נדרים י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים תלמוד לומר קרבן לה' וקל וחומר ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה' לבטלה על אחת כמה וכמה לימא כתנאי בית שמאי אומרים כינויי כינויין אסורין ובית הלל אומרים כינויי כינויין מותרין מאי לאו מאן דאמר כינויי כינויין אסורין קסבר (כינויי) כינויין לשון אומות הן ולמאן דאמר מותרים קסבר לשון שבדו להן חכמים לא דכולי עלמא כינויין לשון אומות הן ובית שמאי סברי בהני נמי משתעי אומות ובית הלל סברי בהני לא משתעי אומות ואיבעית אימא בית שמאי סברי גזרינן כינויי כינויין משום כינויין ובית הלל סברי לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין: היכי דמי כינויי כינויין דנדרים תני רב יוסף מקנמנא מקנחנא מקנסנא היכי דמי כינויי כינויין דחרם תני מפשאה חרקים חרכים חרפים כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף מחזקנא מנזחנא מפיחנא איבעיא להו מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי מיתעזנא מאי אמר ליה רבינא לרב אשי קינמא (קינמא) מאי קונם קאמר או דילמא קינמן בשם קאמר אמר ליה רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי קינה מאי קינה של תרנגולין קאמר או דילמא לשון דקונם תיבעי כינויי כינויין דשבועה היכי דמי שבואל שבותיאל שקוקאל שבואל שבואל בן גרשום משמע אלא שבובאל שבותיאל שקוקאל מהו אמר שמואל אמר אשיבתא לא אמר כלום אשקיקא לא אמר כלום קרינשא לא אמר כלום:
נדר במוהי הרי אלו כינויין:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה:
משנה: האומר לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אף על פי שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין. שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון. אומות חשיב נמי נדר ואסור:
ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים. ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין:
בהני גמי משתעי אומות. והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי:
ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי. ולאו לשון אומות נינהו ומותרין:
גזרינן בנויי כינויין. דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות:
מקנמנא מקנחנא מקנסנא. דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין:
תני מפשאה. שם חכם:
תרקייא תרכייא. כמו חרק חרך:
מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי . דמתחלף במנזחנא מי הוי כנויי כינויין אליבא דמאן דאסר:
או דילמא קינמן קאמר. ולאו כלום הוא. שבואל בן גרשום משמע. דכתיב שבואל בן גרשום נגיד על האוצרות (דה"א לז) ולא משמע לשון שבועה:
נדר במוהי. כמו מומתא:
מתני' האומר. לחבירו לא חולין שאוכל לך ליהוי מה שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור: או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור:
כאימרא. שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין:
כדירים. כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים:
כעצים. משמע כעצי המערכה:
כאשים. כאשו של מזבח:
או גדר באחד מבל משמשי מזבח. בכל. המזבח כמזרק או כמחתה אשור באותו חפץ שנדר בו:
ר"ן
[עריכה]וב"ה סברי הכי לא משתעי אומות - כלומר דאפי' משתעי הכי ליתיה מעיקר לשון אלא דמנייהו משתבשי בהכי ולאו לישנא הוא וקיימא לן כר' יוחנן דאמר לשון אומות הם וקי"ל נמי דכנויי כינויין מותרין:
תניא רשב"ג אומר נדר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה - וה"פ דרשב"ג לפרושי מתני' אתא דכי קתני נדר במוהי לא דאמר במוהי בלחוד אלא דאמר במומתא דאמר מוהי כלומר בשבועה שנשבע משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה לשבת את האיש ומש"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבועה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש"ה תנן נדר לאשמועינן דבעינן שיזכיר נדרו של נשה דהיינו שבועה והיינו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל במומתא [דאמר] מוהי. ואית דגרסי במומי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כינויין לשבועה וה"פ דרבן שמעון בן גמליאל אתא למימר דאילו אמר בבי"ת לא הוי כינוי לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן עם בי"ת אלא בלא בי"ת ולהך גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה מומי ותנן נדר במומי משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כינויים חלוקים [הפסיק] ביניהן בנדר:
מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי - כולהו בפתחות הלמ"ד קרינן להו ומש"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר כדאמרינן (עדיות פ"ח מ"ד) העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא שהוא דכן וקרא נמי כתיב כל צפור טהורה כלומר מותרת הלכך כי אמר לא כשר ולא דכי אלא אסור קאמר וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפילו הכי כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקיימא לן סתם נדרים להחמיר:
טהור טמא פגול נותר אסור - כך היא הגרסא בנוסחאות וקשה בעיני מאי איכא בין טהור לדכי דכיון דתנא לדכי בלמ"ד מכלל דבלא למ"ד לא מיתסר וכיון שכן כי אמר טהור בלא למ"ד למה יאסר והלא דכי תרגומו של טהור הוא ומצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נדרי' (הל' יח) שכתב טהור בלמ"ד וטמא פגול נותר בלא למ"ד וכן נראה לי עיקר ואי גרסינן הכי במתני' לטהור בלמ"ד ניחא ואי לא גרסינן ליה נראה לי משום דתנא למ"ד בדכי לא חש למתניי' בטהור דמילתא פשיטא היא דדכי וטהור שוו להדדי דחד ענינא הוא. ותנא במתני' תלת דיני תני דכל היכא שהוא מזכיר שם שמשמעותו להיתר צריך שיזכיר בתחלתו למ"ד בפתח ומתסר דמכלל לאו אתה שומע הן והיינו חולין כשר דכי טהור וכל היכא שמזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פגול נותר ובהני לא שייכא למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהיתרא קמכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי אפילו לר"י דהא בגמ' מוקמי למתני' כרבי יהודה כולה ואפי' הכי בהני אסור בלא כ"ף שכיון ששמו מורה אסור בלא כ"ף נמי מתסר לכולי עלמא אע"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קמכוין דשייך בה נמי טומאה וטהרה דתרומה נמי הויא לה דבר האסור וכי מתפיס בה לא אתסר כדאמרינן בגמרא אפי' הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים קמכוין הוה ליה כסתם נדרים להחמיר והדר תני כאימרא כדירים כעצים וכו' דהני כולהו אין שמן מורה על שם אסור ומשום הכי אמר רבי יהודה דבעי דלימרינהו בכ"ף דאי לא לא משמע דאמר אסור מה שאין כן בפגול ונותר דכיון ששמן על שם אסור הרי הוא כאומר כפגול כנותר ואם תקשה עלי והתנן באידך מתניתין האומר קרבן עולה מנחה וכו' ואפילו הכי תנן בה ר' יהודה מתיר וטעמא דכולהו דלא אמרינהו בכ"ף ואמאי והא הני שמן מורה איסור ומאי שנא מפגול ונותר לאו קושיא היא שאלו אע"פ ששמן מורה איסורן מ"מ אין שמן על שם איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה לאיסורא אלא שצריך לעשות ממנה דיני עולה או חטאת או תודה או שלמים מה שאין כן בפגול ונותר ששמן עליהם משום אסור בלבד ולפיכך כל שאמר פגול או נותר עלי ככר זה דבריו מוכיחין שלאסור הוא מתכוין וכפגול וכנותר קאמר ומש"ה מתסר בלא כ"ף אפילו לר' יהודה אי נמי טעמיה דר' יהודה דבעי כ"ף משום דבלא כ"ף סבירא ליה דחי אימרא קאמר וכן בשארא ומש"ה בטמא פגול נותר דלא שייך חי טמא לא בעיא כ"ף והכי מוכח האי פרושא בגמרא דתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' כלומר אע"ג דפליגי עליה באומר קרבן גרידא דלא חי קרבן קאמר באומר הא קרבן מודו ליה כך נראה בעיני פירוש משנתינו וראיתי לראשונים ז"ל שעמעמו בה הרבה ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי:
כאימרא - כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר ועוד דמשמע דכשה הידוע קאמר:
כדירים - כקרבנות שבדירים:
כעצים - כשני גזירי עצים שהיה עורך על גבי מערכה כדכתיב ובער עליה הכהן עצים:
כאשים - כשלהבות של אש שעל המזבח:
כירושלים - כקרבנות שבירושלים:
האומר ירושלים לא אמר כלום - משום דלא אמר כירושלים:
תוספות
[עריכה]
מ"ד אסור קסבר לשון אומות הן. וה"נ משתעי אומות מ"ד מותר קסבר לשון שבדו חכמים (בנזיר) כינויי [כינויין] לא בדו:
איבעיא להו מפזיחנא מאי אדסליק. מיניה קאי לכך נקט מפזיחנא קודם מפקיחנ' מאי מכדיקנא מאי וא"ת אמאי לא מיבעיא כמו כן גבי קונם בהפוך האותיות מקימנא מאי וכו' וי"ל כיון שיש מימי"ן [נ"א עייני"ן] תכופין יחד אין זה נראה כינוי כלל אבל תימה דה"ל למיבעיא מנקימנא מאי וכו' וי"ל דהא פשיטא דלעולם אות ראשונה לא תזוז ממקומה:
רשב"ג אומר במוהי במומתא לא אמר כלום. פר"י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר"י דפליג אתנא קמא דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי"ת ואפ"ה מהניא א"כ פליג ארשב"ג דהכא:
לחולין שאוכל לך. ול"ג לא חולין:
לא כשר ולא דכי. ר"ל בקרבן ' לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ"א בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר:
טמא. תימה למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור טמא כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל דבקרבן טומאה קאמר: נותר ופיגול אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול: כאימרא יש: לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו:
כדירים. של קרבנות א"נ כדיר של עצים ולפי ששני עניני דיר הן לכך נקט לשון רבים כדירים:
כעצים. עצי מערכה:
כאשים. הקרבן. עצמו קאמר אשה ריח ניחוח ובירושלמי מפרש כעצים שני גזירי עצים כאשים שלהביות של מזבח דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (דף מו:):
משמשי מזבח. מפרש בירושלמי כגון מחתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
מז א מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה יז, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סימן רז:
מח ב מיי' פ"ב מהל' שבועות הל' ה, טוש"ע יו"ד סי' רלז סעי' י:
מט ג מיי' פ"א מהל' נדרים הל' יח, סמג שם טוי"ד סי' רד:
נ ד מיי' שם הלכה יד, סמג שם, טוש"ע י"ד סי' רד סעי' ב:
ראשונים נוספים
וב"ה סברי. דאין לנו לתפוס אלא עיקר הלשון:
תני רב יוסף מקנמנא. יראה שכך היה מקובל רב יוסף שלעגי השפה שבאותו הלשון מדברים כן וכן הנך לשונות דמבעיא ליה יש שהיו אומרים שהמופלגים בעלוג היו המדברים כן:
מפשאה. שם חכם:
שבואל שבואל בן גרשם משמע. ואין דרך לעשות שבועה שם של אדם:
במוהי לא אמר כלום. שנראה שהבי"ת היא משם התיבה ואין במשמעותיה כלום והיינו טעמא דבמומתא אבל מוהי ומומתא הן כנויין לשבועה דשבועה מתרגמינן מומתא ומוהי דומה לאומי וישבע מתרגמינן ואומי:
מתני' לחולין שאוכל לך. הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומשמעו לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך:
לא כשר. משמע לא כשר אלא פסול והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות:
לא דכי. לא מותר כמו איל קמצא דכן (עדיות פ"ח מ"ד) משמע לא מותר אלא אסור והיינו קדשים אע"ג דנבלה וטרפה נמי אסורין התנן לקמן בפ"ב (דף יח:) דסתם נדרים להחמיר דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן דלדבר הנדור נתכוון:
טהור טמא נותר ופגול אסור. אם אמר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:
נותר. קדשים שנתותרו:
פגול. שחשב עליהם בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנן או חוץ למקומן:
אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באיסורא:
כאימרא. כטלה הקרבן:
כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים:
כעצים. שני גזרי עצים:
כאשים. כקרבנות. ירושלמי כאש המזבח:
כהיכל כירושלים. קסבר חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו. ירושלמי כמזבח כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות ירושלים והכי מסתבר דהא לא קאמר כחומת ירושלים:
באחד מכל משמשי המזבח. מזרקות מחתות ומזלגות:
הרי נדר זה בקרבן. כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס:
האומר ירושלים. בלא כ"ף לא אמר כלום:
ובית הלל סברי הכי לא משתען עכו"ם: מסתברא דהכי קאמר, אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן, אין עיקר הלשון כן, אלא בלעגי שפה, דאי משתעא ולא משתען כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן, ומי ידעי בית הלל כולי עלמא, ובית שמאי דאמרי דמשתען לאו מן הסברא קאמרי, דמילתא דלא לתיא בסברא היא, אלא שיודעין בבירור שמקצתם משתען הכין.
אי בעית אימא בית שמאי גזרי כינויין כינויין כו': פירוש ולעולם לכולי עלמא לשון עכו"ם הם.
נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה: משמע דבלשון זה ממש הוא שצריך לומר, הא אם אמר במוהי ולא אמר נדר לא אמר כלום, עד שיאמר נדר במוהי, ואיני יודע למה צריך לומר נדר.
גמרא: רשב"ג אומר במוהי לא אמר כלום: יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתני', אלא לא משמע ליה בי"ת במוהי בי"ת השמוש, אלא יסוד בתיבה, ומשום הכי לא אמר כלום, ולומר דלא תניא במוהי אלא מוהי, ולעולם דאמר נדר מוהי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתני', ולדידיה אפילו לא אמר נדר מוהי, אלא מוהי לחוד הוי כנוי לשבועה.
מתני': לחולין שאוכל לך אסור: ולחולין בפתח תחת הלמ"ד גרסינן, וקמ"ל דאף על גב דאיכא למימר תיבה אחת היא, ולחולין יהא מה שאוכל לך קאמר, אפילו הכי אסור, וטעמא משום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן במתניתין בפרקא דאלו נדרים מותרין (לקמן יח, ב) והיינו טעמא נמי דטמא וטהור שאסור, דלא אמרינן דבתרומה קא מתפיס דהוי דבר האסור ולישתרי, משום דסתמן להחמיר הוא כקרבן דשייך ביה טהור וטמא קאמר. ירושלמי (כאן פ"א ה"ג): כדירים של עצים, כדירים של קרבנות, כעצים כשני גזירי עצים, כאשים כשלהובית של אש, כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח, כגון כף ומחתה ומזרק, ר' יודא אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, שלא נתכוון אלא לעצים ולאבנים שבה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
כינוי כינויין דשבועה ה"ד אף על פי שפי' בפ' שבועת העדות שאין השבועה חלה אלא או בשם או באחד מן הכינויין אף על פי אם אמר כינוי כינוין אף על פי שהזכיר בהן שם אינו כלום שאינן אלא דברי הבלים והזכיר שם שמים לבטלה וכשאמר כנדרי רשעים הימינו שלא אוכל אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא שבועה חלה עליו שבועה כיון שחבירו הזכיר שבועה בשם וזה אמר הריני נשבע כמוהו שבועה היא ואף על פי שאמר כנדרי רשעים שהוציא נדר בפיו כיון שהלשון מוכיח לשון שבועה היא שאין בני אדם נמנעין מקרוא שבועה נדר ואם עבר עליה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד כדין שבועת ביטוי והנכון שאין צריכין הזכרת השם כאשר אבאר:
טמא וטהור נותר ופיגול אסור לא גרסי' טהור:
לחולין שאוכל לך פי' לחולין בפתח קאמר דמשמע לא יהא חולין מה שאוכל לך אלא קרבן לא דכי לא כשר פי' אמאי שאוכל לך קאי וה"ק לא יהא כקרבן כשר וכקרבן טהור הראוי לאכילה או לבעלים או לכהנים מה שאוכל לך אלא כקרבן פסול וטמא שהוא אסור לאכילה אפי' לכהנים שאילו היה קרבן כשר וטהור שהוא מותר לכהנים אף על פי שהוא אסור לישראל כגון חזה ושוק של שלמים או איברי חטאת ואשם אחר זריקת דמים ונדר בהם אינו כלום ואף על פי שעל ידי נדר נאסרו לישראל משום דכתיב כי ידור נדר לד' שיהא נודר בדבר הנדור לשם והן אסורין לכל אדם אבל מתנות כהונה כיון שהותרו לכהנים לא הוו לד' דומיא דמעלה דכתיב מקדשי ה' ותנן כל שהי' בה שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ומש"ה אמרינן לקמן והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שאע"פ שהוא אסורה לישראל כיון שהותרה לכהנים לא הויא נדר לד' ונותר נמי מוקמי' לקמן בנותר של עולה ולא מוקמינן לה בנותר של חטאת ואשם שאע"פ שהן אסורין לישראל הרי הן מותרין לכהנים וכן נמי גבי בכור אמרינן לקמן אי לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר שאע"פ שהוא אסור לישראל הרי הוא מותר לכהנים ומש"ה טעו המפרשים בחלת אהרן ובתרומתו מותר אף על גב דעל ידי הפרשה וקריאת שם חייל שם תרומה וחלה מותר דמעיקרא מקמי קריאת שם היתה אסורה לכל מחמת טבל וקריאת שם להתירה לכהנים קא מהניא אבל לאסור לא מהניא מידי שאין אנו צריכין לטעם זה שאף אם היתה מהניא קריאת שם לאסור כגון הביכורים שאינן טובלין ולא נאסרו אלא בקריאת שם אפ"ה אין נודרין בהן שאע"פ שהן אסורין לישראל הן מותרין לכהנים ובעינן נדור לד' שיהא אסור לכל כדפרישית:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
לא דכולי עלמא לשון גוים הם: דאי לשון שבדו להם חכמים הם הני ודאי לא שייכי בקרבן כמו כינויין. ואיבעית אימא בית שמאי סברי גזרינן וכו'. אי נמי יש לומר דכולי עלמא לשון שבדו להם חכמים ובית שמאי סברי גזרינן ובית הלל לא גזרי.
מקנמנא מקנחנא מקנסנא: מלשון קונם קונח קונס והוא לשון פעולה מן הכנויין. הריטב"א ז"ל.
כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף וכו': גבי נזיר תני להו ולאו גבי הדדי תניין משום הכי הדר ואמר תני רב יוסף דמשמע במסכתא אחריתי. וסדרא דמתניתין קא נקיט ואזיל. מדע"ת.
מיפחזנא מאי: מכולהו אחריני לא בעי לפי שאין נכונות שני נוני"ן כאחת וכינוי דחרם נמי אין צחין כל כך. קינה של תרנגולין קאמר. אף על גב דהאי דגש והאי רפה אין לדקדק בלשון. ור"ץ רצה לומר שגם קינה רפה. אבל אין לספק בקינה (ממש) בדגש כך עברי צחי הוא וכזה אין מדברים. תבעי. אכולהו קאי. שיטה.
וז"ל הריטב"א ז"ל: קונה מאי קונה של תרגולים משמע או דילמא לישנא דקונם משמע תבעי. ויש גורסין קינה מאי ומפרש קינה רפי בלא דגש דאי בדגש פשיטא דקינה של תרנגולים קאמר. עד כאן.
אמר שמואל שביתה ביו"ד לא אמר כלום דדוקא שבותה הוא כינוי לשבועה. אשקקה לא אמר כלום. פירוש כשאמר אל"ף בתחלתו. קורנסא. פירוש שהוסיף רי"ש לא אמר כלום. ושאלות אלו נשאלו בבית המדרש וכתבום אבל הרבה אחרות היה יכול לכתוב. הריטב"א ז"ל.
חרקיא חרכיא חרפיא: ולא הזכיר מ"ם עם אלו כי אם כן לא יהיה משמעותא כנויין אלא לשונות אחרים. אבל גבי נזירות שייך שפיר מ"ם ויהיה משמעותו כנויי דכנויי דנזירות על כן אמר רב יוסף כי מנזיקנא מנזיחנא מפזיחנא הם כנויי כנויין דנזירות. מיפחזנא מאי שמקדים הח' לז' ולא דמי לפזיח. מאי הוי כנוי דכנויי נזירות או לא. וכן נמי בשתים האחרות קונמא מאי הוי כנוי דקונם שהוא כנוי דקרבן או לשון קנמן בושם. וכן שאל בקינה אם הוא כינוי דקונם או הוא קינה של תרנגולים ונשארו שתי הבעיות בתיקו. ולדידן דקיימא לן כבית הלל דכינויי כינויין מותרין אם כן שתי בעיות אלו לא נשאלו אלא אליבא דבית שמאי. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאם כלל ואם היינו אומרין כי אליבא דבית הלל נמי נשאלו ולומר אם הם כנוי קרבן במקום קונם התימה עליו למה לא הביאן אלא העיקר ודאי כמו שאמרנו כי לא נשאל עליהם אלא אם הם כנוי דקונם שהוא גם כן כנוי דקרבן או לא. הרי"ץ ז"ל.
וזה לשון שיטה: נדר במואי. פירש רשב"ם דבית לאו דוקא אלא מואי כדתניא רבן שמעון בן גמליאל בגמ' במוהי לא אמר כלום. ודוקא במוהי פליג אבל בשבועה מודה (כל שכן מבמומי. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג אלא במומא אבל בשבועה לא.) במומי במומתא לא אמר כלום. דלא שייכא בית בנדרים דהא תנן לקמן החולין כחולין דהוי נדר ולא תנן בחולין בבית. מדע"ת.
מואי וכן מומתא כינויין לשבועה דאורייתא דאשכחנא בתורה מומתא ומואי דמי לאומי וישבע מתרגמינן ואומי. ולאו מטעם לשון גוים ולשון שבדו הוי כנוי. נדר במוהה במומי דנדר מוהי. כמה דנדר משה דכתיב ויואל משה ויואל מוהה. ולמה לא תנינן נדר במאול במאור נדר במומי דשאול דכתיב ויואל שאול. משמע בהדיא שרוצה לומר במוהה כמו משה. עד כאן.
משנה טהור טמא וכו': לאו אדלעיל קאי והכי פירושו אדם שפותח בנדר ואמר טהור שאוכל לך משמע הקדש שצריך לאכלו בטהרה. מה שאוכל לך טמא כקדשים שנטמאו וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. כאימרא כדירים וכו' אין בהם צריכות ואגב גררא כללינהו. הרא"ם ז"ל.
לא חולין לא כשר לא דכי וכו': ויש גורסים לחולין והיא בפתחת הלמ"ד ככתוב בהר"ן ז"ל.
ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום: פירוש שמעיה ר' יהודה לתנא קמא דאמר דאם אמר ירושלם שאוכל לך אפילו בלא כ"ף הדמיון ואמר לו איהו דהאומר ירושלם לא אמר כלום עד שיאמר כירושלם בכ"ף. הריטב"א ז"ל.
וכן הרנב"י ז"ל וזה לשונו: פירוש דמודה ר' יהודה אי אמר כירושלם דאסור אבל איהו שמעיה לתנא קמא דאפילו בלא כ"ף הדמיון קא אסר כדתנן לקמן קרבן שאוכל לך אסור ופליג עליה ר' יהודה בהא לומר דכל היכא דלאו בכ"ף קאמר לאו מידי הוא כדפליג עליה נמי לקמן באומר קרבן שאני אוכל לך עד דקאמר כקרבן שאין כוונתו לאיסור אלא לשבועה. ואפילו שבועה אינה והיינו דקאמר ר' יהודה לא אמר כלום. עד כאן.
וז"ל שיטה: האומר ירושלם לא אמר כלום. קא סלקא דעתין דהכי קאמר האומר כירושלם לא אמר כלום. ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר חומות ירושלם אינן קדושות ותנא קמא סבר חומות ירושלם קדושות דמשיירי הלשכה הן באין. הרי זה נדר בקרבן. פירוש כאלו התפיס בקרבן. כאימרא.
ירושלמי חד אמר כאימר תמידא וחד אמר כוולד חטאת וחד אמר כאילו של אברהם. כאישים. בירושלמי מפרש כשלהבת אש. ואף על גב דשילהי ביצה אמרינן אין נהנין ואין מועלין ביש בה גחלת מיירי דמועלין כדמוכח התם. כירושלם. דיש בה קדושה כדאמר רב שמואל בר רב יצחק אבני ירושלם שנשרו מועלין בהם. עד כאן.
וכתוב בפירוש הכי גרסינן ר' יהודה אומר אף האומר (כ)ירושלם לא אמר כלום. קא מהדר אתנא קמא דקסבר לא שנא כמזבח ולא שנא מזבח ולא שנא כירושלם ולא שנא ירושלם וכן כולהו הרי זה נדר בקרבן ואתא ר' יהודה למימר לא מיבעיא אימרא דירים וכן בכולן דלא אמר כלום אלא כי אמר נמי ירושלם עלי ככר זה לא אמר כלום דלא אמר כירושלם. ולדידן לא נהירא האי אף דקא כתב במשנה טברנית ואין לשנותו. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה