוד כי הא דר' דוסא וכדהוי אורחא דמלתא.
הלכה כר' דוסא: וא"ת הלכה מכלל דפליגי. וי"ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר' דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים: וקשה למורי נר"ו רמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביום טוב או רוצה להוליך הכלים שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים אבל המוסר לרועה אינו בכלל. תדע דבמתניתין בתר דתני הבהמה והכלים כרגלי הבעלים איצטריך למיתני המוסר בהמתו לבנו או לרועה כו'. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש מתניתין דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב דלא כר' דוסא. אלא שלשון הגמרא קשיא דקאמר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ואפשר דלישנא קייטא הוא כלומר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והרי הוא כאילו אמר וכו' וסמך לו אהא דהמוסר לבנו או לרועה כו' עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.
זה עירב עליו לצפון כו': פירש רש"י ז"ל על מנת להוליכו לאותו חלוק לצפון עד כאן. וכתב מורי נר"ו דלשון עליו הוא שהזקיקו לפרש כך. ולא שיצטרך לומר כך בשעת הנחת עירובו שהרי אפילו לצורך גופו אינו צריך אמירה וכדאמרינן סוף פרק בכל מערבין אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק ויתיב. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בנעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ומסתמא כל כליו נמשכין אחריו ואפילו בשתיקה שהרי כלל גדול שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והא דקתני זה עירב עליו לצפון אשגרות לישן הוא משום דהכי קתני פרק מי שהוציאוהו אמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד ערב עליו לצפון ואחד ערב עליו לדרום כו'. והתם דוקא הוא.
ואם מיצעו עליו את התחום כו': וא"ת ומאי לישנא דמיצעו. וי"ל דהכי קאמר ואם שנים שואלי החלוק עירבו ומיצעו עליו כלומר על החלוק את התחום שזה עירב עליו לאלפיים לצפון וזה לאלפיים לדרום ונמצא תחומו של חלוק שהוא ארבעת אלפים בלא עירוב כולו נתון באמצע שני עירובין שעירבו על החלוק שניהם והעיר שבנתים שהיא כ"ד אמות מיצעו התחום שהיה לו לחלק בלא עירוב אלפיים לצפון ואלפיים לדרום וכל התחומין נתונין עליו והילכך לא יזיזהו ממקומו וכן פירש רש"י ז"ל.
ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה: פירוש דקסבר אין ברירה. ואף על גב דהתם פרק מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ודייקינן התם בפרק כל הגט דהאי גיטא משום דיש ברירה. התם שאני שהדבר עומד להתברר על כל פנים דודאי או ימות או יחיה. מה שאין כן הכא שאין הענין עתיד להתברר בהכרח.
לעולם קסבר רב יש ברירה: ואף על גב דרב פריק כאלעזר בן תדאי התם בעירובין דלית ליה ברירה גבי בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וצריכין לערב. שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך אין ברירה. אבל כאן שחלקו החבית יש ברירה.
לאיסור תחומין חששו: פירש רש"י ז"ל אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חבירו. פירוש לפירושו משום שלא עירבו למקום אחד ואין זה יכול לילך למקומו של זה. וקשה קצת דאין לנו איסור מוקצה מחמת תחומין כיון שהוא מוכן בעצמו וכדאמרינן בדורון שהובא לישראל זה שמותר לישראל אחר כי דבר מצוי הוא לבא הדבר בתחומין על ידי עירוב ואין הפרש בזה בין שבא על ידי נכרים לבא על ידי ישראל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה