טור אורח חיים תקו
<< | טור · אורח חיים · סימן תקו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש, אלא יפחות או יוסיף מעט על המדה.
ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק במדידה שלא יפחת משיעור חלה ושלא יוסיף משום חשש חימוץ.
ורב אלפס אוסר וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
ואין מרקדין הקמח בתחילה ביום טוב אפילו על ידי שינוי.
אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף בלא שינוי.
לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה, צריך שינוי קצת כגון על גבי שולחן, אבל אין צריך שינוי גדול לרקד אחורי הנפה.
הלש עיסה ביום טוב, יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן.
וכן מתנות כהונה, יכול להוליכם לכהן אפילו הורמו מאמש.
ועיסה שנילושה מערב יום טוב -
בארץ ישראל - לכולי עלמא אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב.
אבל בחוצה לארץ - דקיימא לן 'אוכל והולך ואחר כך מפריש' רק שישייר ממנה מעט יותר מן החלה, פסק רבינו חננאל שיכול להפריש.
ורי"ף וכן רש"י פסקו שאין להפריש.
ורבינו חיים כתב בשם רש"י דאפילו מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות.
וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפריש, אלא אוכל ומשייר.
וכשיפריש החלה ביום טוב, לא ישרפנה מיד אלא יניחנה עד הלילה.
וביום טוב של פסח שאסור להניחה משום חימוץ, כתבתי בהלכות פסח מה יעשה בה.
מותר לעשות פת עבה ביום טוב - פירוש פיתין גדולים, ולא חיישינן שמתוך כך יבוא לאפות יותר ממה שצריך.
היה לו קמח או עיסה בשותפות עם העו"ג, אסור לאפות ביום טוב.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין מודדין קמח בי"ט כדי ללוש וכו' בפ' אין צדין (כט.) א"ר ירמיה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי כיון דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועי' ופירש"י הבא לשאול הלכה למעשה מורין לו אסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר אבל אין מורין כן וכתב הרא"ש ולפ"ז מצינו לפרושי דרב דשרי לאו הלכה למעשה קאמר ולא פליגי ויותר נראה דרב ושמואל בהלכה למעשה פליגי והלכה כרב באיסורי וכ"פ בה"ג בשם ישיבת סוריא אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו לאיסורא כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צורך קדירה הוא דנימא שלא יפגום טעמא או שלא יקדיח התבשיל וכ"פ הרי"ף והרמב"ם בפ"ד ובעל העיטור וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול אלא או פוחתות או מוסיפות ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנין א' מכ"ד חלה וטעם זה לא שייך האידנא ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון גם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה למתירין עכ"ל והר"ן כ' ופסק הרי"ף כשמואל דלמעשה אסור ומיהו מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד אפי' למעשה דלא גרע מתבלין לנחתום וה"ה כ' בפ"ד דלהרי"ף והרמב"ם איסור גמור הוא למדוד קמח ביו"ט ומימחא נמי מחינן בידא דמאן דעביד הכי ושכן נראה עיקר והמרדכי כתב בשם אבי"ה מנהג כשר למדוד מע"פ לצורך ליל שני של פסח כשאופין מצות ואף על גב דהלכה כרב בהא קי"ל כשמואל דהלכה למעשה קאמר וראב"ן פסק כרב עכ"ל והגה"מ כ' בפ"ד עתה שאין מפרישין חלה כ"א משהו אסור למדוד בי"ט ובליל י"ט שצריך לעשות ג' שלשה מצות של מצוה וצריך לעשות שיעור חלה לא ימדוד אותם אלא ילוש אותם בשני פעמים ובכל פעם ישים יותר מן חצי מדה וכן כתבו התוס' בסוף פרק אין צדין דעכשיו שאין מפרישין חלה כ"א משהו אסור למדוד ביו"ט ובפסח נמי יש ליזהר מלמדוד בי"ט למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במדה שעשוי למדוד בחול בצמצום שלא יפחות או יוסיף אם המדה קטנה:
ומ"ש רבינו והרי"ף אוסר וכן הרמב"ם איני יודע לו טעם דאי אמדידת קמח בפסח קאי לא מצאתי להם שאסרו בפסח בהדיא ואי משום דאסרו בי"ט סתם ולא כתבו דבפסח שרי זו אינה ראיה שהם תפסו לשון הגמרא ולדעת המפרשים על ל' הגמרא דהיינו בשאר יום טוב אבל בפסח שרי גם על דבריהם יפרשו כן ואי קאי אמדידת קמח בשאר י"ט לא הו"ל לכתוב ורי"ף אוסר וכן הרמב"ם דמשמע שקודם לכן כתב דמותר אבל מאחר שקודם לכן כתב דאין מודדין כך הוה ליה לכתוב וכן דעת הרי"ף והרמב"ם וצ"ל דבשיטת הרא"ש כתב כן שהוא כתב דבפסח אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה למתירין משמע דלדברי הפוסקים דאסור כדשמואל בפסח נמי אסור שהרי אפילו בימיהם שהיו נותנין אחד מכ"ד חלה אסר שמואל ולהרא"ש לא עדיף פסח מנטילת חלה בעין יפה בימיהם וכיון שהרי"ף והרמב"ם פסקו כשמואל דאסר ממילא משמע דאפי' בפסח אסור למדוד לדידהו הכי נקטינן:
ואין מרקדין קמח בתחלה בי"ט אפילו ע"י שינוי כ"כ הרא"ש בפרק אין צדין והר"ן כתב שם גרסינן בגמרא פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא ולפי גירסא זו נראה שאפי' ריקוד מותר בשינוי וכך העידו בתוספות על רבינו שמואל שהיה מתיר לרקוד בשינוי אבל רש"י גורס כמה מהולתא הדרן בנהרדעא כלומר חוזרות בעיר כדי לשנות אבל ריקוד לעולם אסור עכ"ל וכן דייק ה"ה מדברי הרמב"ם בפ"ג שהרקדה בתחלה אסורה וכן העלה הרשב"א ואפי' בשינוי אסור ע"כ והתוס' כתבו דיש לסמוך על רשב"ם להתיר לשפחה עו"ג תחלת הרקדה ע"י שינוי אבל אנו לעצמנו אין לסמוך ע"כ:
ומ"ש אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם וכו' וכן מ"ש לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית וכו' שם ת"ר אין שונין קמח בי"ט משום ר' פפוס ור' יהודה בן בתירא אמרו שונים ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבא דמהולתא אמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא דביתהו דרב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא: ופי' רש"י אגבא דמהולתא. באחורי הנפה כדי לשנות: ריפתא מעליא. אין את צריכה לשנות דשונין קמח בי"ט: אגבא דפתורא. אחורי השולחן שיש לו תוך והיא היתה שונה הקמח על אחוריו משום שינוי. והתוס' כתבו אגבא דפתורא פ"ה אחורי השלחן כמו אגבא דמהולתא ואפשר ע"ג השולחן ממש וחשיב שינוי לפי שדרך לרקד בעריבה וכתב הר"ן דטעמא דאין שונין פירש"י משום דאפשר מאתמול פי' לפירושו ומיתסר מדרבנן דאילו מדאורייתא לא מפלגינן באוכל נפש עצמו בין אפשר בין לא אפשר ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין דהא לא אפשר מאתמול דבי"ט נפל ואחרים פי' דמש"ה אסר ת"ק שאע"פ שרוב בני אדם אין שונין אלא ליומן אפ"ה אסור דמיחלף במרקד שהיא מלאכה שנעשית לזמן מרובה וקי"ל כת"ק דאין שונין מיהו בשינוי שרי כדמוכח עובדא דדביתהו דרב אשי ואפשר דמדינא בלא שינוי שרי כדמוכח עובדא דדביתהו דרב יוסף דהוה נהלה קמחא אגבא דמהולתא ואמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך כלומר ואינך צריכה לשנות ואפשר שלכך הביאה הרי"ף בהלכות ודביתהו דרב אשי הות מחמרא אנפשה עכ"ל. והרא"ש כתב מה שהביא הרי"ף הני תרי עובדי אע"ג דלכאורה משמע דפליגי אהדדי רב יוסף לא בעי שינוי ורב אשי בעי שינוי ומסתמא הלכה כרב אשי ולא הו"ל להביא עובדא דרב יוסף אומר אני דס"ל דל"פ אהדדי דשינוי דאגב מהולתא לא בעי לפי שאינו נרקד יפה והיינו דאמר לה רב יוסף ריפתא מעליא בעינא ואגב מהולתא אין הפת יפה אבל שינוי דאפתורא בעי ודלא כהרמב"ם שדימה שניהם יחד שכתב ואם שינה מותר כגון שריקד מאחורי הנפה או שנרקד ע"ג השולחן עכ"ל ודברי רבינו כדעת הרא"ש ונראה דבריהם שהם תופסים עיקר מה שפי' התוס' באגבא דפתורא שהוא ע"ג השולחן ממש וה"ה כתב בפ"ג דמהא דאמר רב יוסף לדביתהו יש פוסקים כר' פפוס ור' יהודה ששונין בלא שינוי וזה דעת ההשגות וגם הרשב"א ובעל העיטור הסכימו ששונין בלא שינוי ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש הסכימו דבעי שינוי הכי נקטינן ומיהו בשינוי דע"ג השלחן סגי וא"צ שינוי דאחורי נפה: גרסינן בגמרא שם תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו א"ל כ"ש דאסור דהו"ל כבורר ופי' רש"י כ"ש דאסור. דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין. וכתב ה"ה בפ"ג שלזה נתכוין הראב"ד שכתב אם נפל בו צרור או קיסם אסור ואם שנה מותר ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יוכל לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' שמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו שלא כתב איסור הנטילה ביד עכ"ל אבל הכלבו כתב בשם הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור או קיסם אבל אם נפל בו צרור או קיסם אין שונין לרקדו משום דמחזי כבורר ואם שנה מותר עכ"ל והרי"ף והרא"ש לא כתבו הא דרבינא ויש לתמוה עליהם ועל הרמב"ם למה לא פסקו כן דהא רבינא דבתרא הוא קאמר לה וליכא אמורא דפליג עליה ואפשר שהם סוברים דרבינא כלפי מה שרצה ההוא דקתני קמיה להחמיר בשונים קמח מבנטילת צרור א"ל דאת"ל דאסור לשנות קמח כ"ש דאסור ליטול צרור דהוה משמע ליה דהא דקתני אין שונין קמח אין שונין כלל קאמר ואפילו ע"י שינוי אבל לדידן דקי"ל דשונין ע"י שינוי מיהא מודה רבינא דלא עדיף נטילת צרור משונין קמח או אפ"ל דודאי אסור ליטול צרור או קיסם ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר :
הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה וכו' בפ' משילין (לו:) תנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובגמרא (דף לז.) ה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפריש ויהבינא לכהן ובפ"ק דביצה (יב:) תנן בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן בי"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' יוסי דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרו ב"ה להוליך וחלה ומתנות דשרו לכ"ע להוליך בהורמו מאמש נמי שרו להוליך דהא במתניתין נמי שרו ב"ה אפי' בהורמו מאמש וכי אמרי' בברייתא דר"י אומר שלא נחלקו במתנות שמוליכין משמע דבגוונא דמתניתין דשרו ב"ה אפי' בהורמו מאמש אמרו דכ"ע מודו ביה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד שאפילו תרומת מעשר שהפרישן מאמש מותר להוליכן לכהן בי"ט ואצ"ל חלה ומתנות וכ"נ שהוא דעת הפוסקים ומשמע מדברי כולם שאין חילוק בין חלה למתנות ולפי זה צריך לפרש שמ"ש רבינו אפילו הורמו מאמש קאי בין לחלה בין למתנות ואע"פ שלא הזכיר מבעוד יום אצל חלה שהורמה מדין מתנות הוא נלמד אבל מצאתי לגאון מהרי"א ז"ל שכתב שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלן ועוד דכמפורשות ועומדות הן וניכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש להו השתא לאו מידי קא עביד משא"כ בעיסה עכ"ל ולפ"ז מתפרש ל' רבינו כפשוטו דלא קאמר אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל חלה דוקא בהורמה היום הוא שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי אלא דאפי' הורמה מאמש נמי מותר כמו שהוכחתי לכך צ"ל ע"כ דאפי' הורמו מאמש שכ"ר קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל:
ועיסה שנילושה מעי"ט בא"י לכ"ע אסור להפריש ממנה חלה בי"ט וכו'. בפ"ק דביצה (ט.) אמר רבא גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלתה בי"ט אבוה דשמואל אמר אין מפריש ממנה חלתה בי"ט ופירש"י דלרבא אע"ג דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפרישה מעי"ט אפ"ה מפריש שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה ואבוה דשמואל סבר שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה בי"ט אבל זו הו"ל להפריש מעי"ט כתרומת דגן ופירות ופסק הרי"ף כאבוה דשמואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ג אבל הרא"ש כתב דטעמא דרבא כיון דקי"ל תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש לא מיחזי כמתקנו כיון דיכול לאכול בלא הפרשה ואפ"ה אסר אבוה דשמואל כדמפרש טעמא בגמרא ופסק הרי"ף כאבוה דשמואל מדאמרינן בפרק משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ואפי' ליתנם לכהן בו ביום וה"מ דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה שנילושה בי"ט מפרישין ממנה חלה ויהבינה לכהן ולמאי דפרישית טעמיה דרבא אין מכאן ראיה דרבא דוקא בח"ל קאמר אבל בא"י שצריך להפריש קודם אכילה אסור וההיא דפרק משילין אמתני' קאי דאיירי בא"י ור"ח פסק כרבא דהוא בתרא ויש ספרים דגרסי רב וכן מסתבר מדאקדמיה לאבוה דשמואל וגם ה"ר ברוך בעל התרומות פסק לקולא עכ"ל והר"ן כתב בשם הרז"ה כדברי הרא"ש דההיא דפרק משילין בחלת א"י שהיא טובלת מש"ה כי טבילא מאתמול אסור להפרישה דהוי מתקן אבל הכא בחלת ח"ל עסקינן שאינה טובלת וכדאמרינן בגמרא חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש והרמב"ן סמך אדברי הרי"ף דכיון דרבא אמר סתמא גלגל עיסה מעי"ט משמע דאפי' בחלת הארץ קאמר עכ"ל ומתוך מ"ש תלמודא שזהו שכתב רבינו דלכ"ע בחלת א"י אסור להפריש הוא מפני שהוא סובר דר"ת וה"ר ברוך שפסקו כרבא הם סוברים כפי' הרא"ש דע"כ לא שרי רבא אלא בחלת ח"ל דאילו חלת א"י אסור כדאיתא בפרק משילין ומיהו אין זה מוכרח שהרי אפשר שהם מפרשים דאפי' בחלת הארץ שרי רבא וכדפי' הרמב"ן וההיא דפרק משילין יסברו שאינה גירסא נכונה משום דליתא ברוב ספרים וכמ"ש הר"ן שי"א כן. והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם בפ"ג אנו מחלקים בין חלת הארץ לחלת ח"ל דעיסת ח"ל כיון דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אין זה משום מתקן טבלים בי"ט והלכה כרבא דהוא בתרא ע"כ וזה כמ"ש רבינו לדעת ר"ח וה"ה כתב שהרשב"א הכריע כדברי הרי"ף והרמב"ם מיהו כתב שלא אמרו אינו מפריש בי"ט אלא בשנגמר גלגול העיסה והלישה לגמרי מעי"ט אבל אם גמר הלישה היה בי"ט מפריש ממנה בי"ט בזמן הזה שכל העיסה טמאה מחמת טומאת מת והאריך בזה עכ"ל וכ"כ הגה"מ וז"ל ודוקא לשה מעי"ט אז אין מפרישין ממנה חלה בי"ט אבל עיסה שלא עירב רק מים וקמח מעי"ט שעדיין לא נתחייב בחלה עד גמר הלישה בי"ט מפריש חלה מסה"ג עכ"ל. והתוס' כתבו נראה דהלכה כרבא דהוא בתראה ודוקא גלגל שלא נגמרה לישתה לגמרי דאי נגמרה לגמרי אפי' רבא מודה דאין מפרישין אותה בי"ט והכי איתא בירושלמי:
ורבינו חיים כתב בשם רש"י דאפי' מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין ?מגגיהין תרומות ומעשרות כ"כ הרא"ש בפ"ק דביצה וכיון דאיכא פלוגתא ברבוותא טוב שלא להפריש אלא אוכל ומשייר כלומר כיון דפליגי ר"ח והרי"ף דלמר יכול להפרישו ולמר אינו יכול להפרישו טוב שלא להפריש אלא אוכל ומשייר ואע"ג דלר' חיים בשם רש"י לאכול ולשייר נמי אסור לא חשש רבינו לאותה סברא דחומרא גדולה היא ואפשר דתיקון זה שכתב רבינו מהני גם לפי מ"ש רבינו חיים בשם רש"י דאוכל ומשייר שכתב רבינו לאו כגוונא דאוכל ומשייר שכתב ר"ח בשם רש"י דההוא אוכל ומשייר היינו לומר שאוכל כל הפת ומשייר בו כדי חלה בלבד או מעט יותר דהו"ל כמפריש ממש ואוכל ומשייר שכתב רבינו היינו שמשייר הרבה יותר מכדי חלה דתו לא הוי כמפריש חלה בי"ט שהרי במוצאי יו"ט מפריש חלה מתוך פת מרובה והכי דייק ל' רבינו דגבי רבינו חיים בשם רש"י כתב ומשייר החלה וגבי תקנתא לאפוקי מפלוגתא דרבוותא לא כתב אלא אוכל ומשייר ולא הזכיר החלה אלמא דמשייר יותר משיעור חלה קאמר:
וכשפירש החלה בי"ט כלומר בין מעיסה שנילושה בי"ט בין מעיסה שנילושה מעי"ט למ"ד שיכול להפריש לא ישרפנה מיד מפני שאסור לשרוף קדשים בי"ט וזה פשוט. ולענין אם מותר לאפותה בי"ט וכן אם מותר לטלטל נתבאר בסי' תנ"ז: כתב המרדכי בפ"ק דביצה גלגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט והכי קיי"ל וה"ה שאין לאפותה בי"ט כיון שאין יכול לאכלה מיהו ודאי אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש ממנה חלה מצי לאכלה בי"ט בלבד שיניח מעט כדי חלה כשמואל דאמר תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל ויש לתמוה על מ"ש דגלגל עיסה מעי"ט אין לאפותה בי"ט לפי שאינו יכול לאכלה ואמאי אינו יכול לאכלה הרי תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ שפיר יכול לאפותה שהרי ראויה לאכלה בי"ט ובלבד שישייר ממנה וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט: כתב הגה"מ פ"ג דדוקא כשנילושה עיסה כולה ביחד התם אמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש אבל מצות שלנו שכל אחת נילושה לבדו סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולן וכ"נ מדברי התוספות והרא"ש בפ"ק דביצה וכתב עוד שם בשם סה"ק אם שכח ולא הפריש חלה במצות שכל אחת לישתה לבדה צריך לשייר מכל אחת ואחת ומצרפם בכלי לאחר י"ט ומפריש מאחת על כולן ועל מה שנאכל ומיהו נראה שטוב ונכון שיפריש מכל אחד ואחד דלא מהני צירוף סל למה שנאכל כבר ע"כ והתוס' כתב בפ"ק דביצה דמצות בע"פ אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחד ואחד מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפ"ע ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מן כולן אחת ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם ויפריש מכל האחרות אגב אותה מפני שחיובה בא עכשיו עכ"ל :
מותר לעשות פת עבה בי"ט וכו' בסוף פ"ב דביצה (כב.) ת"ר בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה בי"ט וב"ה מתירין ומפרש בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ופי' התוספת דפת מרובה היינו פיתים גדולים ולפי שאין בו טורח כ"כ חיישי ב"ש שמא יעשה יותר מכדי צרכו והכי משמע בירושלמי דקאמר מתוך שאתה מייגעו מימנע ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריכת כל אחת וא' וב"ה לא חיישי להכי ובפרק כל שעה פירש"י פת מרובה הרבה חררין ביחד ובחררין דקין קאמר ומשום דטרח טרחא דלא צריך ע"כ ולב"ה הכל מותר: כתב סמ"ק אם יש לאדם הרבה פת נקייה אין אופין פת אחרת אבל יש לו פת הדראה הרבה יכול לאפות פת נקייה וכ"כ הר"ן בפרק כל כתבי בשם התוספות ולמדה מדתניא התם לענין הצלה מפני הדליקה הציל פת נקייה אין מציל פת הדראה הציל פת הדראה מציל פת נקייה מיהו כתב שהרשב"א חולק בדבר דלא דמי דהתם גבי הצלה אסרו אפי' דברים המותרין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל בי"ט אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע ע"כ והרא"ש כתב שם וז"ל הציל פת נקייה אין מציל פת הדראה וכו' וכן נמי בי"ט של פסח אם יש לו מצות נקיות מספיקות לאותו היום אין לאפות אח"כ פת הדראה ויראה אם יש לו בני בית ורגיל להאכילן פת הדראה שמותר עכ"ל:
היה לו קמח או עיסה בשותפות עם עו"ג אסור לאפות בי"ט מימרא דרב חסדא בפ"ב דביצה (כא.) וטעמא משום דאפשר למיפלגא בלישה וכתב הר"ן איכא מ"ד אפי' בתנור א' לא שרי לאפותה מטעמא דרשב"א דאמר שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא דלא שרי מהאי טעמא אלא בשלו אבל לרבות בשל עו"ג לא ואיכא מ"ד דשרי ורב חסדא לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור ע"כ: כתב המרדכי בפ"ק דביצה דאשה שעושה שאור לעיסה בי"ט נראה דאסור וטעמו מפני שהיה אפשר לעשותו מבע"י שכ"כ יפה הפת שנעשה שאור שלו מבע"י כמו כשנעשה ביומו ע"כ ומ"מ נראה דע"י שינוי מותר: כתב הגאון מהרי"א ז"ל בשם הרשב"א דמתנות אפילו שנשחטו מאמש יכול להפרישן היום לד"ה כיון דלא טבלן ועוד דכמפורשות ועומדות הן וניכרים הם קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש להו השתא לאו מידי עביד:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אין מודדין קמח וכו' ס"פ אין צדין פליגי בה רב מתיר למדוד כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אוסר וכתב הרא"ש יש פוסקין כרב דהלכה כרב באיסורי ויש פוסקין כשמואל כיון דאפשר מאתמול וכן פסק הרי"ף והרמב"ם וב"ה וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בחול אלא או פוחתות או מוסיפות ואף למתירין דוקא בימיהם שהיו נותנין אחד מכ"ד בחלה וטעם זה לא שייך האידנא ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנטילת החלה בעין יפה למתירין עכ"ל משמע דלאוסרין אף בפסח אסור וכך הם דברי רבינו שכתב מתחלה לדברי הכל אין מודדין קמח בי"ט כדי ללוש וכו' כלומר האידנא דאין המדידה משום נטילת חלה בעין יפה אלא כדי ללוש בלחוד אסור למדוד לד"ה ונראה דאף בכלי המיוחד למדה שרי אם יפחות או יוסיף וז"ש הרא"ש שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול לא על הכלי שמודדין בו קאמר אלא על כמות המדה קאמר ולכן שינה רבינו לשון הרא"ש וכתב אין מודדין וכו' אלא יפחות או יוסיף מעט על המדה אח"כ כתב ויש מתירין בפסח וכו' פי' אותם שפוסקין כרב שמותר כדי ליטול חלה בעין יפה בפסח נמי מותר דצריך לדקדק וכו':
- ורב אלפס אוסר וכו' פי' אף בפסח אוסר ואע"פ שלא כ"כ בפירוש מ"מ מאחר שפוסקין כשמואל שאסור אע"פ שמודד לצורך מצוה כדי למדוד בעין יפה ה"ה דבפסח דלצורך מצוה היא נמי אסור למדוד לדידהו לדברי הרא"ש וכ"כ במרדכי בשם אבי עזרי דכיון דקי"ל הלכה למעשה כשמואל דאוסר צריך למדוד בע"פ לצורך ליל פסח ובתוספות החמירו יותר דאף לפוסקים כרב אפ"ה יש ליזהר אף בפסח שלא למדוד בצמצום אלא יפחות וכו' וה"ט דדילמא דוקא כדי למדוד בעין יפה התירו אבל היכא דלא שייך האי טעמא רב נמי מודה דאסור למדוד והר"ן כתב בהיפך דאפי' להרי"ף דפוסק כשמואל דאסור מודה דלצורך פסח שרי דלא גרע מתבלין לנחתום וכיון דאיכא פלוגתא דרבואתא נקטינן לחומרא:
- ואין מרקדין הקמח וכו' שם ת"ר אין שונין קמח בי"ט משום רבי פפייס ור"י בן בתירא אמרו שונין ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין דביתהו דרב יוסף הות נהלא קימתא אגבא דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא דביתהו דרב אשי הות נהלא קימחא אגבא דפתורא א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא מרא דעובדא הוי ואי לא דחזאי בבי נשא לא הוה עבדא וכתב הרא"ש וכל הני עובדא אשונין דברייתא קאי אבל תחלת הרקדה אפילו ע"י שינוי אסור ומה שהביא הרי"ף הני תרי עובדי אף ע"ג דלכאורה משמע דפליגי אהדדי אומר אני דלא פליגי דשינוי דאגב מהולתא לא בעיא לפי שאינו נרקד יפה והיינו דקאמר רב יוסף חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא ואגב דמהולתא אין הפת יפה אבל שינוי דאפתורא בעינן ודלא כהרמב"ם שדימה שניהם יחד שכתב אם שינה מותר כגון שרקד מאחורי הנפה או שנרקד ע"ג השלחן עכ"ל הרא"ש ומשמע דהרא"ש פוסק כמ"ד שונין כדדרש רבא בר רב הונא אלא דבעי שינוי אגבא דפתורא ושונין דקאמר ר' פפייס ור"י ב"ב היינו ע"י שינוי דוקא. וכך הם דברי רבי' אלא דאיכא לתמוה דמתיר בנפל בו צרור בלא שינוי והא ודאי משמע דהאי ושוין בנפל בו צרור איירי נמי ע"י שינוי דומיא דפלוגתייהו בלא נפל בו צרור דבכל דוכתא דקאמר לא נחלקו בהא מיירי דומיא דנחלקו וכדמוכח בסוגיא דדיכת תבלין בפ"ק דביצה והכי משמע מדאיתא התם תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל בו צרור או קיסם בורר בידו פי' אין שונין אפי' נפל בו צרור אלא בורר בידו הצרור וא"ל רבינא כ"ש דאסור דהו"ל כבורר וכיון דאין היתר בנפל בו צרור לא בשונין ולא ביד א"כ בע"כ צ"ל הא דקתני ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין אין זה אלא ע"י שינוי דוקא וצ"ל דס"ל לרבינו דהכי קא"ל רבינא לדידך דאסור להיות שונין כ"ש דאסור לברור ביד אבל לדידי מותר כדקתני ושוין וכו' אבל נטילה ביד ודאי אסור וכששונין לא בעי שינוי בין בנפל בו צרור ובין לא נפל בו צרור והאי לא נחלקו הוי דומיא דנחלקו דלא בעי' שינוי והלכה כרבי פפייס ור"י ב"ב דשונין אלא דמ"מ מדחזינן לרב אשי דאמר הא דידן ברתיה דרמי בר חמא מרא דעובדא וכו' אנן נמי מחמרי' דבעי שינוי זוטא דע"ג השלחן אם אינו מרקדו משום דנפל בו צרור אלא כדי שיהא פת נאה כעובדא דר"א והבו דלא לוסיף עליה להחמיר דבעי שינוי אף בנפל בו צרור דהא מדינא לא בעי' שינוי כלל ועוד דבשונין כדי ליפותו מרקד בכברה אחרת ואין הכל יוצא ודמיא לתחלת הרקדה פשיטא דבעי שינוי אבל במרקד לפי שנפל בו צרור מרקד בכברה הראשונה והכל יוצא הילכך לא בעי שינוי והכי משמע מפירש"י למעיין בו זאת היא דעת רבינו וכן פסק הרמב"ם בפ"ג דבנפל בו צרור לא בעי שינוי ומדברי הסמ"ג יראה שתופס שיטה אחרת והוא דפלוגתייהו בשונין ואין שונין היינו במרקד פעם שנייה פן נפל בו צרור ולת"ק אין שונין מספק ושוין בנפל בו צרור בודאי דשונין ורב אשי החמיר בספק דבעי שינוי אע"פ דמדינא לא בעי שינוי אבל בודאי נפל בו צרור לא בעי שינוי ועובדא דרב יוסף דלא הוצרך שינוי איירי בודאי נפל בו צרור ורבינא דאמר לתנא דתני קמיה בורר ביד כ"ש דאסור היינו לומר דלדידך כ"ש דאסור כדפי' לדעת רבינו גם דברי הרמב"ם אפשר לפרשן כדעת הסמ"ג ע"ש ומשמע לפי זה דאם מרקדו שנית בכברה אחרת כדי שיהא הפת נאה דהיינו שמוציא הקמח וקולטת את הסולת אסור אפי' ע"י שינוי שזה הוי כתחלת הרקדה דאסורה דהו"ל תקון גמור ומלאכה דאורייתא לא התירו קודם לישה אף ע"י שינוי דכך לי תחלת הרקדה שמוציא את הסובין וכך לי הרקדה שנייה שמוציא את הקמח וכל שונין דקאמר בתלמודא היינו שמרקד פעם שנייה באותה כברה עצמה שהכל יוצא. וז"ל הראב"ד בהשגותיו הלכה כר"י ב"ב ורבי פפייאס שאמרו שונין ואם נפל בו צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל וכונתו דבנפל בו צרור אין שונין כדמוכח מדברי רבינא ואם שינה מותר דע"י שינוי ודאי שרי כדמוכח מדתניא ושוין וכו' אבל בלא נפל בו צרור אף שינוי לא צריך ופלוגתייהו בלא נפל בו צרור דלת"ק אין שונין אפי' ע"י שינוי ולר"י ב"ב ורבי פפייס שונין אף בלא שינוי ושוין בנפל בו צרור דשונין וע"י שינוי ופסק כר"י ב"ב וכר' פפייס דבלא נפל בו צרור לא בעי שינוי וס"ל דרב יוסף לא הצריך שינוי כל עיקר וחולק ארב אשי דמצריך שינוי א"נ רב אשי חומרא בעלמא קא עביד ולא מדינא אבל בנפל בו צרור אינו מותר בלא שינוי לדברי הכל וכך מפורש בכלבו שזו היא דעת הראב"ד ולא כמו שהבינם הרב המגיד ולענין הלכה יש להחמיר אף בנפל בו צרור בודאי דצריך שינוי כהראב"ד וכן פסק בשלטי הגבורים בשם ר' ישעיה אחרון ז"ל וכן בספק אם נפל בו צרור בעי שינוי כדעת רוב הגאונים וכל זה במרקד פעם שנייה באותה כברה אבל בכברה אחרת כדי שיהא הפת נאה אפי' על ידי שינוי אסור ודלא כמשמעות פי' רש"י והרא"ש ורבינו שאף זה מותר ע"י שינוי ואסור לברור הצרור ביד דמחזי כבורר כדאמר רבינא ודלא כמ"ש ה"ה המגיד בשם הרשב"א והרמב"ם להקל בזה וכל זה במרקד פעם שנייה אבל תחלת הרקדה אסור אף ע"י שינוי והתוס' כתבו דמותר אף תחלת הרקדה ועל ידי שינוי עוד כתבו דע"ג השלחן הוי שינוי לפי שדרך לרקד בעריבה דלא כפי' רש"י דדוקא באחורי השלחן וכן נראה ממ"ש הרא"ש ורבי' מדלא כתב אחורי השלחן כפי' רש"י אלמא דס"ל כמ"ש התוס' ובש"ע לא פסק כן ולפעד"נ עיקר כדאמרן:
- הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה הכי איתא במקצת נוסחאות בפרק משילין ובפ"ק דביצה נמי מוכח דלכ"ע בגלגל עיסה בי"ט דמפריש ממנה חלתה בי"ט כיון שהחיוב בא עכשיו:
- ומ"ש ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה כלומר ל"מ בחלה דנילושה ביום טוב ומפרישה בי"ט דמוליכה לכהן בי"ט אלא אפילו מתנות כשנשחטה מעי"ט מפרישן היום ומוליכן לכהן ביו"ט דאין בו משום מתקן דכמפורשות ועומדות הן וניכרות הם קודם הפרשה כלאחר הפרשה וכי מפריש להו השתא לאו מידי עבד משא"כ בחלה דדוקא בהורמו מאמש יכול להוליכן ביו"ט וא"כ מ"ש רבינו אפילו הורמו מאמש לא כתב אלא משום חלה דאין יכול להוליכה בי"ט אא"כ הורמה מאמש אבל בלש עיסה מערב י"ט אסור להפריש חלתה בי"ט בא"י לד"ה ואם הפריש אסור להוליכה לכהן וכן כתב הרב מהר"י אבוהב בשם הרשב"א ז"ל והוא דבר ברור לפע"ד דלא כב"י שהשיב על דבריו:
- ומ"ש ועיסה שנילושה מעי"ט וכולי. פלוגתא דאבוה דשמואל ורבה בפ"ק דביצה ופסק הרי"ף כאבוה דשמואל דאסר ור"ח פסק כרבה דמתיר וכתב הרא"ש דטעמא דרבה כיון דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש לא מיחזי כמתקנו ואפ"ה אסר אבוה דשמואל כיון דאם קרא עליה שם אסור לזרים אלמא שם תרומה עליה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אבל בא"י הוה כמתקן כיון דאסור לאכול בלא הפרשה:
- ומ"ש בשם רבינו חיים כ"כ הרא"ש לשם ורצונו לומר דאם משייר כדי שיעור חלה לבד שהוא כזית דשרי בחול לדעת רש"י אבל בי"ט אסור דהוה ליה בכלל אין מגביהין וכו' דכיון דלא השאיר אלא שיעור חלה נקרא עליו שם חלה והו"ל כאילו תיקן העיסה בי"ט אבל לדעת התוס' והרא"ש דחולקים אפירש"י אלא צריך לשייר יותר מכדי שיעור חלה מדכתיב ראשית שיהיו שיריה נכרים וכמו שסתם רבינו דבריו בכאן שכתב רק שישאר ממנה מעט יותר מן החלה לפ"ז ודאי דאף בי"ט אין כאן משום אין מגביהין וכו' מאחר שזה הנשאר לא נקרא עליו שם חלה עד שיפריש מזה הנשאר וז"ש רבינו וכיון דאיכא פלוגתא וכו' עד אלא אוכל ומשייר כלומר דמשייר בענין שכתבתי בסמוך שישייר ממנה מעט יותר כמ"ש התוס' והרא"ש וכמ"ש בי"ד ריש סי' שכ"ג וע"ל בסימן תנ"ז: כתבו התוס' והגהות אשיר"י בשם הירושלמי דאף רבה לא התיר אלא בעיסה שלא נגמרה לישתה לגמרי מעי"ט דאי נגמרה לגמרי מודה דאין מפרישין בי"ט וכ"כ במרדכי הארוך אבל ה' המגיד בשם הרשב"א כתב בהיפך דאף אבוה דשמואל לא פליג אלא בשנגמרה הלישה לגמרי מעי"ט אבל אם גמר הלישה בי"ט מפריש ממנה בי"ט בזמן הזה וכו' ונראה דאזלינן לחומרא:
- וכשפירש החלה בי"ט וכו' בס"פ א"צ תנן ועל החלה שנטמאת וא"ל לא יזיזנה ממקומה משום דאינה ראויה לכהן באכילה ואפי' בהסקה אינה ראויה דאין מבערין קדשים בי"ט וכתבו התוס' דלכלבו נמי לא דמצותה בשרפה דוקא גזירה תרומה אטו קדשים עוד כתב הסמ"ג דא"א לאפותה שאין אופין ומבשלין בי"ט אלא לאכול וזו לשרפה עומדת כ' המרדכי בפ"ק דביצה שאם גלגל עיסה מעי"ט ולא הפריש ממנה חלה דאין להפריש ממנה חלה בי"ט וה"ה דאין לאפותה בי"ט כיון שאין יכול לאוכלה וכתב ב"י דאיכא לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל ולא קשה כלל דה"ק כיון שאין יכול לאוכלה עכשיו קודם אפייה א"כ אסור לאפותה לפי שיש בעיסה חלק ממנה דטרח באפייתה שלא לצורך דהיינו מה שהוא כדי חלתה מידי דהוה עיסה חציה של עו"ג וחציה של ישראל דאסור לאפותה משום דאפשר למיפלגא בלישה וה"נ אפשר למיפלגא אלא איסורא דאין מגביהין וכו' רביע עלה דאסור להפרישה בי"ט הלכך אסור לאפות כל העיסה בשביל חלק החלה שבה והכי נקטינן:
- מותר לעשות פת עבה בי"ט וכו' בספ"ב דביצה פליגי בה ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דמותר לאפות פת עבה ומפרש בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ופירש"י פת מרובה יותר מכדי צרכו דקא טרח טירחא שלא לצורך וב"ה מתירין משום דרשב"א אמר שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא והתוספ' הקשו על פירושו וכתבו דב"ש אוסרים דחיישינן כיון שעושה ככרות גדולות אתי למיעבד יותר מלצורך י"ט וב"ה לא חיישי להכי ועיין במ"ש בזה לעיל סוף סי' ת"ס ע"פ פירש"י ותוס' בפ' כל שעה:
- היה לו עיסה וכו' הך דעיסה מימרא דרב חסדא בפ"ב דביצה (דף כא) והך דקמח נמי שם הני בי בגא ומה שקשה מדרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור מלא פת וכו' כתב במרדכי הארוך דרבינו יואל הלוי תירץ דרב חסדא איירי בדאית ליה מעיסת ישראל שיוכל למלאות כל התנור ועי"ל שאני התם דאילו היה כריסו מחזיק הכל הכל ראוי לו אבל לאפות להדיא לצורך עו"ג או לבשל אסור והר"ן כתב ב' הסברות וע"ל בסימן תק"ג ולקמן בסימן תקי"ב:
דרכי משה[עריכה]
(א) ואין דבריו נראים דאם היה דעתם לאסור היה להם לפרש בהדיא אלא ודאי נ"ל דמדסתמו שס"ל דשרי וכמו שפירש המ"מ דעת הרמב"ם:
(ב) וכ"כ המרדכי ר"פ אלו עוברין והגה"מ פ"ג די"ט דיכול מיעבד כה"ג בי"ט שילוש עוד עיסה וע"י אותה עיסה יפריש חלה על כל האחרות ומ"ש דמצות הנילושים כ"א בפ"ע אינו יכול לשייר מאחת על האחרונה נראה דמיירי שלא נילוש העיסה מתחלה ביחד כלל אלא שמתחלת לשו כל מצה ומצה בפ"ע אבל במה שנהגו האידנא שלשים עיסות גדולות ואחר כך מחלקים למצות ועורכים כ"א לבדה יכול לפרוש מאחת על האחרות מאחר שנילושה תחלה ביחד וכ"מ בהג"מ פ"ג: