שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד א[עריכה]

פרק קונם יין שאני טועם פרק שמיני

פירש הנודר סתם באיזה חפץ יאסר ועתה מפרש הנודר סתם באיזה זמן יאסר קונם יין שאני טועם היום. דרך העולם לפרוש מיין שמביא יללה לעולם להכי נקט יין. הרא"ם ז"ל.

קונם יין. האומר בלשון קונם יין שאני טועם היום בין עומד בתחלת היום בין עומד בחצי היום אין אסור אלא עד שתחשך דלא אסר עליו אלא אותו היום שהוא עומד בו. שבת זו כגון שהיה עומד בשבת ואמר קונם יין שאני טועם שבת זו משמע דכל ימות השבת נמי קאמר דודאי משום שבת לחוד לא נתכון זה לכך אסור כל ששת ימים הבאים ושבת שעברה דהיינו נמי אותו שבת שהוא עומד בו. והוא הדין אפילו היה עומד באמצע השבת או באמצע החדש או באמצע השמטה ואמר חדש זה או שנה זו או שמטה זו אינו אסור אלא אותה שבת שהוא עומד או אותו חדש או אותה שנה או אותו שמטה בלבד. פירוש.

ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו אסור בכל השבת הבאה והשבת שעברה גם כן אסור וכו' ככתוב בעמוד. ואינו מחוור בעיני כלל דכיון שהוא עומד ביום השבת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ועוד דהיאך איפשר שיהא חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים דכשתמצי לומר שבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר. וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוין והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למ"ד יום אחד בשנה אין חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עם שבת זה שהוא עומד בו. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן. ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבת הוה ליה למימר. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

גמרא אמר רבי ירמיה. לאו לפרושי מתניתין אתא דאם כן אפילו ביום אחד נמי מותר כמו שישאל לחכם וקאמר לכשתחשך אסור עד שישאל עליו. שטה.

לכשתחשך צריך שאלה לחכם. ארישא דמתניתין קאמר דקתני קונם עלי היום אינו אסור אלא עד שתחשך וגזרינן שיצטרך שאלה לחכם דבלאו הכי לא יהא מותר לשתות יין כאלו לא נגמר זמן הנדר. הרי"ץ ז"ל.

ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך דהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד שזה שהותר כשחשכה היינו במתענה מתחלת היום אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר במדת יום אחד שלא יתחלף (לא) לו באידך. ועכשו שהורגלו לקבל יום אחד בשבוע ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שוין בעינן וכיון שאין הכל מתכונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור. והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשו משום יום אחד דיום אחד נמי עכשו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך. וצריך תלמוד. הרשב"א ז"ל.

גיליון ואני אומר כי דוקא בשקבל עליו תענית ומן הטעם שאמר אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר אלא אם היה עומד בתחלת הלילה (על למ') עד למחרת בתחלת הלילה. עד כאן.

דף ס עמוד ב[עריכה]

אמר רבינא למרימר כמאן אזלא הא שמעתא. רבינא חולק על טעם שאמרנו שאסרו רבי ירמיה מטעם גזירה וקאמר שלא אסרו משום גזירה אלא משום רבי נתן הזקיקו שאלה להודיעו שאסור לקיים נדר והוא הדין ביום אחד שהיה מצריכו שאלה מהאי טעמא. לישנא אחרינא כמאן אזלא שמעתא דרבי ירמיה שמחמיר להזקיקו שאלה ולהטריחו כרבי נתן שמגנה הנודרים וחשיב להו כבונים במה בשעת איסור במות. הרא"ם ז"ל. ובפירוש כתוב וז"ל: אית דפרשי דרבינא לא מהדר כלל אדרב יוסף אלא מילתא באפי נפשה היא וקאמר כמאן אזלא וכו' עד כאן.

אמרינן בגמרא א"ר ירמיה בר אבא ולכשתחשך צריך שאלה לחכם פירוש הא דאמר שאני טועם היום מאי טעמא. אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אבוך משמיה דרב יוסף כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא פירוש דצריך שאלה לכשתחשך. כרבי נתן דתניא רבי נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו מקטיר עליה פירוש הילכך צריך לישאל עלה. ורבינו ז"ל לא כתבה דכיון דמתניתין קתני אינו אסור אלא עד שתחשך לא מצרכינן ליה לשאלה. הרנב"י ז"ל.

כי איצטריך למיתני כגון דהויין חדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר וכו'. ככתוב בעמוד. ענין אחר מצאתי כי איצטריך למיתני היכא דהוו חדשים וכו' מהו דתימא הא דאיכא למיקרי למימני לראש חדש שעבר אימא לא דלא קמסתר ליה (למחר) למימר דהוי ראש חדש (דהאי) דהא ראש חדש שני דקאמר קא משמע לן דמיתסר נמי בכל החדש דהא קרו אינשי ראש חדש ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם למ"ה. פירוש.

ולענין פסק הלכה לחומרא נקיטינן ואם אמר יום שבת או חדש או שנה או שבוע כאלו אמר יום אחד או שבת אחת או שנה אחת או שבוע אחד. ומיהו אם אכל או שתה היכא דקאמר יום אחר שחשיכה אינו לוקה דספק הוא. וכן אמר שבת ואכל אחר עבור יום השבת אינו לוקה וכן בשאר. וכן פירש הר"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים. הרי"ץ ז"ל.

דף סא עמוד א[עריכה]

ואי אתה מונה שנת חמשים אחת כלומר שאין שנת חמשים שהיא שנת היום נימנית אחת למנין שמטה הבאה. הריטב"א ז"ל. וזה לשון השטה הכי גרסינן ואי אתה מונה שנת חמשים (ואחת) אחת פירוש אי אתה מונה שנת חמשים ראשונה למנין שנת חמשים הבא. אחת ראשונה. לישנא אחרינא ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת אי אתה כולל שנה זו של חמשים לכלל חמשים ואחת פירוש לכלל של שנים שהם אחר חמשים דהיינו יובל הבא. עד כאן. הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים ברכת ששית עומדת לשלש שנים שבניסן נקצרת ונפסקת חצי ששית עד ראש השנה ושביעית כולה ושמינית עד ניסן שתקצר תבואת שמינית שני חצאין ושנה שלימה קורא שלש שנים והרי כאן בשנת היובל ארבע שנים חצי ארבעים ושמונה וארבעים ותשע וחמשים שלם וחצי חמשים ואחת.

מתניתין עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם אמרינן עד ולא עד בכלל ומן הדין הוה ליה למיתני אינו אסור אלא עד שיגיע דאסור לא אצטריכא ליה דלכל הפחות עד הפסח הוא אסור אלא איידי דבעא למיתני בסיפא אסור תנא ליה אסור. הרא"ם ז"ל.

עד הפסח אסור עד שיגיע. פירוש קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע פירוש עד ערב הפסח וארבעה עשר בניסן בכלל ומותר בליל חמשה עשר בניסן. עד שיהא פסח אסור עד שיצא פירוש עד שיעבור כל חג המצות דעד שיהא משמע כל זמן שיהיה. עד לפני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע פירוש ואינו אסור אלא עד ארבעה עשר בניסן ומותר בליל חמשה עשר כאלו אמר עד הפסח דרישא. דפני הפסח פנים ראשונים של פסח משמע דאי לא הוה ליה לפרושי פנים אמצעיים או אחרונים דכל יומא ויומא פנים הוא דליומא דלבתריה. רבי יוסי אומר עד שיצא פירוש דלא בריר לן אי פנים ראשונים או אמצעיים קאמר ואסור בכולן. הרנב"י ז"ל.

אמר עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועד פני יום הראשון משמע אף על גב דאיכא למימר דששי הוא פני השביעי. ורבי יוסי דקאמר עד שיבא סבירא ליה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו עד סוף יום שביעי של פסח אסור דאפילו ברגע אחרון של יום שביעי איכא למימר דהרגע שקדם לאותו רגע אחרון הוא פני. הרי"ץ ז"ל.

דף סא עמוד ב[עריכה]

גמרא ורמינהו מי שיש לו וכו'. משנה היא בקידושין בפרק האומר מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים שנשאו זו אחר זו והיו לו בנות משתיהן וכולן קטנות שבידו לקדשן ואומר קדשתי את בתי ולא ביררתי יפה (ולא) כוונתי וצריך לדרוש לשונו ואינו יודע אם גדולה שבגדולות שבכת ראשונה שכל כת ראשונה קרי גדולות לפי שהן גדולות מבנות כת השנייה ואם גדולות שבקטנות גדולה שבכת שנייה ואם קטנה שבגדולות שבכת ראשונה שגם היא קרי גדולה שהיא גדולה כמו הגדולה שבקטנות שבכת שנייה. והא דלא קתני לאיסורא אמצעית שבכת שנייה ואמצעית שבכת ראשונה שהרי גם הן נקראות גדולות התם בקידושין מפרש לה. שטה.

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה. קשיא לי דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך איפשר לומר לרבי מאיר לאסור עד שיצא והלא באומר עד הפסח כולהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע ואם כן כל שכן עד פני דעד פני הפסח לא משמע אחר הפסח אלא לפני הפסח. ונראה לי דעד פני עד מה שקרוי פני הפסח קאמרי דהיינו פרס הפסח. (ומדאמ') ורבי מאיר אמר עד שיצא וכן מצאתיה בירושלמי דגרסינן התם א"ר בון הכל מודים בפסח שהוא מותר מה פליגין בפרס הפסח הדין אמר עד שיגיע והדין אמר עד שיצא עד כאן.

וא"ת מאי שנא עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע ומאי שנא עד פרס הפסח דפליג רבי מאיר ואמר עד שיצא. וי"ל דכל היכא דאמר עד פרס הפסח אפילו רבי מאיר מודה דאינו אסור אלא עד שיגיע. אלא באומר עד פני משמע ליה עד פני ממש דהיינו רגע האחרון שבפרס שהוא פני הפסח ממש ורבי יוסי סבר כל האומר פני כאומר עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע. כן נראה לי. ולהאי תירוצא רבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא וקיימא לן כרבי יוסי לקולא. אבל בקידושין פרק האומר אמרינן דבלישנא בעלמא פליגי דרבי מאיר סבר עד פני ממש ורבי יוסי סבר עד דמתפני פסחא קאמר. ולההיא אוקמתא לא מפכינן למתניתין אלא לברייתא ורבי מאיר לקולא בנדרים ורבי יוסי לחומרא. ושם בפרק האומר הארכתי יותר בסברת הראשונים בפסק הלכה לפי שיטה שלשם בסייעתא דשמיא.

ירושלמי בפרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם א"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפק מביניהון אמר קונם יין שאני טועם עד החג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דרבי יאשיה מותר. אף רבי יאשיה מודה שהוא אסור לא א"ר יאשיה אלא לחומרין. עד כאן. ולפום גמרא דילן כולהו מודו דאין הולכין בנדרים להחמיר אלא אחר לשון בני אדם וכדאיתא בריש פרק הנודר מן המבושל הילכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל. הרשב"א ז"ל.

מתניתין עד הקציר עד הבציר. עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע והוא הדין לאומר עד שיהא דהא אין זמנן של אלו קבוע דאיכא חרפי ואפלי. ואיכא מאן דאמר דאלו זמנן קבוע חדא כיון דמשנה לשנה הם באים ולא אמרו באין זמנן קבוע אלא באומר לכשילך פלוני למקום פלוני דאיפשר להקדים ולהאחר. ואינו נראה דהא קתני עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות וקיץ נמי הרי הוא כבציר וקציר. וכן דקדקו בתוספות.

ומיהו ראיתי למקצת מן הראשונים שפירשו עד הקיץ אסור עד שיהא ואימתי יהא כשיתחילו העם להכניס בכלכלות. ומכל מקום אין פירושן עולה כלל. חדא דאם כן למה לי להאריך כלל כל כך הכין הוה ליה למימר עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. ועוד דאם איתא היכי קאמר דעד הקיץ היינו עד שיהא לא היה לו לומר אלא עד שיגיע דאלו עד שיהא היה לו לאסור עד שיצא דהיינו עד שיקפלו המקצועות. הרשב"א ז"ל.

עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות סכינין שקוצצין בהם עגולי תאנים קורא מקצועות והעיגולים נקראים קצועות כדתניא לטרא קציעות שדרסה על פי עגול. וסכינין של פרקים הם שהברזל נקפל בתוך הקתא ולאחר כלות מלאכת התאנים מקפלין הסכינים ומצניעין אותם עד שנה הבאה. ור' אליקים פירש פירוש אחר (של תאנים) שלתאנים קורא מקצועות ומקפלין אותם זו על זו לדורסן בעיגול. הרא"ם ז"ל.

גמרא של תאנים ולא של ענבים שלא נקרא הקיץ אלא על שם התאנים שנקצצים ביד ואלו נבצרין בסכין לא מיקריא קציצה. ומתוך המשנה נמי למדנו כן דלאו ענבים קאמר דקתני עד שיהא דלא מיתסר אלא עד שיתחילו ואלו ענבים עד שיצא הבציר שהרי זמן משיכת בצירתם קבוע ויש להסב פירוש המשנה בענין אחר. ויש תשובה לדבר לכן לא כתבתיו. ואני אומר שיש ענבים עומדים ליבצר ויש עומדים ליבש לקיץ לכן אתיא נמי כרשב"ג דקיץ שייך שפיר ענבים בכלל תאנים שהקיץ נקרא על שם ענבים כמו שנקרא על שם התאנים.

תנא עד שיקפלו רוב המקצועות אף על פי שלא הוקפלו כולן. הרא"ם. והריטב"א ז"ל כתב תניא עד שיקפלו רוב המקצועות פירוש דאינו מותר עד שרוב בני העיר יקפלו מקצועותיהם. עד כאן. וכן הרנב"י ז"ל וז"ל: תנא עד שיקפלו רוב המקצועות פירוש דאף על פי שהנודר קפל מקצועות שלו אינו מותר עדיין עד שרוב בני העיר יקפלו מקצועותיהן. עד כאן.

דף סב עמוד א[עריכה]

משום סניות לבא כלומר מפני רוע לב הוא אומר כן ולא משום עין יפה דהוה מכסיף דלא היינו כעין כלך אצל יפות דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה.

כיון שפרצום שנהגו בהם פריצות ונעשו חול. פירוש שנעשו חול בשעה שנשתמש בהן דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום הפריצים נעשו חול ומותר ליהנות מהן. נעקר מן העולם אף על פי שמותר ליהנות מהן הני מילי לישראל אבל לגבי פריצין עדיין בקדושתן הן עומדים להענישם עליהן שלא יהו חוטאין נשכרין. הרא"ם ז"ל.

אמאי צעריה ההוא גברא למה עשה שלא כדין ורבי טרפון למה לא אמר לו כדין אכילנא. ומשני רבי טרפון אמר לו ולא הניחו דההוא גברא גניבן וכו'. אי הכי כיון שלא היה יכול להשמט ממנו רבי טרפון כי אם על ידי כך שיודיע עצמו אמאי ציער רבי טרפון נפשיה למה נצטער (אתה) הוא כן וכי היה לו להניח שימיתהו אותו האיש. ומשני מצטער היה שהיה יכול להשמט ממנו בלא הודעת תורתו דעשיר גדול היה רבי טרפון והוה ליה לפיוסי ההוא גברא בדמי ולשלם לו כל ענבים שגנבו לו והיה מצטער שלא עשה כן. שיטה.

וזה לשון הפירוש: ורבי טרפון גברא רבה כוותיה ודאי ליכא לספוקי דכיון דקאכיל ודאי הוקפלו כו'. ואמאי ציעריה ההוא גברא לרבי טרפון אמרי ודאי לאו משום תאנים דהוה אכיל ההיא שעתא צעריה אלא משום ההוא גברא כו'. אי הכי דהוקפלו רוב המקצועות ושלא כדין עבד ליה ההוא גברא אמאי מצער נפשיה רבי טרפון כלומר מאי טעמא לא אמר ליה מאי טעמא לא מנחת לי הא לית בהו משום גזל ולא איתהני בכתרה של תורה דמאי הוה ליה למיעבד אפילו הכי קמיתהני בכתרה של תורה משום דרבי טרפון וכו' והוה ליה לפיוסי בדמים וניצל בלא דמים מפני כבוד תורתו ולפיכך היה מצטער. עד כאן.

אקרא אלמד פסוק. אשנה משנה. אשנן תלמוד שאהיה זקן דזקן היינו זקן שקנה חכמה. אלא למוד מאהבה שלא לשום כבוד ולא יהא לך שום ספק כי סוף הכבוד לבוא. שאם תלמוד תמיד לסוף יהא לך כבוד שנאמר קשרם על אצבעותיך. למוד מאהבה דדבר שהוא אוהב הוא קושר על (לוח לבו) אצבעותיו. ואומר (קשרם) כתבם על לוח לבך תמיר דהיינו נמי למוד מאהבה. ותומכיה שתומכה ולומדה תמיד לסוף מאושר. והיינו דאמר דסוף הכבוד לבוא.

אל תעשם עטרה להתגדר בהם שלא תאמר אעשה מצות כדי שישמעו בי שאני עושה מצות ויכבדוני. ולא קרדום להיות עודר בו כאדם שעודר וקוצץ בקרדומו ויש לו הנאה ממנו כך אל תהנה מכתרה של תורה. פירוש.

שרו לי תגראי ברישא התירו לי תגר שלי פסקו דיני ואלך לי. ובאתרא דלא ידעין ליה. אי נמי אפילו באתרא דידעין ליה ושלא יאחר שם ויתבטל מלימודו דכתיב ראיה לדבר שתלמיד חכם דינו להיות ראשון לכל דבר שבקדושה פירוש לכל דבר שהוא נראה מקודש אם תקדימנו. לפתוח ראשון בדרשה או בעצה או לברך בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון פירוש ליטול מנה יפה. ולהיותו ראשון אם יושב בסעודה או חולק עם חבירו יקדימוהו וגם יתנו לו מנה יפה. ובשלהי הוריות תניא נמי להחיותו ולפדותו מבית השבי ראשון שגם בזה נראה גדול ומקודש. שרו ליה לצורבא מרבנן למימר אפילו באתרא דידעינן ליה לא יהיב אכרגא שלעכב ממונו שלא וגזלוהו מותר להודיע עצמו ולומר לא יהיבנא דכתיב שהוא פטור.

דף סב עמוד ב[עריכה]

ארנונא מס של בהמות כדתנן בהמת ארנונא. אין לדקדק במשמעות הלשון כי לשון כשדים הוא (נראה לי שדעתו למלת הלוך בדניאל. מהשמטה). שרי ליה לצורבא מרבנן שלא יבא להקל יותר. עבדא דנורא עבודה זרה של אש בני אדם העובדים לאש מותר לו לומר עבד הוא לאותן בני אדם העובדים האש מאי טעמא לאברוחי אריא מיניה קאמר אינו נראה כמודה למעשיהם שהדבר נראה וידוע שלהשתכר מן האכרגא אומר כן אבל לומר עבד לעבודה זרה מאש שהוא עובדה אסור כמתני' בעבודה זרה בפרק קמא. יניח נמצא מהנה כל שכן שאסור לומר שהוא עובד לה שמקבלה באלוה. הרא"ם ז"ל.

עבדא דנורא אנא עמל אני כשור לעול. הרי"ץ ז"ל (נראה לי לפרש כוונת הרי"ץ דהוה לישנא דמשתמע בתרי אפי ועיין ש"ך י"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ח. מהשמטה).

רוב עצים להסקה ניתנו. מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. וכתוב בתוס' דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום דלפני עור לא תתן מכשול ובפרק קמא דעבודה זרה הארכתי בדברים אלו בכמה מקומות בסייעתא דשמיא. ושם נראה כי לצורך בנין בתי עבורה זרה מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם עבודה זרה עצמה אסור ממתני' דבונה עמו בסלקי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם עבודה זרה מסלק ידו ממנה דמשמשי עבודה זרה אסור משמשי משמשיה מותר ושם כתבתי יותר בסייעתא דשמיא. ומכל מקום שומר נפשו ירחיק ממנה והמחמיר תבא עליו ברכה. הרשב"א ז"ל.

מתניתין עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים. פירוש דאף על גב דאמרינן במתניתין דכי אמר עד הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר כלומר עד תחלת הקציר דוקא תחלת קציר חטים קאמרינן אבל אסור הוא אף על פי שקוצרין שעורים. והרי זה דומיא דקיץ דאמרינן עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ולא משעה שאדם לוקט בכורי תאנים ושעורים בכורי קציר הם. ואיפשר דדוקא לדידהו דרובן חטים קא אכלי והשעורים אינן אלא מאכל בהמה כדאמרינן פרק קמא דפסחים שעורין נעשו יפות אמר לו לך ובשר לסוסים ולחמורים אבל במקומות אלו שרוב הבריות אוכלין שעורים אפשר לאסור משיגיע קציר השעורים. הרנב"י ז"ל.

עד שתרד רביעה שנייה שלש רביעיות הן ובגמרא מפרש להו. ואף על גב דאנן תנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא לפי שזמן הפסח קבוע שבעה ימים אבל זמן משך הגשמים אינו קבוע הילכך עד שיגיע רשב"ג אומר עד שיגיע זמן של רביעה שניה ופליג את"ק דבעי ירידה. הרא"ם ז"ל.

רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה כלומר רביעה שנייה. ובהא פליגי דת"ק סבר עד שתרד אף על פי שתתאחר מלירד אחר זמנה ורשב"ג סבר משיגיע זמנה הוא מותר אף על פי שלא תרד בזמנה. הרנב"י ז"ל.

דף סג עמוד א[עריכה]

גמרא כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו שבעה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה לא פחות משבעה ולא יותר כמאן כרבי יוסי דמיום שבעה עשר עד עשרים ושלשה הוי שבעה ימים. דאי רבי מאיר אפילו בחמשה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה דמיום שלישי עד יום שביעי לא הוי אלא ארבעה ימים. ואי רבי יהודה אי אתה מונה ראשונה ושנייה בפחות מעשרה יום. דמשביעי עד שבעה עשר איכא עשרה ימים. והא הכא דאמר דשניה לא קתני אלא משום נודר דקאמר אפילו רשב"ג הכא דאתה מונה רביעה ראשונה ושניה. ושניה למאי הילכתא אי לאו משום נודר דאסור עד רביעה שניה בין אמר גשמים בין אמר גשם. ותיובתא דרבי זירא דאמר אבל עד הגשם עד זמן רביעה ראשונה לחוד קאמר ולא שניה לדברי הכל אפילו רשב"ג. פירוש כמאן כרבי יוסי דאלו לרבי מאיר בחמשה ימים סגי ולרבי יהודה עשרה בעי ועל כרחין לא משכחת לה אלא לרבי יוסי. אי אמרת בשלמא דרבנן בכל לשון שיאמר או עד הגשמים או עד הגשם בעינן שירדו (היכא) גשמים עד רביעה שנייה (ואם אמר עד הגשם עד הראשונה) שפיר מיתוקמא הא דרבן שמעון בן גמליאל כרבנן ולדעתיהו דרבנן קאמר. אלא אי אמרינן עד הגשם כולי עלמא מודו דעד זמן גשמים קאמר ולא בעינן עד שתרד ממש רשב"ג דאמר ירדו ממש זה אחר זה דאמר כמאן. ההוא דאמר עד הגשמים ורשב"ג דאמר אליבא דרבנן אבל לדידי ס"ל דזמן קאמר. השתא לענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדמוקי למילתיהו רבי זירא. ואם אמר עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה משמע דמיעוט גשמים שנים ובזמן הרביעה כרבי יוסי קיימא לן דנימוקו עמו ורביעה שנייה לפי דבריו הוי בעשרים ושלשה. ואם אמר עד הגשם עד זמן הראוי קאמר וגשם משמע עד רביעה ראשונה והיינו שבעה עשר במרחשון בין שתרד בין שלא תרד דזמן הראוי משמע. אבל הר"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות נדרים דזמן דגשם סתם עד רביעה אחרונה שהיא בראש חדש כסלו משמע אבל אם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר. ובאמת יש לתמוה עליו מזה איך כתב דאם אמר עד הגשם ולא ירדו גשמים דעד זמן רביעה שלישית משמע והא אמרינן בהדיא דגשם משמע עד זמן הראוי וגשם יחיד משמע ומאיזה כח נאמר שיאסר עד זמן רביעה שלישית ומצאתי שהראב"ד ז"ל השיגו בזה. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. איצטריך לאשמועינן חדש אלול דאלו אדר השני פשיטא דהא שנה לפי לשון בני אדם מתשרי לתשרי ואם כן פשיטא שאסור באדר השני. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: קונם יין שאני טועם השנה כלומר שנה זו ואיהו נדר קודם אדר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. פירוש דאפילו חדש אלול נמי אסור דלא תימא כבר עברו שנים עשר חדשים ולא ליתסר אלא עד סוף אב קא משמע לן. עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פירוש דסתמא דאדר דקאמר ראשון הוא.

גרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הם תנא באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ולנדרים פירוש דירק ותבואה הנלקטים קודם תשרי נקראים ישן ושנלקטו לאחר תשרי נקראים חדש ואין תורמין ומעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן. לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום פירוש מיום נדרו עד סוף שנים עשר חדש. שלא תאמר שנה אחת קביל עליה ויהא תלוי ברצונו אם תהא שנה זו או שנייה או שלישית קא משמע לן דאותה שנה הוא מונה מיום נדרו עד מלאת שנים עשר חדש מיום ליום. והא דאמרינן מונה שנים עשר חדש מיום ליום בשנה פשוטה עסיקינן דאלו שנה מעוברת בודאי אסור בה ובעיבורה כדתנן במתניתין ומשום דרוב השנים פשוטות הן ומיעוטן מעוברת נקט האי לישנא. אי נמי יש לומר דאפילו בשנה מעוברת אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום דהא איהו לאו שנה זו קאמר דמשמע כמות שהיא מעוברת אלא לשנה קאמר ושנה סתם אינה אלא שנים עשר חדש. ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער. ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכבר כתיבה בהלכות. והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה פירוש דמשמע דאסור עד שיעבור אדר שני לאו למימרא דכי משלים אדר סליק ליה שתא. פירוש ומותר. דהא באחד בתשרי ראש השנה פירוש לנדרים ולא אחד בניסן. אלא הכי קתני שחדש העיבור בכלל השנה פירוש באיסור. ואין אומרים הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו ויעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי ראש חדש אלול לישתרי קא משמע לן. ואשכחן נמי דפרישו לה בירושלמי הכי דגרסינן התם הדא אמרה ניסן ראש השנה לנדרים תשרי ראש השנה לנדרים. כלומר דסבירא ליה דהאי דאמרינן אסור בה ובעיבורה היינו לומר דעד (עיבור) שיעבור חדש העיבור הוא דאסור ובאחד בניסן לישתרי ואם כן הרי ניסן ראש השנה לנדרים כתשרי. ומהדר ליה דלאו הכי הוא שלא תאמר יעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול פירוש דהא שלמי שנים עשר חדש. לפום כן צריך לומר אסור בה ובעיבורה כלומר ולאו למימרא דלישתרי באחד בניסן וכדפרישנא. עד כאן.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. ודוקא דאמר שנה זו או השנה אי נמי דאמר שנה וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא. אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינן מעוברות. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור אינו מחוור בעיני מדאמרינן לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן. ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר.

והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום לאו לאיתויי חדש העיבור אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה וכדאשמעינן נמי בחדש אחד ובשבת אחת ויום אחד. ועוד לכאורה עיקר חידושה דההיא מתני' דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה. ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה דדיניה כהשנה ולא כשנה אחת אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה. אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעבורה קא דייק אלא אסור בה כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאלו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום והכא באומר כל השנה כדקתני אסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים.

ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור ואף על פי שבתחלת נדרו בירר לו שנה זו שהיא מעוברת לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש ואלו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחלה לנהוג איסורו משום בל תאחר ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והרי הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש ואלו שתה שנה זו ורצה למנות שנה לאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תלמוד. ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעיבורה וכמו שאמרנו.

ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע. והתם כאומר מהיום היא דהא מעכשו הוא מתחיל למנות ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה. ואי קשיא לך אי מהתם ניפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת. לא היא דהתם לשון תורה ובנדרים אין הולכים בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם כדאיתא בגמרא. ומכל מקום תיפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דילמא ההיא באומר שנה זו. ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לשוכר לעולם שלשה עשר חדש אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא. דאי אמר ליה השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שמוכר לו באחד באדר השני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור.

ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דראש השנה המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. מדקתני מונה שנים עשר חדש ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא לשנה מונה מיום ליום דאלמא שנה דיניה כשנה אחת ולא כהשנה. וי"ל דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלשון בני אדם ועוד לאשמועינן אפילו עמד בכ"ט באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום דכיון דאיכא מלאים כחסרים וסתם נדרים להחמיר הרי זה אסור שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הרשב"א ז"ל.

עד ראש חודש אדר. סתם אדר הוא אדר הראשון. והא דתנן במגלה פרק ראשון אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה באיסורא דממילא קאמר שטה.

מקצת הספרים גרסינן: עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוורת דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף דהכא והכא אדר סתם קאמר. ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע. ועוד דקאמר (ליה) לימא מתניתין רבי יהודה היא ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא דהא רבי יהודה לא חילק בין לאומר ראש לאומר סוף. אלא הגירסא הנכונה הכין הוא עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון וכן היא במקצת הספרים וכן היא שנויה בירושלמי. והראב"ד ז"ל הסכים לגירסא זו וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.

גמרא דידע דמיעברא אם היה יודע בעיבורא סתמיה בשניה קאמר. ומתניתין שאינו יודע עיבורא ולענין שטר סתמו שני דלא מחזקינן לסופר ולעדים שאינם יודעים הילכך כשהשטר יבא לפנינו נפרשו בשני. הרא"ם ז"ל. וכן בשטה.

דף סג עמוד ב[עריכה]

אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא שמע מינה הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע. והלכה כרבי יהודה והילכך אי לא ידע דמיעברא לכולי עלמא אדר סתם היינו אדר ראשון ואפילו ידע דמיעברא היינו אדר ראשון כרבי יהודה. עד כאן. וכן הרמב"ן ז"ל וז"ל: וקיימא לן דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וכן הנשבע לחברו שיפרענו לאדר אדר ראשון משמע דלענין איסר ושבועה ושטרות הדין שוה דאדר סתמא ראשון משמע. עד כאן.

לענין פסק הלכה קיימא לן כסתם מתניתין דאם אמר עד ראש אדר ולא ידע שהשנה מתעברת כשנדר אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון ואם אמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר השני. לפי גרסאות המצויות אצלנו אבל לפי גירסת מקצת ספרים וגירסת הירושלמי לא משמע אלא עד סוף אדר הראשון ולחומרא נקיטינן כפי הגרסאות המצויות וכן כתבה הר"ם ז"ל בפ"י מהלכות נדרים. אף על פי שהראב"ד כתב כגירסת הירושלמי כי היה קשה עליו מה בין ראש אדר לסוף אדר. ואם ירע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר שני כדברי רבי מאיר וכן היא דעת הר"ם. והראב"ד פסק בהשגותיו כרבי יהודה דבין ידע דמיעברא שתא בין לא ידע ראש אדר וסוף אדר הראשון קאמר. ולא נראו לי דבריו כלל כי נהי נמי דקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא שאני דתניא בהדיא כוותיה דרבי מאיר. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין רבי יהודה אומר קונם מילתא באפי נפשה קאמר ולא פליגי את"ק. עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי פסח שלא נתכוון זה לאסור עצמו ביין אלא עד שבני אדם דרכן לשתות יין אבל בלילי הפסח שכל העולם שותין יין לא נתכוון לאסור עצמו. והא דתנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא בשאר דברים שאין יין קאמר. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח. פירוש אף על גב דתנן לעיל עד שיהא עד שיצא משמע שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. עד כאן.

אבל הרי"ץ ז"ל כתב: רבי יהודה בא לחלוק על ת"ק דאמר עד שיעבור הפסח וכבר אמרנו למעלה זה הכלל כל שזמנו קבוע לאפוקי כל זה וכת"ק קיימא לן דתני זה הכלל. עד כאן וכבעמוד.

אלא עד לילי פסח הראשון לחוד ולא עד שיצא הפסח. שלא נתכוון זה לידור אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין דהיינו לילי פסח ששותין ארבע כוסות דשאר ימות הפסח לא מחייב לשתות יין. עד שיהא הצום סתם ואין אסור בסתם אלא עד הצום של יום הכפורים. ואף על פי שיש צומות באמצע אסור עד צום כפור לפי שלא נתכוון זה כו'. וערב יום כפור בין הערבים יום טוב הוא ודרך בני אדם לאכול בשר לילה לאחר הצום מותר. שדרך בני אדם לאכול שום בערבי שבתות ועונה של תלמידי חכמים משבת לשבת למחרת יום השבת מותר. פירוש. ולפי פירוש זה נראה דלילי פסח בכלל איסור וכן כלם הפך מהכתוב בעמוד.

ירושלמי מה כן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי פירוש תהא ותטול לבניך וזה אומר מפני כבודי פירוש לא אטול דברי הכל אסורין פירוש אפילו לרבנן. ואם כשהוא אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך פירוש אמרתי שתטול. דברי הכל מותר פירוש כשאמר לו זהו כבודי שלא אטול ואפילו לרבי מאיר. אלא כינן קיימין בסתם פירוש כדקתני מתניתין. וטענת הריני כאלו התקבלתי הוא הדין לכל תנאי של קיום מעשה שהטיל על חברו שאם אמר לו קונם שאתה נהנה לי עד שתעשה כך וכך הרי זה יכול לומר הריני כאלו עשית דבר זה. אבל בבטול מעשה לא שייך לומר כאלו לא עשית דאי אמר ליה קונם שאת נהנה לי אם תעשה דבר זה או אם תלך למקום פלוני והלך או שעשאו אסור ואינו יכול לומר הריני כאלו לא עשיתו. הרנב"י ז"ל.

לשאת בת אחותו וכו'. והיא בת גילו שרוב בנים דומין לאחי האם. הרא"ם ז"ל. את בת אחותו דבת אחותו מצוה לישא שאינו מבטל מצות ייבום הרי אלו מותרות ליהנות לו אם גירשה ואם לא נשאה. שלא נתכוון אלא לשם אישות כלומר שלא ישאנה נדר שבנשואין לא יהנה לה אבל אם לא ישאנה מותר וכל זמן שלא יגרש אשתו אסור הא אם יגרשנה מותר. פירוש.

הרי אלו מותרות לו כלומר ליהנות משלו בשאר הנאות חוץ מתשמיש. או איפשר כי אפילו תשמיש נמי אינו עובר בל יחל אלא דרך אישות ממש כדקאמרינן לא נתכוון זה אלא לשם אישות. הרי"ץ ז"ל. והכי פירושו ואם היתה שנה מעוברת אם היה יודע הנודר ששנה מעוברת סתמיה בשני נדר. נדרי אשלמה ונדבותי וארצה לצורי אמרותי ותמיד חטאותי ועולתי יאבה ויסכית תפילותי ויאמר די לצרותי. ויחשוב גלותי וקרותי היותם כפרותי.

סליק פרק קונם יין