ביאור:בבלי נדרים דף י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אפילו תימא רבי יהודה [1] כי אמר רבי יהודה [2] בנדבה [3], [4] בנדר לא אמר.

והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים?

תני נודב ומקיים.

מאי שנא נודר, דלא דילמא אתי בה לידי תקלה [5]? נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה!

רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה.

תינח נדבה דקרבנות; נדבה דנזירות מאי איכא למימר?

רבי יהודה לטעמיה, דתניא: 'רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת; לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם [6]; מה היו עושין [7]? - עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום.

רבי שמעון אומר: לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא; שלמים - מתנדב ומביא; תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא [8]; אבל בנזירות לא התנדבו [9], כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר (במדבר ו יא: ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש את ראשו ביום ההוא]’ [10].

אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר - כולן שיטה אחת הן [11]: דנזיר חוטא הוי [12].

שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן;

ורבי אלעזר הקפר ברבי – דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: [שם] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? - אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא; והדין קרא - בנזיר טמא כתיב [13], משום דשנה בחטא הוא [14].

משנה:

האומר [לחבירו] "קונם" [15] "קונח" "קונס" - הרי אלו כינויין לקרבן; "חרק" [16] "חרך" "חרף" - הרי אלו כינויין לחרם; [17] "נזיק" [18], [19] "נזיח", "פזיח" - הרי אלו כינויין לנזירות [20]; "שבותה [21]" [22] "שקוקה" "נודר במוהי [23]" - הרי אלו כינויין לשבועה [24].

גמרא:

איתמר: כינויין [25]: רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן [26]; רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו [27], [והגמרא מסבירה את דברי ריש לקיש, שאמר: "שבדו להם":] וכן הוא אומר (מלכים א יב לג: ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני) בחדש אשר בדא מלבו [ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר].

וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין?

דלא לימא "קרבן";

ולימא "קרבן"?

דילמא אמר "קרבן לה'" [28];

ולימא "קרבן לה'"?

דילמא אמר "לה'" ולא אמר "קרבן", וקא מפיק שם שמים לבטלה. ותניא: 'רבי שמעון אומר:


עמוד ב

מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" [29]? - תלמוד לומר:(ויקרא א ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: אדם כי יקריב מכם) קרבן לה' [מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם]; וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן, אמרה תורה "קרבן לה'" - לבטלה על אחת כמה וכמה!'

לימא כתנאי: בית שמאי אומרים: כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים: כינויי כינויין מותרין.

מאי לאו מאן דאמר 'כינויי כינויין אסורין' - קסבר כינויי כינויין לשון אומות הן [30], ולמאן דאמר 'מותרים' - קסבר לשון שבדו להן חכמים [31]?

לא, דכולי עלמא כינויין לשון אומות הן; ובית שמאי סברי בהני נמי משתעי אומות [32], ובית הלל סברי בהני לא משתעי אומות [33].

ואיבעית אימא: בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין [34] משום כינויין [35]; ובית הלל סברי: לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.

היכי דמי כינויי כינויין דנדרים?

תני רב יוסף: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא" [36].

היכי דמי כינויי כינויין דחרם?

תני מפשאה [37]: "חרקים" "חרכים" "חרפים" [גירסת רש"י: תרקייא תרכייא: כמו חרק חרך] - כינויי כינויין דנזירות.

תני רב יוסף "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".

איבעיא להו: "מיפחזנא" מאי? "מיתחזנא" מאי? "מיתעזנא" מאי [38]?

אמר ליה רבינא לרב אשי" "קינמא <קינמא> מאי? קונם קאמר? או דילמא "קינמן בשם" קאמר [מתוך הפסוק (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים] [39]?

אמר ליה רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי: "קינה" מאי? קינה של תרנגולין קאמר? או דילמא לשון דקונם?

תיבעי.

כינויי כינויין דשבועה היכי דמי?

"שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל" "שבואל".

,שבואל"? - בן גרשום משמע [40]!

אלא "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" – מהו?

אמר שמואל: אמר "אשיבתא" - לא אמר כלום; "אשקיקא" - לא אמר כלום; "קרינשא" - לא אמר כלום.

נדר במוהי [41] הרי אלו כינויין:

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" - לא אמר כלום; "במומתא דאמר מוהי" - הרי אלו כינויין לשבועה.

משנה:

האומר: "לַחולין שאוכל לך" [גירסת רש"י וגירסת משניות: 'האומר לחבירו "לא חולין שאוכל לך"] [42]; [43] "לא כשר [44]", ו"לא דכי [45]"; "[לא] טהור [46]"; [47] וטמא [48]; [49] "נותר" [50] ו"פיגול" - אסור [51];

"כאימרא" [52], "כדירים" [53], "כעצים" [54], "כאשים" [55], "כמזבח" "כהיכל" "כירושלים", [56] נדר באחד מכל משמשי המזבח [57] - אף על פי שלא הזכיר קרבן - הרי זה נדר בקרבן.

רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.

הערות[עריכה]

  1. ^ היא מתניתין, דשני בין נדר לנדבה: דלרבי יהודה נמי שאני ליה
  2. ^ 'טוב נודר ומשלם'
  3. ^ - היינו דאמר בלשון נדבה
  4. ^ אבל
  5. ^ כדלעיל
  6. ^ כלומר: שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא, ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם; ענין אחר: לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת
  7. ^ כדי שיתחייבו קרבן, שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש
  8. ^ אבל חטאת לא אתי בנדבה
  9. ^ ובנזירות נמי לא היו מתנדבין
  10. ^ ומתניתין דקתני נדר בנזיר, דמשמע דכשרים נודרין בנזירות - לאו רבי שמעון היא
  11. ^ דבשיטה אחת משוו דעתייהו
  12. ^ משום דנדר
  13. ^ על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא 'אשר חטא על הנפש'
  14. ^ דעל שם ששנה עצמו בחטא: שנָזַר עצמו, ועוד: שטימא נְזִירותו; להכי כתיב ביה 'אשר חטא על הנפש'! והוא הדין נמי לשאר נְזִירין דאיקרו חוטאים, וגלי רחמנא בהאי, והוא הדין לכולהו; ואהכי גילה בהאי - משום דזה שונה בחטא שני פעמים, ותולין הקלקלה במקולקל
  15. ^ שאמר "קונם ככר זה עלי"
  16. ^ האומר "ככר זה עליך חרק"
  17. ^ או שאמר
  18. ^ "הריני נזיק אם אוכל ככר זה"
  19. ^ או שאמר
  20. ^ הוי כאילו נדר בנָזִיר
  21. ^ שלא אוכל ככר זה
  22. ^ או
  23. ^ כמו 'מומתא': לשון שבועה
  24. ^ והוי כאילו נשבע ממש
  25. ^ דקתני במתניתין
  26. ^ דהכי משתבעי אומות, וכי נדרי או משתבעי - משתעו בהני לשונות, וישראל נמי: כי אמר בהאי לישנא מיתסר, דהתורה אמרה 'כי ידור' - בכל לשון דנדר
  27. ^ הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן
  28. ^ בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין כא ב): קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים, דכתיב (קהלת יב ט): איזן וחיקר תיקן משלים הרבה: שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא; הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים: דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו, וכן בכינוי דחרם, וכגון נמי 'ושמרתם [את] משמרתי' (ויקרא יח ל) - עשו משמרת למשמרתי, כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא, דאתי למימר נמי "קרבן לה'", והיינו דתנן (אבות פ"ג מי"ג): נדרים - סיג לפרישות: שתיקנו אילו כינויין, כדי להפריש האדם מן העבירה
  29. ^ דילמא אמר "לה'" ולא גמר לדיבור זה, דלא אמר "קרבן" וקא מפיק שם שמים לבטלה; אלא לכתחילה בעי למימר "עולה" והדר "לה'"
  30. ^ שאם נדר בכינויי כינויין, דקסבר כינויין דתנן במתניתין - לשון אומות הם, ומשום הכי: אם כינה בלשון אחר מהני לשון אומות – חשיב נמי נדר, ואסור
  31. ^ ומשום הכי מותרים, דהני - הוא דבדו להן חכמים, אסורים; אבל אם כינה בלשון אחר, דלא בדו להן חכמים - מותרין
  32. ^ והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין, ואסירי
  33. ^ ולאו לשון אומות נינהו, ומותרין
  34. ^ דאסירי
  35. ^ אטו כינויין עצמן, דמתניתין, דלשון אומות
  36. ^ ד"קונם" "קונח" "קונס" - היינו כינויין עצמן, אבל בהאי לשון: "מקנמא" "מקנחנא" "מקנסנא" היינו כינויי כינויין
  37. ^ שם חכם
  38. ^ דמתחלף ב'מנזחנא' - מי הוי כינויי כינויין אליבא דמאן דאסר
  39. ^ ולאו כלום הוא
  40. ^ דכתיב 'ושבואל בן גרשום נגיד על האוצרות' (דברי הימים א כו), ולא משמע לשון שבועה
  41. ^ כמו מומתא
  42. ^ אלא קרבן ליהוי אסור
  43. ^ או שאמר
  44. ^ שאוכל לך
  45. ^ לא טהור שאוכל לך
  46. ^ שאוכל לך
  47. ^ או שאמר
  48. ^ שאוכל לך
  49. ^ או שאמר
  50. ^ או
  51. ^ בכל הני לשונות הוי נדר ואסור
  52. ^ שאמר: "הרי עלי כאימרא" דמשמע כבש תמידין
  53. ^ כדיר בהמות של קרבן; ואית דאמרי כדיר העצים
  54. ^ משמע כעצי המערכה
  55. ^ כאשו של המזבח
  56. ^ או
  57. ^ בכלי המזבח כמזרק או כמחתה אסור באותו חפץ שנדר בו