נדרים נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם ודלמא הא נמי לחומרא שאני אלא מן הדא פשטה דתנן בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו עלין שלהן שחורין אסורין הוריקו מותרין ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין ליתלש בעלין שלהן אסורין וכנגדן למוצאי שביעית מותרין למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור ודלמא במדוכנין אלא מן הדא דתניא
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]כגון טבל - שיש לו מתירין שמתקנו וניתר ומעשר והקדש יש לו מתירין על ידי פדייה וחדש עומר מתירו להכי אפילו באלף לא בטלי דהא אפשר להו בתקנתא:
נתנו בהם חכמים שיעור - דתרומה בטלה במאה וערלה במאתים:
השביעית אוסרת כל שהוא במינה - שאם נתערבה סאה של חטין של שביעית באלף של היתר אינה בטלה:
אמר להם אף אני לא אמרתי - שיהא שביעית אוסרת במינה כל שהוא:
אלא לביעור - שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית:
אבל לאכילה - שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ואם אין בה בנותן טעם מתבטל ומדקתני לא אמרתי אלא לביעור דגידולין מבטלין את העיקר התם נמי בבעיא של ישמעאל גידוליו מבטלין את העיקר:
הא נמי לחומרא - דהא דאמר לענין ביעור דגידולין מבטלין את העיקר היינו נמי לחומרא שכולן חייבין בביעור העיקר והתוספת אבל בעיא דישמעאל להיתר היא:
בצלים - של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו מאיליהן בלא נטיעה:
אם היו עלין שלהן שחורין - שמחמת שצמחו יש להן כח עוד ליגדל אסורין דודאי גדלי ממי שביעית וגידוליו מבטלין את העיקר:
הוריקו - שהן כמו כמושין ירוקין והכסיפו פניהם מותרין שלא גדלו כלום בשביעית:
אם יכולין ליתלש - מן הקרקע בעלין שלהן שכל כך יש להן כח בעלין שלהן שכשאוחז בעליהן שומט עיקרו עמו מן הקרקע אסורין דחשיבי גידולי שביעית:
כנגדן למוצאי שביעית מותרין - שאם של שביעית וצמחו בשמינית ויש להן כח בעלין מותרין דגידולי היתר מבטלין העיקר של איסור והיינו להיתר כגון הך בעיא דישמעאל ומהא פשטה:
ודלמא - לעולם אין גידולי היתר מבטלין את האיסור והכא היכי דמי במדוכנין כלומר האי דקתני וכנגדן למוצאי שביעית מותרין כגון שהודכו שכתשן במדוכה דליתנהו לעיקרן בעינייהו אבל בבעיא דישמעאל דאיתיה לעיקר בעין איכא למימר דלא בטלי:
ר"ן
[עריכה]כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין ויש לו מתירין שיכול להפריש ממקום אחר ומעשר שני והקדש יש להם היתר בפדייה:
וחדש. שהעומר מתירו:
לא נתנו בהם חכמים שיעור. שאוסרים בכל שהוא במינן מיהו שלא במינן בנותן טעם כיון דהשתא אסירי כמו שכתבתי למעלה. ובפרק בתרא דמס' ע"ז יהיב טעמא אחרינא לטבל דלא בטיל משום דכהתירו כך איסורו:
וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה. דאע"ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרו דבר שיש לו מתירים כדאמרינן לקמן:
נתנו בהם חכמים שיעור. שאפי' נתערבו במינן בטלין תרומה ותרומת מעשר וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים ובשאינן מינן כולן בששים:
השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. בין בתערובת פירות היתר בשל שביעית בין בגידולין כגון בצל ששית שנטעו בשביעית:
אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור. אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאכלו ה"ל כדבר שיש לו מתירין:
אבל לאכילה. כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם אלמא גדולין אינן נמשכין אחר העיקר להיות כמוהו דא"ה היאך תאסור שביעית בגידוליה אלא ודאי אין גידולין כעיקר הלכך מעלין והרי אתה רואה דסבירא לן דאי אין מעלין על כרחיך גידולין כעיקר דאי לא היכי פשיט דמדגדולין אסורין מעלין אלא ודאי כדפרשינן לעיל ודחי ליה דלמא הא נמי לחומרא אבל מדינא לעולם אימא לך שהגידולין הרי הן כעיקר הלכך אין מעלין אותו להתירו. ונראה בעיני דאף על גב דלעיל דחינן דלמא לחומרא בעינן למפשטה מהא דסליק אדעתין דליכא למידחי כי האי גוונא משום דבשלמא לעיל ליכא אלא חדא חומרא דמחמרינן דגידולין כמאן דאתו מעלמא דמי אבל הכא אי אמרינן לחומרא שאני מחמרינן תרי חומרי חדא דלביעור כיון דכיש לו מתירין דמי אוסרת בכל שהוא והא חומרא בעלמא הוא ועוד דגידולין שאינן דינן לאסור אפילו בכמה יאסרו בכל שהוא ואפילו הכי דחייה ודלמא הא נמי לחומרא שאני דתרי חומרי מחמרינן בה ואיכא נוסחי דגרסי אף אני לא אמרתי אלא לביעור והיינו הך דהכי קאמר להו רבי שמעון לא תותביתו לי מהך מתניתין דשביעית דהרי היא כאילו אומרת בפירוש אף אני לא אמרתי אלא לביעור:
אלא מן הדא פשטה דתניא בצלים שירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו אם היו עלין שלהן שחורין אסורין. לאו שחורין ממש אלא נוטים לשחרות שזה מוכיח שגדולן יפה ומקרקע שביעית נתגדלו ולפיכך אסורין:
הוריקו מותרין. שכיון שהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע נתגדלו אלא מחמת הבצל עצמו:
אם יכולין ליתלש בעלין שלהם אסורין. דבכי האי גוונא מוכחא מילתא שיניקתם יפה:
וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. משום דבעלין הללו ודאי רבו גידולין על עיקר הבצל המעורב בהן כך נראה בעיני אלמא אין גידולין נמשכין אחר העיקר דאדרבה מעלין אותו:
ודלמא במדוכנין. שדך ושחק הבצלים וכיון דמדוכנין נינהו גריעי ולא ממשכי גידולין בתרייהו:
תוספות
[עריכה]כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין דמצי מעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב:
ומעשר שני. דאפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו:
וחדש. דהאיר המזרח מתיר:
והקדש. דאי בעי פריק ליה:
לא נתנו חכמים שיעור. ואסורין בכל שהוא ואין להקשות דבפ' בתרא דע"ז (דף עג:) אמר דבטבל שלא במינו בנ"ט י"ל דהא נמי דאמר שלא נתנו בו שיעור משום דיש לו מתירין היינו דווקא במינו אבל שלא במינו בטל וכן משמע לעיל גבי יין שהוא בנ"ט ואע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין וא"ת פרק בתרא דמסכת ע"ז (שם) דקאמר חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ופריך בשלמא עבודת כוכבים משום חומרא דע"ז אלא טבל מאי טעמא ומסיק כהיתרו כך איסורו פירוש דחיטה אחת פוטרת את הכרי ולימא טעמא משום דיש לו מתירין וי"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למדינת הים דאין לו מי יתירו אבל קשה למה לי טעם דיש לו מתירין תיפוק ליה משום דכהיתרו כך איסורו:
וכל שאין לו מתירין כגון תרומה. ולקמן מפרש אמאי הוי אין מתירין:
וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור. תרומה בק' ערלה וכלאים במאתים ומיירי במין במינו דבשאינו מינו אמרי' פ' גיד הנשה (חולין דף צז.) דתרומה בנ"ט:
דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא. והא דאיבעי' ליה לעיל אי גידולי דהיתר מבטלין לעיקר דשביעית י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א"נ שמא גידולי חשיבי טפי ומבטלי עיקר:
אמר להם שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור פירות. פירש הרב רבי אליעזר כגון פירות ששית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו וצריכין ביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר דהיתר אבל לאכילה כגון לאחר ביעור בפירות שביעית שנתערבו בפירות דהיתר אינו אוסר במשהו אלא בנותן טעם כשאר איסורין אלמא דגידולי שביעית מבטלין לעיקר דהיתר ה"נ נימא בבעיין דבצל דגידולי היתר מבטלי לעיקר דאיסור ודחי הא נמי לחומרא אזלינן דגידולי שביעית מבטלין העיקר אבל להקל לא מבטלי גידולי דהיתר לעיקר דאיסור ומה שפירש אלא לביעור לענין פירות ששית שנכנסין בשביעית ק' להר"מ דתניא כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ומפרשינן דמיירי בספיחי ששית הנכנסים בשביעית אלמא דגידולי שביעית אינן אוסרין במשהו ונראה דשמא התם מיירי שגמרו בששית ולא גדלו כלל בשביעית וספיחי כרוב אסורין כדמפרש שמא יקח מן העלין ויאמר מן האמהות לקחתי ועוד קשה להר"ם מהך דמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים מותר אלמא דגידולי איסור אינם אוסרים במשהו וכן מצינו בהך דבצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו הוריקו מותרין אלמא דגידולי שביעית אינם אוסרים במשהו לכך מפרש הר"ם דהכא מיירי בבצל שנעקר בששית ונטעה בשביעית ומכיון שהוסיף משהו נאסר כולו כמו כלאי הכרם דעיקרם נאסר דה"נ אמר התם זרעו מעיקרו בהשרשה כלומר כשתחלת זריעתו באיסור זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא והכי נמי תחלת זריעתו באיסור היתה מיהו יש ליישב דלביעור קשה דהיה לו לומר לגידולין אין לו זריעה:
בצלים. של ערב שביעית:
וירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו:
אם עלין שלהם שחורין. דדרכם להשחיר כשיורדין עליהם גשמים:
אסורין. דבידוע שגדלו רובם בשביעית:
הוריקו. לא גדלו רובם ומותרין:
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אף בשלא הושחרו אם יכולין וכו' שגדלו כל כך אסורין דבידוע שגדלו רובם בשביעית:
וכנגדם למוצאי שביעית מותרין. כלומר בצלים שבאים משביעית . לשמינית אלמא דגידולי היתר מבטלין לאיסור:
ודלמא במדוכנים. שדכו אותם במדוכה בשביעית ולא חשיבי ובטלים בגידולין אבל היכא דלא דכו מיבעיא לן אי בטלו אי לא בטלו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ז (עריכה)
לה א מיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' כ, סמג לאוין קמא, טוש"ע א"ח סי' תקיג סעיף א ו, טוש"ע י"ד סי' קב סע"א:
לו ב מיי' פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה יג:
לז ג מיי' שם הלכה ח ופ"ז מהלכות שמיטה הלכה כב:
לח ד מיי' פ"ד מהל' שמיטה ויובל הל' כ:
ראשונים נוספים
כל דבר שיש לו מתירין. דכיון שיכול להתיר את האיסור שבו אמרו חכמי' דלא בטיל ודוקא במינו כגון טבל אם נתערב בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ומעשר שני להעלותו לירושלים או בפדיה:
וכן ההקדש. בפדיה:
וחדש. שהאיר המזרח מתיר:
שביעית אין לה מתירין. כל מה שגדל בשביעית צריך לבער:
דתנן השביעית אוסרת. אין זה מלשון הברייתא אלא הש"ס קבעה בבריית' ובמשנה היא בסוף כלל גדול בשביעית והוא סיום דברי ר"ש:
אף אני לא אמרתי אלא לביעור. כלומר שעומדין בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה כגון פירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו מעט חייבין בביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלין את העיקר:
אבל לאכילה. שהביאה לבית לאכול ונתערבו פירות שביעית עם פירות שמינית בנותן טעם אלמא גידולי איסור אוסרים את העיקר בתוספת כל שהוא הכא נמי גידולי היתר מתירין את העיקר ברוב:
ודלמא הכא נמי לחומרא. לאסור את העיקר בכל שהוא אבל גידולי היתר אינן מתירין את העיקר אפילו ברוב:
בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וצמחו:
אם היו עליהן שחורין אסורין. כשהבצלים גדולין עלין שלהן משחירין ונפשטין הלכך אם השחירו בידוע שגדלו מעט וגידולי איסור אוסרין את העיקר בתוספת כל שהוא:
הוריקו מותרין. עמדו במקומם ולא השחירו:
אם יכולין ליתלש בעלין שלהן. אע"פ שלא השחירו אם העלין שלהן חזקין שאוחזין בעלין ותולשין אותן מן הקרקע בידוע שגדלו בצלים מן הגשמים ונתחזקו שאלמלא כן היו העלין נפרכים:
וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. האי כנגדן לאו בשוה להם ממש דאילו גידולי איסור אוסרין בכל שהן וגדולי היתר אינן מתירין אלא ברוב אלא הכי קאמר וכנגדן למוצאי שביעית היתר מבטל האיסור האי כדיניה והאי כדיניה ורבינו שמשון ז"ל פירש בפירוש המשנה דסיפא קאי ארישא בצלים של ששית שנכנסו לשביעית והשחירו עלין שלהן ונאסרו ועקרן וחזר ושתלן בשמינית והשחירו עלין שלהן חזרו להיתרן הראשון דעיקרו היתר ונאסר בתוספת כל שהוא הותר נמי בתוספת כל שהוא להצטרף עם העיקר לעוקרו מאיסורו ולחזור להיתרו הראשון:
ודלמא במדוכנין. הא דאמר כנגדן למוצאי שביעית מותרין כגון שדרכן ועירבן יחד הגדולים והעיקר ובטלים בששים כשאר איסורין שבתורה אבל בלא דיכה לא חשבינן להו מעורבין לפי שכל אחד עומד לבדו ואינן מתערבין יחד:
כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל: שאפשר לתקנו ולעשר עליו ממקום אחר, ובשלהי עבודה זרה [עג, ב] מפרש טעמא אחריני, ושם כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.
יש מי שגורס: אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא: ופירש כך אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור, כלומר שאם נטע של ששית בשביעית, והוסיף כל שהוא, בטלו אותן גדולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר, ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית, אלא מותרין באכילה, והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית, אבל לאכילה לאחר שביעית, כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית, בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו, אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור, ודחה הא נמי לחומרא שאני.
ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחך לא איבעי ליה לישראל איש כפר ימא [אלא בגידולין, ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית, וכדכתיבנא לעיל, דאם איתא למה ליה _ לפי השי"מ] לדחוקי נפשיה ולמינקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית. ועוד דמאי קא משני הא נמי לחומרא דאם בתערובת פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר.
ואינו נראה כלל ועיקר, אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם. ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרנו שם בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור, ולא אמרתי לאו דוקא ואמת ניתא קאמרוה כאילו הברייתא אומרת כן, וכמוה [מכילתא פרשת בא פרשה י"ז] בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכן היא בירושלמי [פרק ששי הלכה ג'] של מסכת שביעית דגרסינן התם, אמר להם לא אם בשביעית שאוסרת כל שהוא אלא בביעור, אבל באכילה בנותן טעם.
לביעור: פירשו המפרשים אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו [באכילה שיאכלנו קודם הביעור _ לפי השי"מ] כאילו כולו משביעית, דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית, אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם, אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין את העיקר של ששית, והכא נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידולי על עיקרו אתו גדולי היתר ומבטלין את העיקר.
ודחי ודלמא הא נמי לחומרא: אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תיבעי. וגם זה אינו מחוור בעיני, דקשיא לי טובא דהיכי תיסק אדעתין דמשום ביטול הוא, וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב, ואנן לא איבעיא לן אלא בשרבו גידוליו על עיקרו, הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר. אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא, לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול [את ההיתר, כלומר שנתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא, אלא שאין האיסור בטל לגבי _ לפי השי"מ] ההיתר, ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית, ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר.
אלא נראה לי דהכי קא דייק, מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור, אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר, והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו, ומשני ודלמא הא נמי לחומרא, כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאפשר לתקן בביעור אכילה, אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דלמא בטיל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי.
ולעיקר הא דתניא אף אני לא אמרתי אלא לביעור יש מפרשים כגון בצל של ששית שנכנס בשביעית והוסיף כל שהוא. והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר להם] דאם כן היינו ספיחי ששית שנכנס בשביעית ותניא כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ועוד דאין גידולי כרוב שביעית אוסרין בכל שהן, וכדתניא בסמוך בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם עלין שלהן שחורות אסורין הוריקו מותרין, ולגבי כלאים נמי כהאי גוונא דאין אוסרין במשהו אלא בעינן תוספת אחד במאתים, וכדאמרינן במעביר עציץ נקוב בכרם, ומשום כך פירשו בתוספות דהא בבצל של ששית שנטעו לכתחלה בשביעית, ומשום הכי כיון שנעשית איסור בידים בתחלת נטיעתו גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא, וכענין שאסרה תורה בכלאים זרוע מעיקרא בהשרשה, וזרוע ובא בתוספת, כלומר זרוע באיסור מעיקרו אוסר בהשרשה לבד, אבל זרוע קודם נטיעתן בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
אמר להו בד"א לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' מאי דתנן בספ"ז דשביעית השביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאל במינה בנ"ט לא נאמר אל אלענין ביעור שאם נתערבו פירות שביעית בפירות של ששית והגיע זמן הביעור חייב לבער את הכל מפני פירות שביעית שנתערבו שם אם הן מין במינו אוסרין אותן בכל שהן ואם הן מין בשא"מ אין אוסרין אותן שיהא חייב לבערן אלא בנותן טעם ודוקא לביעור אוסרת בכל שהו אבל לאכילה כגון אם נתערבו קודם זמן הביעור אין אוסרין אותן אל אבנ"ט ואפילו מן במינו מדרבנן ל"ש להו בין מין במינהו למין בשא"מ ור' יהודה בלחוד הוא דאמר מין במינו כל שהוא ור"ש הוא בר פלוגתי' וגם חכמים דאמרו לו הן חכמים דפליגי עם ר' יהודה והכל בטל וב"ט ואפילו מין במינו אם היא דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ואפ'י מין בשא"מ א"נ לאיסור ספיחין כדפרישית בפ' מקום שנהגו במהדורא תליתאה והאי איסור אכילה דאמרי' לא שיהו אסורין באכילה ממש שכל פירות שביעית מותרין באכילה כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אלא שצריך לאוכלן בתורת שביעית לאכלה ולא לסחורה ולא למלוגמא ושאר משפטי שביעית המפורשין במס' שביעית ולאחר הביעור נמי אינן אסורין באכילה אלא חייב הוא להפקירן בפני שלשה וכל הקודם בהן זכה בין הוא בין אחר ואחר שזוכה בהן מן ההפקר הן מותרין לו כדפרישית בפסחים בפ' מקום שנהגו והשתא קס"ד שכמו שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ע"י תערובת ה"ה נמי בגידולין שאם נטע בצל של ששית בשביעית והוסיף כ"ש חייב בביעור דבטל שרשי היתר איסור אצל גידולי איסור ודחה ודלמא הא נמי לחומרא שאני פי' דאפילו או אמרי' דה"ה בגידולין הנ"מ שיהו בטלין שרשי ההיתר באיסור אבל לקולא דשיהו שרשי איסור בטלין בגידולי הירת לא כמו שאמרו בערלה וכלאי הכרם שבו נאסרין ולא ניתרין:
אלא מן הדא פשטא דתניא בצלים שירדו עליהן גשזמים וצימחו כו' עד למימר דגידולי הירת מצילין את האיסור ראיתי מקשים היכי מיסק אדעתין דניהו גידולי היר הגדילין מעט מעט ויבטלו את האיסור ונימא כל פורתא ופורתא דאיתוסף בבצל בטל וליהוי כולו אסור ואפילו באלף לא בטיל כי האי דאמר מר בפ' בתרא דע"ז המערה יין נסך מחביות לבור אפילו כל היום כולו מורת דקמי קמי בטיל לגבי היתרא בששים וכיון דהתם אמרי' קמא קמא בטיל לקולא כ"ש הכא גבי בצל דהול"ל לחומרא קמא קמא בטיל לגבי עיקר דאיסור' וניתס' כולי' בצל אפ'י הוסיף אלף ונ,ל דל"ד גידולי קרקע להיתר שנתערב באיסור דהתם ראוי לומר דפורתא פורתא קמא בטיל משום דהיתר קמא לא נשתנה מכמות שהי' אבל בגידולי קרקע כשהגידולין גדלין כל השרשין משתנין מכמות שהי' תחלה שנתעבו יותר ונארכו יותר הלכך יש לומר בהן דאתו גידולין ומבטלי להו לשרשין ועוד שהקרקע מבטלתן הלכך אן להקשות מהיתר ואיסור שנתעבו לשרשין שעשו גידולין ודחה ודלמא במדוכנין פי' לעולם אימא לך לא אתו גידולי היתר ומבטלי לשרשים דאיסור כדקיימו בעינייהו ומה שהתיר לא התיר אלא כשהן כתושין שכבר נימוח האיסור ואינו עומד בעינו:
אלא מן הדא המנכש עם הכותי הנכרי בחסיות אוכל מהן קונה עראי ומעשרן ודאי פי' הקונה חיסיות מן הכותי מעשרן ודאי דקים לן דכותי לא מעשר והלכך אין דינו כמו הקונה מעם הארץ שמעשר דמאי דעם הארץ הוי ספק אבל כותי בודאי לא מעשר והלכך מעשרין ודאי ויכול לעשר מהן על מקום אחר וממקום אחר עליהן משא"כ בדמאי שאין מעשרין אלא מיני' ובי' ואע"ג דפירותיו טבלים גמורים ותנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין והן אסורין ליכל מהן עראי כדין טלב שנתמרח ונגמר מלאכתו למעשר הכא מורת ליכל מהן עראי דמאן לימא לן דהני חיסיות דידי' הוו וטבל הוו דלמא מן השוק קנאו ומתוקנין הוי וגידולי טבל שאסורין אין איסורין אלא מדרבנן דמה"ת הן בטלין בקרקע ואפ'י דבר שאין זרעו כלה ורבנן הוא דאחמור דלא ליבטול והיכא אחמור בטבל ידוע אבל הני חיסיות דלא ידענו אם משלו היו וטבל הן או מן השוק קנאו ומתוקנין הן גידוליהן מותרין הן ליכל מהן עראי כדין כל גידולי קרקע שאוכל מהן עראי עד שימרח ודכוותה שנינו בספ"ט דתרומה המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ז (עריכה)
לא אמרתי אלא לביעור שאם נתערבו פירות של שנה ששית בפירות כל שהוא של שביעית אוסרות כל שהוא במינן וחייב לבער הפירות כשהגיע זמן הביעור מפני שאחר הביעור יכול לאכול מהם והוי כדבר שיש לו מתירין דתנן מי שהיו לו פירות שביעית בביתו והגיע זמן הביעור שכלה מינו מן השדה מחלקין מזון (של) שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלים אחר הביעור אבל לא העשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אבל לאכילה בנותן טעם שפירות שגדלו באיסור שביעית אותן הפירות אסורות באכילה ואין להן היתר לאחר שביעית ובאכילה הולכין בנותן טעם אם נתערבו בשל היתר כגון שנתערבו בפירות שנה שמינית והלכו בהן בנותן טעם משום דהוי דבר שאין לו מתירין. ומדקתני סתם שביעית אוסרת בכל שהו משמע נמי דנטועות של שנה ששית שגדלו בשביעית אסורין אלמא אתו גידולין ומבטלין עיקר. ותירץ ודילמא הא נמי חומרא שאני דאיכא למימר דלא קתני הכא אלא כגון שנטע של ששית בשביעית אבל נטעו בשביעית ואחר כך עקרו ונטעו בשמינית דלקולא אכתי מיבעיא לן. הרי"ץ ז"ל.
קתני מיהא השביעית אוסרת בכל שהוא במינה שאם נטע פירות ששית בשביעית והגדילו הרי אלו אסורין וכן נמי לרבי שמעון (בר') לענין ביעור. ושמע מינה דאתו גידולין דאיסור ומבטלין לעיקר דהיתר. והכי נמי גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית אתו גידולי דהיתר ומבטלי לעיקר דאיסור. פירוש. יש מי שגורס אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא ופירשו כן אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור כלומר שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף לה כל שהו בטלו אותם גידולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית אלא מותרות באכילה והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית אבל לאכילה לאחר שביעית כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור. ודחה הא נמי לחומרא שאני.
ואינו מחוור כלל בעיני דעד כאן לא איבעי ליה לישמעאל איש כפר ימא אלא בגידולין ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית וכדכתיבנא לעיל דאם איתא למה ליה לדחוקי נפשיה ולמנקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר. ואינו נראה עיקר כלל אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם.
ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרו שם בשביעית שאוסרת בכל שהו אלא לביעור ולא אמרתי לאו דוקא ואמתניתא (קא מכנא) קאמרוהו כאילו הברייתא אומרת כן וכמוהו בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך. וכן היא בירושלמי של מסכת שביעית דגרסי התם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאוסרת כל שהו אלא בביעור אבל באכילה בנותן טעם. לביעור פירשו המפרשים כלומר אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו באכילה שיאכלנו קודם הביעור כאלו כולו משביעית דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין העיקר של ששית והכי נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אתו גידולי היתר ומבטלין את העיקר. ודחי ודילמא הא נמי לחומרא אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תבעי.
וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי טובא דהיכי תיסוק אדעתין דמשום ביטול הוא וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב ואנן לא איבעיא לן אלא כשרבו גידוליו על עיקרו הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול את ההיתר כלומר שיתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא אלא שאין האיסור בטל לגבי ההיתר ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית. ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר. אלא נראה לי דהכי קא דייק מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו. ומשני ודילמא הא נמי לחומרא כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאיפשר לתקן בביעור אכילה אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דילמא בטל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
בצלים של ששית שעקרן בששית עם עלה שלהן ויבשן ונטען בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו קצת מן לחלוחית הקרקע אם היו עלין שלהם שחורים שהושחרו מחמת שקלטו בקרקע אסורין משום שביעית הוריקו שעדיין לא הושחרו אלא כמושין הן כמו מתחלה מותרין שעדיין לא צמחו צמח גמור בשביעית. והרי רבי חנינא נותן בהן שיעור אם יכולין ליתלש הבצלים בעלין שלהם עם עלין שלהן שכבר הגדילו כל כך בשביעית שיכולין לאוחזן בעלין שלהם ולתולשן אף על פי שעדיין לא הושחרו הרי אלו אסורין. וכנגדן למוצאי שביעית אם נטע בצלים בשביעית וירדו גשמים עליהן בשמינית וצמחו עד כדי שיכולין ליתלש בעלין שלהן מותרין. וכן נמי לת"ק אם היו עלין שלהן שחורין מותרין כמי שגדלו בשמינית הוריקו אסורין. אלמא לדברי הכל אתו גידולי היתר דשמינית ומבטלי עיקר דשביעית. פירוש.
ואם הוריקו כלומר שעדיין הם ירוקין. נראה לי שלאותה קליפה עליונה שאדומה קצת כשהן נגמרין קורא עלין וגם דרך של אותן עלין שיוצאין מן הקרקע להתאדם כשהם נגמרים וזהו קורא שחרות במשנה. הרי"ץ. ז"ל.
ודילמא במדוכנין כלומר שדכן ושחקן קודם נטיעתן דכיון שדק בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב. חשוד קתני ואינו טורח לתקנן ולהכשירן דכי אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא הני מילי היכא דלא טרח אבל למיטרח לא טרח כדאיתא בריש פרק קמא דחולין גבי משומד אוכל נבילות לתיאבון. הרשב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל פירש וז"ל: ודילמא במדוכנין עסקינן שהבצלים נזרעו בשנה ששית בהיתר ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית ואף על גב שגדלו קצת בשנה שביעית באיסור גידולי שנה שמינית יבטלו האיסור לפי שהעיקר היה בהיתר אבל אין העיקר בהיתר לעולם אימא לך דלא מבטלי גידולי היתר את האיסור. אלא מן הדא פשטא דתניא במסכת תרומות המנכש עם הכותי בחסיות כגון לוף ושום ובצלים כדאמרינן לקמן אף על פי שפירותיו טבלים אוכל מהן עראי כדין טבל אם נתן לו בשכרו הכותי מהן ומעשרן ודאי דאין עליהן תורת דמאי דודאי מחזיקין דלא עישרן כותי. רבי שמעון בן אלעזר אומר המנכש בחסיות במוצאי שביעית עם ישראל החשוד על פירות שביעית ונתן לו מהן בשכרו מותר לאכול ואינו חושש משום פירות של שביעית דאפילו נאמר דפירות שביעית הן שנטען בשביעית ונכנסו בשמינית או פירות של שביעית נטע בשמינית מותר אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי עיקר של איסור. בדבר שזרעו כלה כגון תבואה לא ס"ד דוראי חסיות דבר שאין זרעו כלה הוא כדתניא וכו'. ודילמא במדוכנין היינו טעמא שהן מותרין למוצאי שביעית דאיכא למימר של מוצאי שביעית הן ואין בהן צד איסור (או) אי כבר הושרשו בששית ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית בכהאי גוונא (הן דכן פירות) אין דינן כפירות שביעית אבל בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאיכא עיקר איסורא דשביעית אכתי מבעיא לן חשוד קתני ומדקאמר חשוד משמע שפירות שביעית גמורין הן ואפילו הכי מותר. עד כאן.
ודילמא במדוכנין שדכן יחד ולכן מותרין במוצאי שביעית שאז נתבטלו העיקרים ולעולם אימא לך כל הזמן שלא נדוכו העיקר עומד לבדו והתוספת לבדו ואינו מתבטל בגידולין והיה יכול נמי ליקח פירות היתר בפירות ששית שנכנסו לשביעית וכגון שהעיקר רבה על הגידולין ונדוכו. אלא רבותא אשמועינן שאנו מבטלין עיקר בגידולין יותר משהיינו מבטלין הגידולין בעיקר על ידי ריבה אף על גב דיש לגזור דנתבטל אותן בדיכה קודם שנתגדלו עד ששים ואתי למטעי לכן איצטריך לאשמועינן דמתבטל העיקר בדיכה כל זמן שאנו יודעין שיש בהם בגידולין ששים ולא גזרינן משום פחות מששים. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה