ביצה לז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאית ליה אשה ובנים:
לא חולצין ולא מיבמין:
והא מצוה קא עביד לא צריכא דאיכא גדול אומצוה בגדול ליבם וכלהו טעמא מאי גזרה שמא יכתוב:
ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין:
גזרה משום מקח וממכר:
ולא מגביהין תרומות ומעשרות:
פשיטא תני רב יוסף לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום וה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא בכגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן והני משום רשות איכא משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום שבות ליכא א"ר יצחק לא מבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור ולא מבעיא שבות דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור:
כל אלו ביו"ט אמרו:
ורמינהו משילין דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת אמר רב יוסף לא קשיא הא ר"א הא ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפלו לבור ר"א אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות ר' יהושע אומר גמעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט א"ל אביי ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דאפשר בפרנסה אבל הכא דלא אפשר בפרנסה לא א"נ עד כאן לא קאמר ר' יהושע התם אלא דאפשר לאערומי אבל הכא דלא אפשר לאערומי לא אלא אמר רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרה"ר וב"ה מתירין דלמא לא היא עד כאן לא קא אמרי בית שמאי התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא:
מתני' דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים (ד)המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים הכלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי אלו כרגליו ושאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכין (ה)השואל כלי מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל ביו"ט כרגלי המשאיל ווכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש:
גמ' מתניתין
רש"י
[עריכה]
דאית ליה אשה ובנים - שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא):
מצוה בגדול - האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור (דברים כה):
שמא יכתוב - פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה:
משום מקח וממכר - דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא:
תני רב יוסף אפי' ליתנם לכהן בו ביום - דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה הוא אפ"ה אסור:
והני משום רשות איכא משום שבות ליכא - אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתו ומשום שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות ה"ק לא מבעיא כו'. כלומר כולם משום שבות יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ"כ גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני לא תימא קמאי הוא דאסירי דה"ל שבות גרידתא כלומר שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' מצעי דה"ל שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:
משילין פירות כו' - אלמא גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביו"ט:
הא ר' אליעזר - סיפא דקתני אין בין יו"ט לשבת דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יו"ט ואפי' בהפסד ממון ר"א היא שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון ורישא דקתני משילין ביו"ט מפני הפסד ממון ר' יהושע היא:
אותו ואת בנו - שאינן מותרין לשחוט שניהן היום:
דאפשר לאערומי - דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין דהרואה אומר הראשון שהעלה כחוש הוא והשני יפה הימנו:
אבל הכא לא אפשר לאערומי - דהכל יודעין שלא יניחם ואינו עושה אלא להציל ומזלזלין באיסור יו"ט:
אין מוציאין את הקטן וכו' - דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפילו גבי הפסד ממון ולב"ה דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מה"ת בטלטול נמי לא גזור רבנן:
אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא - תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט:
מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים - אין אדם יכול להוליכה ביו"ט אלא במקום שבעליה יכולין לילך ואם לא ערב יש לה אלפים לכל רוח העיר ואם ערב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:
ושאינן מיוחדין - לאחד מהן אלא לכולן:
הרי אלו כמקום שהולכין - למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן:
הרי הוא כרגלי השואל - שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה:
ביו"ט - ואם שאלו ביו"ט משחשכה:
הרי הוא כרגלי המשאיל - לפי שקנה שביתה אצל בעליו:
האשה ששאלה מחברתה תבלין - לקדרתה:
ומים ומלח לעיסתה הרי אלו - הקדרה והעיסה:
כרגלי שתיהן - אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:
שאין בהן ממש - אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמ' מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו ובמלח לא פליג דמוקמינן לה בגמ' במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת:
גמ' מתני' - דקתני המוסר בהמתו לרועה ביו"ט הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה
תוספות
[עריכה]
משום מקח וממכר. פרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה:
ורמינהו משילין פירות דרך ארובה וכו'. ותימה דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי לא פריך ליה ממשילין. וכו' וע"ק אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת כו' ה"מ דברים שהן דאורייתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ"מ קאמר שפיר בסמוך הא ב"ש דהכי מדמה דכיון דב"ש מחמירין גבי הוצאה שלא לצורך כך הם מחמירים גבי טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא דטלטול משום הוצאה הוא דאסור:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ה (עריכה)
כה א מיי' פ"ב מהל' יבום וחליצה הלכה ו', סמ"ג עשין צב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"א סעיף ד':
כו ב מיי' פ"ג מהל' יו"ט הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' תק"ו סעיף ג':
כז ג מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י':
כח ד מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ג':
כח (ד) מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ד':
כט ה טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ח':
כט (ה) מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י"א:
ל ו מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה כ', טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא:
ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים דלאו מצוה קעביד ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא אח גדול ממנו דאמרינן מצוה בגדול לייבם. וכולהו מאי טעמא לא גזרה שמא יכתוב:
ירושלמי תני ר' חייא דנין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין מאי טעמא משום דמחזי כמקח וממכר ולא מגביהין תרומות ומעשרות הני מילי דטבילי מאתמול אבל דטבילי ביו"ט כגון הלש עיסה לאפרושי מינה חלה וכיוצא בה מפרשינן ויהבינן ליה לכהן הני משום רשות אין משום מצוה לא כו' ופריק ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפילו שבות דמצוה אסור וכ"ש שבות דרשות תנא אין דנין ולא מקדשין ולא מגרשין ולא ממאנין ולא חולצין ולא מייבמין רשות לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכולן שעשו ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעים מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט:
אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והתנן משילין פירות כו' ופריק רב יוסף ולא קשיא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דמשילין ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון כו' ודחי אביי דלמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר גבי הבהמה שהיא בבור עושה לו פרנסה במקומה ואינו מעלה אותה משום דאפשר לה בפרנסה במקומה אבל גבי פירות שהן בגג אי אפשר שלא יפסידם אלא אם כן משילן הכי נמי דשרי אי נמי עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא דתנן אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ושרינן לאוקומה למתניתין אפי' לבית שמאי דטלטול בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן.
ובית הלל פליגי עלייהו:
ירושלמי אין בין יו"ט כו' והא סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש והא קתני משילין פירות ביו"ט כו' ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו' מהו להדליק נר של בטלה א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים:
ואלו הן משום מצוה: ואי קשיא לך מאי שנא מהא דאמרינן (שבת קנ, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות משום דחפצי שמים מותרין, יש לומר דהנהו שרו דהוו חפצי שמים טפי. ואם תאמר במקדיש מיהא מאי מצוה איכא למאן דאמר (נדרים ט, א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ויש לומר דהכא אפילו במעמיד ביד הגזברים ואחר כך מקדיש כדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא בעזרה ואחר כך מקדיש (שם ע"ב).
משום מקח וממכר: דאסור גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא דשמא יכתוב, ולאו גזירה לגזירה הוא דכולה חדא גזירה הוא דעשוי הוא לכך.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
דאמר מר מצוה בגדול ליבם: והקשה מורי נר"ו תינח יבום דמצוה בגדול ליבם אבל חליצה אליבא דר' יוחנן דאמר פרק החולץ דגדול וקטן ממנו שוין בו מאי איכא למימר הא מצוה קא עביד. ותירץ נר"ו דמה שכתוב בספרים ולא חולצין ולא מייבמין הא מצוה קא עביד לא קאי הדין פירכא ללא חולצין אלא ללא מייבמין לפי שאין חליצה עיקר המצוה שמצות יבום קודמת למצות חליצה. והיינו דפריק מצוה בגדול ליבם ולא פריק מצוה בגדול ליבם ולחלוץ.
לא מקדשין והא מצוה קא עביד: פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות. ונראה מדבריו דאפילו מי שאין לו אשה ובנים אסור לקדש ביום טוב משום שבות אף על גב דאיכא מצוה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כפשוטה ולא הביא מכל אלו התירוצין כלום. וכן דעת מורי נר"ו והביא ראיה מדאמרינן אבל משדכין על התינוקות ליארס כו' ולא אמרו מארסין ואף על גב דאיכא למיחש טפי לשמא יכתוב. אבל רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד ומותר לו לקדש וכן בכל הני דאקשינן. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות דבבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ולפי פירוש זה מותר לקדש ביום טוב או בשבת היכא שאין לו אשה ובנים והוא הדין לדון בדליכא דעדיף מיניה וליבם בדליכא גדול. ואלא מיהו כתב הרב ז"ל בתשובה שלא הורה כן אלא מתוך צורך גדול ואפילו ביום טוב שני גוערין וקונסין למי שעושה כן. וכן פירש הריטב"א ז"ל.
וגרסינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו. כלומר ולא קנסו חכמים מעשיהם. וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני שום קנין ממקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה. וא"ת והיאך מותר מן הדין והא אמרינן דאין מקדישין ואין מעריכין אף על גב דאיכא מצוה. וי"ל דהתם שאני משום דדמו טפי למקח וממכר. ועוד דהנך הוו טפי חפצי שמים.
הני משום רשות איכא משום שבות ליכא: פירוש והא כולהו משום גזרה אסרום רבנן ותנא דמתניתין נמי אית ליה הכי.
ורמנהי משילין פירות דרך ארובה ביום טוב: ואם תאמר ואמאי לא מקשי ליה ממתניתין דקתני בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' ובית הלל מתירין דאלמא אשכחן הוצאה דאסורה בשבת ומותרת ביום טוב. וי"ל דמאיסורא דאורייתא לא ניחא ליה לאקשויי דכיון דשרינן איסורא דאורייתא משום אוכל נפש מחמרינן בשבת טפי מיום טוב. ומתניתין דקתני אין בין יום טוב לשבת איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה. והיינו דלא מקשינן עלה בגמרא אלא משבותין. אבל לא נראה כן מהירושלמי.
הרי היא כרגלי הלוקח: פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.
אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה: וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר' דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי"ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה