שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סד עמוד א[עריכה]

רבי אליעזר אומר פותחין פרק תשיעי

עד שפותחין לאדם בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום. מאחר שהתרת לפתוח בפתח של אביו ושל אמו למה לא תתיר לפתוח בכבוד המקום שיאמרו לו אלו היית יודע שיהיו העולם קורין לך רע לשמים שאתה קל בנדרים ואומר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר שיהא מותר. אלא ודאי כשם שאין פותחין בזה כדאמרינן בפרק ארבעה נדרים ולא פתחינן כהדא דרשב"ג כל הבוטה ראוי לרקרו בחרב וכן לא פתחינן בההיא דרבי נתן כל הנודר כאלו בונה במה וכן לא פתחינן בההיא דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע כך אין פותחין לו בכבוד אביו ואמו. אם כן אין נדרים. ועוד אם פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו אם כן אין נדרים נתרין יפה שכל אדם מפני הבושת כשישאלו לו בית דין אלו היית יודע שיגיע בושת ופגם לאביך בדבר זה היית נודר ויאמר לאו מפני הבושת ואין הדבר בלבו כן אלא דעתו על כל פנים על הנדר בין שיגיע בין שלא יגיע ונמצא שאין פיו ולבו שוים ולא יתירוהו כהוגן. הילכך אין פותחין לו בכבוד אביו ואמו. ודעת בגמרא דהוא הדין אין נדרים נשאלים לחכם כי מאחר שכל הנדרים פותחין להם בכבוד אביו ואמו ובפתח זה נפתרים כלם אין אדם שישאל לחכם על נדרו שיאמרו והלא בית דין יתירו אותו בפתח זה ולמה אצטרך לבא לפניהם על כך אני אתירנו לעצמי מטעם זה והתורה תלה הפרשה בראשי המטות שצריך חכם להתיר על כן אין פותחין בכבוד אביו ואמו. הרי"ץ ז"ל.

ומצטרך צריכי נולד דסופר והוצאת בניו ובית הכנסת שהוא חד מצוי יותר מחבירו והייתי אומר דאינו נולד דמידי דשכיח לא הוי נולד כדאמרינן לעיל בארבעה נדרים. הרא"ם ז"ל. ומה שמשמע למקצת בני אדם מדברי הר"ם שכתב פ"ח מהלכות נדרים דנולד יש לו התר על ידי חכם אין דעת הר"ם שיפתחו לו בנולד ועל ידי הנולד יתירו לו אלא על ידי חרטה שמתחרט הוא עצמו מפני הנולד קאמר כי הוא עצמו כתב בהלכות שבועות פ"ו שאין פותחין בנולד כי הא מתניתין דהכא. הרי"ץ ז"ל.

דף סד עמוד ב[עריכה]

גמרא אלא לרבא דאמר אם כן אין נדרים נשאלים לחכם הכי נמי בדברים שבינו לבין אביו ואמו אמאי פותחין לימא אם כן אין נדרים נשאלין לחכם. והכא ליכא למימר דמשום הכי פותחין דקסבר שני נדר שבינו לבין אביו ואמו משאר דלא ידע לאסוקי אדעתין דהא נדר שני משאר נדרים ומפר איהו לנפשיה. פירוש.

אמרי כיון דכל נדרי לא סגיא דלאו חכם הכא פותחין. פירוש כיון דלא שרינן לפתוח בכבוד אביו ואמו בשאר נדרים כי אם בזה לא יטעה להתיר בלא חכם כי יודע הוא כי מה שפותח לו חכם בזה הנדר בכבוד אביו ואמו משום שהנדר היה בינו לבין אביו ואמו אבל בשאר נדרים יודע שצריך להתחכם ולפתוח פתח אחר הילכך לא ילמד שאר נדרים מזה. והואיל והוא יודע שבשאר נדרים הוא צריך לילך אצל חכם גם בזה ילך ולא יתיר לעצמו שיודע שאין נדרים חלוקים. שטה.

גרסינן בפרק ארבעה נדרים בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי רבה אמר ליה אלו הוה ידעת דהוו פתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת כלומר שעל ידי עונש הנדר שעשית פותחין בשמים ספר שמעשיך נכתבין בו ומפשפשין במעשיך אמר ליה לאו ושרייה. פירוש כיון דאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר. א"ר אבא מאי קראה ואחר נדרים לבקר כלומר אחר שאדם נודר מבקרין מעשיו ולא פתחינן בהדא אוחרניתא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מאי פתח ליה רשב"ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא. כל הבוטה פירוש כל המבטא בשפתיו לידור. ראוי לדקרו בחרב פירוש מפני שהוא קרוב להיות נכשל בנדרו. אלא שלשון חכמים מרפא כלומר שעל ידי היתר שלהם עוקרין את הנדר מעיקרו ולא פתחינן בהדא אוחרניתא. דתניא רבי נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה פירוש בשעת איסור הבמות. והמקיימו כאלו מקטיר עליה פירוש דאף על גב דאמר אלו הייתי יודע שהנודר כאלו בנה במה לא הייתי נודר לא שרינן ליה. בסיפא לא פתחינן פירוש דכל המקיימו כאלו הקטיר עליה דאף על גב דאמר אלו ידעתי שאם אני נשאל על נדרי הריני כאלו הקרבתי קרבן בבמה בשעת איסור הבמות לא הייתי נודר לא שרינן ליה ברישא פירוש דהנודר כאלו בנה במה. אביי אמר פתחינן ורבא אמר לא פתחינן. והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ולא פתחינן בהדא דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיים נקרא רשע. פירוש וטעמא דמילתא לא פתחינן בכל הני משום דמאן דשמע האי חומרא דנדרים דפתחין פנקסיה וממשמשין בעובדיה אי נמי שראוי לדוקרו בחרב אי נמי שהוא כאלו בנה במה אי נמי שנקרא רשע אם שמא עבר השומע ונודר שהוא נדר הרי יתחרט בעצמו כשיזכור שום אחד מן העונשים שיש בדבר ויתיר לעצמו בלא שאלת חכם.

ירושלמי רבי ירמיה בעי את אמר פותחין לו בכבוד אביו ואמו דברים שבינו לבין אביו ואמו דברים שבינו לבין המקום איזהו כבוד המקום כגון סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח והיינו כבוד המקום משמע ליה דלנפשיה הוא דמהני בהדה אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וחטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו כלומר שאין זה פתח לכבוד המקום אלא לכבוד עצמו ולהנאתו כדמשמע בהני קראי. הרנב"י ז"ל.

פיסקא ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד. פירוש בדבר שלא היה בעולם בשעת הנדר. וחכמים אוסרים פירוש שאין פותחין אלא בדבר שכבר היה בשעת הנדר אלא דאגב כעסו לא אסקיה אדעתיה ויכול לומר אלו נתתי אל לבי שהיה דבר זה לא הייתי נודר דהוה ליה כעין טעות. אבל בדבר שנולד לגמרי אחר הנדר ליכא טעמא דאלו הייתי יודע שהוא כן שהרי לא היה כן. הרנב"י ז"ל.

ונעשה סופר תלמיד חכם. בקרוב כלומר בקרוב זמן. וחכמים אוסרין ואם נפשך לומר אמאי שרי ליה רבי עקיבא לכלבא שבוע נידריה משום דנעשה רבי עקיבא תלמיד חכם הא (לא) קאסרי רבנן הא לא דמי להא דהכא מיירי שנדר הנאה מאותו שנעשה סופר אבל כלבא שבוע לא נדר מרבי עקיבא הנאה אלא מבתו שהשיאה עצמה לרבי עקיבא וכי נעשה תלמיד חכם אישתכח דשפיר עבדא. פותחין בנולד דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שבשבילן נדרת והא מיתה נולד הוא אלמא פותחין בנולד. ורבנן סברי הנהו שכבר מתו בשעת הנדר ומשה לא הוה ידע דמתו והוי נדר בטעות. ובין לרבנן ובין לרבי אליעזר מי מצית אמרת דמתו ממש והא כל מקום שנאמר נצים דכתיב שני אנשים עברים נצים נצבים דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים דכי היכי דנצבים דתן ואבירם הכי נמי נצים הוו דתן ואבירם. ואינהו אכתי לא מתו עד מחלוקת קרח ועדתו. אלא שירדו מנכסיהם. ורבנן כדאית להו שכבר ירדו מנכסיהם בשעת הנדר והוה הנדר בטעות. פירוש.

ובשטה כתוב וזה לשונו: אלא אמר רבי שמעון בן לקיש שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת כדמסיקנא בסמוך. ומתו דפתח ליה קודשא בריך הוא בעוני הוא. ובנולד דעוני מודו רבנן דפותחין דנולד דשכיח הוא ולא הוי נולד כדאמרינן בארבעה נדרים דנולד דשכיח לא הוי נולד. לישנא אחרינא שירדו מנכסיהם בשעה שנדר ממש ולא היה נולד אלא נדר טעות כי הוא לא היה יודע שהעני שאלמלא (לא) היה יודע שהעני לא נדר כי לא היה ירא מהם. ואינו נראה לי זה הלשון דאם כן אפילו במתו ממש היה יכול לתרץ שמתו כבר בשעת הנדר ומשה לא ידע ולא היה נולד ואמאי מהדר ואוקמה שירדו מנכסיהם. עד כאן.

דף סה עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן ותניא המודר הנאה מחבירו ובא לפשוט מה שאמר למעלה. ויש גרסאות דגרסי תניא ומילתא באפי נפשה היא. הרי"ץ ז"ל.

ירושלמי ולא בנולד הוא פירוש בתמיהא שגם העניות נולד הוא. א"ר ירמיה העניות מצויה פירוש ולאו נולד הוא דגלגל הוא שחוזר בעולם. ועוד שאלו שם ותהות לאו בנולד הוא כלומר הרי פותחין בחרטה דאלו היה לב זה עליך הייתי נודר ואותו לב שיש לו עכשו נולד הוא. א"ר אילא התהות מצויה וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן פירוש דאין פותחין בנולד דשטפוה נמי לרבי אליעזר ואוקמוה בשטתיהו כלומר דהדר ביה רבי אליעזר. הרנב"י ז"ל.

המודר הנאה מחבירו פירוש שנדר לדעת חבירו. אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפניו מדעתו. וטעמא דבעינן דעתו שאם היה (מחבירו) מתירו שלא מדעתו נעשה כגזלן. ואין אלה זאת אלא שבועה כך קיבל דכתיב ששבועה נקראת אלה. ואינו שיבוש לפרש זו שבועה. אבל אין לומר שכל לשון אלה שבועה דכתיב הנה נא הואלתי. וגם אין לפרש שבגזירה שוה לומר שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ומאי מרדותיה ממה היתה שבועה לברר האמת כמו שקיבל מהדר ולא מתוך קושיא דפשטיה דקרא הוא שהשביעו שלא למרוד בו. שטה.

ומפרש באגדה שבתחלה כשמינהו נבוכדנצאר תחת יכניה שהולך עמו לגולה מינהו לצדקיה על שבעה מלכים של אומות העולם יום אחד נכנסו אצלו ואמרו לו לך נאה למלוך שאתה מלך בן מלך והגון למלכות וזה הנכנס שאין גופו אלא אמה אם רצונך נהרוג אותו ונמליכך עלינו אמר להם אף אני יודע דבר מכוער שפעם אחת נכנסתי אצלו ומצאתיו אוכל ארנבת חיה מיד שלחו הדבר לנבוכדנצאר ואמרו לו אותו יהודי שהמלכת עלינו אומר כך וכך ממך מיד שלח נבוכדנצר אחרי סנהדרין וצדקיה. פירוש.

ואייתי סנהדרין דכתיב וידבר אתו משפטים אלמא דן אותו במשפט. אמרו לו בפניו יריאים היו לשקר שיודעים שהוא יודע דין זה. שטה.

ואם תאמר והא קיימא לן הלכתא דצריך לפרוט את הנדר ואם כן צדקיהו על כרחין פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו ואחר כך התירו לו אם כן הרי עבר על השבועה כשפרט אותה קודם ההיתר. וי"ל איפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד מענין פלוני ולא אמר להם למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר והנה פרט השבועה והתירוהו. ויש אומרים שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו לי. הריטב"א ז"ל.

גרסינן בפרק השולח איבעיא להו צריך לפרוט את הנדר פירוש כשבא לישאל על נדרו או על שבועתו לפני חכם שיאמר לו מהו הנדר ועל מה נשבע או נדר. או אין צריך לפרוט את הנדר פירוש אלא שיאמר שנשבע לעשות דבר אחד או אסר על עצמו דבר אחד. רב פפא אמר צריך רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך. רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך דאי אמרת צריך זימנין דגייז ליה לדיבוריה כלומר שאינו מספר כל עניני הנדר שנדר. וחכם מאי דשמע מפר פירוש ושמא מה ששייר מלספר לו מעכב. ורב פפא אמר צריך משום איסורא פירוש דילמא נדר שלא לעשות שום איסור או אסר על עצמו שום דבר אם לא יעשה שום דבר איסור. והילכתא כרב פפא. מיהו דוקא לכתחלה הוא דצריך לפרוט ואין החכם מתירו עד שיפרוט לו את הנדר אבל אם דיעבד היתירו בלא פרט הנדר הרי זה מותר ומוכח הכי בפרק השולח.

ירושלמי חד בר נש נדר דלא מרוחא פירוש נשבע שלא ירויח. אתא לגביה רבי יודן ברבי שלום פירוש שיתיר לו שבועתו. אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחא אמר ליה וכן בר נש עביד פירוש וכי יש לך אדם שישבע שלא ירויח אמר ליה לקתוסתיה פירוש שלא להרויח בקוביא נשבעתי אמר ברוך שבחר בדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר כלומר שאם לא פרט זה נדרו הייתי מתירו לדבר איסור דהיינו לשחק בקוביא. וגרסינן התם אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש הודר ברבים בפני שלשה ואפילו הכי יש לו הפרה. אבל על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש.

משטת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שבפרק השולח משמע דדוקא בשנדר לדבר מצוה הוא דאין לו הפרה כשהוא על דעת רבים כגון ההוא דתנן בבכורות כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובר יורד ומגרש ואוקימנא לה בפרק השולח דאדרוה על דעת רבים יש לו הפרה. וטעמא דמילתא דדעת רבים נסכמת ומצטרפת בשנעשה לדבר מצוה אבל כשהנדר לדבר הרשות לא איכפת להו. וקשיא עליהו ההיא דתניא בפרק אלו הן הלוקין אונס שגירש את אשתו הרי זה יחזיר ואם לא החזיר לוקה. ופריך בגמרא אמאי לוקה והא בעמוד והחזיר קאי כלומר וכיון שיכול לתקן לאו דלא יוכל לשלחה אינו לוקה. ומסקינן דאדרה על דעת רבים כלומר ותו לא מצי מהדר לה דאין לה הפרה. והא הכא לאו לדבר מצוה הודר אלא לדבר הרשות ואפילו הכי אין לה הפרה.

מיהו רש"י ז"ל פירש שם דאדרה על דעת רבים מפני שמצא בה ערות דבר ולפירוש זה הרי לדבר מצוה הדירה על דעת רבים. וקשיא ליה לרבינו ז"ל דאם כן דמשום ערות דבר אדרה אמאי לוקה והא מצוה לגרשה כדאיתא בשילהי מסכתא גיטין. וכי תימא כגון שנמצא שם רע שאינו שם רע כגון שהוזמו הערים שהעידו על ערות דבר ולפיכך לוקה דיכול להחזיר ומשום דאדרה על דעת רבים אינו יכול אם כן הרי הנדר בטל דאיהו כי אדרה על דעת השם רע אדרה וכשנמצא שאינו שם רע אין כאן נדר כדתניא קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו לא אמר כלום. ובהא איכא למימר דהתם שני דקא פריש דמפני שסבור שגנבה את כיסו אדרה וההיא דאונס שגירש מיירי ביה דאדרה סתם ולא פירש דמשום דיצאו עליה עדים על ערות דבר אדרה ולפיכך אף על פי שנמצא שם רע שאינו שם רע הרי הנדר קיים ולפיכך לוקה. אבל בפרק השולח מכריח רבינו ז"ל דנודר על דעת רבים אפילו נדר לדבר הרשות אין לו הפרה וכדכתבינן התם בסייעתא דשמיא. ומיהו צריך לברר מאי על דעת רבים דקא אמרינן. דעת רש"י ז"ל ודעת רבינו האיי גאון ז"ל דלא מקרי על דעת רבים אלא כשהודר ברבים דהיינו שלשה ואמר להו דעל דעתם הוא נודר או נשבע שהוא מצרף דעתם לאותו נדר ורומיא להא דאמרינן הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו ועל דעת רבים. אבל מי שאינו נודר ברבים ואמר הריני נשבע או נודר על דעת רבים יש לו הפרה דאין זה דעת רבים. ואין זה דעת הר"ם במז"ל שהוא כתב שהאומר על דעת רבים אני נשבע אף על פי שלא נדר ברבים אין לו הפרה.

וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שלא כתב בפרק השולח הא דאמרינן התם גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ורבי יצחק אמר עשרה. ואם איתא לדעת הרב ז"ל דעל דעת רבים אינו אלא כשהודר ברבים היה לו לכתוב כמה רבים. אלא שמע מינה דהודר ברבים לא איכפת לן דאם אמר על דעת רבים אף על גב דלא הודר ברבים אין לו הפרה ואם לא אמר על דעת רבים אף על גב דהודר ברבים יש לו הפרה כדאיתא התם. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה פירוש אף על גב דנדר על דעת רבים. דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא פירוש על דעת רבים. דהוה פשע בינוקי פירוש שהיה בטל. אי נמי דהוה מחי להו טפי. ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כוותיה פירוש דעת ר"ת ז"ל דכי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אפילו על דעת רבים דלאו לצורך כל מצוה קאמרינן אלא דומיא דהאי עובדא דאיהו אדריה על דעת רבים מלאקרויי לדרדקי משום דסבורין היו דמשכחין דדייק כוותיה וכי לא משכח כותיה הוה ליה כעין נדר על תנאי דאדעתא דמשכחי כוותיה אדרוה וכי לא משכחי דדייק כותיה הרי הנדר רפוי ולפיכך יש לו הפרה. אבל מאן דנדר על דעת רבים שאין שום הוכחה בדבר שעל דעת שום מצוה נדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה דמי יימר דמעיקרא כי נדר על דעת שלא תולד שום מצוה נדר.

וכן נוטה דעת ר"ח ז"ל דגריס כי ההיא מקרי דרדקי כלומר דוקא כעין האי עובדא יש לו הפרה. והביא ר"ת ז"ל ראיה לדבר דעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה ממה ששנינו בפרק השולח רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. פירוש דרבי יהודה סבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ויליף לה משבועה שנשבעו נשיאי העדה ברבים לגבעונים לחיותם וקאמר קרא שלא מצאו לה הפרה. ואמאי הרי היתה ההפרה לדבר מצוה לקיים מה שכתוב לא תחיה כל נשמה אלא שמע מינה דלרבי יהודה דאמר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה אין לו הפרה. ואף על גב דלא קיימא לן כותיה אלא קיימא לן כרבנן דפליגי עליה ואמרי יש לו הפרה מיהו מודו רבנן דעל דעת רבים אין לו הפרה. ומדרבי יהודה נשמע לרבנן כי היכי דלדידיה בהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה הכי נמי בעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה.

וכבר דחו בתוספות ראיה זו. חדא דאיפשר דלרבי יהודה דחמיר ליה נדר שהודר ברבים דאפילו לדבר מצוה לא תהא לו הפרה ולרבנן יש לו הפרה אפילו לדבר הרשות ועל דעת רבים לרבנן יש לו הפרה לדבר מצוה מיהת. ועוד דאפילו מדרבי יהודה אין ראיה מן הגבעונים משום שלא היתה מצוה באותה הפרק שהגבעונים כיון שנתגיירו אין מצוה בהריגתם כדתניא בספרי למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא אם עשו תשובה מקבלין אותם. תדע דאלו היתה מצוה בהריגתן לא נמנעו בכך מפני השבועה דהא לא חיילא שבועה עליהו כלל שכבר נשבעו להרגן כשקבלו את התורה ואין שבועה חלה על שבועה. ועוד אמרו בספרי שלש פתקאות שלח יהושע כשנכנסו לארץ הרוצה להשלים ישלים הרוצה לפנות יפנה הרוצה לעשות מלחמה יעשה. שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו הגרגשי פנה ונתן לו הקדוש ברוך הוא ארץ טובה בארצו וזו היא אפריקי. הגבעונים השלימו. הרי שיהושע התנה על המשלימין שיחיו ונמצא שאין מצוה בהריגתן. וכי תימא אם כן מה טעם הענישם יהושע וקללם. יש לומר מפני שלא רצו להשלים מתחלה כששלח להם יהושע ויד ישראל היתה על העליונה עכשיו אם יקבלום אם לאו והם באו בערמה. מכל מקום למדנו שלא היתה מצוה בהריגתן כדי שתלמד מכאן שאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה.

ועוד קשה לשיטת ר"ת ז"ל דלפי שטתו הנודר או הנשבע על דעת רבים כוונתו לתלות נדרו בדעתם שאפילו אם יתחרט על נדרו לא יוכל חכם להתירו ואפילו (בהסמכתם) בהסכמתם שלא אמר על דעת רבים על דעת שיהא לו היתר מדעתם אלא לומר שלא תועיל לו לא פתח ולא חרטה ואפילו לפני חכם (דלימסריה) דליתסרי שוינהו שליח ולא למישרי. ואין משמעות הלשון כן שבכל מקום שמזכירין חכמים על דעת פלוני אין הכונה אלא שלא יבטל הנודר בלבו או שלא יהא כונתו לענין אחר בלתי הבנת אותו פלוני שנדר זה על דעתו אלא שתהא כפי הבנת חבירו שהוא נודר על דעתו כלשון שאמרו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ולאפוקי מקניא דרבא כדאיתא במכילתין ובשבועות. ועוד דאם איתא שכך כונת נדרו יהא נשאל על הכל כלומר ממה שאמר על דעת רבים כשם שהוא נשאל על השבועה עצמה. אלא ודאי הנודר על דעת רבים שאין לו הפרה אינו אלא מפני חשיבות הרבים וצירוף דעתם בנדרו ובשבועתו. הילכך כשהיתר הוא לדבר הרשות אין לו הפרה אבל אם ההפרה לדבר מצוה יש לו הפרה לפי שקיום המצוה חשוב יותר מחשיבות הרבים וגם הן נסכמין בכך. תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפני האיש ההוא שנדר הימנו.

ירושלמי מה טעם מפני החשד רבי אמר מפני הבושה. פירוש מפני החשד שכיון שלא ידע חבירו שהתירו לו את נדרו והוא רואה אותו נהנה הימנו הרי זה חושדו שעובר על נדרו וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל. ולטעם זה לאו דוקא בפניו דהוא הדין אם יודיעוהו שכבר התיר לזה את הנדר. ופירוש מפני הבושה שלא יתבייש כשיהא בפני חברו ולא יהא נשאל. ולטעם זה בפניו ממש בעינן. ומסתברא דאפילו חברו עומד וצווח בהיתרו של זה מתירין לו הואיל ובפניו מתירין לו. ושמעינן מהא אף על גב שאין מתירין לו אלא בפניו מיהו אם עברו בית דין והתירוהו לו שלא בפניו הרי זו התרה דאי לאו הכי מאי אהנו ליה סנהדרין כשהתירוהו לו שלא בפניו דנבוכדנצר (ומה שהתירוהו לו לכתחלה להתירו שלא בפניו) אמר המגיה צריך לומר: משום דהא דאמרינן אין מתירין לו אלא בפניו אינו אלא בשבועה שנשבע לישראל אבל לא לגבי (נדרי) נכרי אלא אם כן יש חלול השם בדבר וכעובדא דצדקיהו וסנהדרין שהרי חשבוה להם לתקלה. הרנב"י ז"ל.

מתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינו כנולד כלומר ופותחין בהם. וחכמים מודים לו פירוש דלא פליגי אלא אדרבי אליעזר בנולד גמור כגון הנך דלעיל דאמר קונם שאני נהנה וכו' ונעשה סופר קונם שאני נהנה לבית זה ונעשה בית הכנסת. כיצד אמר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או נהרג הנחש הרי ה כנולד ואינן כנולד וחכמים מודים לו.

גמרא מיתה נולד הוא. פירוש דאמרו לו מת או עשה תשובה לאחר שנדר קאמרינן. הרנב"י ז"ל.

נעשה כתולה עצמו בדבר דאי אמר קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע נעשה כאומר קונם איני נושא פלונית כל ימי שאביה רע דהוי תולה נדרו בדבר דמכל מקום מסיק אדעתיה הילכך הכא פותחין בנולד אבל בעלמא אין בנולד כלל כגון דאמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני שאינו סופר הילכך הוי נולד ממש דודאי לא מסיק אדעתיה כלל ומשום הכי אין פותחין. פירוש.

מת נולד הוא ואמאי אינם כנולד. אמר רב הונא נעשה כתולה עצמו בדבר מאחר שאביה רע או הכלב רע חשבינן ליה כאלו פירש בהדיא כל זמן שאביה קיים או הכלב קיים. והכי פירושא דמתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהם כנולד והיה לנו לאסור ואינם כנולד (ואעפ"כ) ועל כן מותרים הם דכיון שפירש שאביה רע נעשה כאומר כל זמן שאביה קיים. ואין חכמים מודים לו דלא אמרינן נעשה כתולה נדרו בדבר אחר שלא תלה בפירוש. ורבי יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה בשעת הנדר דהוי נדר טעות שלא היה יודע בשעת הנדר. והכי פירושא דמתניתין יש דברים שהם כנולד שאסורים כמו שאם הוא נולד דגזר רבי מאיר מת כבר אטו לא מת. ואינם כנולד פירוש אף על פי שאינם כנולד. ואין חכמים מודים לו דסבירא להו לא גזרינן מת אטו לא מת כבר וכבר עשה תשובה קאמרין ליה שומעין אותו נדר. שאיני נושא פלונית וכו' אלא שהנדר טעות בשלמא לרב הונא איצטריכי הני בבי למיתני במתניתין תנא תולה נדרו בדבר דשרי רבי מאיר ותנא נדר טעות אשמועינן דבכי האי גונא חשבינן ליה נדר טעות. וסיפא רבי מאיר. ואפילו היה הכל דבר אחד היה צריך לשנותו למיסתם כרבי מאיר ולאשמועינן דהלכה כיחיד דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ולרוחא דמילתא אמר דשני דברים הם. אלא רבי יוחנן דאמר כבר מת ורבי מאיר אסר דגזר כדפרישית ורבנן שרו משום נדר טעות והך סיפא רבנן היא תרי זימני נדר טעות למה לי למיסתם ולאשמועינן דהלכה כרבנן לגבי רבי מאיר לא איצטריכא דיחיד ורבים פשיטא לן דהלכה כרבים. שטה.

דף סה עמוד ב[עריכה]

אלא לרבי יוחנן דאמר כבר מת וכבר עשה תשובה למיתנא תרי זימנין נדר טעות למה לי. קשיא לי אדרבה טפי קשה לרב הונא דהא לרב הונא פליגן רישא וסיפא דאלו ברישא קתני שאינן כנולד ופותחין בהם והיינו מת או שעשה תשובה ואלו בסיפא אמרינן לא מפני כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה כלומר דאלו כן נולד הוי ולא פתחינן אלמא לא אמרינן נעשה כתולה בדבר. ושמא נאמר דמת ועשה תשובה איפשר למימר בהו דהוי כתולה נדרו בהכי משום דשייכי טפי דמיתה שכיחא ותשובה נמי עבידי רשיעי דעבדי תשובה. אבל כעורה לחזור נאה ושחורה שתחזור לבנה אינו מצוי ובדוקא נדר ולא כתולה נדרו בהן. ואפילו הכי א"ר ישמעאל שפותחין בהן מפני שגם הוא מצוי דבנות ישראל נאות ה אלא שהעניות מנוולן ובהסתלק הגורם שהוא העניות יחזור הנוי למקומו. כן נראה לי. וקיימא לן כרב הונא דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר דהא סלקא הא דרבי יוחנן בקושיא. הרשב"א ז"ל.

מתניתין ועוד אמר רבי מאיר פותחין לו לאדם מן הכתוב שבתורה פירוש על מי שהדיר את הנאת נכסיו לחבירו. ואומרים לו אלו היית יודע שאת עובר על לא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך ואהבת לרעך כמוך וחי אחיך עמך שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו ואמר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר. פירוש וקיימא לן כרבי מאיר דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה. וכי תימא מאי שנא דפתחינן בהא ולא פתחינן ביש בוטה כמדקרות חרב ולא פתחינן נמי בכל הנודר כאלו בנה במה ולא פתחינן נמי בכל הנודר נקרא רשע כדכתבינן לעיל. ואיכא למימר התם הוא דלא פתחינן באיסורא דנדרא גופיה (דנדרא הוא דפתחינן) אבל באיסורא דאיתיה בר מאיסורא דנדרא גופיה דהיינו שאם בא לקיים את נדרו הרי עובר על לא תקום ולא תשנא את אחיך וככולהו הנך דמתניתין פתחינן. הרנב"י ז"ל.

גמרא לימנו ליה גבאי בהדי כולי עלמא מפרנסא ליה פירוש ימנו גבאין לצורך כל עניני העיר ואתן חלקי עמהם ויתנו חלקי לשאר עניים שלא הדרתי וחלק האחרים לזה. מפרנסא ליה פירוש יפרנסוהו מכיס של צדקה שנתתי חלקי ובהתר שלא יתנו לזה מחלקי כדפרישית. לישנא אחרינא ועיקר לימנו ליה גבאי ואתן לגבאי חלקי והוא מותר בה כדתנן לעיל היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר במתנה והלה מותר בה ובתוך כך לא יתחרט שהרי לא יעבור על מה שכתוב. ומתרץ ודאי יעבור שאני אומר כל הנופל בעוני וצריך למזונות אינו נופל ליד גבאי תחלה אינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחוייבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה פירוש עד שיעיינו בית דין אם אין ספק לקרובים אבל לאחר שעיינו שאין ספק לקרובים מוטל על הגבאים. ומתניתין במדיר קרובו הילכך בשביל כך מתחרט ואף על פי שאיפשר לו לפרנסו על ידי מתנת אחר שבושת וטורח הוא לו אבל ליד גבאי ליתן אין לו בושת וטורח. הרא"ם ז"ל.

וכן דעת הרנב"י ז"ל וז"ל: אמר ליה רב חנא בר קטינא לרבא ולימא כל דמעני לאו עלי נפיל כלומר איני מוטל עלי יותר משאר הקהל והילכך איני עובר על לא תקום ולא תשנא וכו' מאי דמטו לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא מפרנסנא ליה כלומר לפי חלקי המגיעי אפרנסנו. אמר ליה אני אומר כל הנופל אין נופל ליד גבאי תחלה פירוש אלא היחידים חייבים לפרנסו תחלה דרך צנעא וכבוד מפני שאין הגבאי בקי אלא ברגילים לקבל הימנו ואינו מכירו לזה הילכך כל מי שמבקש ממנו תחלה חייב לפרנסו. ושמעינן מיהא שהמודר הנאה מחברו מותר ליהנות מקופה של צדקה אף על פי שיש בה חלק מן המדיר שלא נתכוון אלא להדירו משל המיוחד לו. עד כאן. וכן דעת הריטב"א ז"ל.

שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה דקתני שהיה רבי עקיבא רוצה להגבותו משמונה מאות דינר שהניח אביו (ואינו פסוקי') ואנן פסקינן בכתובות פרק האשה ממקרקעי ולא מטלטלי בין לכתובה בין למזונות וכו'. והא דאמרינן בבבא קמא פרק ראשון מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה בבעל חוב קאמר אבל כתובה לא. והא קתני ושער ראשו העומד ליגזז מטלטלי הוא אבל בשאינו עומד ליגזז אמרינן בסנהדרין פרק ראשון (דלהיו) דלאו מטלטלי הוא. שטה.

ואומר רבי שהלכה היא שאין מסדרין דאשמועינן לרשב"ג במתניתין דמקבל דאמר אין מסדרין וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ורבה בר אבוה ששאל לאליהו והשיב לו דגמרינן מיכה מיכה למאן דאמר מסדרין מפרש טעמא. ולא גרסינן התם מהו שיסדרו בבעל שמשמע שהלכה למעשה שאלו אלא הכי גרסינן מנין שמסדרין פירוש מאן דאית ליה מסדרין מנין לו והשיבו גמרינן מיכה מיכה מערכין. הרא"ם ז"ל.

דף סו עמוד א[עריכה]

מתניתין שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן. בפרק ארבעה נדרים מוקמינן לה כגון שתלאן זה בזה שאמר לראשון קונם שאני נהנה ממך ואמר לשני שיהיה כראשון ועל השלישי שהיה כשני ועל הרביעי כשלישי הותר הראשון כולן מותרים שכלן נתלין בו בכלל. ואם אמר שאני נהנה לזה לזה לזה שלא תלאן זה בזה וכל אחד נדור בפני עצמו או כגון שיזכיר לשון קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד ואין הראשון מותר בהתרת חבירו. הרי"ץ ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל הא דקתני הא מתניתין לזה ולזה ולזה הותר הראשון וכו'. אוקימנא בפרק ארבעה נדרים כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני דיקא נמי דקתני עלה בברייתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותרין הימנו ולמעלה אסורין. ודקתני סיפא לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד פירוש מפני שהזכיר קרבן על כל אחד מהם. הא אמר לזה ולזה קרבן כלומר שלא הזכיר קרבן על כל אחד מהם כיון שהותר מכללו הותר כולו. דאלמא כללא הוי כלומר כי האי גוונא דאמר בווי"ן כללא הוי אף על גב דאדכר קרבן בסיפא. אוקמה רבא הכא דרבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. פירוש דאם אמר איני נהנה משלך לא לך ולא לך ולא לך שבועה ונהנה מכלם אינו חייב אלא חטאת אחת דאין כאן אלא שבועה אחת דכללא הוי עד שיאמר שבועה לא לך שבועה לא לך. ואף על גב דקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה פירוש ורבי יהודה פליג עליה ואמר שבועה לא לך ולא לך פרטא הוי וחייב על כל אחת ואחת. בהא כיון דסתם לן תנא כרבי שמעון פירוש במתניתין דידן דשני נהנה לזה ולזה ולזה. הלכתא כותיה פירוש דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם מחלוקת בשבועות וסתם במסכת נדרים והלכה כסתם. ואף על גב דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא סתם בנדרים ומחלוקת בשבועות הא סתמא אחרינא אשכחן כותיה בקידושין התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו וכו' פירוש הכי תנן התם בפרק האיש מקדש התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דכיון שהזכיר קדושין על כל אחת ואחת לא היה דעתו שיצטרפו כולן לפרוטה וכיון שאין בשום אחת מהן פרוטה אינה מקודשת. בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת דהשתא כללא הוי ומצטרפות. ואוקימנא לה כרבי שמעון. והתם אזלא סוגיא כותיה ואמוראי שקלי וטרו אליביה. והדין סברא רמיזא בהלכות רבינו הגדול ז"ל והכין נמי חזינן ליה לר"ח ז"ל דפסק כרבי שמעון. ונמצא כללן של דברים אלו דהיכא דתלאן זה בזה ואמר קונם שני נהנה לזה וזה כזה וזה כזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכלן אסורין. הזכיר קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד שאף על פי שהותר אחד מהם לא הותרו השאר. כיצד דאמר קונם שני נהנה לזה קונם לזה קונם לזה לא תלאן זה בזה ולא הזכיר קרבן על כל אחד ואחר אלא דאמר קונם שני נהנה לזה ולזה בווי"ן אי נמי שלא בווי"ן לזה לזה לזה קיימא לן כרבי שמעון דאמר כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ולא כרבי יהודה דמפליג בין בווי"ן לשלא בווי"ן ואם הותר אחד מהן הותרו כלן כאומר שני נהנה לכלכם דקיימא לן נדר שהותר מקצתו הותר כלו.

וכתב רבינו ז"ל ואשכחן מאן דפסק שני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שני נהנה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אמרינן בגמרא סיפא כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני לאו דוקא אלא עשה כמי שתלאן זה בזה פירוש אף על גב דלא אמר וזה כזה. וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כרבי שמעון פירוש דאלו לרבי שמעון אפילו באומר לא לך לא לך לא לך שבועה בלא ווי"ן דייק ליה בכללא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ואלו האי מרבנן כתב דשני נהנה לזה לזה לזה הוי פרטא כאלו הזכיר קונם לכל אחד ואחד. ואנן לא סבירא לן כפסקא דיליה פירוש בלזה לזה לזה דלהוי פרטא. ולא כפירושיה פירוש דשני נהנה לזה לזה לזה דנימא דהרי הוא כמי שתלאן זה בזה והותר הראשון הותרו כולן. חדא דהא גמרא בהדיא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ועוד דאם כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין למאן דאמר חייב על כל אחת ואחת פירוש דהיינו רבי יהודה בין למאן דאמר אינו חייב אלא אחת פירוש דהיינו רבי שמעון הכי הוה לן למימר אינו חייב אלא על הראשונה דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקמא קאמר ואין כאן שבועה אלא לראשון. וכן בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה נימא דהכי קאמר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כפקדון וגזל כתשומת יד ואבדה כגזל ולא ליחייב אלא על קמא (והם) והוא הדין הכי נמי היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים אי נמי שלא אשתה יין ושמן נימא דלא מחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דזה כזה קאמר ומתפיס בשבועה ליכא. פירוש דאין אדם מתפיס בשבועה כדכתיבנא בפרק ואלו מותרין. ואנן לא תנן בה הכי אלא חייב על כל אחת ואחת תנן. פירוש גבי שבועה שאין לה בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה. אלא שמע מינה לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש כלומר זה כזה וזה כזה. ובודאי דיוקא דמלתא הכי הוא דכיון דלזה ולזה בווי"ן למאן דאמר פרטא הוי והך וא"ו מוסיף על השבועה הוא וכמאן דאמר שבועה לזה ושבועה לזה דמי פירוש וחייב על כל אחת ואחת. גבי קונמות נמי ודאי כמאן דאמר קונם לזה וקונם לזה קאמר ולקי נמי תרתי פירוש ולאו בתלאן זה בזה הוי. והיכי איפשר למימר לענין היתר דזה כזה קאמר כלומר ונימא הותר הראשון הותרו כלן. ואי אמרת והא מתניתין דנזירות קתני ואני ואני ואני הותר הראשון הותרו כלם דאלמא כל חד וחד בחבריה מתפיס כלומר אף זה שאמר קונם שני נהנה לזה ולזה ולזה נימא דמתפיס כל חד בחבריה. זו אינה דומה לזו דהתם כי ליתיה לקמא פירוש דאמר הריני נזיר ליתנהו לבתראי דהא אינהו לא אדכרו נזירות כלל אבל האי איהו גופיה קונם שני נהנה קאמר ולכל אחד ואחד איכא קונם. ואשכחן נמי בתלמוד ארץ ישראל בפרק שבועות הפיקדון דהיכא דאמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אפילו לרבי שמעון אינו פטור על השאר אלא במתפיס בפירוש ואומר שעורים יהיו כחטים וכוסמין יהיו כחטים ואיתה נמי בנזירות אלמא כל היכא דאמר שבועה וקונם לאו כמתפיס בקמא הוא עד דפריש הכי. ותו דלזה ולזה דקא פסק צריך פתח לכל אחד ואחד ליתה אלא לרבי מאיר דאמר פרטא הוי פירוש דאלו לרבי יהודה ולרבי שמעון אפילו בלא ווי"ן נמי כללא הוי. ובודאי דליתיה לרבי מאיר במקום רבי יהודה ורבי שמעון אלא עיקר פיסקא דוקא כרבי שמעון וכדכתיבנן.

גרסינן בפרק מאימתי מזכירין תניא להן כל אינש דאיתא עלוהי מן קדמת דלא ייסר. פירוש לגבי ימים טובים הכתובים במגילת תענית שאסורין בהספד ובתענית אתמר ואמר דכל אינש שיש עליו קבלת תענית מקודם שגזרו חכמים אותן ימים טובים יאסר באכילה ושתייה כדמפרש ואזיל. כיצד יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי שני של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו פירוש כדפרישנא שהיה כבר מקובל עליו התענית מקודם לכן תדחה גזרתנו מפני נדרו פירוש שאין כח ביד חכמים לאסור עליו אותו תענית בתקנה חדשה. ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו כלומר אם אחר שגזרו חכמים אותן ימים טובים קבל עליו להתענות אף על פי שקבל עליו התענית מקודם שיגיע אותו יום טוב יאסר בתעניתו.

וכתב רבינו ז"ל איכא מאן דפריש דאף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וימים טובים ושבתות נמי צריכין פתח פירוש להתיר למי שנדר להתענות כל השנה ואם לא יתיר נדרו צריך להתענות משום שלא קבל התענית בימים טובים ושבתות בלבד אלא תענית כל השנה כולה דקביל עילויה והוה ליה כולל דברים המותרין עם דברים האסורים ומגו דחייל נדריה אימות החול חייל נמי אשבת ויום טוב. ואם כן כל שכן דהוה לן למימר הכי לגבי ימים טובים של מגלת תענית שהן של (מקנה) תקנה שהמקבל תענית כל השנה ואירעו בו אחד מאותן ימים טובים. שיהא צריך פתח להתר נדרו ואם לאו יתענה בהן. אפילו הכי בימים טובים אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה פירוש שלא יהא צריך היתר לנדרו אלא ידחה נדרו לגמרי מפניהם. ואיכא מאן דפריש ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בכך כשם שפותחין בימים טובים ובשבתות. והאי פירושא בתרא פירושא דמסתבר הוא. אלא מיהו חזינן למקצת רבוותא דאמרי דהאי נדר דקתני הכא לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון הרי עלי נדר פירוש דהוא איסור חפצא וכגון דאמר קונם עלי כל מאכל כל ימות השנה דאם כן לא שנא שבתות וימים טובים לא שנא ימים טובים דמגילת תענית בכולהו אסיר ליה למיכל שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכל שכן באיסור כולל כדאמרן דאפילו לגבי שבועה נמי חאיל כדאיתא בשבועות. אלא קבלה דתענית בעלמא היא פירוש הרי עלי תענית וקבלה דתענית לא חמירא כנדרים ממש למעקר ימים טובים. ואפילו דמגלת תענית כלומר אף על גב דמדרבנן בעלמא נינהו כדאמרינן התם פירוש גבי לוה אדם תעניתו ופורע פליג שמואל ואמר שאינו חייב לפרוע. וכי נדר הוא דלא סגיא דלא משלם וכו' פירוש צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה. כדמפרש התם במסכתא תענית כלומר דלאו איסור חפצא הוא שלא אסר עליו מידי דאכילה ושתיה. ולישנא בתרא דהתם לא יהא אלא נדר דמכל מקום ודאי לא נדר הוא והילכך תדחה קבלתו מפני גזרתנו. פירוש דלישנא בתרא הכי מסיימינן ליה התם פשיטא דלוה אדם תעניתו ופורע לא יהא אלא נדר מי לא משלם למחר וליומא אחרינא. וכונת הענין שהמקבל עליו להתענות אינו אלא כמקבל עליו לעשות מצוה וכמקבל עליו ליתן סלע לצדקה שאין בקבלתו איסור חפצא אלא למעט חלבו ודמו להכניע יצרו לשמים וליתן ממונו לצדקה שהוא מצוה לקיים את נדרו שהמקבל עליו ליתן לעשיר אינו מצווה לקיים נדרו לפי שאין בקבלה זו צד מצוה. וזהו שאמרו במי שאמר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללוותה לעצמו וישלם אחרת שאין המצוה מיוחדת דוקא באותו סלע. אלא שמשבאת לידי גבאי אסור לשנותה כלומר ללוותה על דרך הפירוש הנכון. משום דילמא אתי (סלא) עני ותבע ליה ואם אינה בידו לשלם אותה איכא צערא דעני. וכן כשקבל עליו להתענות בין שקבל עליו יום מיוחד או יום אחד דלאו מיוחד יכול ללותו ליום אחר בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות. והיינו דקאמרי ליה רבנן לרב יהושע בריה דרב אידי כי קאמר להו בתעניתא קא יתיבנא לוזיף מר וליפרע כלומר שאף לדבר הרשות אתה רשאי לשנותו ליום אחר. ולפיכך אמרו שאין נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו לפי שהוא צריך לקיים המצוה שקבל עליו דהיינו להתענות ואין גזרת חכמים שבאה אחר כך מבטלת נדרו שהיה מקודם. אבל כשגזרתנו קודמת לנדרו אין כאן מצוה לקיים את נדרו בימים שהתענית אסור בהם. ואשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך התר חכם כלומר ויכול לאכול בו ביום שאין קבלת התענית כדאי לבטל מצוה דשבת ויום טוב ולוקה מפני שבטל קבלתו. מיהו אין זה אלא מכת מרדות מדרבנן דקבלת תענית אינו נדר ולאו איסור חפצא כדפרישנא. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים של מגילה רבי חזקיה ורבי יודן תרויהון אמרין ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התר חכם. והאי לוקה מכות מרדות דרבנן הוא. פירוש והאי מימרא דירושלמי מסייע לפירושא דרבוותא משום דאין בקבלת תענית איסורא אלא קבלת מצוה בעלמא הוא דאמרו כן דבין בשבתות וימים טובים של מגילת תענית אמרו שאינו צריך התר חכם אלא דלוקה מדרבנן משום דעבר על קבלתו כדפרישנא. הרנב"י ז"ל.

לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי שמעון הכא הואיל וסתם לן תנא כוותיה ובההיא דשבועות קיימא לן כרבנן דסתם מתני' היא התם. וכן נראה דעת הר"ם ז"ל שהוא פסק פ"ז מהלכות שבועות כרבנן דפליגי עליה ובמתניתין דהכא פסק פ"ד מהלכות נדרים כרבי שמעון כדמוקמינן לה אליבא. מתני' היו נושאות עליו קינה ואומרות עליו קינה שעשה דוד על שאול כי היה ראוי לקונן עליו קינה זו כי היה מתנהג במה שהיה מתנהג שאול שהיה מלביש ומקשט עניות ישראל כדי שימצאו חן בעיני האנשים להנשא להם. הרי"ץ ז"ל.

דף סו עמוד ב[עריכה]

גמרא ימחה על המים המאררים מספק שמא נטמאת ולא הוי שלום בינו לבינה. פירוש.

ואל יזוז שמעון מכבודו שיטעום מתבשילה. ואינו דומה לסוטה שהמקנא לשם שמים מתכוין שתשמור עצמה אבל בשביל השוטה שקלקל (לקדרה) להדירה אני לא אאבד את כבודי וכגון שנדר על דעת רבים שאי איפשר להתירו. הרא"ם ז"ל.

עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי. היא היתה מלאה מומין בגלוי ובסתר והיא הדירה שתראי כל המומין שבה לרבי ישמעאל ברבי יוסי והוא יבחין בין כולן ויאמר זה המום יפה שבכלן. אמר להן שמא ראשה נאה. קרוביה הביאוה לפניו והודיעו לו הענין והוא מתוך ענותנותו לזקק לדעת המומין ולקח תחבולה בעצמו לשאול מהם על כל אבר ואבר אם יש בו מום. ושאל להם בלשון נקיה שמא ראשה נאה ודעתו לומר אם יש לה מום בראש. כלום שנסכרו נקבי חוטמיה. ואוצר בלום דאמרינן בגיטין כמוהו שהיה מלא מכל דבר כאוצר זה שיש בו מחיצות מפסיקות בזה חטים ובזה שעורים ובזה שיפון כל מין ומין בפני עצמו. שקוט צוארה בולט מלפניה ויש אומרים קצר. יפה קורין לה לכלוכית אין לה מום יפה כזה שהוא שם גנאי ובא על נכון. ושרייה לפי שידע עתה מום יפה שבה. ויש אומרים כי להכי שרייה לפי שלא ידע לה מום יפה. והראשון נראה בעיני. הרי"ץ ז"ל.

בלום שחוטמה קטן ויראה כמי שנסתמה נקבי חוטמא. פירוש.

שני בנים כנגד תרי בוציני תזכה לשני בנים תלמידי חכמים (חכמים). ואהליהם אשקוד וליוצרי אשתחוה ואקוד ידי ורגלי לפניו אעקוד וברחמיו אבקשה אותי לפקוד שטה.

סליק פרק רבי אליעזר