משנה נדרים ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


נדרים פרק ט', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק תשיעי ("רבי אליעזר") · >>

פרקי מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

רבי אליעזר אומר, פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו.

וחכמים אוסרין.

אמר רבי צדוק, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו, יפתחו לו בכבוד המקום, אם כן אין נדרים.

ומודים חכמים לרבי אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו.

משנה ב

ועוד אמר רבי אליעזר, פותחין בנולד.

וחכמים אוסרים.

כיצד? אמר: קונם שאיני נהנה לאיש פלוני, ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו [בקרוב], ואמר: אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהוא משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר. קונם לבית זה שאיני נכנס, ונעשה בית הכנסת, ואמר: אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת לא הייתי נודר. רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין.

משנה ג

רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים מודים לו.

כיצד? אמר: קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע; אמרו לו: מת, או שעשה תשובה. קונם לבית זה שאיני נכנס, שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו; אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש. הרי הן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים מודים לו.

משנה ד

ועוד אמר רבי מאיר, פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרים לו: אילו היית יודע שאתה עובר על "לא תיקום" ועל "לא תיטור"(ויקרא יט) ועל "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם), "ואהבת לרעך כמוך" (שם), "וחי אחיך עמך" (שם כה), שמא יעני ואין אתה יכול לפרנסו? ואמר: אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר, הרי זה מותר.

משנה ה

פותחין לו לאדם בכתובת אשתו.

ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה, והיתה כתובתה ארבע מאות דינרין, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה.

אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים, ואני מאתים?

אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.

אמר לו: אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר. והתירה רבי עקיבא.

משנה ו

פותחין בימים טובים ובשבתות.

בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרין, ושאר כל הימים אסורין; עד שבא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו.

משנה ז

כיצד? אמר: קונם שאיני נהנה לכולכם, הותר אחד מהן, הותרו כולן.

שאיני נהנה לזה ולזה, הותר הראשון, התרו כולן.

הותר האחרון, האחרון מותר, וכולן אסורין.

הותר האמצעי, הימנו ולמטה מותר, הימנו ולמעלה אסור.

שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן, צריכין פתח לכל אחד ואחד.

משנה ח

קונם יין שאיני טועם, שהיין רע למעים. אמרו לו: והלא המיושן יפה למעים? הותר במיושן.

ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין.

קונם בצל שאיני טועם, שהבצל רע ללב.

אמרו לו: הלא הכופרי יפה ללב? הותר בכופרי.

ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים.

מעשה היה, והתירו רבי מאיר בכל הבצלים.

משנה ט

פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו.

אומרים [לו]: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך: כך היא וסתו של פלוני, מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרין: בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש? ואמר: אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר, הרי זה מותר.

משנה י

קונם שאיני נושא את פלונית כעורה, והרי היא נאה; שחורה, והרי היא לבנה; קצרה, והרי היא ארוכה; מותר בה.

לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה, שחורה ונעשית לבנה, קצרה ונעשית ארוכה, אלא שהנדר טעות.

ומעשה באחד שנדר מבת אחותו ענייה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה.

אמר לו רבי ישמעאל: בני, לזו נדרת?

אמר לו: לאו; והתירו רבי ישמעאל.

באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן.

וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה.

וכן הוא אומר (שמואל ב א): בנות ישראל אל שאול בכינה.

משנה מנוקדת

(א)
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ;
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
אָמַר רַבִּי צָדוֹק:
עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם;
אִם כֵּן אֵין נְדָרִים.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ,
שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ:
(ב)
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד;
וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
כֵּיצַד?
אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי,
וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב,
וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה סוֹפֵר אוֹ שֶׁהוּא מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר;
קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְנַעֲשָׂה בֵית הַכְּנֶסֶת,
וְאָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה בֵית הַכְּנֶסֶת, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
(ג)
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּנוֹלָד וְאֵינָן כְּנוֹלָד;
וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.
כֵּיצַד?
אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית, שֶׁאָבִיהָ רָע;
אָמְרוּ לוֹ: מֵת, אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה.
קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ;
אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ.
הֲרֵי הֵן כְּנוֹלָד וְאֵינָן כְּנוֹלָד;
וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ:
(ד)
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִים לוֹ:
אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל "לֹא תִקֹּם" וְעַל "לֹא תִטֹּר" (ויקרא יט יח),
וְעַל "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (שם, יז),
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם, יח),
"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (שם כה, לו), שֶׁמָּא יַעֲנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ,
וְאָמַר:
אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר,
הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
(ה)
פּוֹתְחִין לוֹ לָאָדָם בְּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ.
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה,
וְהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִין,
וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא,
וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא,
וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת,
לֹא דַיָּהּ שֶׁתִּטּוֹל הִיא מָאתַיִם, וַאֲנִי מָאתַיִם?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.
אָמַר לוֹ:
אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר,
וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא:
(ו)
פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹתָן הַיָּמִים מֻתָּרִין, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין.
עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ:
(ז)
כֵּיצַד?
אָמַר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם,
הֻתַּר אֶחָד מֵהֶן, הֻתְּרוּ כֻלָּן.
שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה,
הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן.
הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן אֲסוּרִין.
הֻתַּר הָאֶמְצָעִי, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מֻתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה אָסוּר.
שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן,
צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:
(ח)
קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעַיִם.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַמְּיֻשָּׁן יָפֶה לַמֵּעַיִם?
הֻתַּר בַּמְּיֻשָּׁן.
וְלֹא בַּמְּיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְּכָל הַיַּיִן.
קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב.
אָמְרוּ לוֹ: הֲלֹא הַכֻּפְרִי יְָפֶה לַלֵּב?
הֻתַּר בַּכֻּפְרִי.
וְלֹא בַּכֻּפְרִי בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְּכָל הַבְּצָלִים.
מַעֲשֶׂה הָיָה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים:
(ט)
פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו.
אוֹמְרִים לוֹ:
אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָחָר אוֹמְרִין עָלֶיךָ:
כָּךְ הִיא וֶסְתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו,
וְעַל בְּנוֹתֶיךָ יִהְיוּ אוֹמְרִין:
בְּנוֹת גְּרוּשׁוֹת הֵן,
מָה רָאֲתָה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ לִהִתְגָּרֵשׁ?
וְאָמַר:
אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר,
הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
(י)
קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית כְּעוּרָה,
וְהָרֵי הִיא נָאָה;
שְׁחוֹרָה,
וְהָרֵי הִיא לְבָנָה;
קְצָרָה,
וְהָרֵי הִיא אֲרֻכָּה;
מֻתָּר בָּהּ.
לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית נָאָה,
שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה,
קְצָרָה וְנַעֲשֵׂית אֲרֻכָּה,
אֶלָא שֶׁהַּנֶּדֶר טָעוּת.
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ עֲנִיָּה,
וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִפּוּהָ.
אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
בְּנִי, לְזוּ נָדַרְתָּ?
אָמַר לוֹ: לָאו.
וְהִתִירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעאֵל.
בְּאוֹתָה שָׁעָה בָּכַה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר:
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן,
אֶלָא שֶׁהָעֲנִיוּת מְנַוַּלְתָּן.
וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת:
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב א כד):
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה:

נוסח הרמב"ם

(א) רבי אליעזר אומר:

פותחין לו לאדם - בכבוד אביו ואימו.
וחכמים - אוסרין.
אמר רבי צדוק:
עד שפותחין לו - בכבוד אביו ואימו,
יפתחו לו - בכבוד המקום,
אם כן - אין נדרים.
ומודים חכמים לרבי אליעזר -
בדבר שבינו - לבין אביו ואימו,
שפותחין לו - בכבוד אביו ואימו.


(ב) ועוד אמר רבי אליעזר:

פותחין - בנולד.
וחכמים - אוסרין.
כיצד?
קונם שאיני נהנה - לאיש פלוני,
ונעשה סופר,
או שהיה משיא את בנו,
ואמר: אילו הייתי יודע,
שהוא נעשה סופר,
או שהיה משיא את בנו - בקרוב,
לא הייתי נודר,
קונם לבית הזה - שאיני נכנס,
ונעשה בית הכנסת,
ואמר: אילו הייתי יודע,
שהוא נעשה בית הכנסת - לא הייתי נודר,
רבי אליעזר - מתיר,
וחכמים - אוסרין.


(ג) רבי מאיר אומר:

יש דברים שהן כנולד - ואינן נולד.
וחכמים - מודים לו.
כיצד?
אמר: קונם שאיני נושא את אישה פלונית - שאביה רע.
אמרו לו: מת, או שעשה תשובה.
קונם לבית הזה שאיני נכנס -
שכלב רע בתוכו,
או שהנחש בתוכו.
אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש.
הרי הן כנולד - ואינן נולד.
וחכמים - מודים לו.


(ד) ועוד אמר רבי מאיר:

פותחין לו מן הכתוב שבתורה,
ואומרין לו: אילו היית יודע, שאתה עובר -
על "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט יח),
ועל "לא תשנא את אחיך" (ויקרא יט יז),
"ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט יח),
"וחי אחיך עימך" (ויקרא כה לו),
שמא יעני - ואין אתה יכול לפרנסו.
ואמר: אילו הייתי יודע שהוא כן - לא הייתי נודר,
הרי זה - מותר.


(ה) פותחין לאדם - בכתובת אשתו.

מעשה באדם - שנדר מאשתו הניה,
והיתה כתובתה - ארבע מאות זוז.
ובאת לפני רבי עקיבה,
וחייבו ליתן לה - כתובתה.
אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין - הניח לנו אבא,
נטל אחי ארבע מאות - ואני ארבע מאות,
לא דייה, שתיטול היא מאתים - ואני מאתים.
אמר לו רבי עקיבה:
אפילו אתה מוכר - שיער ראשך,
אתה נותן לה - כתובתה.
אמר: אילו הייתי יודע שהוא כן - לא הייתי נודר,
והתירו רבי עקיבה.


(ו) פותחין - בימים טובים, ובשבתות.

בראשונה היו אומרין:
אותן הימים - מותרין,
ושאר כל הימים - אסורין.
עד שבא רבי עקיבה - ולימד,
שהנדר שהותר מכללו - הותר כולו.


(ז) כיצד?

אמר: קונם שאיני נהנה - לכולכם,
הותר אחד מהן - הותרו כולם.
שאיני נהנה - לזה, ולזה, ולזה,
הותר הראשון - הותרו כולם.
הותר האחרון -
האחרון מותר - וכולם אסורין.
שאיני נהנה - לזה, ולזה קרבן, ולזה קרבן,
צריכים פתח - לכל אחד ואחד.


(ח) קונם יין - שאיני טועם,

שהיין - רע למעים.
אמרו לו: והרי המיושן - יפה למעים.
הותר - במיושן,
ולא במיושן בלבד הותר - אלא בכל היין.
קונם בצל - שאיני טועם,
שהבצל - רע ללב.
אמרו לו: והלא הכופרי - יפה ללב.
הותר - בכופרי,
ולא בכופרי בלבד הותר - אלא בכל הבצלים.
מעשה היה,
והתירו רבי מאיר - בכל הבצלים.


(ט) פותחין לאדם - בכבוד עצמו, ובכבוד בניו.

אומרין לו: אילו היית יודע,
שלמחר יהו אומרין עליך,
כך היא וסתו של פלוני - מגרש נשיו,
ועל בנותיך יהו אומרין,
בנות גרושה - הן,
מה ראת אימן של אלו - להתגרש.
אמר: אילו הייתי יודע שהוא כן - לא הייתי נודר,
הרי זה - מותר.


(י) קונם שאיני נושא - לפלונית,

כעורה - והרי היא נאה,
שחורה - והרי היא לבנה,
קצרה - והרי היא ארוכה,
לא מפני שהיא כעורה - ונעשת נאה,
שחורה - ונעשת לבנה,
קצרה - ונעשת ארוכה,
אלא - שהנדר טעות.
ומעשה באחד - שנדר מבת אחותו הניה,
והכניסוה לבית רבי ישמעאל - וייפוה.
אמר לו רבי ישמעאל:
בני - מזו נדרת הניה?
אמר לו: לאו,
והתירו - רבי ישמעאל.
באותה שעה - בכה רבי ישמעאל, ואמר:
בנות ישראל - נאות הן,
אלא שהעניות - מנוולתן.


פירושים

משנה נדרים, פרק ט':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב