טור אורח חיים שצז
<< | טור · אורח חיים · סימן שצז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מד' אמותיו או מהמקום ששבת בו, כדדרשינן אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, ואינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
וכל אדם אסור לילך חוץ לאלפים בלא עירוב, אפילו הולכי מדברות שאין צריכין לערב בחצרות, חייבין בעירובי תחומין. ואם קדש עליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינונית שהן תחום שבת.
וכשם שאין לו אלא אלפים, כך כל כליו ובהמותיו יש להם אלפים שלו, ואם עירב הוא לרוח אחד אין אחר יכול להוליכם לרוח אחרת אפילו פסיעה אחת.
וכל בהמות העיר, הם כרגלי הרועה אם אין בעיר אלא רועה אחד, אפילו היתה ברשות הבעלים בין השמשות ומסרה לו למחר, שודאי ימסרנו לו. אבל אם יש בעיר ב' רועים ומסרה לאחד מהם בשבת, היא כרגלי הבעלים. שור של פטם, כרגלי מי שיקנהו ממנו ביום טוב, שהרי עומד לימכר לכל. ושל רועה, כרגלי אנשי העיר ואפילו עירב הרועה, שאין דרך לקנות ממנו אלא אנשי עירו.
כלים המיוחדים לאחד מן האחין שבבית, הם כרגליו. ושאינן מיוחדין, הם כרגלי כולם, ואין יכולין להוליכם אלא למקום שכולם יכולין לילך.
שנים ששאלו חלוק, זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית, לא יוליכוהו אלא למקום ששניהם יכולין לילך. ואם עירב זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב, לא יזיזוהו ממקומו. ואם הניח כל אחד עירובו לסוף אלף, יכולין להוליכו כל אחד אלף מביתו עד מקום שגם חברו יכול לילך בו.
שנים שלקחו חבית או בהמה בשותפות וחלקו ביום טוב, כל אחד יכול להוליך חלקו למקום שיכול לילך, ולא אסרינן בבהמה מפני חלקו של זה שיונקת משל זה.
השואל כלי מחבירו מערב שבת, אפילו לא לקחו עד הלילה הוא כרגלי השואל, כיון שמערב שבת אמר להשאילו לו. השאילו לו בשבת, הוי כרגלי המשאיל אפילו הוא רגיל להשאילו לו בכל פעם.
האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה ותבלין לקדירתה ביום טוב, הרי הם כרגלי שתיהם.
הגחלת כרגלי בעלים, שאם השאילו לאחר לא יוליכנה אלא כרגלי בעלים. והשלהבת שאדם מדליק בה כרגלי המדליק, לפי שאין בה ממש שתקנה שביתה עם בעליה.
בור של יחיד, כרגלי היחיד. ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח, ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת, אינו יכול להוליכם עמו. ושל הפקר העומד באם הדרך, כרגלי הממלא הראשון. ונהרות המושכין ומעיינות הנובעין, אפילו הן של יחיד אינן כרגליו אלא כרגלי הממלא ראשון. מלא מים מבור של הפקר לצורך חבירו, הן כרגלי הממלא.
מי שהוא בעיר ופירותיו בעיר אחרת רחוקה ממנו ארבעת אלפים, ועירבו בני אותה העיר לבוא לכאן, לא יביאו לו מפירותיו עמהם, לפי שהן כרגלי בעליהן שלא עירבו. ואם עירב הוא, פירותיו כמוהו ויכול לילך שם להביאן עמו.
מי שזימן אורחים מעיר אחרת ובאו ע"י עירוב, לא יוליכו עמהם ממה שיתן לפניהם, לפי שהוא של בעל הבית וקנה שביתה כמוהו, אלא א"כ זיכה להם מאתמול ע"י אחר שנמצא הם בעליו מאתמול.
המפקיד פירות אצל חבירו, אם קבל עליו שמירתם הם כרגלי הנפקד, ואם יחד להם קרן זוית הם כרגלי המפקיד.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח זה פשוט בכמה מקומות במסכת עירובין ושבת. וכתב הרא"ש בס"פ מי שהוציאוהו אהא דתנן אם אינו מכיר וכו' ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח והא דקתני ואמר שביתתי לאו דוקא אמר דהוא הדין בל"ז אמירה נמי הוי קנה מדאמרינן בפרק בכל מערבין אבל נעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי ולעיל נמי מוכח בגמרא דקנה שביתה גבי עובדא דר"ט והא דקתני ואמר שביתתי במקומי משום דבעי למיתני סיפא זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ר' יהודה במי דאמר אחד עני ואחד עשיר ע"כ מיירי כדאמר להכי תנא ברישא ואמר שביתתי במקומי דעשיר העומד בעירו והחשיך על התחום אינו קונה משם אלפים אמה לכל רוח אא"כ נתכוין לקנות משם שביתה עכ"ל:
ומ"ש חוץ מד' אמותיו ג"ז שם פשוט בכמה מקומות מהן ס"פ מי שהוציאוהו (נ:) כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וד' גרמידי וגרסינן תו התם אמר רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד' אמות ופירש"י יש לו ד' אמות. לקניית בית לבד מאלפים אמה לכל רוח וכן משמע בפרק בכל מערבין (דף ל"ה) דקתני נתגלגל חוץ לתחום ומסיק חוץ לד' אמות:
ומ"ש כדדרשינן אל יצא איש ממקומו הוא בפרק מי שהוציאוהו (דף נ"א) גמרא אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה:
ומ"ש ואינו אלא מדרבנן כן כתבו הרי"ף והרא"ש בספ"ק דעירובין ומיהו חוץ לי"ב מיל כתב הרי"ף דבירושלמי קאמר דהוי מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם בפכ"ז וכתב שם ה"ה שכן היה הסכמת הגאונים אבל הרא"ש והמרדכי כתבו דלגמרא דידן אפילו חוץ לי"ב מיל לא מיתסר אלא מדרבנן וכתב ה"ה שלדעה זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
ומ"ש וכל אדם אסור לילך וכו' אפילו הולכי מדברות שאין צריכין לערב בחצירות כלומר שפטרום חכמים מעירובי חצירות כמ"ש בסימן שס"ו עם כל זה לא פטרום מעירובי תחומין וזה פשוט בספ"ק דעירובין (טז:) אמתניתין דתני דפטורים מלערב אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין:
ומ"ש אם קידש עליו היום בבקעה וכו' מימרא דר"נ בר"פ מי שהוציאוהו (ד' מ"ב) ופירש"י פסיעות בינונית דרך הליכתו של אדם. כיצד מדידת האלפים אמה ואלכסונן כתב רבי' בס"ס שצ"ט:
וכשם שאין לו אלא אלפים כך כל כליו ובהמותיו וכו' פשוט במשנה ובגמ' בסוף מסכת י"ט ומתבאר מתוך הדינים שיבואו בסמוך. ודין זה עם כל הבאים מכאן עד סוף הסימן לא ניתנו ליכתב אלא בהלכות י"ט דאינם ענין לשבת כלל ולא כתבם רבינו כאן אלא אגב גררא:
וכל בהמות העיר הרי הן כרגלי הרועה אם אין בעיר אלא רועה אחד וכו' משנה בסוף מסכת י"ט המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים ובגמ' מתניתין דלא כר' דוסא דאמר המוסר בהמתו לרועה אע"פ שלא מסרה אלא בי"ט הרי היא כרגלי הרועה אפילו תימא ר' דוסא ל"ק כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה ש"מ. ופירש"י ברועה אחד. שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו ומתני' בב' רועים דלא ידעינן להי מינייהו הויא דעת הבעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבע"י דיקא נמי דמתני' בב' רועים אבל הרי"ף כתב אוקימנא מתני' בב' רועים דלא קנה אחד מהן אבל אם מסרה לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה. וכתב הר"ן שנראה שהוא מפרש דכי אוקימנא מתני' בשני רועים היינו שמסר אותה מעי"ט לשניהם ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לא' מהן ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים כיון דעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמר בדעתיה לאפוקי מרשותיה וכן דעת הרמב"ם בפרק ה' מהלכות י"ט ודברי רבינו כפירש"י. וכתב עוד שם הרמב"ם המוסר את בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב ופי' ה"ה המשנה והגמרא לדעתו :
שור של פטם וכו' ג"ז שם מימרא דשמואל:
ומ"ש שאין דרך לקנות ממנו אלא אנשי עירו כלומר ולפיכך בני עיר אחרת הבאים לכאן ע"י עירוב אינם מוציאין אותו חוץ לתחום בני עיר זו כמו שיכולין בשור של פטם וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות י"ט שור של רועה כרגלי אנשי אותה העיר ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשוחטו בי"ט מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מפני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאים לקנותו וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך מפני שדעת בעליו כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל עכ"ל וכתב ה"ה שכן כתבו בתוספות ושהוסיפו לומר שחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטם וכן בשל רועה עשו כן מפני תקנת המוכרים והלוקחים וכן עיקר:
כלים המיוחדים לאחד מן האחים וכו' גם זה משנה שם:
ב' ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית ג"ז ברייתא שם:
ב' שלקחו חבית או בהמה ג"ז שם רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית אסורה ואמרינן בגמרא דרב כהנא ורב אסי אקשו עליה דרב בדינא דבהמה לומר דאפילו בהמה מותרת ושתיק רב וכתב הרא"ש שהעיטור והרז"ה פסקו דבהמה נמי מותרת ודקדקו כן מסוגיית הגמרא כפי שיטתם והסכים הרא"ש לדעתם ולזה נוטה דעת הר"ן ז"ל אבל הרי"ף פסק כרב וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות י"ט ורבינו סתם דבריו לדעת הרא"ש וה"ה כתב שהעלה הרשב"א שיש לחוש לדברי הרמב"ם ולדברי הגאונים שסוברים כן וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
השואל כלי מחבירו מע"ש וכו' השאילו בשבת וכו' משנה וגמרא שם:
האשה ששאלה מים ומלח וכו' משנה שם:
הגחל' כרגלי הבעלים וכו' והשלהבת שאד' מדלי' בה וכו' ג"ז משנ' שם:
בור של יחיד וכו' ג"ז משנה שם ומוקי לה בגמ' במכונסים אבל נובעים הרי הן כרגלי כל אדם וכמו שית' בסמוך:
ומ"ש ושל אותה העיר וכו' ג"ז שם במשנה ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר וכתב ה"ה בפ"ה מהלכות י"ט ז"ל הרשב"א הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר ולפיכך אנשי העיר אם לא עירבו כל אחד מוליכין אלפים אמה לכל רוח ואיש אחר שמילא מהם אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי אותה העיר עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה אבל אם איש אחר בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומם לפי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והן מערבין התחומין זה בזה מילא אחד מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפים אמה לכל רוח ואפילו עירב אחד לא יוליכם אלא אלפים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר עכ"ל ודברי הר"ן ג"כ כפי' ראשון ודברי רבינו הם כפי' ב' וכך נראה מדברי רש"י:
ומ"ש ושל הפקר וכו' ג"ז שם במשנה ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
ונהרות המושכים וכו' ג"ז שם נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי כל אדם ופי' רש"י מעיינות הנובעים. ואין יוצאין מגומות נביעותן לימשך הלאה הרי הן כרגלי כל אדם אין להם שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי ממלא אלא כל אדם מוליכן כרגליו אבל הרא"ש כתב שהן כרגלי הממלא והכי איתא בתוס' וכן דעת הר"ן וכתב הרמב"ם בפ"ה מהי"ט על הא דנהרות המושכין ואם היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהם בשבת ואצ"ל בי"ט וכתב ה"ה שלמד כן מהסוגיא שבפרק מי שהוציאוהו:
מילא מים מבור של הפקר וכו' ג"ז שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת ופסק הרא"ש כרב ששת דאמר כרגלי הממלא וכתב הר"ן שכן דעת הרי"ף שהשמיע מחלוקת זה וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהי"ט שגם הוא השמיט דין זה ואע"ג דבגמ' אוקימנא פלוגתייהו במגביה מציאה לחבירו אם קנה חבירו ורש"י ז"ל פירש דלרב נחמן קנה חבירו וכיון דקי"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ הלכה כרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כבר נראה שאין דעתו נוחה בכך שהרי היפך הגירסא כי היכי דלא נימא רב נחמן קנה דהא הוא דאמר בפ"ק דמציעא לא קנה אבל הר"ן כתב אבל לפי שיטת רש"י נקטינן כר"נ דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו:
מי שהוא בעיר ופירותיו בעיר אחרת וכו' ג"ז משנה שם:
מי שזימן אורחים מעיר אחרת וכו' ג"ז משנה שם:
המפקיד פירות אצל חבירו וכו' ג"ז שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הרא"ש והר"ן כרב דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו דקי"ל כוותיה באיסורים וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהי"ט:
ומ"ש ואם ייחד לו קרן זוית וכו' הכי אמרינן בהדיא בגמרא לדעת רב וכתב הר"ן מיהו איכא מ"ד שאין מוליכין הפירות אלא למקום שהמפקיד והנפקד יכולין לילך ונראה שהם מפרשים כרגלי מי שהופקדו אצלו אף כרגלי מי שהופקדו אצלו קאמר:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אדם יש לו אלפים אמה וכו' בפ' מי שהוציאוהו (דף נא) הני אלפים אמה היכן כתיב דתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנ"ל א"ר חסדא למדנו מקום ממקום וכו' וקודם לזה (בדף מ"ח) קאמר והני ד' אמות היכן כתיבן כדתניא שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו וכו' שמעינן דהך בריי' דדריש שבו איש תחתיו אלו ד' אמות בהדי הך דרשא דאל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה אתא לאורויי דיש לו אלפי' אמה לכל רוח חוץ מד' אמותיו וכו' דאי לגופיה שיש לו ד' אמות לא היה צריך למיתנייה בהדי הך דרשא דאלפים אמה דכבר תני לה בקמיית' תחתיו כתחתיו והכי מוכחת הסוגיא לשם (דף נ') ובפ' בכל מערבין (דף לה:):
וכשם שאין לו אלא אלפים כך כל כליו ובהמותיו וכו' משנה וגמרא סוף מסכת י"ט (דף ל"ז) ופירש"י דכשאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו אבל בדאיכא בעיר ב' רועים דלא ידעינן להי מינייהו הויא דעת הבעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינן אצל הרועה מבע"י וכך הם דברי רבינו ודין זה שייך בין בשבת בין בי"ט וכן כלים המיוחדים וכו' וכן שנים ששאלו חלוק וכו' וכן השואל כלי מחבירו בע"ש וכו' כל זה שייך בשבת ובי"ט אבל שאר הדינים עד סוף הסימן לא שייכי אלא בי"ט ולא כתבן כאן אלא אגב גררא דהני דשייכי בשבת ובי"ט כדפרי' כתב ג"כ הדינין השייכין בי"ט בלחוד:
שור של פטם וכו' שם מימרא דשמואל (דף לח) שור של פטם ה"ה כרגלי כל אדם שור של רועה ה"ה כרגלי אותה העיר ופירש"י ואפילו עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח ממנו וכו' עכ"ל נראה דקשיא ליה דאי איתא דאיירי דלא עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אחת אלא הוא כאנשי העיר אמאי תלי ליה לשורו זה שאמר ה"ה כרגלי אותה העיר הל"ל ה"ה כרגלי בעליו אלא ע"כ אתא לאשמועינן דאפילו עירב הרועה שיהא לו ד' אלפים לרוח אחת אפ"ה אינו כרגלי בעליו אלא ה"ה כרגלי אותה העיר אבל בשור של פטם אשמועינן רבותא טפי אפילו לא עירב הפטם כלל אלא הרי הוא כאנשי העיר אפ"ה לא ה"ל לשור זה כרגלי אותה העיר אלא כרגלי כל אדם אפילו של בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו וכך הם דברי רבינו:
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא ונראה מדברי רבינו דבבור של יחיד אשמועינן דדוקא בבור אבל נהרות המושכין ומעיינות הנובעין ואינן מושכין להלאה אפילו הן של יחיד אינן כרגליו אלא כרגלי הממלא כמו שכתב בסמוך ובשל אנשי אותה העיר אשמועינן דאפילו עירב אחד מהם לרוח אחת אינו יכול להוליכן עמו ובשל עולי בבל שהן של הפקר באם הדרך אשמועינן דהרי הן כרגלי הממלא הראשון פירוש דאם הראשון מילאו לעצמו ובא אחר ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגלי הממלא הראשון ולא כרגלי השואל שהוא השני לממלא דכיון שהן הפקר קנאם הראשון בהגבהה לעצמו וכן פי' רש"י אבל אצל מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו כתב רבינו הן כרגלי הממלא ולא כתב כרגלי הממלא הראשון וטעמו דהכא שהממלא לא נתכוון לקנותן בהגבהה לעצמו אלא למלאן לחבירו וקיימא לן כפר"ת דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הלכך כיון דלא זכי אלא מטעם מגו דזכי לנפשיה ה"ל כרגלי הממלא ולפי זה דוקא בעודן ברשותו ה"ל כרגליו אבל אם באו ליד מי שנתמלאו לו הרי הם כרגליו דכיון דלא נתכוין לזכות בהן הוי הפקר עד שבאו ליד השני ועיין במ"ש הרא"ש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בדין זה: אע"פ שאין בתים במערב רואין כאילו מלא כל החלל בתים וכן מן הדרום לצפון והיוצא מביתו אין חללה חלק של עיר עולה לו מן המדה ואיתא תו בגמ' בדף הנזכר א"ר הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין ב' ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת ופירש"י בין ב' ראשיה. היינו אורך מקום היתר: פחות מד' אלפים אמה שתחום ראש הזה נבלע בתוך תחום ראש האחר נעשה עיר אחת ומודדין לה מן היתר ורואין כאילו היא מליאה בתים ואם יותר אין מצטרפין אותם להיות אחד ומודדין לה מן הקשת לכל אחד מפתח ביתו וחלק העיר החלק שאין בו בתים מן המדה הוא ואמרינן תו כמה יהא בין יתר לקשת רב הונא אמר אלפים אמה רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יתר מאלפים אמה אמר אביי כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא דאי בעי הדר אתיא
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
דרכי משה[עריכה]
(א) וע"ל סימן ש"ח: