רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: פירוש הרא"ש | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד ב[עריכה]


ארבעה נדרים התירו חכמים. כולהו מפרשי במתניתין:

קונם שאיני פוחת לך מן הסלע. כלומר קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע:


דף כא עמוד א[עריכה]


שניהן רוצין בג' דינרין. ולא היה בלבם לשם נדר אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר מדמי המקח הלכך לא הוי נדר דבעינן פיו ולבו שוין ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים ואם יאמר הנודר כך היה בלבי כשנדרתי לא אזלינן בתר מחשבתו היכא דמוכח מילתא כי הכא שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב:

גמ' אין אחד מהם נזיר. ב' שהיו עומדים ועבר נזיר לפניהם כדפרישית לעיל בפ' אלו מותרין ונדרים איתקוש לנזירות כדאמר בריש מכילתין הלכך כיון שלא היה הדבר ברור לו בשעת הנדר שיחול נדרו כי שמא יתרצה חברו לדעתו בשומת החפץ לא הוי נדר:

מי קתני שניהם רצו. דהוה משמע שלבסוף נתרצו שניהם בשלשה דינרין ולזה לא היה דעתם מעיקרא הלכך לא היה נדרם ברור בשעת הנדר ואין כאן יהם רוצין הפלאה:

שניהם רוצין קתני. דמשמע דמשעת הנדר ברור לנו ששניהם רוצין בכך ולא כוונו כי אם לזרז ומעיקרו לא היה נדר:

אמר ליה טפי מסלע ואמר ליה איהו בציר משקל. פי' או א"ל איהו רק שיהיה ביניהם יותר משקל מי אמרינן מתניתין דוקא קתני בשאין ביניהם אלא חצי סלע במקח השוה שלשה דינרין אז דרכם לידור כדי לזרז אבל כשהם מופלגין זה מזה יותר אז אין דרכם לזרז אלא מתכונים לנדר גמור או דלמא לאו דוקא:

מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה. ומה שהזכיר כניסת הבית וטיפת צונן לא כוון אלא לזרז וכ"ש שמותר באכילה ושתיה מה שלא הזכיר דכיון דמה שהוציא בפיו אינו נדר גם המחשבה אינה כלום דהנודר בלבו אע"פ שאין פיו מכחישו אינו נדר כ"ש זה שהוציא בפיו מה שלא היה בלבו:

הכא נמי משתעי איניש הכי. דטיפת צונן מופלג יותר מאכילה ושתיה טפי מסלע מופלג משלשה דינרין:


דף כא עמוד ב[עריכה]


צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. ודרכם כשמזמינים אדם אומרים לתת לו מעט הלכך לא הויא טיפת צונן הפלגה:

אלא כעין ארבעה נדרים. עד שימצא לו פתח שיאמר אדעתא דהכי לא נדרי ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ד' נדרים הללו שלא היה בלבו לשום נדר:

ורב הונא סבר פותחין בחרטה. פירוש בחרטה (פי') כל דהו רק שיאמר שהוא מתחרט מעצמו ורוצה היה שלא נדר מעולם ואין צריך שימצא לו החכם פתח לומר אדעתא דהכי נדרת:

א"ל לבך עלך. אותו לב שהיה לך כשנדרת ישנו עדיין עליך ואינך מתחרט על מה שנדרת:

אמר ליה לא. מתחרט אני מעיקרא על מה שנדרתי:

אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך כו'. כלומר שמפייסין אותך עתה:

קסבר אין פותחין בחרטה. מדהוצרך למצוא לו פתח זה ונולד לא הוי כי מצוי הוא שיקפידו קרוביו ואוהביו של אדם על מה שנדר:

תניא ר' יהודה אומר אומרים כו'. מייתי ברייתא דפליגי תנאי בפלוגתא דהנך אמוראי רבי יהודה דאמר אמרינן לו לבך עלך כרב הונא ורבי ישמעאל כרבה בר רב הונא והוה ליה כתנאי אלא דלשון נדרים משונה:

כדו תהית. כבר אתה תוהא ומתחרט על נדרך מעיקרא:

אמר ליה אין ושרייה. ויס"ג אמר ליה לא ושרייה ובתמיה קאמר לא:

בעית נדור. חפץ אתה בנדרך ואינך מתחרט:

אילו לא מרגזין לי כלום נדרית. מתחלה לא נדרתי אלא מתוך רוגז שהרגיזוני ועתה נח רוגזי ומתחרט אני מעיקרא:

תהא כבעית. תהיה כרצונך והתיר לו:

מגירתך. שכנותיך:


דף כב עמוד א[עריכה]


מילי דעזיבן. אלמלא שראתה אמה בה דברים מכוערים שראוי להניחה ולעזבה:

דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך. מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקין בהם בשביל שהוא מרשיע לידור א"נ שהוא מחזיק את עצמו צדיק ובטוח שיוכל לקיים את נדרו ולא יכשל בו כעין עיון תפלה ולכן מדקדקים במעשיו:

ולא פתחינן בהדה. דאפילו אם אינו מתחרט אמר שהוא מתחרט דלא חציף לומר שאינו מתחרט אע"פ שמקפידים עליו מן השמים וכן טעמא דכל הני דלא פתחינן בהו:

כל הבוטה. כמו לבטא בשפתים:

אלא שלשון חכמים מרפא. שמתירים לו הנדר:

הנודר כאילו בנה במה. בשעת איסור הבמות:

והמקיימו. הרי גמר עבירתו:

ברישא פתחינן. דליכא עבירה כולי האי כל זמן שלא הקריב:

וכי תחדל לנדור. אע"פ דהאי חדלה כתיב באינו נודר מ"מ כיון דכתיב גבי נדר חדלה ילפינן ג"ש וע"כ הא דנקרא רשע בנודר איירי:

כל מיני גיהנם שולטין בו. קשה לגופו כאילו היה נדון בכל מיני פורעניות בגיהנם א"נ מתוך כעסו בא לידי עבירה ומשליט עליו גיהנם:

שמכלה העינים. שהוא מאריך בחליו ומצפה תמיד להתרפאות:

תרי בני חוזאי. יהודים היו:

ופרע ליה בית השחיטה. מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימהר למות:

את נפשך הצלת. שאלמלא אמרת כן היה הורגך בכעסו:

קא תמה ר' יוחנן. היאך אתרמי דבא"י היה לו לב רגז לשחוט חברו:


דף כב עמוד ב[עריכה]


אין אלהים כל מזמותיו. הוא מחשב שאין אלוה בעולם:

כעס בחיק כסילים ינוח. לא נשאר בחיקו כי אם הכעס:

וכסיל יפרוש אולת. היינו מוסיף טפשות:

לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו'. והיו מקבלין על הגיונם שכר וזוכין לחיי העולם הבא כמו עתה בכל התורה שלומדין:

מפני שערכה של א"י היא. סדורה וחלוקה לגבולותיה:

אין נזקקין לאלהי ישראל. כיון שהחציף פניו להזכיר השם:

חוץ מקונם אשתי נהנית לי. כדי להטיל שלום בין איש לאשתו נזקקין ולא גרסינן שגנבה כיסי והכתה בני ונודע שלא גנבה ולא הכתה דההוא לאו נדר הוי ולא בעי התרה כדתנן במתני':

אי נדרת במוהי. האי נדרת לאו דוקא ומוהי הוא כנוי לשבועה וקרי לשבועה נדר כדתנן נמי לעיל נדר במוהי:

אמר ליה לא מרא כולא לא טעימנא לך [ס"א לי]. כלומר לא אוכל עמך וכן אני נשבע במרי כולא דלא טעימנא לך:

רב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא. למה הוצרך לישבע שלא יאכל עמו:

אמר ליה לאו מרי כולא קאמרת לא טעימתא לי. אפילו תרצה להתיר נדרך דאין נזקקין לך:

זיל לקילעך. זיל לאושפיזך כמו איקלע לההוא אתרא וכן הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם בפרק הדר (עירובין סג:):

תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שהיא ישרה בעיניו ובעיני רואיו שגם אחרים מפארים ומשבחים אותו אבל אם היא ישרה רק בעיניו גם דרך אויל ישר בעיניו והא רתח רב נחמן ואדעתא דהכי לא נדרתי וחזר לפני רב נחמן או לפני אחרים ואמר להם פתח זה והתירו לו ולאו נולד הוי שכן דרך הרב להקפיד על תלמידו כשמטריח עליו:


דף כג עמוד א[עריכה]


קצרא. מכבס בגדים ומקצרן כדאמרי' בהגוזל בתרא [ב"ק קיט:] קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה:

אין פותחין בנולד. דמאחר שאינו מצוי דלא מסיק אדעתיה שיארע דבר זה לא הויא חרטה לעקור הנדר מעיקרו:

שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. מצערי ת"ח אחרים כי האי עובדא:

ומי שרי. הדיין לעשות פתח מגוף הנדר ולא לפתוח ממקום אחר:

ועלתה לרגל. שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה ואף הנשים היו נוהגות מצוה לבוא שמה ולראות בכבודה של תורה:

מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו'. בגמ' מפרש לה:

לא שמע ליה ולא אתא בהדיה. כיון שיודע שבטל נדרו:


דף כג עמוד ב[עריכה]


נדרי זרוזין הוו. דלא תימא במקח וממכר מקרו נדרי זרוזין שכך דרך התגרין לנדור אבל בדבר מועט כזה שאדם מזמין את חבירו אין דרך לידור כדי לזרז:

ויעמוד בר"ה. דבר מסויים נקט תחלת השנה וה"ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע:

עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה. שאם אין בדעתו שיהא נדרו קיים למה הוא נודר:

תני ובלבד שלא יהא זכור את הנדר. וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל:

רבא אמר לעולם כדאמרן מעיקרא. רבא אית ליה שפיר הך דאביי [דאי] אין זכור לתנאו בשעת הנדר שתנאו קיים ונדרו בטל דליכא טעמא לפלוגי בהא אלא שנדחק רבא לקיים לשון המשנה:

כגון שהתנה בר"ה. שיהיו מקצת נדרים שידור בזאת השנה בטלים:

ולא ידע ממאי התנה. על אי זה נדר התנה לבטל אכילת בשר או שתיית יין או מדברים שבינו לבין חבירו או מדברים של עצמו וקא נדר ואמר על דעת הראשונ' אני עושה שאם אהיה זכור על מה שהתניתי אלך אחר התנאי ושוב נזכר שלדבר זה התנה ההוא נדרא לית ביה מששא והכי קאמר מתני' ובלבד שיהא זכור [פי' כששכח] מקצת תנאו אז צריך שיזכיר תנאו בפיו ויאמר על דעת הראשונה אני עושה דאל"כ [הואיל] שזכור לתנאו בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה אבל אם היה זכור הכל אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה כי דבריו סותרין זה את זה דאם הוא רוצה לקיים תנאו למה הוא נודר הלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואמרינן שנדרו הוא עיקר ומה שאומר על דעת הראשונה אני עושה דבריו בטלין אבל כשהוא זכור מקצת אפשר שהוא נודר על דעת ראשונה שמא ימצא שלא התנה על נדר זה ומתני' לרבא הכי מיפרשא הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה עומד בר"ה ויאמר כל נדרים שאדור בשנה זו יהיו בטלים בין שישכח התנאי לגמרי בין שישכח מקצתו ובלבד שיהיה אז זכור לתלות בדעתו הראשונה:

סבר למדרשה בפרקא. הא דאביי היכא דשכח כל תנאו אבל אין לפרש דהך דרבא בעי למדרש דאהא לא שייך למימר תנא קא מסתם סתומי דרבא אינו צריך להגיה המשנה ועוד דלא שייך למימר בהך דרבא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמילתא דרבא לא שכיח שיהיה דבר זכור מקצת ושכוח מקצת ועוד הא קאמר בהדיא בשעת נדרו על דעת ראשונה הוא עושה ולא אתי לזלזולי בנדרים אחרים:

תנא קא מסתם לה סתומי. דקתני ובלבד שיהא זכור דצריך להגיה ובלבד שלא יהא זכור אבל הא לא הוי מסתם סתומי מה שדלג דרוצה שלא יתקיימו נדריו דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיהנה כך הרי היא כמפורשת:

פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב. דדוקא במקח וממכר שייך למימר נדרי זרוזין:

הלכתא כותיה או לית הלכתא כוותיה. אע"ג דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס.) דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי דלמא הכא מסתבר טעמייהו דרבנן:


דף כד עמוד א[עריכה]


אם אין אתה בא ונוטל לבנך וכו'. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו:

שלא ע"פ חכם. ואין צריך שאלה אע"פ שכל פתח וחרטה עוקר הנדר מעיקרו ואעפ"כ צריך שאלה לחכם האי פתחא מוכחת טפי:

זהו כבודי. לשנוא מתנות:

משום דא"ל לאו כלבא אנא. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוון:

דמתהנינא ממך. דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה:

לאו מלכא אנא. ומסתמא ההנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה:

זמינא הוא דאדריה למזמנא. המזומן ביקש למזמן שיזמינהו לסעודתו וא"ל אין נדר זה עליך דאזמנית וא"ל המזומן למזמן מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך כי רצו להזמינו גם לסעודה אחרת והוא חפץ יותר לאכול עם זה האיש ובכה"ג לא הוי נדרי זרוזין אלא לנדר גמור נתכוונו שניהם:

מאי לאו אפי' בקמייתא [לא בבתרייתא]. אבל מהך ליכא למפשט דפליגי דשאני הכא כיון שאמר שאני נהנה לך בהאי פליגי רבנן משום דא"ל לאו כלבא אנא כו':

הלכה כראב"י. ומסתמא אמתני' קאי אלמא פליגי והלכתא כותיה:


דף כד עמוד ב[עריכה]


מתני' נדרי הבאי. כמו בג' מקומות דברו חכמים לשון הבאי בפ' גיד הנשה (חולין דף צ:) כלומר גוזמא ושפת יתר וכן זה הוסיף על מה שראה כאדם שרואה דבר נפלא וגדול ומוסיף לומר יותר ממה שראה והוא בעצמו יודע שלא היה כל כך כמו שהוא אומר הלכך אע"פ שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי עם כעולי מצרים והנחש שראיתי אם לא היה כקורת בית הבד לא אמרינן ודאי היה כך כמו שהוא אומר ויאסר הנדר עליו אלא אמרינן הוא בעצמו יודע שלא היה כל כך כמו שאמר אלא דרך בני אדם להוסיף על מה שראו ולא היה דעתו לנדר כי דרך בני אדם לדבר כן ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

גמ' תנא נדרי הבאי מותרין אבל שבועות הבאי אסורין. משום דשבועה חמירא טפי הלכך חמירא לאסור מדרבנן ויס"ג כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות:

אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה מידעם קאמר. דכיון דאינו אוסר שום דבר עליו אין בלשון הזה שבועה כלל ולא גרס הרי יצאה שבועה לשקר:

א"כ למה לי למימר. כיון דאמר שבועה שראיתי פשיטא שאסור אע"פ שדרך העולם לקרוא לעם רב כיוצאי מצרים מ"מ אסור לישבע על זה ובנדר דוקא שרינן הנודר שלא כוון לנדר:

ועוד דומיא דנדר קתני. דמשמע שאוסר דבר עליו בשבועה כמו בנדר:

יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי כו'. ואע"ג שדרך העולם לקרוא לעם רב כיוצאי מצרים משום חומרא דשבועה אסרינן להו עילויה ולאידך לישנא קמ"ל דלא מפלגינן בין נדרים לשבועות:

שומשמני חזא. ראה נמלים הרבה והעלה להם עולי מצרים ולדעתו שפיר קא משתבע ואם אמר שהוא כן למה אינו נאמן:


דף כה עמוד א[עריכה]


אדעתא דידן אישתבע. ולא מהימנינן ליה בדבר משונה כזה ואע"ג דבמתניתין מהימנינן ליה דנדר בחרמו של ים ובקרבנות מלכים אין זה משונה כל כך:

לאפוקי דאי יהיב ליה אסקונדרי. דבר שמשחקים בו בטבלאות כמו באסקונדרי אטלליתו (קידושין דף כא.):

ואסיק להו שמא זוזי. אע"פ שמשונה הוא ורחוק הוא מן הדעת אזלינן בתר דעתיה:

לאפוקי מקניא דרבא. ואין זה דבר מופלג ודאי לדעתיה שפיר קא משתבע שהרי מעות מסר לידו אלא שלא נתנם לו לשם פרעון שישארו בידו:

ולא אתכם לבדכם. כלומר לא על דעתכם לבדכם אלא גם על דעת המקום ועל דעתי:

דאי אסיקו שמא לעבודת כוכבים. והוא דבר משונה ומופלג:

משמע חדא. תורה או תורה שבכתב או תורה שבעל פה:

משמע מצות המלך. כדכתיב (אסתר ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך:

שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. כדכתיב (במדבר טו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וציצית ושמונה חוטין וחמשה קשרים עולים תרי"ג:

חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כו'. דכתיב בעבודת כוכבים וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות:

אלא מילתא דלא טריחא נקט. על דעת המקום ועל דעתו:

אורוותא דתבנא. כמו אורות סוסים (מלכים א ה):

בטרוף. רחב ואינו עגול:

כולהו נחשי מיטרף טרפי. כולהו נחשים טרופים נינהו בבטנם אינם עגולים:


דף כה עמוד ב[עריכה]


מתני' נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל או שתה. ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוין הלכך לא הוי נדר:

קונם שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר יש לו לחול דהיינו בשעה שאכל ושתה אז שכח את הנדר וילפי' משבועות דבעינן שיהיה האדם [ס"י בשבועה] בשעה שהשבועה חלה עליו יהא זכור את השבועה:

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי כו'. היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה כיסו נמצא שלא היה נודר:

אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

גמ' תנן התם. משנה היא לקמן בפ' ר"א (דף סו.):

פותחין בשבתות ובי"ט. כגון אם נדר להתענות שנה ואמרו לו והלא כמה שבתות וי"ט יש בשנה שאין טוב להתענות בהן ואמר לא שמתי אל לבי ולא נזכרתי לשבתות וי"ט ואילו הייתי זכור לא הייתי נודר להתענות בהן אותן הימים מותרין על ידי התרת חכם ולא דמי להך מתני' דשוגג גמור היה על אביו ולא חל הנדר עליו כלל אבל הכא היה לו לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות וי"ט וחל הנדר עליהם כי נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך צריך שאלה:

ושאר כל הימים אסורים. דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וסברו דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דכיון שמצא פתח למקצת הנדר אפילו לא נתחרט בשאר הימים בטל כל הנדר:

אמר רבה הכל מודים כו'. אפלוגתא דב"ש וב"ה דמתני' קאי ומשום דמותיב לקמן מסיפא דהך מתני' מייתי לה הכא ופלוגתא דרבה ורבא שייך נמי אהך מתני':

אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא כו'. אמתני' קאי דאמר הרי הם עליכם קרבן ואסרן עליהם בכלל לכלם כאחד והשתא נמי קאמר הייתי אומר כולכם אסורין ולא החליף לשון הנדר הלכך לא הורע כח הנדר ולא אמרינן ביה הותר מקצתו הותר כולו והוא הדין אם ראה אותם מרחוק אוכלין ולא ידע שאביו ביניהם והראה עליהם ואמר לזה ולזה אסורים וחזר ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר אחרים אסורים כיון שלא החליף דבריו שהנדר והחזרה הכל בלשון פרט:

הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין. ומתחלה אסרן עליהם בלשון כולכם דכיון שהחליף דבריו הורע כח הנדר וסברי בית הלל דאמר' הואיל והותר מקצתו הותר כולו והוא הדין נמי אם מתחלה אמר בלשון פרט ולבסוף אמר כולכם ובית שמאי סברי שהכל ענין אחד:


דף כו עמוד א[עריכה]


ורבא אמר הכל מודים כו'. רבא סבירא ליה דלאו בהחליף ושינה תליא התירא דבאיזה לשון שאסרם בשעת הנדר הן בכלל הן בפרט ובשעת חזרה אמר הייתי אומר פלוני ופלוני [אסורין] כולי עלמא מודו דכולם מותרים:

כי פליגי דאמר כולכם לבסוף. בין שאסרם מתחלה בפרט בין שאסרם בכלל ב"ש סברי כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון:

ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בתמורה פרק כיצד מערימין דתנן (תמורה כה:) הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר אומר הרי זו תמורת עולה דתפוס לשון ראשון ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון תחלה הואיל ואי אפשר להוציא שני דברים יחד דבריו קיימים והכא נמי סברי ב"ש תפוס לשון ראשון וכיון שאמר כולכם אסורין נשארו האחרים באיסורן וכי אמר חוץ מאבא לא מהני לצרפן יחד ולומר הואיל והותר אביו הותרו גם האחרים ומיהו לא דמי לגמרי דהתם לשון אחרון בטל לגמרי והיינו טעמא דתמורת עולה תמורת שלמים שני ענינים הם מדלא קאמר ותמורת שלמים בוא"ו הלכך כי אמר תמורת עולה כבר נתפסה הבהמה כולה בקדושת עולה ותו לא חייל עלה קדושת שלמים אבל הכא כי אמר הייתי אומר כולכם אסורים אין זה תשלום דבריו כי גם מתחלה אסר את כולם אלא ודאי שצריך לסיים חוץ מפלוני הלכך אין דבריו האחרונים בטלים אלא להא אהני הא דאמרינן תפוס לשון ראשון שאינן נכללין יחד שתי הלשונות לומר הואיל והותר אביו הותרו גם האחרים וב"ה סברי כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס הלכך נכללין שתי הלשונות יחד וכיון שהותר מקצתו הותר כולו:

איתיביה רב פפא לרבא כיצד אר"ע כו'. בשלמא לרבה מוקי לרישא דאמר לזה ולזה כו'. לרבה ס"ל דבהחליף לשונו תליא התירא מוקי לה לרישא דאמר בשעת הנדר לזה ולזה ובשעת חזרה אמר כולכם וסיפא דאמר בשעת הנדר כולכם ובשעת חזרה לזה ולזה דבשניהם מחליף לשונו הלכך בשניהם הותרו כולם ולישנא דברייתא אשעת חזרה קאי אי נמי איפכא ולישנא דברייתא אתחלת הנדר קאי והנך תרי בבי אתו לאשמועינן דבין החליף דבריו מכלל לפרט ובין החליפן מפרט לכלל בכל ענין הותרו כולם וסיפא דקתני האחרון מותר וכולן אסורין לא אסיק אדעתיה לתרוצה ובסמוך פריך לה מינה אי נמי מוקי לה בלא החליף דבריו ובסמוך פריך אמאי קתני ראשון ואחרון:

אלא לדידך בשלמא רישא דאמר כולכם. דבשעת חזרה אמר כולכם בין כלל בין פרט בשעת הנדר פליגי ב"ש וב"ה וכן ר"ע ובר פלוגתיה:


דף כו עמוד ב[עריכה]


אלא סיפא. דאמר בשעת חזרה לזה ולזה אף רבנן פליגי עליה וליכא לתרוצה לרבא דלישנא דמתני' קאי אשעת הנדר ובשעת חזרה אמר כולכם ואשמועינן דבין פרט ובין כלל בתחלה אע"ג דבשעת חזרה אמר כולכם הותרו כולם דכיון דלרבא תלוי כל ההיתר באותו ל' שאמר בשעת חזרה מסתמא ר"ע נקט אותו ל' שהיתר הנדר תלוי בו דבשלמא לרבה דההיתר תלוי בין בל' ראשון בין בל' אחרון זה החליף דבריו אין להקפיד אם שנה במשנה ל' שעת הנדר או לשון החזרה:

במאי מוקי לה דאמר לכולכם. או בשעת נדר או בשעת חזרה:

אי הכי הי דין הוא ראשון והי דין הוא אחרון. בתמיה כיון דאמר כולכם אי זה נקרא ראשון ואי זה נקרא אחרון בלשון אחר גרס הוא דין הוא ראשון והוא דין הוא אחרון בלשון קושיא זהו ראשון וזהו אחרון ואין חלוק ביניהם ואמאי קתני דאם הותר ראשון הותרו כולם ובאחרון קתני הוא מותר וכולן אסורים וגירסא האחרונה דייקא דשפיר אשכחן דראשון ואחרון אם אמר הייתי אומר אבא מותר וכולם אסורים הרי אביו ראשון ואם אמר כולכם אסורים חוץ מאבא הרי אביו אחרון אבל טעם החלוק לא ידענא:

וסיפא כגון שתלאן זה בזה. ולא איירי כלל בפלוגתא דב"ש ור"ע אלא מלתא אחריתי היא וכגון שאסרן על פלוני ואח"כ אמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני הותר הראשון כגון שנמצא אביו או שהותר ע"י פתח חרטה הותרו כולם שכולם נתלו בו הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים ולא שייך הכא לומר הותר מקצתו הותר כולו דכל חד וחד נדר באפי נפשיה הוא וכה"ג אמר בנזיר אמר הריני נזיר ואמר חבירו הריני כמותו כו' הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים ודיקא נמי דקתני עלה בברייתא הותר האמצעי כו':

כופרי יפה ללב. בצל הגדול שנתבשל כל צרכו כמו ורבעה כלב כופרי (יבמות דף נט:):

הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר. וקשה לרבה דהכא לא החליף דבריו דמתחלה אסר כל הבצלים עליו ולבסוף אמר כולכם וקא שרי רבי מאיר וקשה נמי לרבא דאיהו אמר כי אמר כולכם בסוף אסרי בית שמאי משום דסברי כרבי מאיר והכא קא שרי רבי מאיר:

הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר. לרבה הרי החליף דבריו ור"מ כר"ע רביה סבירא ליה ולרבא לדברי הכל שרי וגרס ר"מ אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן והיינו אליבא דרבא:


דף כז עמוד א[עריכה]


בנות שוח. תאנים טובים הם:

הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שוח מותרות. וקשה לרבא דבהא אפי' רבנן שרו:

לרבה רישא ר"ע ובהחליף דבריו וסיפא ד"ה ובלא החליף וריש' ד"ה לא משכחת לה דרבנן אסרי בכל ענין:

לרבא רישא ד"ה. ובלא אמר כולכם בשעת חזרה וסיפא רבנן ובאמר כולכם בשעת חזרה אבל סיפא ד"ה לא משכחת לה דר"ע שרי בכל ענין:

מתני' נדרי אונסים חלה הוא או שחלה בנו וכו'. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים:

גמ' דאתפיס זכותיה כו'. מסר כחו וזכיותיו ליד ב"ד ע"מ שאם לא יבא לזמן ב"ד שיהיו בטלים ומחל על כל זכות שהיה לו בהם:

וכי תימא קטלא שאני. דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וגו' קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין:

הרי אלו נדרי אונסין. אלמא אונס מעכב כל דבר ור"ה סובר ודאי בנדר בעינן דפיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש בלא עכבת אונס אין אונס מבטל התנאי:


דף כז עמוד ב[עריכה]


דאי הוה ידע דמיית לאלתר הוה יהיב גיטא. דעיקר נתינת הגט הוא להצילה מעיגון או שלא תזקק ליבם:

שאני מעברא דאונסא דשכיח הוא. ועכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואי אפשר לעבור בו דלא שכיח:

מכדי אסמכתא הוא. דאמר מילתא יתירה ולא אמר כן אלא להסמיכו על דבריו ובטורח [נ"א ובטוח] היה שיוכל לקיים דבריו ולבא ולכך התנה אבל לא כיון להקנות מעולם ואסמכתא לא קניא כדמסקינן בפ' גט פשוט:

רבי יוסי אומר יתן. דס"ל אסמכתא קניא ויגבה כל חובו מבני חרי אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שיעבוד חצי החוב ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ואפי' חצי החוב שלא נפרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמר' בשטר חוב מוקדם דאפילו מזמן שני לא גבי דילמא אתי למגבי מזמן ראשון ומבני חרי גבי ביה דקני ליה במסירה א"נ גבי ממשעבדי כל החוב שכך התנה מתחלה שאם לא יתן לו לזמן פלוני שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השטר כבתחילה והאי פי' ניחא טפי דבקנין אותיות בעיא כתיבה ומסירה:

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר (רבה) [צ"ל רב] אין הלכה כר' יוסי. ומסתמא לא פליג רב הונא אדרב רביה:

דאמר ליבטלן זכותיה. מדלא אמר תנו אותה לשכנגדי אלא הזכיר ל' בטול כאילו הודה שהן פסולין ובטלין כחרס הנשבר אי נמי זה בא להוציא ממון בשטרותיו והתנה שיהיו בטלים אם לא יבא ולא יגבה בהם עוד ואסמכתא כי האי כי הוא מוחל על מה שיש לו ביד אחר קניא אבל אסמכת' דר"י היא להוציא לא קניא:

מתני' נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין. הרגים הם ליסטים ההורגי' כדי ליקח הממון. חרמין הם גוזלין אבל אינם הורגים ולא זו אף זו קתני:

שהיא של תרומה. אע"ג דקטלי וגזלי לא אכלי איסורא אי נמי אין נחשב בעיניהם כי בדמים מועטים יקנו הרבה תרומה:


דף כח עמוד א[עריכה]


לא יפתח לו בנדר. אא"כ אומר לו דור לי שהוא תרומה:

במה שהוא מדירו. ואפי' פתח לו לא יוסיף לו לידור אלא במה שפתח לו ומיהו אם א"ל בסתם דור לי אף אם הוסיף הרבה לידור בכולהו מודו ב"ש דלא הוי נדר ולא אמר שלא ידור אלא אם כן יפתח דור לי בדבר זה:

וב"ה אומרים אף במה שאינו מדירו. דלא תימא אף ע"ג דקאמר ב"ה שהוא פותח לו ה"מ היכא דפתח ליה ואמר הלה אין דור לי בזה אבל זה שהוא מוסיף לו ולא ידע הלה כלום שהוא רוצה לידור בזה אימא נדר הוי קמ"ל:

גמ' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אחד שקנה המכס מאת המלך אסור לגזלו הימנו ואיך יתירו חכמים לגזלן לידור כדי לגזלו:

במוכס שאין לו קצבה. והאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות להקונה לעשות אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה אי נמי כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל:

במוכס העומד מאליו. בלא דעת המלך:

היכי נדר. שלא יעבור על נדרו:

באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ודברים שבלב המוכיחין הויין דברים:

תנא מתניתין נדר להודיעך כחן דב"ש. ואע"ג דכח התירא עדיף אברייתא קא סמיך דאשמועינן בה כח דהיתירא:

שאין שאלה בשבועה. משום חומר דשבועה אמרו חכמים שאין להתירה והכי קאמר ב"ש לא יפתח החכם פתח להתיר שבועה:

מתני' הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו'. ראה רוח סערה מנשבת וכל האילנות בספק שלא יתלשו מן הארץ וכן ראה דליקה שנפלה בעירו וטליתו הוא בספק שריפה ואמר אלו יהיו קרבן אם אינן נקצצות וטלית תהיה קרבן אם אינה נשרפת דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שאי אפשר להיות נצולין ולא גמר בלבו להקדישן קא משמע לן דדברים שבלב כי הני דלא מוכחי לא הויין דברים:

האלו קרבן. פירוש לימכר ולהביא בדמיהם קרבן ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי (הלכך מסתברא דהקדישן אולי ינצלו):


דף כח עמוד ב[עריכה]


אין להם פדיון. לצאת בדמי פדיונן לחולין אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות דכיון דאמר עד שיקצצו לשם כך הקדישן שלא יצאו לחולין עד שיקצצו כדאמר בפרק אף על פי (כתובות נט:) שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה:

גמרא וליתני קדושות. ה"ג ול"ג קדושות ואינן קדושות:

איידי דבעי למיתני סיפא אין להם פדיון. דלא מצי למיתני בע"א תנא רישא נמי יש להם פדיון:

היכי דר. דקתני במתני' יש להם פדיון אלמא דקדשי דכיון דאמר אם אינן נקצצות ולא קבע זמן לאותה קציצה לא קדשי דע"כ סופם ליקצץ:

דומיא דטלית וטלית לשריפה קיימא. כאילן דלפעמים בא רוח והופכו על פניו אבל טלית אינו מצוי שישרף אם לא שנפלה דליקה בעיר וכן אילן נמי מיירי שרוח סערה מנשבת וספק נפילה הוא וסד"א דליהוי נדר טעות:

ולעולם. הא דאמר אין להם פדיון וכי לעולם קאמר הא עד שיקצצו קאמר:

אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות כו'. וכן לעולם עד שיקצצו כדמפרש טעמא במתני':

נקצצו פודן פעם אחת ודיו. ושוב אינן חוזרות להיות קודשות דהא עד שיקצצו קאמר ומיהו פעם אחד צריך לפדותן דקדושה בכדי לא פקעה:

כיון שקצצן שוב אינו פודן. דהא עד שיקצצו קאמר וכשנקצצו פקעה קדושתן ויצאו לחולין:


דף כט עמוד א[עריכה]


מי נפקא מיניה בלא גט. דמילתא דפשיטא היא דכיון דנעשית אשתו אינה יוצאה ממנו בלא גט והכי אמר בפ' המגרש (פג:) לענין גט אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון שפסקה פסקה וה"ה נמי לענין קדושין דמקשי' הויה ליציאה:

קדושת דמים פקעה. דכי היכי דפקעה ע"י פדייה פקעה נמי ע"י קביעות זמן אבל קדושת הגוף דלא פקעה ע"י פדייה לא פקעה נמי ע"י קביעות זמן:

כל ל' יום עולה. אם בא להקריבו תוך שלשים יום יקריבהו עולה ואם לא הקריבהו תוך ל' יום אחר ל' יום יקריבהו שלמים דפקעה ממנו קדושת עולה וחלה עליו קדושת שלמים והה"נ אם אמר לאחר ל' יום חולין שנעשה חולין דכיון שיש הפקעה לקדושת הגוף אין חילוק:

ה"נ דאמר לדמי. דאמר שור זה קדוש לימכר ולהביא בדמיו עולה ואם לא נמכר תוך ל' אחר ל' ימכר ויביא בדמיו שלמים וקדושת דמים פקעה לאחר ל' יום:

ומעכשיושלמים. האי דלא קאמר שור זה שלמים ולאחר ל' יום עולה כדאמר לעיל משום דברישא פתח בעולה תחלה פתח נמי הכא בעולה:


דף כט עמוד ב[עריכה]


מקדושה חמורה לקדושה קלה. היינו עולה דכולה כליל לשלמים דנאכלים לזרים:

מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר. אלא ודאי חדא בקדושת דמים וחדא בקדושת הגוף אלמא קדושת הגוף פקעה ותיובתא דרבא:

לימא תהוי תיובתא דבר פדא. לשון נדרים משונה כיון דאקשי לרבא דאפילו קדושת הגוף פקעה כ"ש דהוי תיובתא דבר פדא:

ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. וכן צריך להגיה בסיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה אם לא [אמר] מעכשיו שלמים אבל השתא דאמר שלמים לא פקעה מיניה קדושת שלמים ולבר פדא איירי אף בקדושת דמים ולרבא איירי בקדושת הגוף ורישא נמי מיפרשא הכי שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים אם לא אמר כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים:

דמקודשת אע"פ שנתעכלו המעות. דהני זוזי לא לפקדון דמו ולא למלוה דמו:

הניחא למ"ד אינה חוזרת. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק האומר (קדושין נט.) לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו ר"ל אמר אינה חוזרת ורבי יוחנן אמר חוזרת:

שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר ביה:

לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות. האי דקאמר לבר פדא לאו דוקא דעולא מודה בהא אלא משום דבר פדא אמרה נקט בר פדא:


דף ל עמוד א[עריכה]


ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך. אם אמר לאשתו התקדשי לי בפרוטה זו לאחר שאגרשיך פשיטא דלא מהני כיון דהשתא לאו בת תפיסת קידושין היא אבל באשה פנויה דהשתא בת תפיסת קידושין היא מיבעיא ליה מידי דהוה אנטיעות דמתני' דמתני בהו לאחר שיפדם יחזרו ויקדשו:

מאי קא מדמיתו פדאן הוא לפדאן אחרים. פדאן הוא יכול להתנות לכשיפדם ויהיו ברשותו שיחזרו ויקדשו אבל פדאום אחרים אין בידו להתנות על מה שביד אחרים ואשה כאחרים דמיא דלאחר הגירושין אינה ברשותו להתקדש לו אלא מדעתה וגם הוא אינו ברשותה שתתקדש לו בעל כרחו הלכך אע"ג שנתרצו שניהם בשעת מסירת קידושין לא חיילא שנית אחר הקידושין:

מתני' מותר ביושבי יבשה. אותם שאינם רגילין לירד בים:

שיורדי הים בכלל יושבי יבשה. שסופם לירד ליבשה:

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. בגמרא מפרש אהיכא קאי:

הא מיורדי הים אסור ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו. דמשום דרך מועט לא מיקרו יורדי הים שיורדי הים [כאלו] בכלל יושבי יבשה:

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד. דבכלל יורדי הים הם ליאסר וגם יושבי יבשה מיקרו:


דף ל עמוד ב[עריכה]


אלא אף במי שדרכו לפרש. לפי שסופו לירד ליבשה:

שלא נתכוון זה אלא ממי שהחמה רואה אותו. בגמרא מפרש:

מדלא קאמר מן הרואין. ואפי' אמר מן הרואין נתכוונתי לא צייתינן ליה דלא נדר איניש אדעתיה דנפשיה היכא דאיכא שינויא כדאמר לעיל (דף כה.) גבי אסקונדרי:

לאפוקי דגים ועוברים. שאין החמה רואה אותם:

אסור בקרחין כו'. בגמ' מפרש טעמא:

אסור בקרחים ובבעלי השיבות. וכן נמי במי ששערו לבן:

מדלא קתני הנודר בבעלי השער. האי טעמא לפרש קרחין ובעלי שיבות נמי כבר היו שחורי ראש וכן מי ששערו לבן סופו משחיר:

דזימנין מכסי ראשהון וזמנין מגלו. וניכר משחרותם שהם אנשים דנשים לעולם מיכסו ולכך מקרו אנשים שחורי הראש:

וקטנים לעולם מגלו. אנשים ונשים ואין ניכר בשחרותם בין איש לאשה:

מותר בנולדים. באותם שנולדו אחר נדרו דילודים משמע שכבר נולדו:

ר"מ מתיר אף בילודים. בגמרא מפרש:

ולא מיבעיא בנולדים ואלא ממאן אסר. ה"ה דה"מ לאקשויי מאי אף:

מן הנולדים אסור אף בילודים. דבין אותם שנולדו ובין אותם העתידים להוולד בכלל נולדים נינהו:

הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. בימי ירבעם ראשון למלכי ישראל נאמרה נבואה זו:

ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורבנן סברי דבלשון בני אדם לכולהו קרו נולדים ור"מ סבר דוקא בעתידים להוולד:

לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוולד. ופליג אתרוייהו ואף מן הילודים אסור בשניהם:

לאפוקי דגים ועופות. שהם מטילין ביצים:


דף לא עמוד א[עריכה]


מאוכלי השום. מעשרה תקנות שתקן עזרא שיהו אוכלים שום בערב שבת שהוא מרבה את הזרע ובליל שבת זמן עונת ת"ח:

מותר בכותים. שאינן עולים לרגל אע"פ שמדאורייתא הוא שהם שונאים את ירושלים והר גריזים בחרו להם במקום ירושלים:

מאי איריא כותיים אפילו עובדי כוכבים נמי. אם יש עובדי כוכבים או יחידים שנהגו לשמור את השבת:

מותר בישראל. שנקראים זרע אברהם ויצאו מכלל בני נח:

מתני' ואסור בעובדי כוכבים. אפי' אותם שהם מזרע אברהם:

גמ' יתקרו על שמיה דאברהם. דכתיב (ישעיה מא) זרע אברהם אוהבי:

מתני' אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו דכל שומרי התורה בכלל זרעו הם כי הוא היה תחילה לגרים וכתיב כי אב המון גוים נתתיך בתחלה אב לארם ועתה אב לכל הגוים (ברכות דף יג.):

ומותר בעובדי כוכבים. ואפילו הם מזרע אברהם כך מפרש בגמרא:

שאיני נהנה לישראל. וישראל לאו דוקא דהמ"ל הנודר הנאה מחבירו לוקח ממנו בפחות כו' אלא מדנקט ברישא לזרע אברהם נקט נמי לזרע ישראל:

אין שומעין לו. כדי נקטיה ואית דגרסי אם שומעין לו:

גמ' הלוקח כלים מן התגר. לרבותא נקט תגר אף ע"פ דפרנסתו במקח וממכר מיקרי הנאת לוקח ולא הנאתו:

אלמא הנאת לוקח הוה. ולא הנאת מוכר דמחייבת לו באונסין כמו שואל שכל ההנאה שלו כל ימי שאלתו ולא למשאיל:

ואי הנאת לוקח היא אפילו שוה בשוה נמי. שהרי אין המוכר נהנה כלום:

בזבינא דרמי על אפיה. מקח שאין לו קופצים וכל ההנאה של מוכר היא ומיהו כשמוכרו בפחות אינו נהנה דכולי האי לא רמי על אפיה:

אימא רישא לוקח ביותר. דמשמע הא שוה בשוה לא וכיון דהוה זבינא דרמי על אפיה אפילו שוה בשוה נמי דכל ההנאה של מוכר היא וכן סיפא דקתני שישראל נהנין לי מוכר ביותר אפילו שוה בשוה נמי שאין כאן הנאה ללוקח:

סיפא בזבינא חריפא. דכל ההנאה ללוקח היא ומיהו כי זבין ביותר לית ליה הנאה:

אפילו שוה בשוה נמי. אין כאן הנאה למוכר:


דף לא עמוד ב[עריכה]


כטובת הנאה שאני נהנה. במה שמחזיקים לי טובה שהייתי רוצה לכבדם:

פטור מפני שהוא כנושא שכר. אחזרה קאי דתו לא הוי שואל דפסקה הנאתו ומיהו ש"ש הוי וחייב בגנבה ואבדה דהואיל ונהנה מהנה:

ההוא ספסירא. סרסור מקבל החפץ בקצבה אם ימכור ביותר המותר שלו ואם לא ימצא קונים יחזיר החפץ לבעליו:

מותר בערלי ישראל. שמתו אחיו מחמת מילה:

מותר במולי עובדי כוכבים. כגון ערבי מהול או גבעוני מהול:

י"ג בריתות נכרתו עליה. בפרשת מילה שנאמר לאברהם אבינו ע"ה כתיב י"ג פעמים ברית:

שהיא דוחה את השבת. כדדרשינן בפרק ר"א דמילה (שבת קלא:) וביום ואפילו בשבת:

שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול ואפילו במקום בהרת ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דכתיב השמר בנגע הצרעת:

מפני שנתעסק במלון. וקרוב למצרים היה ואין עוד סכנה:


דף לב עמוד א[עריכה]


הוי אומר זה התינוק. שמחתנין אותו במצוה ראשונה:

שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. אלמא שרצה להרגם אלא שנצטווה להרפות ידיו מהם:

על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. אלמא ברית מילה חשובה ככל הדברים האלה:

אלא מדה כנגד מדה. מאן דקפיד קפדי בהדיה:

כעת יאמר ליעקב. שאין נחש לישראל אז אפילו המלאכים צריכין לישאל מה פעל אל:

מפני מה נענש אברהם אבינו ע"ה ושתעבדו ביו כו'. אע"פ שעבירת העונש מפורשת על אומרו במה אדע מ"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע:

שהוריקן בתורה. זרזן בזכות התורה ובשבילה נצחו במלחמה:

שהוריקן בזהב. פתח להם אוצרותיו כדי שילכו עמו בנפש חפצה:


דף לב עמוד ב[עריכה]


השטן בגימטריא שס"ד הוי. וימות החמה שס"ה רמז שכל השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיום אחד והיינו יוה"כ:

שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה. והם אברים המסרסרים בעבירה ואינן מסורין ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו כדכתיב (ש"א ב) רגלי חסידיו ישמור כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקב"ה מוסרו בידו:

זה יצר הרע. כדכתיב מלך זקן וכסיל:

איש מסכן וחכם זה יצה"ט. כדכתיב טוב ילד מסכן וחכם וזהו יצ"ט שהוא ילד בשנים כנגד יצה"ר שהוא פחות ממנו י"ג שנה וחכמתו בזויה שאין האברים נשמעין לו:

נאם ה' לאדי. אדוני הוא אברהם אבינו שקראו [ראשון] להקב"ה אדון כדאיתא בברכות (דף ז:) למען אדני למען אברהם שקראו אדון:

הדרן עלך ארבעה נדרים