רמב"ם על נדרים ט
נדרים פרק ט
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה נדרים ט רמבם
יאמר רבי אליעזר, שהוא כשאמר לו אביו או אמו: הכעסתנו בזאת השבועה, שאינך צריך שאילה לחכם ולא הפרה.
ורבי צדוק אמר: אם הדבר כן, כבר ידוע שהקב"ה אינו חפץ בשבועות ובכעס, ולפיכך אומרים לו בכל שבועה, שהקב"ה מואס ממך זה הכעס שהביאך לידי שבועה. אם כן לא תהיה אצלנו שבועה בשום פנים שתצטרך שאלה לחכם כדי שיפר אותה. והוא אמרם בפירוש זה העניין: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם.
אבל חכמים אומרים: על כל פנים צריך שאלה לחכם, ויתיר לו נדרו.
והלכה כחכמים:
רבי אליעזר מתיר אחר השאלה לחכם, ואפילו שהוא אינו מתחרט, אלא שהכריחו הכרח העניין המתחדש, ודעתו וכוונתו שלא יתחדש זה העניין אלא שיתמיד על מה שנשבע.
וחכמים אוסרים, שהם מצריכים החרטה על כל פנים על גוף הדבר שנשבע ושינוי הכוונה בו, ואחר כך תועיל השאלה לחכם וההתרה.
והלכה כחכמים:
מפני שביאר בעניין השבועה סיבת שבועתו, הרי הוא כמי שנשבע על תנאי ונתבטל התנאי, שאינו חייב בשבועה. וכאילו אמר: שבועה שאיני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק אביה.
וכן אמרו בתלמוד: נעשה כתולה נדרו בדבר, ואינו צריך הפרה. ועל זה כולם נסמכים עליו, ועשה היקש עליו גם כן:
מה שאמר רבי מאיר הרי זה מותר - אחר השאלה לחכם.
והיא הלכה, אלא על כל פנים צריך שאלה לחכם והתרה.
וכמו כן צריך שיהיה נמצא שם זה האיש שנשבע שלא יהנה ממנו, לפי מה שאמרו: הוא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. והביא ראיה על זה ממה שנאמר: "לך שוב מצרים"(שמות ד, יט). אמר לו: במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין, דכתיב: "ויואל משה לשבת את האיש"(שמות ב, כא):
העיקר אצלנו: מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אלא בתקנת רבנן בתראי. ולכך ביאר התלמוד, שאילו הארבעה מאה זוז שהיה לו, אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך. ואמר לו: אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה, אלא על דרך משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה, יש לך ליתן כתובתה. ואינו רוצה לומר שיתן לה כתובתה מדמי המטלטלין:
כגון שנשבע שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. לכך אומר: אילו ידעת בשעת השבועה שהשבת או יום טוב שנכלל באלו הימים, אתה מחויב בו באכילת בשר ושתיית יין, לפי שנאמר: "וקראת לשבת עונג"(ישעיה נח, יג), כלום היית נשבע? והוא אומר "לא"; מתירין לו שבועתו.
ואמרו: לזה קרבן ולזה קרבן, אמנם זה מאמר רבי שמעון, שאינו סובר החילוקים, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, כמו שיתבאר בשבועות עיקר דעתו, ואינה הלכה.
אבל כשאומר שאיני נהנה לזה ולזה, צריכין פתח לכל אחד ואחד, אחר שלא הזכיר וי"ו הנוספת.
והלכה כרבי עקיבא:
( ראו משנה ו )
אמרו רע למעיים ורע ללב - על דרך דמיון, וכן נתבאר בתלמוד. ובא בדמיון מזמן הנדר, ומן הדברים שנשבע עליהם, ומן האדם שנשבע עליהם.
וכל זמן שאמר הנודר: אילו ידעתי שהמיושן יפה הייתי מתנה על היין, והייתי אומר: ישן מותר והחדש אסור; או שיאמר: אילו ידעתי זה לא הייתי נשבע כלל, לפיכך מותר בחדש ובישן בלא שאלה לחכם כמו שנזכר.
ואם אמר: אילו הייתי יודע הייתי אומר: כל יין עלי אסור חוץ מן הישן, יהיה הישן לבדו מותר לו.
וזה היקש לכל הבבות:
וצריך בכל זה הפרה, אחר שאלה לחכם:
שהנדר טעות, ואינו צריך שאילה לחכם ולא התרה.
ורבי ישמעאל חולק על זה העניין, ואומר שאפילו היתה כעורה ונעשית נאה, שהוא נולד שאינו צריך התרה, והביא זה המעשה לדעת רבי ישמעאל, וכן נתבאר בתלמוד.
כשאמר: והתירו רבי ישמעאל - אינו רוצה לומר התיר לו נדרו, אלא שהוא התיר והורה לו שלא חלה עליו השבועה; או יהיה זה נולד שפתח לו והתיר, כרבי אליעזר שכבר נקדם לך דעתו שהנולד אצלו פותחין בו.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
משנה נדרים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב