ביאור:משנה נדרים פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

ראו חגיגה א, ח: "היתר נדרים פורחים באויר". הפרק מזכיר כמה שיטות להתרת נדרים.

לא כל השיטות מתאימות לכל נדר, וניכר מאמץ של חכמים למצוא "פתח" לכל נדר לפי תוכנו.

התרת נדרים[עריכה]

חטיבה I: שיטת ר' אליעזר[עריכה]

המשנה מניחה שנדר הוא מנהג שאינו מכובד, ונמצא על גבול החטא. לכן מציע ר' אליעזר להעמיד את הנודר על הבושה שנגרמת למשפחתו, ואם מודה שלא לקח זאת בחשבון - ניתן להתיר את הנדר, כנדר שגגה וראו לעיל ג, ב.

ר' צדוק טוען שהגישה של ר' אליעזר מונעת קיומם של נדרים בכלל, ולכן פוסל אותה. וראו את תשובת ר' עקיבא על שאלה דומה בזבים ב, ב.

חכמים מסכימים שנדרים הנוגעים להורי הנודר ניתנים להפרה משום כבודם, וראו משנה ט לקמן, טענה דומה טען ישו, ראו מתי טו, ה.

(א) רבי אליעזר אומר: פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו, וחכמים אוסרין.

אמר רבי צדוק: עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו - יפתחו לו בכבוד המקום
אם כן, אין נדרים!

ומודים חכמים לרבי אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו

שפותחין לו בכבוד אביו ואמו:


"נולד" הוא המציאות שנוצרה אחרי זמן הנדר. וראו תוספתא ה, א, שאפילו אם לא ידע את המצב, וזה נודע לו לאחר שנדר - אין זה נולד.

באגדה הידועה על ר' עקיבא (כתובות סג א), הוא מתיר את נדרו של חותנו "כלבא שבוע" בדרך של "נולד", שכן לא התכוון למנוע מבתו נגיעה בנכסים, אילו ידע שחתנו יהיה אדם חשוב. וראו שם, תוספות ד"ה "אדעתא", השואל כיצד עשה זאת והרי חכמים אוסרים. יש לציין שרבי עקיבא היה אחד מתלמידיו המובילים של רבי אליעזר בן הורקנוס. וראו להלן בפרקנו חטיבת המשניות על שיטת רבי עקיבא

(ב) ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין בנולד, וחכמים אוסרים.

כיצד? אמר "קונם שאיני נהנה לאיש פלוני",

ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו [בקרוב]
ואמר: אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר, או שהוא משיא את בנו בקרוב
לא הייתי נודר.
"קונם לבית זה שאיני נכנס" - ונעשה בית הכנסת
ואמר: אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת - לא הייתי נודר
רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין:


חטיבה II: שיטת ר' מאיר[עריכה]

במקרים אלו, כמו ב"נולד", השתנתה המציאות לאחר הנדר, אבל כיוון שבזמן הנדר הסביר הנודר בפירוש את הסיבה - לדעת ר' מאיר הנדר נחשב כתלוי בתנאי, שרק כל עוד האב רע וכו' - הנדר בתוקף.

(ג) רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים מודים לו.

כיצד? אמר "קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע"

אמרו לו: מת, או שעשה תשובה אחרי שנדרת
"קונם לבית זה שאיני נכנס, שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו"
אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש - הרי הן כנולד ואינן כנולד
ואין חכמים מודים לו:


הפתיחה בדרכים אלו מתאימה בעיקר למודרי הנאה, שבהם עסקה המשנה לעיל בפרקים ד-ה.

לפי דברי ר' מאיר נדרי הנאה הם עבירה ממשית על שלושה איסורים מפורשים בתורה, ועל שתי מצוות עשה.

וראו תוספתא סוטה ה, ו, שם טוען ר' מאיר שעל אותם איסורים עובר זוג שהיחסים ביניהם אינם תקינים.

(ד) ועוד אמר רבי מאיר: פותחין לו מן הכתוב שבתורה, ואומרים לו

אילו היית יודע שאתה עובר על "לא תיקום" ועל "לא תיטור" (ויקרא יט יח)
ועל "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז), "ואהבת לרעך כמוך" (שם)
"וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו) - שמא יעני ואין אתה יכול לפרנסו
ואמר: אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר - הרי זה מותר:


חטיבה III: שיטת ר' עקיבא[עריכה]

ראו תוספתא ה, א-ב. ר' עקיבא מתיר את הנדר כי הנודר לא ידע דבר מה ומרחיב את ההיתר כי הנדר שהותר מקצתו וכו'. שם מוצגות אפילו שיטות המתירות את הנדר כי מצב רוחו של הנודר השתנה.

השוו את דברי ר' עקיבא במשנה ו לדברי בית הלל לעיל ג, ב.

(ה) פותחין לו לאדם בכתובת אשתו.

ומעשה באחד, שנדר מאשתו הנאה, והיתה כתובתה ארבע מאות דינרין
ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו לתן לה כתובתה.
אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא
ונטל אחי ארבע מאות, ואני ארבע מאות. לא דיה שתטול היא מאתים, ואני מאתים?
אמר לו רבי עקיבא: אפלו אתה מוכר שער ראשך - אתה נותן לה כתובתה.
אמר לו: אילו הייתי יודע שהוא כן - לא הייתי נודר! - והתירה רבי עקיבא:

(ו) פותחין בימים טובים ובשבתות.

בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרין, ושאר כל הימים אסורין
עד שבא רבי עקיבא, ולמד שהנדר שהותר מקצתו - הותר כולו:


(ז) כיצד? אמר "קונם שאיני נהנה לכלכם", הותר אחד מהן - הותרו כולן.

ראו מקרה דומה בנזיר ד, א.

בתוספתא ה, ד, דנים במקרה שתלה את נדרו של השני בנדרו של הראשון.

"…שאיני נהנה לזה ולזה", הותר הראשון - הותרו כולן.
הותר האחרון - האחרון מותר, וכולן אסורין.
הותר האמצעי - הימנו ולמטה - מותר, הימנו ולמעלה - אסור.
"…שאיני נהנה לזה - קרבן, ולזה - קרבן" - צריכין פתח לכל אחד ואחד:


בנדרי טעות אין צורך בחכם להיתר (לעיל ג, א), אבל כאן מופעלת גם ההרחבה לכל סוגי היין וכו', ולכן צריך חכם כר' מאיר.

בצל כפרי - ראו תרומות ב, ה: מדובר במין משובח של בצל.

(ח) "קונם יין שאיני טועם, שהיין רע למעים"

אמרו לו: והלא המיושן יפה למעיים! - הותר במיושן.
ולא במיושן בלבד הותר - אלא בכל היין.

"קונם בצל שאיני טועם, שהבצל רע ללב"

אמרו לו: הלא הכפרי יפה ללב! - הותר בכפרי.
ולא בכפרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים.

מעשה היה, והתירו רבי מאיר בכל הבצלים:


חטיבה IV: שיטת חכמים למניעת גירושין ור' ישמעאל למניעת עגינות[עריכה]

בתוספתא ה, ו מיוחסת המשנה לר' יהודה בן בתירא.

גם חכמים, שאינם פותחים בכבוד אביו ואמו (משנה א) - מודים בכך.

(ט) פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו.

אומרים [לו]: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך
כך היא ויסתו של פלוני - מגרש את נשיו
ועל בנותיך יהיו אומרין: בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש?
ואמר: אילו הייתי יודע שכן - לא הייתי נודר! - הרי זה מותר:


בתוספתא שם מעניק ר' ישמעאל לזוג את התכשיטים שענד לכלה. הקינב שם כוללת גם את סוף הפסוק, "המעלה עדי זהב על לבושכן".

הוא מותח את הגדרת ה"נולד", ומייפה את הכלה. אמנם הוא מסביר שרק חשף את היופי שהיה בה, אבל הקינה שקוננו עליו מעידה ההפך.

הסיבה היא כדי לפתור את הבעיה של הכלה, ובמקרים אחרים יתכן שלא היה מתיר, אפילו אם היה פוטנציאל לשינוי המצב בשעת הנדר.

(י) "קונם שאיני נושא את פלונית כעורה" - והרי היא נאה.

"…שחורה" - והרי היא לבנה.
"…קצרה" - והרי היא ארוכה - מותר בה.

לא מפני שהיא כעורה - ונעשית נאה שאז מדובר ב"נולד"

שחורה - ונעשית לבנה, קצרה - ונעשית ארוכה, אלא שהנדר - טעות.
ומעשה באחד, שנדר מבת אחותו עניה, שרצו לשדכה לו ולחסוך את הנדוניה. ראו פרק ח משנה ז. והכניסוה לבית רבי ישמעאל, ויפוה.
אמר לו רבי ישמעאל: בני, לזו נדרת? - אמר לו: לאו!
והתירו רבי ישמעאל.
באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, והיפוי אינו "נולד" אלא שהעניות מנוולתן!

וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות

"בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה".

וכן הוא אומר (שמואל ב א כד) "בנות ישראל אל שאול בכינה":