תוספות יום טוב על נדרים ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נדרים · ט · >>

משנה א[עריכה]

פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. כתב הר"ב כגון שיאמרו לו וכו' כמה בנכם קל בנדרים כלומר וזה דבר קל ופריצות שכן רשעים דרכם לנדור כדתנן בפ"ק. רש"י. ועוד כתב ואם אמר לאו דאילו הייתי יודע לא הייתי נודר מתירין לו ע"כ. והתרת נדרים מאין לנו. מפורש בספ"ק דחגיגה:

אם כן אין נדרים. כתב הר"ב אמרו ליה חכמים דר"א כו' דגורס א"ל א"כ וכו'. וכן היא גירסת תוספות הרא"ש והר"ן. ומ"ש הר"ב דודאי ישקר דלא חציף כו' זהו פירש דא"כ אין נדרים וכאביי בגמרא. דפירש א"כ אין נדרים ניתרים יפה ול"ג במשנה א"כ אין נדרים נשאלים לחכם כגירסת הספרים לפי שזהו פירושו דרבא. בגמרא. וא"ת למה נסיב הר"ב לדאביי ושביק לדרבא והא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא. וי"ל שזה דוקא בדינים ולא בטעמם וטעמא דאביי מסתבר טפי. ושוב מצאתי שגם הטור בסימן רכ"ח כתב נמי לדאביי ופירש בב"י כמ"ש. אבל בפירוש הרמב"ם נראה דל"ג א"ל אלא כולה ר' צדוק היא. ומ"ש הר"ב ולא דמי לרשב"ג וכו'. דהתם א"ל מן הפסוקים כו' הרא"ש. וכן פותחין בי"ט ושבתות דמשנה ו' משום דמצוה אחת היא לא חמירא לאינשי כולי האי ולא ישקר וכו'. הר"ן:

ומודים וכו' בדבר שבינו לבין אביו ואמו. פירש הר"ב כגון שהדיר את אביו מנכסיו דכיון דאחציף כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ואמו מנכסיו הא אחציף ליה ואם אין לו חרטה גמורה יחצוף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם. גמרא ופירוש הרא"ש:

משנה ב[עריכה]

ועוד אמר רבי אליעזר. פירש הר"ב קולא אחרת. כלומר דאילו חומרא הא אמרינן היכי דאפסיקו רבנן במלתייהו לא שייך למתני ועוד כמ"ש במשנה ה' פ"ב דעירובין. והיינו דוקא בחומרא לפי שאין חידוש להחמיר. תוספות. [וראיה לדבריהם שכך שנינו במשנה ז' פ"ד דביצה וכמו שפירשו שם התוספות בעצמם וגם שמה לא הביאו ראיה מדהכא]:

פותחין בנולד. גמרא מאי טעמא דרבי אליעזר [דאילו רבנן מסתבר טעמייהו כמו שכתב הר"ב] אמר רב חסדא דאמר קרא (שמות ד') כי מתו כל האנשים שהיה נשבע ליתרו שלא לשוב מצרימה [כמ"ש לקמן במשנה ד'] בשביל אותם האנשים המבקשים את נפשו. ופתח לו המקום בנולד דמיתה ורבנן קאמרי דמתו דקרא היינו עוני. כדאמרינן כל נצים ונצבים שהן דתן ואבירם. שמע מיניה דלא מתו. אלא מאי מתו שירדו מנכסיהן ועני חשוב כמת. ושאני עניות דשכיח. ולא הוי נולד. כ"כ הרא"ש. וכן הביא בשם ירושלמי בפסקיו והיינו שפירש הר"ב כגון דבר שאינו מצוי וכו'. וכתב ב"י סימן רכ"ח דמיתה אף ע"ג דאין לך דבר השכיח יותר [ובמשנה ז' פ"ק דעירובין כתבתי דארז"ל מיתה שכיח. וכן בסוף פ"ג דגיטין מכל מקום] למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא שהרי דהע"ה צווח ואומר (תהלים לח) ואויבי חיים עצמו. א"נ כ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דאע"פ שזה בחור וזה זקן הא כמה גמלי סבא טעוני ממשכי דהוגני [סנהדרין נ"ב. ] וכיון דשקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיח ע"כ. ובסוף פ"ג דגיטין [ל:] דאמרינן דמיתה שכיחא לגבי עושר. ול"ק דעניות שכיח טפי מהתעשר. לפיכך אף ע"ג דעניות שכיח. יותר ממיתה. אפ"ה לגבי עושר מיקרי מיתה שכיח:

שאיני נהנה כו'. שאיני נכנס בתרווייהו גרס בפסקי הרא"ש שאני [בלא יו"ד]. וכן העתיקם הטור סימן רכ"ח:

רבי אליעזר מתיר וכו'. משום דנקט גווני טובא הדר ותני דבכולהו ר"א מתיר וחכמים אוסרים. הר"ן:

משנה ג[עריכה]

ואינן כנולד. פירש הר"ב ופותחין בהם. ואומרים אילו היית יודע וכו' והוא אומר לאו. רש"י. [ומשום הכי כתב הר"ב בפירוש קמא דתנאי גמור לא הוי]. וז"ל ב"י בשם הרמב"ן. משום דלא הוה נדר טעות לגמרי. כמו נדרי שוגגים. אלא כעין טעות. [ועיין בסוף פירקין]:

ואין חכמים מודים לו. כתב הרא"ש בפסקיו. ויש נוסחאות. וחכמים מודים לו. וסוגיא דהגמרא משמע. כאותה הגירסא וחכמים מודים לו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל כר"מ:

שאיני נושא וכו' שאיני נכנס. בתרווייהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני:

שאביה רע. עיין בסוף פרקין:

[מת הכלב או שנהרג הנחש. וה"ה נהרג הכלב או שמת הנחש אלא נקט מלתא דשכיחא. דגבי כלב לא שכיחא הריגה. ולגבי נחש שכיחא טפי הריגה. וליכא למידק דמש"ה נקט התנא מלתא דשכיחא בכל חד. לאשמעי' דדוקא בכהאי גוונא הוא דאינן כנולד. הא ליתא דמידי הוא טעמא דאינו כנולד משום דהואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר. ונעשה משום כך כתולה נדרו בדבר. כאילו פירש כל זמן כו' וכמ"ש הר"ב. וא"כ מה לי שמת או נהרג. בין הכלב בין הנחש הואיל ואינם קיימים. נ"ל]:

משנה ד[עריכה]

ועוד אמר ר"מ. קולא אחרת תוספות. ולגירסא דלעיל וחכמים מודים לו. ה"נ מודים לו מדקתני ועוד. כסף משנה פ"ו מהלכות שבועות:

שאתה עובר על לא תקום וכו'. שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך והדרתו הנאתך [דהני קראי דרשינן להו במסכת נזיר [צ"ל במס' יומא כ"ג. ] על שאלת כלים. הרא"ש]. או שעשה לך דבר שלא כהוגן ומתוך שנאה הדרתו. והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך )התורה הזקיקתו. לפרנסו. ולאהבו. ולהחיותו. רש"י:

ואין אתה יכול לפרנסו. בגמרא פריך דהא לאו עליו מוטל לפרנסו אלא על ידי הגבאים. וזהו אינו אסור. כדאשכחן בספ"ד דנותן מתנה לאחר. והכי נמי כשנותן ליד הגבאים והגבאי אם רצה לתתו לאחר רשאי ודאי משתרי שרי. ומשני דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה. פירש"י אלא קרוביו מתגלגלין עמו. ופירש הרא"ש עד שיעיינו הגבאים אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו:

הרי זה מותר. וכתב הר"ב והמודר הנאה מחבירו וכו' דכתיב ויואל משה. הכי תניא דף ס"ה ומפרש אין אלה אלא שבועה דכתיב (יחזקאל י"ז) ויבא אותו באלה. וגם בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים. ואע"ג דשבועת משה ליתרו לאו מודר הנאה ממנו היה אלא שנדר לו ס"ל לתנא דברייתא דלא שנא כיון שעל דעת חבירו היה הנדר צריך שיהא ההתרה ג"כ בפניו דהיינו בידיעתו. וי"א מדעתו. ויש עוד מחלוקת בין הפוסקים. אי דוקא שנדר משום שעשה לו הלה טובה. כמו יתרו למשה שנתן לו בתו. עיין בי"ד סימן רכ"ח:

משנה ה[עריכה]

אמר לו רבי ח' מאות דינרין וכו' אמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך. לשון הרמב"ם העיקר אצלינו מטלטלי לא משעבדי לכתובה. [כחכמים דמשנה ד' פרק ח' דכתובות ואפילו מיניה דידיה משום דאינה סומכת דעתה על המטלטלין הואיל ואין לה זמן לגבייתה ושמא לא תגבה לעולם וכשגובה אינה גובה אלא ע"י מיתה וגרושין] אלא בתקנת בתראי ולכך ביאר בגמרא שאלו הח' מאות זוז שהיה לו אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך. ואמר לו אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה. אלא ע"ד משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה. יש לך ליתן כתובתה. ואינו ר"ל שיתן לה כתובה מדמי המטלטלין ע"כ. ומפרש עוד בגמרא דלא תידוק מיניה מדאמר אפילו אתה מוכר שער ראשך דשמע מיניה דאין מסדרין לב"ח כמו שמסדרין לערכין. כדתנן בפרק ו' ממסכת ערכין. דרבי עקיבא הכי קאמר. שאפילו יותר על הסידור אין מקרעין שטר הכתובה. וכשישיג ידו ישלם אף ע"ג דבערכין קי"ל דנתן סלע והעשיר. אין לו עליו כלום:

משנה ו[עריכה]

פותחין בימים טובים ובשבתות. פירש הר"ב אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר. וכך כתב הרמב"ם ויהיב טעמא שמחוייב בו באכילת בשר. לפי שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג. גם הרא"ש פירש. או שלא לאכול בשר. ומ"ש הר"ב שאין זה פותח בכבוד המקום. כבר כתבתי בזה בריש פרקין:

עד שבא ר"ע ולימד שנדר שהותר וכו'. פירש הר"ב דלא נדר מעיקרא כו' וכך כתב הרא"ש. ומיהו לימד לא משמע דמסברא הוא. אלא דמקרא למדו והיינו דכתב הר"ן דילפינן לה בירושלמי מדכתיב (במדבר ל') ככל היוצא מפיו יעשה. דמשמע דוקא כשכולו קיים:

שהותר מקצתו. על ידי חרטה בהתרת חכם או מעצמו. כגון שהיה אביו אחד מהם. [כדתנן בריש פרק ג'] הרא"ש:

משנה ז[עריכה]

שאיני נהנה וכו'. ובכולהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני וכן העתיקה הטור בסימן רכ"ט:

לזה ולזה הותר הראשון וכו'. פירש הר"ב כגון שאסר כו' ואמר על השני הרי זה כראשון וכו' דאי לאו הכי שלא אמר בכ"ף אלא כלישנא דמתניתין בוי"ו לא תלאן זה בזה. אלא לרבנן כל אחד נדר בפני עצמו כדמסיק הר"ב בסיפא. ולר"ש כללא הוי והותר לאחד הותר לכולם. לפי זה רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש למאי תנן שאיני נהנה לכולכם לתני רבותא. שאיני נהנה לזה ולזה. וכלומר בלא כף. וא"כ מתניתין תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבנן. וסיפא ר"ש. אבל להרמב"ם בפ"ד מהלכות נדרים שהעתיק משנתינו כלשונה. נראה מדבריו דסובר שכשאומר לזה ולזה הרי כמי שתלאן זה בזה. כיון שאמר וי"ו הנוספת. והא דס"ל רבנן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו היינו כשאומר לזה לזה בלא וי"ו. ולדבריו רישא ככולי עלמא אפילו כר"ש. ומה שהכריחו להר"ב לפרש בכ"ף היינו דה"ג בפ"ג דף כ"ו אהך בבא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ופלוני כפלוני. וסובר הר"ב דדוקא בכ"ף ובלאו הכי לא. אבל הרמב"ם נ"ל שסובר דלאו דוקא שאומר כן בכ"ף. אלא דגמרא מפרשה למתניתין דהיינו טעמא שכשאינו אומר כולכם. ואומר לזה ולזה בוי"ו. הרי תלאן וכאומר פלוני כפלוני הוי. ולישנא דמתניתין דריש פרק ג' דנזיר מסייע ליה דהתם נמי תנן ואומר ואני ואני וכו' הותר הראשון וכו'. ואי בכ"ף דוקא א"כ התם נמי היה צריך שיאמר ואני כמותו ולא אישתמט גמרא לפרושי הכי. ואף על גב דבתוספות שם כתבו שאמר ואני כמוהו. לאו למימרא שאמר כמוהו. אלא שכך כוונת לשונו. וזה מבואר מלשונם שם שכן הוא. אלא דודאי דוי"ו הנוספת משמעותה הוי כמו בכ"ף. ומיהו בזה י"ל דשאני ליה להר"ב בין הנודרים על עצמם. שאף על פי שאין אומרים כמותו. הרי מ"מ נדרו היה בדרך שתלאו באחר. משא"כ הנודר לאחרים לא סגי כשאומר ולזה. עד שיאמר בכ"ף דבלא כ"ף לאו תליי' הוי זה בזה:

הותר האמצעי כו'. ברפ"ג [צ"ל ברפ"ד] דנזיר ל"ג לה במשנתינו. וכן מוכח שם בגמרא. וכן הביא הרא"ש בפסקיו. גמרא דפ"ג דמייתי להך דהכא בשמא דברייתא. ומיהו הלכתא היא [וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים כ"ו ע"ב]:

לזה קרבן וכו'. כתב הר"ב הא מתניתין ר"ש היא וכו' ועמ"ש במשנה ו' דפרק בתרא. ומ"ש הר"ב אבל חכמים כו' וכן הלכה. וכך פסק במשנה ג' פ"ה דשבועות. ועמ"ש ברפ"ב דקדושין:

משנה ח[עריכה]

קונם יין וכו'. צריכא. כמ"ש הרמב"ם דתנא נדר שהותר מקצתו וכו' לענין זמן הנדר ולענין דברים שנשבעים עליהם ומן האדם שנשבע עליהם:

שאיני טועם. בפ"ג דף כ"ו מייתי לה וגרסינן שאני [בלא יו"ד] וכן העתיק הר"ן בפירושו:

והלא המיושן יפה למעים. מפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר. דהא לא נדר אלא משום שהוא רע. ונמצא שכשאינו רע אין נדרו נדר. אלא הכי נמי קאמר חדא דאין רע ובהכי שרי. ועוד מפני שהוא יפה. וכן מפרשינן בבצל:

ולא במיושן בלבד הותר וכו'. כתב הר"ב ודוקא שאמר כו'. הכי איתא בגמרא פ"ג דף כ"ו ובכולהו נדרים שהותרו מקצתן דינא הכי וכן בנמצא בהן אביו ואמו דפ"ג וטעמא דכשעכשיו בחזרה עדיין הוא אומר הכל אסור חוץ כו' לא הורע כח הנדר וז"ל הרמב"ם בפ"ח מה"נ שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו:

הכופרי. פירשו הר"ב במשנה ה' פ"ב דתרומות:

משנה ט[עריכה]

ועל בנותיך. כלומר ולא ימצאו מי שישא אותן. דאמרי אינשי [כתובות ס"ג] רחילא בתר רחילא אזלא. כאמה כן בתה:

מה ראתה אמן של אלו להתגרש. כן הנוסח בכל הספרים ויש לפרש כלומר מה ראתה לעשות מה שעשתה שעל ידי כן נתגרשה והטור סימן רכ"ח כתב מה ראה פלוני לגרש אשתו אלא שמצא עליה שם רע:

הרי זה מותר. וצריך בכל זה הפרה. אחר שאלה לחכם. הרמב"ם. [ועיין מ"ש במשנה ז' פרק דלעיל] [ד"ה להפר]:

משנה י[עריכה]

שאיני נושא. הרא"ש בפסקיו העתיק שאני [בלא יו"ד] וכן בטור סימן רל"ב שאשא וכו':

ומעשה באחד כו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דחסורי וכו' ואין הלכה כר' ישמעאל. ואם תאמר מאי שנא מהאומר שאביה רע ושמע שמת או עשה תשובה דתנן במשנה ג' דהוי נדר טעות. כבר כתב הר"ן לעיל וז"ל היינו טעמא משום דאדם רע עשוי לעשות תשובה ועשוי למות. הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר. מה שאין כן באשה כעורה. שאין עשויה להיות נאה. הלכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה. הרשב"א ז"ל. א"נ אי אמר הכי שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה. כדקתני שאביה רע. ה"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה. אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר. החכם הותיק ר' שמואל בן החכם הגדול רבי יהודה בר חסדאי ז"ל עכ"ל. והרמב"ם פ"ח מה"נ העתיק המשנה. פלונית הכעורה. אבל הטור סימן רל"ב העתיק לפלונית שהיא כעורה:

בנות ישראל אל שאול בכינה. וסיפיה המלבישכם שני עם עדנים וגו':