ביאור:בבלי נדרים דף טז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

גמרא:

מני מתניתין ^[1]?

רבי מאיר היא; דאי רבי יהודה - לא שני ליה "קרבן" ולא שני ליה "הקרבן"!

אימא סיפא "לקרבן לא אוכל לך" – מותר והתנן ^[2] "לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר, ואמר רבי אבא: נעשה כאומר "לקרבן יהא", לפיכך לא אוכל לך!?

לא קשיא: הא דאמר "לקרבן" ^[3]; הא ^[4] דאמר "לא לקרבן" - דלא הוי קרבן קאמר ^[5]!

משנה:

"שבועה לא אוכל לך", "הא שבועה שאוכל לך" ^[6], "לא שבועה לא אוכל לך" – אסור ^[7].

גמרא:

מכלל דהא שבועה "שאוכל לך" - דלא אכילנא משמע! ורמינהו [שבועות פ"ג מ"א]: שבועות שתים שהן ארבע: "שאוכל", ו"שלא אוכל", "שאכלתי", ו"שלא אכלתי" - מדקאמר "שלא אוכל" "שאכלתי" ו"שלא אכלתי" - מכלל ד"שאוכל לך" - דאכילנא משמע!

אמר אביי: "שאוכל" - שתי לשונות משמע: היו מסרבין בו לאכול ^[8] ואמר "אכילנא, אכילנא", ותו ^[9] "שבועה שאוכל" - דאכילנא משמע; אבל ^[10] אמר "לא אכילנא, לא אכילנא" ותו אמר ^[11] "שבועה שאוכל" - דלא אכילנא קאמר.

רב אשי אמר: ^[12] "שאוכל" - דשבועה שאי אוכל קאמר ^[13].

אם כן פשיטא ^[14]!? מאי למימרא?

מהו דתימא ^[15] 'מיקם לישנא היא ^[16] דאיתקיל ליה ^[17]' - קא משמע לן ^[18].

אביי לא אמר טעם כרב אשי, דלא קתני ^[19] "שאי אוכל", ורב אשי נאדי ^[20] מן טעם דאביי, קסבר: "שלא אוכל" נמי משמע שתי לשונות: היו מסרבין בו לאכול ואמר "לא אכילנא, לא אכילנא" ואמר נמי "שבועה" בין ^[21] "^[22] שאוכל" בין ^[23] "^[24] שלא אוכל" - הדין "אכילנא" משמע דאמר ^[25]! ואיכא לתרוצה נמי ^[26] לישנא ^[27]: ^[28] "שבועה שלא אוכל" ^[29] "שבועה דלא אכילנא" ^[30] קאמר ^[31]! אלא ^[32] תנא ^[33] פסקה: "שאוכל" - "דאכילנא" משמע ^[34], ו"שלא אוכל" - לא אוכל משמע ^[35]!

משנה:

זה חומר בשבועות מבנדרים ^[36]; וחומר בנדרים מבשבועות כיצד?

אמר "קונם סוכה שאני עושה", "לולב שאני נוטל", "תפילין שאני מניח" - בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות.

עמוד ב

גמרא:

"חומר" ^[37] - מכלל דנדר הוא ^[38]! והא "מותר" קתני ^[39]!?

^[40] אסיפא דאידך בבא (לעיל יד,ב), דקתני "קונם שאיני ישן", "שאיני מדבר" - הרי זה בלא יחל דברו, ואומר רבינא עלה (לעיל טז,א) לעולם כדקתני "שאני ישן" ומאי בל יחל בל יחל דרבנן דהיינו איסור דרבנן אבל</ref> קתני: "שבועה שאיני ישן", "שאיני מדבר", "שאיני מהלך" – ^[41] אסור: זה חומר בשבועות מבנדרים ^[42].

חומר בנדרים מבשבועות כיצד [אמר "קונם סוכה שאני עושה", "לולב שאני נוטל", "תפילין שאני מניח" - בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות]:

רב כהנא מתני 'אמר רב גידל אמר רב', ורב טביומי מתני 'אמר רב גידל אמר שמואל': מנין שאין נשבעין לעבור על המצות? - תלמוד לומר: (במדבר ל ג: איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו) לא יחל דברו [ככל היצא מפיו יעשה]- דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים ^[43].

מאי שנא נדר ^[44], דכתיב ^[45] 'איש כי ידור נדר לה'... ^[46] לא יחל דברו'? - שבועה נמי ^[47]: הא כתיב ^[48] 'או השבע שבועה לה' ... לא יחל דברו' ^[49]?

אמר אביי: הא דאמר "הנאת סוכה עלי", הא דאמר "שבועה שלא אהנה מן הסוכה" ^[50].

אמר רבא: וכי מצות ליהנות ניתנו ^[51]?

אלא אמר רבא: הא דאמר "ישיבת סוכה עלי" ^[52] והא דאמר "שבועה שלא אשב בסוכה" ^[53].

ושאין נשבעין לעבור על המצות - מהכא נפקא ליה?

מהתם נפקא ליה, דתניא: 'יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב ^[54]?

הערות[עריכה]

^ דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא "הקרבן שאוכל" ולא "קרבן שאוכל", ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה
^ באידך פירקין [נדרים פ"א מ"ד]
^ אסור
^ ומתניתין דקתני 'מותר'
^ דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך: דאם אוכל - ליהוי קרבן, דהיינו 'מכלל לאו הן', ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן
^ כדמפרש בגמרא: דהאי "שאוכל" – "לא אוכל" משמע, כלומר: "שבועה תהא חלה עלי אם אוכל" והאי 'שבועה' - ליכא למימר דחיי שבועה קאמר, דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן, אלא שבועה ממש קאמר
^ אפילו לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (לו,א) דבשבועה אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן
^ מפצירים שיאכל
^ ומתוך כך אומר
^ כשלא היו מסרבין בו
^ מעצמו
^ הא דקתני הא שבועה
^ ולהכי אסור: דלא אכילנא הוא
^ דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור
^ האי דקאמר שאי אוכל
^ כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר "שאוכל"
^ ונתקל ואמר "שאי אוכל", ונימא לעולם להוי כמאן דאמר "שאוכל"
^ דלא, דודאי אסור
^ במתניתין
^ נדוד וסור
^ אם אמר
^ שבועה
^ אם אמר
^ שבועה
^ "אכילנא", דהכי קאמר בתמיה "לא אכילנא לא אכילנא" – "שבועה שאוכל" בודאי; ואם אמר "שבועה שלא אוכל" הדין משמע נמי "דאכילנא", דמשמע "לא אכילנא": "שבועה אי לא אכילנא", והיינו חדא לישנא
^ בניחותא, דמשמע
^ אחרינא
^ והאי דאמר
^ משמע דהאי דאמר
^ [ב"ח: נ"ב כלומר: באיסור שבועה יהא אי לא אכילנא] בניחותא
^ אם כן לא להוי אסור; [ב"ח: ואם כן היכי אמר במתניתין "שבועה לא אוכל" - אסור] אי נמי כי אמר במתניתין "שבועה לא אוכל"
^ ודאי ליתא לטעמא דאביי, אלא ודאי
^ במסכת שבועות
^ ולא ענין אחר
^ ולא דבר אחר; הלכך מתרץ מתניתין: שאי אוכל - דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר "דאכילנא"
^ הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר
^ מדקאמר חומר בשבועות מבנדרים, כלומר דזה חומר טפי בשבועות מחומרא דנדרים
^ כי אמר "קרבן לא אוכל לך" וכו', דאיסור נדר איכא מדרבנן, אלא דלא לקי מדאוריתא, ולא מיחייב קרבן שבועה כי היכי דמחייב בשבועות
^ בנדרים, דאפילו שום איסור ליכא
^ הא דקתני חומר בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב, לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך אלא
^ מדאורייתא
^ ששבועה חלה על דבר אין בו ממש וחייב קרבן מה שאין כן בנדרים
^ שאם נדר לעבור על אחת מן המצות - אין שבועה חלה עליו, ומיחל לאותה שבועה, דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו
^ דאמר כי נדר על המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה המצוה קם ליה בלא יחל
^ שם
^ דאפילו בחפצי שמים דלה' -
^ תחול עליה אם נשבע לעבור על המצוה
^ שם
^ ד'לה’’ סמוך א'או השבע', דמשמע נמי "לה' השבע שבועה לא יחל דברו"
^ כלומר: הא דקתני מתניתין שנודרין על המצוה, כגון דאמר "הנאת סוכה עלי" - דהשתא קאסר חפצא עליה, דהכי מצי למידר אפילו לכתחילה, כדאמרינן לעיל: אף על גב דמשועבד לאשתו בתשמיש - חל עליו הנדר כי אמר "הנאת תשמישך עלי", שאינו אוסר עצמו אלא לדידה אוסר עליו, וקסבר אביי: דבכל לשון שבועה לא מצינו דתיחול עליה: דאי אמר "שבועה הנאת סוכה עלי" - דהנאתה אוסר עליו - דהא ודאי לא הויא שבועה אלא נדר! דכיון דקאמר "עלי" - היינו נדר! דכל היכא דקאמר "עלי" - אמרינן היינו נדר, וחייב באחריותו, ונדר הוא - כי אמר הכי אפילו לכתחלה מצי נדר, וקאסר חפצא עליה; אבל שבועה - לא מצי לאוקמי אלא כגון דאמר "שבועה שלא אהנה", וכהאי גוונא לא חייל עליה, דלא מצי למיסר נפשיה עליה דמצוה, כי קאמר "שלא אהנה" - דאוסר עצמו במצוה שהוא משועבד לו; וכהאי גוונא מיירי חומר בנדרים מבשבועות: דבנדרים אומר "קונם הנאת סוכה עלי" ובשבועה "שלא אהנה"
^ דקאמר "הנאת סוכה עלי"? הא לא ליהנות ניתנו, ולא מצי למיסר נפשיה בהנאתה, דהא לא חשיבה הנאה מצוה, דלא ניתנו בשביל הנאה
^ כדאמרן, דב"ישיבת סוכה עלי" קאסר חפצא עליה
^ קאסר נפשיה מן חפצא [נראה לי שכוונת רש"י כאן שאסר על עצמו את פעולת הישיבה, ופעולת הישיבה היא החפצא כאן] והא [שבועה שלא יעשה את פעולת הישיבה] - לא מצי למיעבד, דמשועבד הוא למצוה, ולהכי לא חיילא עליה שבועה
^ קרבן שבועה

[1] דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא "הקרבן שאוכל" ולא "קרבן שאוכל", ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה

[2] באידך פירקין [נדרים פ"א מ"ד]

[3] אסור

[4] ומתניתין דקתני 'מותר'

[5] דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך: דאם אוכל - ליהוי קרבן, דהיינו 'מכלל לאו הן', ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן

[6] כדמפרש בגמרא: דהאי "שאוכל" – "לא אוכל" משמע, כלומר: "שבועה תהא חלה עלי אם אוכל" והאי 'שבועה' - ליכא למימר דחיי שבועה קאמר, דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן, אלא שבועה ממש קאמר

[7] אפילו לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (לו,א) דבשבועה אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן

[8] מפצירים שיאכל

[9] ומתוך כך אומר

[10] כשלא היו מסרבין בו

[11] מעצמו

[12] הא דקתני הא שבועה

[13] ולהכי אסור: דלא אכילנא הוא

[14] דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור

[15] האי דקאמר שאי אוכל

[16] כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר "שאוכל"

[17] ונתקל ואמר "שאי אוכל", ונימא לעולם להוי כמאן דאמר "שאוכל"

[18] דלא, דודאי אסור

[19] במתניתין

[20] נדוד וסור

[21] אם אמר

[22] שבועה

[23] אם אמר

[24] שבועה

[25] "אכילנא", דהכי קאמר בתמיה "לא אכילנא לא אכילנא" – "שבועה שאוכל" בודאי; ואם אמר "שבועה שלא אוכל" הדין משמע נמי "דאכילנא", דמשמע "לא אכילנא": "שבועה אי לא אכילנא", והיינו חדא לישנא

[26] בניחותא, דמשמע

[27] אחרינא

[28] והאי דאמר

[29] משמע דהאי דאמר

[30] [ב"ח: נ"ב כלומר: באיסור שבועה יהא אי לא אכילנא] בניחותא

[31] אם כן לא להוי אסור; [ב"ח: ואם כן היכי אמר במתניתין "שבועה לא אוכל" - אסור] אי נמי כי אמר במתניתין "שבועה לא אוכל"

[32] ודאי ליתא לטעמא דאביי, אלא ודאי

[33] במסכת שבועות

[34] ולא ענין אחר

[35] ולא דבר אחר; הלכך מתרץ מתניתין: שאי אוכל - דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר "דאכילנא"

[36] הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר

[37] מדקאמר חומר בשבועות מבנדרים, כלומר דזה חומר טפי בשבועות מחומרא דנדרים

[38] כי אמר "קרבן לא אוכל לך" וכו', דאיסור נדר איכא מדרבנן, אלא דלא לקי מדאוריתא, ולא מיחייב קרבן שבועה כי היכי דמחייב בשבועות

[39] בנדרים, דאפילו שום איסור ליכא

[40] הא דקתני חומר בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב, לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך אלא

[41] מדאורייתא

[42] ששבועה חלה על דבר אין בו ממש וחייב קרבן מה שאין כן בנדרים

[43] שאם נדר לעבור על אחת מן המצות - אין שבועה חלה עליו, ומיחל לאותה שבועה, דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו

[44] דאמר כי נדר על המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה המצוה קם ליה בלא יחל

[45] שם

[46] דאפילו בחפצי שמים דלה' -

[47] תחול עליה אם נשבע לעבור על המצוה

[48] שם

[49] ד'לה’’ סמוך א'או השבע', דמשמע נמי "לה' השבע שבועה לא יחל דברו"

[50] כלומר: הא דקתני מתניתין שנודרין על המצוה, כגון דאמר "הנאת סוכה עלי" - דהשתא קאסר חפצא עליה, דהכי מצי למידר אפילו לכתחילה, כדאמרינן לעיל: אף על גב דמשועבד לאשתו בתשמיש - חל עליו הנדר כי אמר "הנאת תשמישך עלי", שאינו אוסר עצמו אלא לדידה אוסר עליו, וקסבר אביי: דבכל לשון שבועה לא מצינו דתיחול עליה: דאי אמר "שבועה הנאת סוכה עלי" - דהנאתה אוסר עליו - דהא ודאי לא הויא שבועה אלא נדר! דכיון דקאמר "עלי" - היינו נדר! דכל היכא דקאמר "עלי" - אמרינן היינו נדר, וחייב באחריותו, ונדר הוא - כי אמר הכי אפילו לכתחלה מצי נדר, וקאסר חפצא עליה; אבל שבועה - לא מצי לאוקמי אלא כגון דאמר "שבועה שלא אהנה", וכהאי גוונא לא חייל עליה, דלא מצי למיסר נפשיה עליה דמצוה, כי קאמר "שלא אהנה" - דאוסר עצמו במצוה שהוא משועבד לו; וכהאי גוונא מיירי חומר בנדרים מבשבועות: דבנדרים אומר "קונם הנאת סוכה עלי" ובשבועה "שלא אהנה"

[51] דקאמר "הנאת סוכה עלי"? הא לא ליהנות ניתנו, ולא מצי למיסר נפשיה בהנאתה, דהא לא חשיבה הנאה מצוה, דלא ניתנו בשביל הנאה

[52] כדאמרן, דב"ישיבת סוכה עלי" קאסר חפצא עליה

[53] קאסר נפשיה מן חפצא [נראה לי שכוונת רש"י כאן שאסר על עצמו את פעולת הישיבה, ופעולת הישיבה היא החפצא כאן] והא [שבועה שלא יעשה את פעולת הישיבה] - לא מצי למיעבד, דמשועבד הוא למצוה, ולהכי לא חיילא עליה שבועה

[54] קרבן שבועה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]