רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: פירוש הרא"ש | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד ב

נערה המאורסה. בת י"ג והביאה ב' שערות קרויה נערה עד שיעברו עליה ששה חדשים משהביאה ב' שערות ואז קרויה בוגרת ויצתה מרשות אביה וימי משך נערותיה אביה ובעלה מפירין נדריה וכן בימי קטנותה בשנה הסמוכה לגדלות אם ידעה לשם מי נדרה דנדרה נדר מן התורה כדאיתא בפרק יוצא דופן דמופלא סמוך לאיש דאורייתא:

דף סז עמוד א

ואצ"ל שקיים אחד מהם. שאם קיים אחד מהם אין השני יכול להפר:

גמ' מהו דתימא אביה או בעלה. והא דלא תני אביה ובעלה מפירין יחדיו אין זה לשון המשנה:

ונשאל על הקמתו. כדאמרינן לקמן דנשאלין על ההקם:

קמ"ל דעד דמפירין שניהם כאחת. כלומר שלא יהא הפסק שעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר כגון הכא שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר הלכך נתבטלה הפרתו ואפי' אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתני' דמדמי הך קיים להפר א' ולא הפר השני ביום שמועתו דשוב אין תקנה ויש מפרשים יש תקנה אם יפר הראשון פעם שנית וראשון עיקר:

ואם היו תהיה לאיש. ולעיל מיניה כתיב ואסרה אסר בבית אביה וגו' והניא ובתר הכי כתיב ואם היו תהיה ואתא וערבינהו להפרת אב ובעל יחד לומר ששניהם מפירין יחד לאשה זו שהיתה לאיש:

ואימא הדין קרא בנשואה כתיב. וקאמר רחמנא דאב ובעל מפירין כאחד אבל נערה המאורסה לא יצתה מרשות האב:

קרא אחרינא כתיב. ואם בית אישה נדרה הלכך על כרחך קרא קמא לארוסה:

שאין הבעל מיפר בקודמין. נדרים שנדרה קודם שבאת לרשותו כדכתיב ואם בית אישה נדרה דוקא נדרים שנדרה בביתו:

דף סז עמוד ב

ממילא שמעת מינה. דנדרים שנדרה בביתו הוא מיפר ואם היו תהי' למה לי ש"מ לארוסה וא"ת איצטריך ואם היו תהיה לנשואה לערב הפרת בעל בהדיה דאב לומר ששניהם מפירין יחד וי"ל א"כ לכתוב ואם בית אישה נדרה בתר קראי דהפרת אב ולישתוק מואם היו תהיה ומיהו אכתי קשה נימא דואם היו תהיה איירי בין בארוסה בין בנשואה ואם בית אישה נדרה איצטריך דאין הבעל מיפר בקודמין. ונ"ל לאו ממילא שמעת מינה כלומר כי מוקמת האי קרא לומר דאין הבעל מיפר בקודמין ממילא שמעת מינה כלומר דקרא דואם היו תהיה איירי בארוסה דהתם כתיב ונדריה עליה דמפר בקודמין הלכך ע"כ האי קרא איירי בארוסה וקרא דבית אישה בנשואה:

הויה בקדושין משמע. מדלא כתיב תלקח או תנשא הלכך לא מצית לאוקמא בנשואה:

אימא אב לחודיה מפר. כדהוה עביד מעיקרא ואיתרבי ארוס שגם הוא יפר לחודיה:

א"כ ואסרה איסר בבית אביה למה לי. ליכתוב לקרא דואם היו תהיה שהאב מפר עם הארוס כל א' לבדו ומק"ו ידענא שמפר שלא במקום ארוס:

אימא אב ליבעי ארוס. כמו שהוכחנו דע"כ לא מצי מפר לחודיה אבל ארוס לחודיה ליפר:

וכ"ת אב דכתב רחמנא למה לי. צריך לערב הפרת אב בהדי ארוס כי מה תועלת יש בהפרתו הוא לבדו אינו יכול להפר והפרת הארוס מועיל בלא הפרת האב:

ומשני נפקא מיניה בתערובתן. שאם קיים האב אין הבעל יכול להפר:

ואם בית אישה נדרה למאי כתביה. הוי מצי למימר דאיצטריך לסלק הקמת האב דאי לא כתיב הך קרא ה"א דארוסה ונשואה שוין אלא דבלאו הכי פריך ליה שפיר:

ואימא לעולם ארוס לחודיה מיפר. וכ"ת ואם בית אישה למה לי מק"ו דארוס שמעינן ליה איצטריך למימר דאין הבעל מפר בקודמין:

ומשני ומיניה. כלומר מהא דדרשינן מינה דאין הבעל מפר בקודמין ממילא שמעת דארוס לחודיה אינו מפר דאי מפר לחודיה תקשי לך בעל אינו מפר בקודמין ארוס מיפר בקודמין בתמיה כלומר ע"כ ארוס מפר בקודמין כדכתיב ונדריה עליה וכי בשביל שנכנסה לגמרי לרשותו ונסתלק ממנו רשות האב הורע כחו שלא להפר מה שהיה מפר בתחלה לבדו אלא ע"כ מה שיפה כחו להפר כשהוא ארוס בקודמין היינו משום שותפותיה דאב שאין הארוס יכול להפר לבדו וכשנשאה שמפר לבדו אינו מפר בקודמין:

דף סח עמוד א

ב ין איש לאשתו בין אב לבתו. משמע דבאשה אחת איירי שרשות האב והבעל שולטין עליה ובין שניהם מפירין אבל כל חד לחודיה לא דמשמע שהיא בין שניהם והם שותפין בה ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין ע"כ משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה ולכך אינו מיפר בקודמין:

ולתנא דבי רבי ישמעאל ואם היו תהיה לאיש מאי עביד ליה. מבין איש לאשתו שמעי' דבעל ואב מפירין אף בקודמין מדלא מיעט הכא קודמין כמו שמיעט בנשואה:

מוקי ליה לאידך (דרבא) [צ"ל דרבה]. דדריש מיניה לקמן דנתרוקנה רשות לאב (ורבא) [צ"ל ורבה] סבר דתרתי ש"מ מוי"ו דואם שמעינן דערבינהו קרא להפר שניהם כא' ומדכתיב שתי הויות שמעינן דנתרוקנה רשות לאב:

שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה. דבקרא אחרינא כתיב לענות נפש אישה יקימנו ולא שמעינן שהבעל מיפר אלא נדרי ענוי נפש כגון לא אוכל לא ארחץ ושמעינן מהאי קרא אף דברים שבינו לבינה אפילו אין בהם ענוי נפש כגון שנדרה שלא לעבדו ולשמשו וילפי' אב מבעל לנדרי ענוי נפש:

בעל מיגז גייז או מקלש קליש. ארוס שמפר עם האב מיגז גייז ומסלק חצי הנדר בהפרתו וחצי הנדר נשאר באיסורו:

או מקלש קליש. ומסיר חצי האיסור מכל הנדר והוא הדין נמי דמתבעיא ליה בהפרת האב אלא חדא מנייהו נקט:

כגון דנדרה מתרין זיתין ואכלתינון לתרוייהו. א"א מיגז גייז נשאר זית שלם באיסורו ולוקה על אכילתו:

א"א מקלש קליש. כיון שנקלש והוסר נסתלק המלקות והאי דצריך זית היינו בסתם אבל במפרש אמרינן בפ"ג דשבועות דאוסר עצמו בכל שהוא:

בזמן שלא שמע הבעל. קודם שימות כו':

נתרוקנה רשות לאב. כמו אדם המריק שקו ונותן לחבירו כל מה שהיה בשק כן הבעל נשאר ריקן והוריש לאב כל זכות שהיה לו בה:

דף סח עמוד ב

אין יכול להפר. כיון שקיימן הארוס:

שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. ואינו יכול להפר חלקו תימה כיון שהאב הפר חלקו למה לא יפר הבעל חלקו אחר מות האב דהא דאמרינן מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל היינו היכא דלא הפר האב והיה צריך הארוס להפר כל הנדר והוא אינו יורש זכות האב אבל היכא שכבר הפר האב חלקו למה יגרע כח הבעל במיתת האב שלא להפר חלקו וי"ל כיון דלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת האב והוא צריך להפר הכל וכן מוכח מהא דקאמר שמע הבעל והפר נתרוקנה רשות לאב דמשמע דיורש רשות הבעל וצריך להפר כל הנדר מדלא קאמר מפר האב חלקו אלמא נתבטלה הפרת הארוס כיון שלא נגמרה כל ההפרה בימיו ה"נ נתבטלה הפרת האב:

שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. דאי מרישא אימא ה"מ היכא דשמע בחיי הבעל והוה ראוי להפר נדר זה בחיי הבעל הלכך כשמת יורש את זכותו קמ"ל דאפילו לא שמע האב בחיי הבעל נתרוקנה לרשותו:

שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. וקמ"ל הך בבא דלא תימא דהא דאמרינן לא נתרוקנה רשות לבעל ה"מ היכא דלא שמע בחיי האב אבל היכא דשמע בחיי האב והיה ראוי להפר אם מת האב יפר הכל קמ"ל דאין הבעל מיפר אלא בשותפות אע"ג דהיה ראוי לומר בכאן נתרוקנה רשות לבעל ולהכי נקט לעיל לא נתרוקנה רשות לבעל והכא קאמר אין הבעל מיפר אלא בשותפות:

דף סט עמוד א

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל. הך לא שמעינן מרישא דכיון דהפר האב בחיי הבעל ולא הותרה באותה הפרה שוב לא תועיל הפרתו דלא מצינו שתי הפרות באיש אחד קמ"ל:

הן הן דברי ב"ש. דסבירא להו מיגז גייז וכשהפר האב נשאר חלק הבעל שלם באיסורו וזכה בו האב ומפר חלקו של בעל:

אבל ב"ה סברי מקליש קליש. וכיון דלא אפשר דנשאר חלק הבעל שלם אין בו כדי להורישו לאב ולא תפסה בה זכיה ואין האב יכול להפר חלק הבעל ואע"ג דנתבטלה הפרת האב כיון שלא הפר הבעל מ"מ מיד כשהפר האב מקליש קליש חלק הבעל אבל ברישא דברייתא היכא דהפר הבעל ומת דנתרוקנה רשות לאב ומפר לכל ולא אמרינן מיד שהפר הבעל מקליש קליש חלק האב ושוב אין לו הפרה [כשמת] הבעל דדוקא היכא דמקלש קליש חלק הבעל על ידי הפרת האב אין האב יכול לזכות בו אבל ברישא שהאב קיים יכול הוא להפר חלקו אף על גב דמקליש קליש ואגב זה נמי מפר חלק הבעל:

יש שאלה בהקם. אם אמר לה קיים ליכי ונשאל לחכם על הקמתו מהניא ליה הפרה או לא מי אמרינן הא דכתיב ביה לא יחל דברו ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו אבל קיום נדר של אשתו לא או דלמא קיום נדר כנדר דמיא:

יש שאלה בהפר או לא. מי אמרינן כיון דיש שאלה בהקם הוא הדין נמי בהפר ואם הפר לה ונשאל לחכם על הפרתו חזר הנדר לקדמותו או דלמא נהי דיש שאלה להקם היינו משום דקיום נדר כנדר דמי אבל הפרה אין לה שאלה:

קיים ליכי קיים ליכי שני פעמים. ונשאל על הראשונה מהו מי אמרינן השני כמאן דליתיה דמי כי כבר נתקיים הנדר על ידי הראשון או דלמא השתא דנשאל על הראשון חל השני וצריך לישאל גם עליו:

ת"ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. רבא אמרה למילתיה אהא דתנן בפ"ג דשבועות (דף כז:) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת משום דאין שבועה חלה על שבועה ואמר רבא אם נשאל על הראשונה חייב על השניה משום דשניה מתלא תליא וקיימא ולכי משכחת רווחא חיילא והוא הדין קיים ליכי קיים ליכי דשני חל לכי מתשיל על הראשון:

קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו. ודאי אם אמר קיים ליכי ומופר ליכי ולא אמר לא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה פשיטא דחלה הקמה שאמר בתחלה ושוב לא תחול הפרה ואפילו לרבי יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וחלו תרוייהו הני מילי גבי עולה ושלמים דיכולין לחול שניהם אף זה אחר זה להביא בדמיו עולה ושלמים אבל הכא דאי אפשר לחול זה אחר זה מודה רבי יוסי דאמרינן תפוס לשון ראשון:

דף סט עמוד ב

ת"ש מפלוגתא דר"מ ורבי יוסי. ממחלוקת של ר"מ ורבי יוסי תפשוט בעיין כדמפרש:

דתנן הרי זו תמורת עולה כו'. משנה היא בפרק כיצד מערימין (דף כה:):

הרי זו תמורת עולה. דתפוס לשון ראשון מדלא קאמר תמורת עולה ושלמים:

לכך נתכוון מתחלה. לאפוקי אם נמלך:

דבריו קיימין. ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים:

ר"מ נמי מודה דהפרה חלה. פי' ה"ר אליעזר וההקמה לאו כלום היא וי"מ כיון דחלו שניהם לא ידעינן אי מוקם אי מופר:

קיים ומופר ליכי בבת אחת. פי' כיון שלא אמר אלא פעם אחת ליכי היינו בבת אחת מי אמרינן תפוס לשון ראשון או דלמא כיון דאמרן בבת אחת חלה ההפרה ומבטלת ההקמה ולאידך פי' חלו שניהן ולא ידעינן אי מוקם אי מופר:

כל שאין בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. גבי מקדש ב' אחיות או אשה ובתה דאמרינן אין אחת מהן מקודשת ה"נ כיון דהפרה ליתא בתר הקמה גם בב"א ליתא והא דאמר בתמורה דאם אמר תמורת עולה ושלמים דתרווייהו תפסי אע"ג שאינן בזה אחר זה התם היינו טעמא הואיל ואיתיה לחצאין דאם אמר תקדש חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים:

בעי רבה קיים ליכי היום מהו מי אמרינן כמאן דאמר מופר ליכי למחר דמי. דאל"כ אמאי אמר היום אלא לאו מיתורא דהיום יש לדקדק היום יהיה קיים אבל למחר יהיה מופר והתחיל הפרה מהיום:

או דלמא הא לא אמר מופר ליכי. ולעולם לא נאמרה הפרה מכלל לאו אם לא שיוציא ההפרה בפיו אבל אם אמר שתיהן קיים ליכי היום כדי לדקדק הא למחר יהיה מופר שהרי אמר בפירוש מופר ליכי למחר הלכך קיים כל היום קאמר:

דף ע עמוד א

את"ל הא לא אמר ולעולם לא אמינא הפרה מתוך הכלל:

אמר מופר ליכי [למחר] מהו מי אמרי'. מדקאמר מופר ליכי למחר כמאן דאמר קיים היום דמי דאם לא כן אמאי אמר למחר:

או דלמא. כיון דלא אמר בפירוש קיים ליכי היום לא דייקי' ליה מכלל דכי אמר מופר ליכי למחר כאילו אמר קיים ליכי היום:

קיים ליכי שעה (אחת) מהו מי אמרינן דהוי כאילו אמר שעה יהיה קיים ואח"כ יהיה מופר:

או דלמא. אף בהא נמי לא אמרי' הפרה מתוך הכלל:

היכא דקאמר קיים ליכי שעה ומופר ליכי אחר שעה מי אמרינן כיון דקיימו שעה מקויים הוא לעולם:

או דלמא. כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כל היום ברשותו להפר ולקיים הלכך לא הוי קיום אם לא שקיימו יום שלם ודאי אם אמר לה קיים ליכי סתם פשיטא דשוב אינו יכול להפר דהא כתיב אישה יקימנו דמיד שקיימו הוא מקויים לעולם ודוקא לשתיקה הוא דבעינן [יום שלם] אבל אם אמר בפירוש קיים ליכי שעה אחר שעברה השעה יכול להפר שכל היום הוא ברשותו לקיים ולהפר:

ת"ש. דאם קיימו שעה אחת שוב אינו יכול להפר:

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני. כלומר וגם אני נזיר:

אינו יכול להפר. דכיון דאמר ואני גלי דעתיה דניחא ליה במאי דנדרה והוי קיום כאילו אמר לה יפה עשית דתנן במתניתין דהוי קיום:

ואמאי נימא ואני דאמר הוא דאמר על נפשיה דהוי נזיר אבל הריני נזירה דילה שעה אחת קיימת לאחר שעה אי בעי למיפריה. כלומר נהי דאמרי' דכיון דאמר ואני הוי קיום מ"מ לא הוי קיום אלא לשעה אחת עד שיתפיס נזירותו והוי כאילו אמר קיים ליכי שעה אחת ומדלא מצי להפר תפשוט דכיון דקיימו קיימו:

ומשני כל דאמר ואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי. כיון דלא אמר בפי' שעה אחת כאילו אמר קיים ליכי סתם דהיינו לעולם:

מתני' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. ואין לה הפרה עד שתנשא:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. ומפר כל ימי נערותה:

שהבעל מיפר בבגר. בגמרא מפרש:

והאב אינו מיפר בבגר. כדכתיב בבית אביה בנעוריה:

גמ' מ"ט. לא נתרוקנה רשות לבעל דהוה לן למגמר בעל מאב:

דאמר קרא בנעוריה בית אביה. דמשמע בית אביה ולא בית בעלה:

ומנא לן דנתרוקנה רשות לאב. דהוה מסתבר למימר כיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא היה יכול להפר לבדו שוב לא תחזור לרשותו:

דף ע עמוד ב

מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. אב מיפר לחודיה דכתיב ואסרה אסר בבית אביה והניא אביה אותה:

אף קודם הויה שניה. אחר מיתת הארוס:

בנדרים שלא נראו לארוס. שלא שמעם הארוס ולא נראו להפר:

מבנעוריה בית אביה נפקא. דמשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס:

היכי דמי. שהבעל מיפר בבגר דמשמע ליה דאיירי קודם שתכנס לרשותו:

אילימא דקדשה כשהיא נערה ובגרה. וכיון דפקע כח האב מיפר הארוס לבדו:

מיתה מוציאה מרשות האב. דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו:

אלא שקדשה כשהיא בוגרת ואח"כ הגיע זמן. אע"פ שלא נכנסה לרשותו:

הא נמי תנינא. דפלוגתא דר"א ורבנן היא ואמאי איצטריך למתנייה ברישא כיון דתני בתר הכי פלוגתייהו:

הא גופא קשיא. מהדר לתרוצי מתניתין והדר מותיב מינה אמרת הבוגרת וששהתה י"ב חדש משמע ליה פי' דמתניתין הכי הבוגרת וקטנה ששהתה וכל אחת מהן שהתה י"ב חדש דע"כ י"ב חדש קאי נמי אבוגרת דאם לא כן לא פי' שיעור שהייתה ולאלתר לא מצית למימר דלא גריעא מאלמנה דבעיא ל' יום ופרכינן בוגרת שנתקדשה למה לה י"ב חדש משנתקדשה ולא בעי לתרצה כדתני לה רב הונא בפרק אף על פי הבוגרת ששהתה ל' יום וקטנה ששהתה י"ב חדש משום דרב הונא איתותב התם הלכך מבעי ליה לפרש י"ב חדש אבוגרת קאי:

ומשני תני בוגרת ששהתה י"ב חדש. ומתני' חדא קתני ולא וששהתה בוי"ו וה"פ בוגרת ששהתה י"ב חדש בבגרותה ואלמנה שנתקדשה לכל אחת מהן נותנין שלשים יום ומכל מקום קשה דבוגרת תנינא ומשני דרישא דוקא ולא קתני סיפא אלא לאשמועינן פלוגתא דרבנן א"נ סיפא דוקא ורישא אגב גררא נסבא:

דף עא עמוד א

מתני' נתגרשה בו ביום. ששמע האב שאם עבר היום שוב אין יכול להפר:

אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. שהארוס מיפר בקודמין:

כל שלא יצאה לרשות עצמה. או בבגר או בנשואין:

גמ' מנה"מ. דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון דמשמע ליה הא דקתני במתניתין בו ביום בשביל ארוס נקט דשמע ארוס ואם עבר היום הוקמו:

עליה קרא יתירא הוא. דהוה מצי למכתב ואם היו תהיה לאיש ונדריה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה והוה שמעינן מיניה דארוס מפר בקודמין מדקאמר אשר אסרה דמשמע לשעבר למה לי למכתב עליה אלא לרבות אף נדרים שנראו לארוס ראשון:

תניא כותיה דשמואל. דארוס אחרון מפר אף נדרים שנראו לארוס ראשון והא לא תקשי לך מתניתין היא דקתני בו ביום אלמא נראו לארוס ואמאי מייתי ליה סייעתא מברייתא הל"ל תנינא להא דת"ר משום דאיכא למימר דהאי דנקט בו ביום בשביל אב נקט כדמוקי לה בתר הכי והאי דקאמר מה"מ דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון לאו משום דממשמעותה דמתני' שמעינן הכי אלא שמואל הוא דסבר הכי לדרש מיתורא דעליה ואפ"ה מתני' והך מה"מ ממילתא דשמואל היא כדאיתא בריש פרק אלו מציאות [ב"מ כא.] וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות כדמוכח התם דר' יצחק גופיה בעי וכמה:

תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' לק' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. והא דקתני ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת מיירי דנתארסה למחר דאי בו ביום אמאי קתני ולא הספיק הבעל אפי' שמע נמי:

ונתארסה בו ביום. מילתא אחריתי היא ולא קאי ארישא אלא מיירי ששמע הבעל ומת ונתארסה בו ביום לאחר ואפי' ק' זא"ז אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דארוס אחרון מפר נדרים שנראין לארוס ראשון והיינו תניא כותיה דשמואל:

ה"ג שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל והך סיפא הויא כמו רישא אלא דרישא איירי בדינא דאב וארוס אחרון וסיפא איירי בדינא דאב גרידא:

אמר רבי נתן הן הן דברי ב"ש. קאי בין ארישא בין אסיפא דלב"ש מיגז גייז חלקו ונשאר חלק הבעל שלם להורישו לאחרון ברישא ובסיפא לאב גרידא אף בנדרים שנראו לארוס דבהם איירי ברישא דברייתא כדפרישית וב"ה סברי אע"ג דאביה ובעלה מפירין נדריה הכא לא מיפר לא ברישא ולא בסיפא אב לחודיה משום דאב מקלש קליש חלק הבעל ול"נ הך גירסא דהנך תרי בבי למה לי בחדא בבא שמעי' פלוגתיה דב"ש וב"ה מה לי אב ובעל ומה לי אב לחודיה וע"ק הא דקאמר וב"ש סברי בנדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב כיון דבהכי לא פליגי ב"ש וב"ה וע"ק שצריך לחלוק בבא אחת לשתים ואין הלשון משמע כן ונראה דה"ג וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל דכיון שלא הפר האב בחיי הבעל נתבטלה הפרת הבעל כיון שלא נגמרה ההפרה בחייו כדפי' לעיל הלכך צריך האב לחזור ולהפר חלקו של בעל:

דף עא עמוד ב

א"ר נתן הן הן דברי ב"ש ובה"א אינו יכול להפר. ולפי מאי דאסיק ואזיל ס"ל להש"ס דסיפא נמי בשנתארסה לאחר כמו ברישא ומה שלא פירשו התנא משום דארישא הוא סמיך ובהא פליגי ב"ש סברי כיון שנראו לארוס ראשון לא מצי ארוס אחרון להפר אלא נתרוקנה לאב בלבד וב"ה סברי אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואין האב יכול להפר לבדו והיינו תניא כותיה דשמואל ממילתיה דב"ה ומיגז גייז מילתא אחריתי היא ומפרש לה שבשני דברים נחלקו ב"ש וב"ה כלומר וסברי מיגז גייז ולענין רישא דהך ברייתא הוא דקתני אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הן הן דברי ב"ש דסברי מיגז גייז אבל ב"ה סברי מיקלש קליש ואין האב וארוס האחרון יורשין חלק ארוס הראשון אבל בסיפא לא שייך למימר מיקלש קליש כיון שהאב קיים כדפרישית לעיל ואי תקשי לך אמאי נקט ונתארסה בו ביום כיון שלא הספיק הבעל לשמוע וצריך לפרש דבו ביום אמיתת הבעל קאי ולא איום הנדר וצריך האב להפר ביום מיתת הבעל דנתרוקנה רשות לאב ולגבי חלק הבעל הוה ליה כיום שמיעה דעתה נתרוקנה לרשותו להפר לה:

ושמע בעל וגירשה ואהדרה ביומיה. ובארוסה איירי דאין הבעל מיפר בקודמין כדמסיקנא ובלא אהדרה נמי הוה מצי למימר דאי כשתיקה דמי נתרוקנה רשות לאב ומיפר והאי דנקט ואהדרה לאשמועינן דוקא דאהדרה ביומיה אבל אם עבר היום לא מצי מיפר אפי' הוו גרושין כשתיקה אע"ג דלא היתה תחתיו בסוף היום ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי דגריס בירושלמי גבי פלוגתא דרבי יוסי בר"י ורבנן אי הפרת נדרים הויא מעת לעת או עד שתחשך דוקא נשתתק וחזר לדבורו על דעתיה דרבי יוסי בר"י נותנין לו כ"ד שעות ולרבנן לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדבורו לפני שקיעת החמה חזר לדבורו לפני שקיעת החמה שעה אחת שוב אינו יכול להפר אלמא שעות שאינן ראוי להפר אינן מן המנין:

דף עב עמוד א

ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו. כיון דקא חשיב כל הצדדין שיכול למצוא שנתרוקנה רשות לאב ליתני נמי או שמע וגירש:

אי רישא דוקא. ומדלא תנא ושמע וגירש אלמא גירושין כהקמה והיה ראוי לשנותו בסיפא:

אלא דנסיב סיפא משום רישא. פירוש אינו שונה אלא דבר וחלופו שמע וקיים כנגד שמע והפר ומת ביום שלאחריו כנגד שמע ושתק ומת בו ביום אבל לא רצה לשנות דבר חדש דלא שייך כלל ברישא:

אי סיפא דוקא. וגירושין כשתיקה ומדלא תנייה היה ראוי לשנותו ברישא אלא דנסיב רישא משום סיפא:

אלמא גרושין כשתיקה דמו. דס"ד מדנקט בו ביום דאיירי בששמע הארוס ומשני בלא שמע ארוס והאי דנקט בו ביום משום אב נקטיה דאי עבר יום שמיעה של אב לא מצי למתני אביה ובעלה מפירין נדריה:

הכא בנשואה עסקינן. שהחזירה ונשאה:

דף עב עמוד ב

עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו. קודם כניסת החופה וכן הארוס אומר לה באותה שעה שמשנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין:

מהו שיפר בלא שמיעה. כגון שירא שמא נדרה אשתו ואמר אם נדרה יהו מופרין והוא הדין דבאב נמי מצי למבעי:

והא לא שמע. אלמא דמהני הפרה בלא שמיעה:

לכי שמע הוא דמיפר. פי' ה"ר אליעזר לכי שמע יפר לה והפרה דקתני בלא שמע לא מהניא מידי:

א"כ לא שמע למה לי למימר. וכי מאחר דהפרתו לא מהניא למה לו להפר קודם ששמע:

ומשני אורחא דצורבא דרבנן לאהדורי. שמתוך שהיא שומעת הפרה יוצאה מפיו היא סבורה שכבר הם מופרין ואומרת לו כך וכך נדרתי ואז הוא מפר ומיהו לקמן גבי פלוגתא דר"א ורבנן משמע דהפרה ראשונה מהניא מדקאמר דלמא מטרידנא ההיא שעתא ולא אוכל להפר ותועיל הפרה ראשונה ועוד דאי צריך להפר כשישמע לא הוו רבנן פליגי עליה הלכך נראה לי לכי שמע הוא דמפר לה כלומר לכשישמע תועיל הפרה שהפר כבר ומיהו בכל הספרים כתוב לקמן דאמר לכי שמענא והכא כתוב לכי שמע הוא דמפר ומשמע שצריך לומר הרי הם מופרין לכשאשמע ובע"א לא תועיל הפרה לר"א הלכך הויא נמי הפרה למפרע כיון שאמר בפירוש לכשאשמע אבל הכא אין האב אומר לה לכשאשמע שהרי היא עומדת מיד לצאת מרשותו והפרה זו לא תועיל לנדרים שישמע אחר שתצא מרשותו ואף על גב שנדרה כשהיתה ברשותו כיון דבאותה שעה לאו בר הפרה הוא הלכך אין הפרה שלמפרע מועלת וצריך להפר לכשישמע:

הרי הן קיימין לא אמר כלום. דקים לן שלא היה בלבו לקיימו שמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי כמו נדר בטעות:

ר"א אומר מופר. דודאי בכל נדרים ניחא ליה שיהו מופרים:

והא לא שמע. ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא משום שלא באו הנדרים לכלל הקם אבל בנדרים שעברו מודו דמיפר בלא שמיעה:

ולמה לי מן השתא. מאחר דאין ההפרה מועלת עד שישמע למה צריך לומר לה תחלה שיהו מופרין כשישמע יפר לה:

דלמא מטרידנא. ביום שמיעה ולא יהיה לי פנאי להפר לכך מפר מתחלה שתחול ההפרה למפרע:

האומר לאפוטרופוס. בין הקם לה לא אמר כלום שאפי' אם הוא בעצמו הקם לה נדרים העתידה לינדר אינן קיימין:

ואישה יפרנו. ולא השליח:

שלוחו של אדם כמותו. בפ' האיש מקדש (קידושין מא:) יליף לה מקרא:

והא לא שמיע ליה. ושמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות ובנזיר מוקים לה כר"א דאמר בעל מיפר עד שלא נדרה וכיון דאיהו מצי מיפר מצי נמי משוי שליח להפר נדרים של עתיד וכבר שנינו לעיל דלרבי אליעזר אין ההפרה מועלת עד ששמע הלכך פריך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד דמכח הך פירכא מוקי לה הש"ס בנזיר כר"א:

דף עג עמוד א

דאמר ליה לכי שמענא הפר לה. כלומר הפר לה וכשאשוב ואשמע נדריה תחול הפרתך למפרע:

לכי שמע ליפר לה. מאחר שאין הפרה מועלת עד שישמע נדריה למה צ"ל לאפוטרופוס שיפר לה תחילה לכשישמע הבעל יפר לה:

סבר דלמא מטרידנא. שמא כשאשמע נדרה אהיה טרוד ויעבור היום ולא אפר לה:

חרש מהו שיפר לאשתו. בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע דכתיב ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. בפ' המנחות והנסכים (דף קג:) תנן דהנודר מנחה של ס"א עשרונים מביאם בשני כלים לפי שאין נבללים בכלי אחד יפה ופריך והתנן אם לא בלל כשר ומשני ר' זירא דראוי לבילה בעי ובכלי אחד שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

אמר רבא ת"ש ושמע בעלה פרט לאשת חרש. והא דלא מייתי רבא הך ברייתא למיפשט בעיא קמייתא דרמי בר חמא דדוקא אשת חרש מיעט קרא דלאו בר שמיעה הוא משום דדלמא תנא גופיה מספקא ליה באיניש דעלמא אי בעי שמיעה וחרש דפשיטא ליה נקט:

בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. וה"ה דמספקא ליה באב בשתי בנותיו וחדא מינייהו נקט:

אותה דוקא. הא דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה מי דרשינן דוקא אותה ולא חברתה או לא דרשינן הכי:

אין משקין ב' סוטות כאחת. אין מביאין לעזרה ב' נשים סוטות להשקותן ביחד:

מפני שלבה גס בחברתה. ומפני צוות חברתה לא תודה:

אלא משום שנאמר והשקה לבדה. והשקה מפיק ה"א וכאילו כתיב והשקה אותה ודרשינן ולא אותה וחברתה ולימא פלוגתא דתנאי היא:

דף עג עמוד ב

ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דחשיב ליה ככנוסה משעה שחייב במזונותיה לר"א לענין הפרת נדריה ולמשנה ראשונה לענין אכילת תרומה והוי מצי לאיתויי מהא דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה:

אין היבם מאכיל בתרומה. אפי' הגיע זמן בחיי הבעל ומת אין היבם מאכילה בתרומה כדאמרינן בכתובות (דף נח.) קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא:

חסר יום א' בפני היבם. וה"ה כולם בפני הבעל אלא שאז היתה אוכלת בחיי הבעל וניחא ליה למימר ביבמה דלא אכלה כלל:

אלא למיכל בתרומה דרבנן. הא דאמר במשנה ראשונה דבהגעת זמן אוכלת בתרומה משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו היא אלא דגזרו רבנן משום סמפון או משום גזירה שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאחיה ולאחותה ובהגעת זמן לא גזור אבל נדרים דאורייתא לא דאיכא איסורא דאורייתא אם הבעל מיפר לבדו בלא אביה אם אינה חשובה ככנוסה לא אמרינן דחשובה ככנוסה:

דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. מה שאמרה תורה דבעל מיפר נדרי אשתו משום דכיון שהאשה נזונית משל בעלה אינה נודרת אלא לפי דעתו וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהא נדר הלכך בקל חשבינן לה ככנוסה לענין הפרת נדרים כיון דניזונית משלו אבל בתרומה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן לא חשיב לה ככנוסה:

דף עד עמוד א

מתני' שומרת יבם. מצפה וממתנת ליבם כמו ואביו שמר את הדבר ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

אשה שקנה הוא לעצמו. היינו ארוסתו הרי הוא מיפר נדריה בשותפות עם אביה:

אשה שהקנו לו מן השמים. היינו יבמתו:

אינו דין שיפר נדריה. עם אביה:

שיש לאחרים רשות בה. שגם היא זקוקה לשאר אחיו:

מה אתה משיב על יבם אחד. תשובתך טובה על דברי ר"א שאמר שמיפר בב' יבמין מה אתה משיב על דברי שאני אומר לאחד ולא לשנים:

אין היבמה גמורה ליבם. להתחייב מיתה הבא עליה:

כשם שארוסה גמורה לאישה. לענין חיוב מיתה:

גמ' קסבר אין זיקה. ולא חשיבא ככנוסה ואפי' בחד אחא:

ור' יהושע סבר יש זיקה. ומן התורה חשובה ככנוסה ועדיפא מארוסה משום דלא מחסרא כניסת חופה מיהו אין ברירה כלומר הא דאמרי' שיש זיקה מדאורייתא היינו דוקא בחד אחא משום דחשיב כאילו כבר כנסה אבל בתרי אחי אין לברר למי תהיה ככנוסה הלכך אין זיקה כלל אע"ג דמצוה בגדול לייבם ה"מ למצוה בעלמא אבל מדאורייתא רמיא קמי תרוייהו ואם הלך הגדול למדינת הים כופין הקטן לייבם או לחלוץ:

אלא ר"א. אפי' סבר יש זיקה כיון דאין לברר היאך יפר ואפי' שניהם ביחד אינן יכולין (לברר) [להפר] דכיון דלא חשיבא ככנוסה אפי' לאחד מהם וכאשה בעלמא היא לגבייהו:

כב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור. מן התורה דדריש ולקחה לו לאשה דע"י לקיחה נעשית אשתו:

ור' יהושע סבר ה"מ בחד אחא כו'. ור' יהושע לא סבר כב"ש הלכך בחד אחא מיפר משום זיקה דחשיבא ככנוסה אבל בתרי אין זיקה ואפי' עשה בה מאמר כיון דאחוה מצי למיפסלה עליה בגיטא או בביאה לא מצי מיפר:

ולר"א דאמר מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה. גבי הא דתנן בפ' ד' אחין שלשה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מופנה מת א' מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת אחיו השני ב"ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה וקאמר ר"א הא דקאמרי ב"ש דמאמר קונה מן התורה היינו דוקא לדחות הצרה אשת אחיו שנפלה עליה ונעשית לה צרה בנפילה זו אבל אי בעי לאפוקה בגיטא לא מצי דחליצה נמי בעיא דאהני הך דרשא דפ"ק דקידושין (דף יד.) ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה לענין זה דלא מצי לאפוקה בגיטא:

מאי איכא למימר. אמאי מיפר כיון דאינה אשתו גמורה:

הכא במאי עסקינן שעמד בדין וברח כו'. ר"א דסבר דמאמר לב"ש אינו קונה להיות אשתו גמורה מוקי לה אפילו בלא מאמר דמאמר אינו מועיל לענין הפרת נדרים ומיירי בשעמד בדין וכגון שאחד מן היבמים הלך למדינת הים והעמידה אחד בדין וברח ופסקו לה מזונות משלו כדתניא ביבמות (ד' מא:) עמד בדין וברח ניזונית משל יבם:

דף עד עמוד ב

תנן א"ר אליעזר כו'. אדרבי אמי דאוקמה בשעשה בה מאמר מהדר לפרוכי:

שקה לעצמו ע"י שמים. שהיתה כבר זקוקה לו:

אירוסין עושה. ובעיא מסירה לחופה:

נישואין עושה. ואם בא עליה בלא חופה קנאה ומוציאה בגט:

תניא כוותיה דר' אמי. דמפרש טעמא דבית שמאי משום שעשה בה מאמר:

שאין לו חלק בה עד שלא תבא לרשותו. והיינו מקדש אשה:

משבאת לרשותו. נגמרה לו להפר נדריה עם אביה:

יבמתו. שהיתה זקוקה לו קודם שעשה בה מאמר אינו דין שיפר לה:

כך יש לאחרים חלק בה. שהיא זקוקה גם לאחיו:

שאר דברים לנדרים דמו. דלשאר דברים לא נגמרה להפרת נדרים נמי לא נגמרה לקמן מפרש מאי שאר דברים:

חבל על בן עזאי. הרבה חבלה והפסד יש בדבר שתלמיד ותיק כבן עזאי לא שימש אדם גדול כר"ע:

דף עה עמוד א

דקתני בין שעשה בה מאמר. מכלל דשמעיה ליה לר' אליעזר דאיירי בשעשה בה מאמר:

דקתני משנכנסה לרשותו. דמשבא' לרשותו אחר שכבר יש לו חלק בה היינו מאמר:

מתני' הרי הן קיימין לא אמר כלום. כדפרישית לעיל דהוה ליה קיום בטעות לפי שיש נדרים שלא יחפוץ וה"ר אליעזר ממי"ץ פירש כאן עוד טעם אחר שיקיים נדרים שבא לכלל איסור מאותם שלא באו לכלל איסור מיהו צריכים אנו לטעם הראשון דהא רבנן קאמרי דנדרים דלעתיד דשלא באו לכלל הקם לא באו לכלל הפר ומנא להו לרבנן דנדרים שלעתיד שלא באו לכלל הקם דהא לא אמרו ק"ו אלא ע"כ משום דהוי כמו קיום בטעות:

את שבאו לכלל הקם. היינו נדרים שכבר חלו:

גמ' מחל חיילי ובטלי. אותם נדרים שהפר כבר לאשתו כשנדרה אותם חלו ונתבטלו לאלתר או לא חיילי כלל:

דף עה עמוד ב

דאתפיס אחרינא בהדין נדרא. כגון שאמרה הריני נזירה ושמע אחד ואמר ואני בתוך כדי דבור ונהי דבטליה לאלתר היינו בכדי שיוכל הבעל לומר מופר ליכי ובתוך זה אמר ואני א"נ כגון דאמר והריני בעיקרא ואי חל הנדר הוי נזיר אע"פ דנתבטל לאלתר ואע"ג דמיבעיא ליה לרמי בר חמא בפ"ק (דף יא:) גבי בשר שלמים אחר זריקה אי כדמעיקרא קמתפיס אי כדהשתא ה"מ בסתם אבל אם פי' כדמעיקרא פשיטא דחייל ואי (לאו) לא חייל כלל אפי' אמר מעיקרא לאו כלום קאמר דלא חייל נדר מעולם:

ש"מ לא חייל. מדקתני לא באו לכלל איסור:

מי קתני שאינן באין. דהוי משמע אף אחר שתדור אותן אינן באין לכלל איסור כלל:

שלא באו קתני. דמשמע שעדיין לא באו אבל עתידין לבא כשתדור אותם:

במקום שאינו מפר נדרי עצמו משידור. דאמרי' הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו:

מפר נדרי עצמו עד שלא ידור. כדאמר בפ' ד' נדרים (דף כג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלין:

מה דיליה לא חיילי. דאי חיילי לא מצי להתיר עצמו:

הא כדאיתא והא כדאיתא. דיליה לא חיילי כלל אבל דילה חיילי ובטלי ולא תקשי לך היאך לא יהא הנדון דומה לראיה דהכי ילפינן דכיון דחזינן דמפר נדרי אשתו משתדור ואלים כחו יותר מבנדרי עצמו מעתה יש לנו לומר דעד שלא תדור נמי חיילי ובטלי כמו משתדור:

אמרו לו לר"א מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתן. בטבילה ואינו מציל על הטהורים מליטמא שהרי טהור הטובל כדי להנצל מטומאה אם יגע בו שרץ אינה מועלת לו להנצל מטומאה:

אף אני אביא בעל. אע"פ שמפר נדרי אשתו משתדור אינו מפר עד שלא תדור:

שמע מינה לא חיילי. מדמייתו רבנן לר"א ראיה ממקוה שאינו מציל על הטהורים מלקבל טומאה מכלל דשמעינן ליה לר"א דהוה אמר בנדרים שהבעל מפר לה לענין זה שלא יחולו כלל ואהא מייתי ראיה ממקוה דאע"ג דמועיל לטומאה שעברה אינו מועיל לטומאה שעתידה לבא שלא תחול עליו:

דף עו עמוד א

אימא סיפא אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבלו כלי לכשיטמא ליטהר. פי' אחר שיטמא יטהר בטבילה זו:

ש"מ חיילי. מדקאמרי ליה רבנן לר"א לדבריך יטבילו כלי שאחר שיקבל טומאה יטהר בטבילה זו כמו בנדרי אשתו שאתה אומר שמפר לה נדרים של עתיד דבתר דפקעי חיילי:

אמרי רבנן. דבי מתיבתא מתרצין דמהכא אין להוכיח דרבנן לא קים להו בטעמא דר"א אי סבר דחיילי ובטלי אי לא חיילי כלל ומייתי לה תיובתא ממקוה אי סבר דלא חיילי ומטבילת כלי אי סבר דחיילי וגירסא זו לא נראה דהך פירכא גופה דפרכי רבנן מכלי אי סבר' דחיילי מצו למיפרך ממקוה אי סבר' לא חיילי מקוה יוכיח שאין מציל על הטהור מלקבל טומאה ואי סברת דחיילי ופקעי אכתי מקוה יוכיח שמעלה טמא מטומאתו ואינו מטהר את הטהור אם טבל במקוה לכשיטמא שיטהר ואמאי שבקי מקוה דאיירי ביה ונקטי כלי הלכך נראה כגרסת רבינו יצחק בר יהודה. ת"ש אמרו לו לר"א ומה אדם שאינו מעלה את הטמאין מטומאתן פי' אם בלע טבעת טמאה טמא מת והזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמו שהיתה ולא נטהרה בטבילה והזאת האדם שבלעה כדאיתא בפ' בהמה המקשה (חולין עא:):

מציל את הטהורים מליטמא. אם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והקיאה לא נטמאת דטהרה בלועה לא מטמאה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן הטובלים בו אינו דין שיציל על הטהורים מליטמא כגון אם עמד כל גופו במקוה ונגע בידו אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה יציל עליו שלא יקבל טומאה בעודו במקוה לטמא הכלי בעודו במקוה ובת"כ דרשי' והנוגע בנבלתם יטמא אפילו הוא בתוך המים וא"כ ה"נ לית לן למידן ק"ו אם מפר נדרים משתדור דבשביל זה יפר עד שלא תדור דמקוה יוכיח אלמא דר"א קאמר דלא חיילי דומיא דמקוה ותו מייתי ליה מכלי אי סבר דחיילי:

ת"ש אמר להו ר"א ומה זרעים כו'. השיב להם ר"א שמצינו שדנין ק"ו כי ההוא דבנדרים דהא דקי"ל דזרעים זרועים אינן מקבלין טומאה לא אתיא אלא מהאי ק"ו מה זרעים טמאין כיון שזרען בקרקע טהורין כדתניא בתורת כהנים מנין לזרעים טמאים שזרען בקרקע שהן טהורים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא יכול אפי' לא השרישו ת"ל הוא בהוייתו יהא:

זרועין ועומדין לא כ"ש. שלא יקבלו טומאה וכי היכי דאודיתו בהאי ק"ו אודו נמי בהא דאם מפר נדרים כו':

ש"מ לא חיילי. דומיא דזרעים דאינן מקבלין טומאה כלל:

אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה. כדדרשינן בפ"ק דקדושין (דף ד.) ויצאה חנם אלו ימי נערות:

דף עו עמוד ב

מתני' הפרת נדרים שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה:

כל היום. עד שתחשך:

ויש בדבר להקל ולהחמיר. כלומר פעמים מפר זמן קצר ופעמים זמן מרובה ולא שיש בדבר להקל טפי ממ"ד מעת לעת:

נדרה בלילי שבת כו'. האי דנקט בלילי שבת כלילי שבת ויומו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:

הכי גרסי' (לקמן ע"ז:) במתניתא האומר לאשה כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם אין כאן נדר לא אמר כלום יפה עשית אין כמותיך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. דלענין הפרה אין מועיל אלא לישנא דקרא עד שיאמר מופר ליכי אבל לענין הקמה דאפי' שתיקה מועלת אם שתק כל היום קיום נמי מועיל בכל לשון אי נמי להכי בעינן דוקא מופר ליכי כדי ליתן חילוק בין הפרת הבעל להתרת חכם דהפרת בעל מכאן ולהבא בלא טעם כמו את בריתי הפר והכי גרסינן בירושלמי דפרקין ר' אבהו אומר בשם ר' יוחנן הבעל שאומר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום וזקן שאמר מופר לך בטל לך לא אמר כלום אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו הבעל אומר מופר לך בטל לך וזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה:

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול. שצריך לשנות מפני כבוד השבת אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי ובגמרא מפרש:

גמ' דכתיב מיום אל יום. פי' מיום זה ליום אחר דהיינו מעת לעת:

דאי כתיב מיום אל יום. דהוה לילה בכלל הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא דמשמע מיום זה ליום אחר ששמו כזה:

אין הלכה כאותו הזוג. משום דרבים נינהו איצטריך למיפסק דלא כוותייהו או משום דקרא כוותייהו דיקא דכתיב מיום אל יום. ויש ספרים גורסין הלכה כאותו הזוג. משום דבשילהי שבת גרסינן והלכתא הפרת נדרים מעת לעת ומפרשי סבר למיעבד כי הני תנאי פירוש תנא דמתני' ותנא קמא דברייתא דאמרי כל היום א"ל רב הכי אמר חביבי הלכה כאותו הזוג ואפי' אי גרסי' אין הלכה כאותו הזוג מצינן למימר דסתמא דהש"ס פליג אדריב"ל ובכל הספרים גרסי' הכא חייא בר רב [יש לפרש] כשהיתה אשתו נודרת לא היה מתיר מיד אלא היה שותק לקנטרה כאילו היה רוצה לקיים נדרה והיה זורק חץ בכותל לכוין בציל שיתיר לה למחרתו קודם שיגיע לאותו מקום:

רבה בר רב הונא הוה קאי. לידע מדת צלו לכוין בו למחרת אבל לספרים דגרסי' אין הלכה כאותו הזוג אין מקומו כאן אלא לקמן בשמעתין:

דף עז עמוד א

תנן התם מפירין נדרים בשבת כו'. משנה היא בשילהי שבת:

ונשאלין לחכם נדרים שהם לצורך השבת. כגון נדרי אכילה ושתיה:

איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת דוקא. ולצורך השבת דקתני בסיפא אתרוייהו קאי והאי דקתני בשבת בשבת תרי זימני מפרש טעמא בשילהי שבת משום דשאלה צריכה ב"ד והפרה אינה צריכה ב"ד:

או דלמא אפי' שלא לצורך השבת. ומשום שזמנה עובר לכשתחשך א"נ משום דבעל מפר בלא פתח ובלא חרטה בדבור בעלמא מפר אפי' שלא לצורך השבת:

מאי איריא חשכה אפי' בתוך היום אינו יכול להפר. כגון סמוך לחשכה שאין לה שהות ביום עוד לאכול ולשתות אבל מרישא דקתני מפר לה עד שלא תחשך דמשמע סמוך לחשכה לא בעי למידק דאיכא לדחויי מפר מבעוד יום קאמר דאיכא שהות ביום לאכול אבל מסיפא מדקדק שפיר דמשמע דוקא חשכה הא ביום אפי' סמוך לחשכה מצי מפר:

מ"ד כל היום אין טפי לא. שלא לצורך השבת כיון דאי אפשר להפר משתחשך הקילו חכמים להפר בשבת אף שלא לצורך:

ולמ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך לא. אם נדרה בשבת אינו מפר אלא לצורך השבת אבל אם נדרה בע"ש ושמע בעלה ולא הפר לה מפר בשבת אפילו שלא לצורך השבת ואע"פ שהיה יכול להפר מאתמול הא אמרינן לקמן דנשאלין על נדרים בשבת לצורך השבת אפי' בנדרים שהיה להם לישאל מבעוד יום הלכך ה"נ כיון דזמנו עובר אפי' שלא לצורך מפירין והך ברייתא דקתני אין מפירין אלא לצורך השבת אתיא כר' יוסי בר' יהודה ובנדרה בשבת:

בשלא היה להם פנאי מבעוד יום. כגון שנדר בשבת או לא נזדמן לו חכם מע"ש:

משום דמחזי כדינא. כיון שצריך שלשה ואין דנין בשבת:

כיון דס"ל אפי' מעומד כו'. ודין דוקא מיושב וביום דכתיב ביום הנחילו את בניו וקרובים פסולים דכתיב לא יומתו אבות על בנים וכל הכשר לדון כשר להעיד:

כאן ראוי לגרוס הא דכתוב לעיל חייא בר רב שדי גירא ובדיק היה מורה חצים ובודק את הנודר אם נתחרט על נדרו. דס"ל אפי' מעומד דפותחין בחרטה כל דהו ואין צריך למצוא פתח לנדרו הלכך היה מתעסק בדברים אחרים בשעה שהיה מתיר נדר כי אין צריך ישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר ואית דגרס שרי נדרא ובודק פירוש היה מתיר נדר ובודק סכין:

רבה ורב הוא הוה יתיב וקאים. פירוש היה יושב ועומד שלא היה חושש לישב בישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר נדרים:

אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. וקמ"ל דלא חשיב כמו דין:

אמר ר' אבא אמר רב הונא גרס ול"ג אמר רב:

א"ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל אשקיין קאמרת או אשתקין. א"ל רב הונא מקובל לך מה שאמרתי ואתה אומר להשקותי אם רב אמרה או אינו מקובל לך ואתה תמה אם רב אמרה ולהשתיקני אתה אומר:

דף עז עמוד ב

בקיטונא דבי רב. חדר ויבא החדרה מתרגמין ועאל לקיטונא (בראשית מג):

ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר מעיקרו הלכך ירד ונתעטף לישב באימה כמו דיין:

חזי מר האי מרבנן כו'. כמה הם מקפידין על נודרי נדרים:

וא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו'. ומתניתא דקתני כדרך שאומר לה בחול דמשמע דבחול בעי אמירה ה"ק אם בא לומר בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול והוא הדין דבחול נמי אין צריך אמירה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שדרך אדם להפר באמירה דאם לא כן לא תדע האשה דהפר לה וא"ת ולר' יוחנן דאמר וצריך שיבטל בלבו א"כ למה ליה למימר טלי ואכלי וי"ל כדי להודיע לה שהפר בלבו אי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה קאי אהיכא דא"ל טלי ואכלי ומילתא דר' יוחנן אתיא ככ"ע אבל היכא דלא אמר טלי ואכלי לא מהניא הפרה בלב אלא עם טלי ואכלי מהניא הפרה בלב לב"ש בשבת ולב"ה אפי' בחול והר"א ממי"ץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו דאי הויא הפרה אמאי קא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו דכיון דאמר לה טלי ואכלי בודאי חשב בלבו שיהא מופר שאינו רוצה להאכילה דבר האסור לה אלא ודאי כי ה"ג לא הויא הפרה ולכך א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא (ברכות טו:) לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו:

חכם שאמר בלשון בעל. בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא ובא טעם כמו ואת בריתי הפר וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם:

שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר. ק"ו לרווחא דמילתא בעלמא הוא דאי לא כתיב מיעוטא ממילא היו למדין זה מזה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ועוד אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנא לן דחכם אינו מפר:

דף עח עמוד א

ת"ל זה הדבר. חכם מתיר כדכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דמשמע שעושה דבריו חולין ומתירן מעיקרן:

להכשירשלשההדיוטות. דכל ישראל כשרין להפר נדרים (ובזו) [וב'] ליכא למימר מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה ותרי הוו ב"ד שקול הלכך צריך שלשה ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דינם דין ה"מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה:

ביחיד מומחה. והא דכתיב ראשי בלשון רבים מומחין דעלמא קאמר:

לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ ונשאל על הקדשו נפטר מקרבן וכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר כדאמר לעיל בפרק הנודר מן הירק (דף נט.):

ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש. דסבירא להו דהקדש בטעות הקדש כדאיתא במסכת נזיר (דף לא.) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא קדוש ויצא לבן ב"ש אומר הקדש הילכך לא מהניא שאלה דאפילו טעות ודאי הוי הקדש וכ"ש בטעות שעל ידי חרטה יצא לחולין:

ב"ש לית להו גזירה שוה. ולקמן בעי הדיוטות מנא להו דאי הוו דרשי ג"ש למילף נדרים משחוטי חוץ להכשיר הדיוטות הוו ילפי נמי שחוטי חוץ מנדרים דאין ג"ש למחצה:

לומר לך חכם מתיר ואין בעל מתיר. וברייתא דלעיל דאית ליה ג"ש וגם חכם מתיר ואין בעל מתיר ס"ל דמופנה מצד אחד הך דשחוטי חוץ:

על השחיטה הוא חייב. אם שחט עוף קדשים בחוץ חייב אע"פ שאין זה דרך הכשרו בפנים ואם מלקו בחוץ פטור. ומאן דדריש גזרה שוה נפקא ליה כדדריש בתורת כהנים אשר ישחט על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המליקה:

דף עח עמוד ב

מועדי ה' צריכים קידוש ב"ד. שמקדשין ב"ד ר"ח ניסן לעשות פסח בחמשה עשר בו:

שבת בראשית. לפי שגם המועדים קרויין שבת להכי קרי ליה שבת בראשית:

אין צריכה קדוש ב"ד. שיקדשו ב"ד יום ראשון לעשות שבת ביום השביעי וכתיב מועדי ה' יתירא למעוטי שבת מקידוש ב"ד:

מועדים צריכין מומחה. דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם קרי ביה אתם ומשה ואהרן מומחין היו:

השותק ע"מ למיקט. להקניט ולצער אשתו אבל דעתו להפר:

מאי לאו. הא דקתני שמע ושתק משמע בכל ענין אפי' שתק ע"מ למיקט:

ומשני לא. דוקא בשותק ע"מ לקיים:

אי הכי היינו שמע וקיים. דמשמע בכל מיני קיומין בין שאמר קיים ליכי בין ששתק ע"מ לקיים:

אלא בשותק סתם. ולא גמר בלבו אם לקיים אם להפר אבל אם גמר בלבו ושתק כדי למיקט לא הוי קיום:

דף עט עמוד א

קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. כי צריך שיוציא הפרה בפיו אבל אם אמר בלבו קיים ליכי שוב אין יכול להפר והא דאמרי ב"ה לעיל שמבטל בלבו למאי דפרשינן דקאי אטלי ואכלי ניחא והר"א ממי"ץ פי' הפר בלבו היינו שחשב בלבו שיהא מופר אבל לא אמר בלבו מופר ליכי והוצרך לפרש לפירושו קיים בלבו קיים שחישב בלבו לקיים ושתק כל היום ומילתא דפשיטא היא דאפילו שתק סתם הוי קיום כ"ש שתק לקיים אלא אגב דבעי למימר הפר בלבו אינו מופר נקטיה ודוחק הוא דקיים בלבו קיים משמע דלאלתר הוי מקיים ואין יכול להפר דכתיב אישה יקימנו דמשמע מיד שקיימו הוי מקוים וכן אישה יפירנו מיד הוי מופר:

היינו קיים בלבו. ס"ד דמש"ה תירץ לא שתק ע"מ לקיים היינו שאמר בלבו קיים ליכי והוה מצי לשנויי בשותק ע"מ לקיים קאמינא אלא שלא חשש אלא למצוא לו שתיקה שהיא קיום אי נמי היינו דקא"ל בשותק סתם דשותק ע"מ לקיים קרו ליה סתם לגבי כלפי היכא דאמר בלבו קיים ליכי:

ולוקי הא בשותק ע"מ לקיים והא בשותק סתם. אברייתא קא פריך כיון דליכא אלא תרי קראי מנלן למעוטי ע"מ למיקט לוקים קרא במסתבר:

ומשני קראי יתירי כתיבי. ואם החרש יחריש:

ואמאי ליהוי כשותק ע"מ למיקט. אם נדרה עם חשכה ולא הופנה להפר או הניח בשביל כבוד שבת ודעתו להפר אמאי הוי קיום:

אבל איני יודע שיש מפירין. לא למד שהבעל יכול להפר נדרי אשתו:

יפר. אחר כמה ימים דשתיקתו לא הוי קיום כיון דלא ידע שבידו להפר:

אבל אינו יודע שזה נדר. לא ידע שנדר זה של ענוי נפש או לא ידע שהתפיסה באותו ענין שהוא נקרא נדר:

רבי מאיר אומר לא יפר. דכיון דידע שיש מפירים קרינא ביה והחריש לה ביום שמעו:

[רבנן סברי כיון דלא ידע שיש בידו להפר נדר זה או שהיה צריך הפרה לא קרינן ביה והחריש לה ביום שמעו] ואמאי ליהוי כשותק ע"מ למיקט ואמאי אמר ר' מאיר לא יפר בודאי דעתו להפר אלא שאינו יודע שבידו להפר ורבנן לא פליגי אלא דסברי דלא הוי שמיעה כלל:

הדרן עלך נערה המאורסה