ביאור:בבלי נדרים דף נה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

הנודר "מן הדגן" - אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו אסור אלא בחמשת המינין [1].

רבי מאיר אומר: [2]הנודר "מן התבואה" - אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר "מן הדגן" - אסור בכל [3], ומותר בפירות האילן ובירק.

גמרא:

למימרא ד'דגן' [4] - כל דמידגן משמע [5].

מתיב רב יוסף: [דברי הימים ב לא,ד: ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים--למען יחזקו, בתורת ה’] (דברי הימים ב לא ה) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר [ודבש] וכל תבואת שדה [ומעשר הכל] לרוב [הביאו]: [6]; ואי אמרת [7] 'דגן' - כל דמידגן משמע, מאי 'כפרוץ הדבר הרבו' [8]?

אמר אביי: [9] לאתויי פירות האילן וירק [10].

רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה [אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר; וחכ"א: אינו אסור אלא בחמשת המינין]:

אמר רבי יוחנן: הכל מודים בנודר "מן התבואה" שאין אסור אלא מחמשת המינין.

תניא נמי הכי: שוין בנודר "מן התבואה" שאין אסור אלא מחמשת המינין.

פשיטא?

מהו דתימא 'תבואה' - כל מילי משמע? קמשמע לן: דלא משמע כל מילי.

מתיב רב יוסף: וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרוב הביאו] [11]?

אמר רבא: 'תבואה' לחוד, 'תבואת שדה' לחוד [12].

בר מר שמואל פקיד [13] דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא. שלחה רבא לקמיה דרב יוסף: עללתא - היכי מיקריא [14]? אמר רב יוסף: מתניתין היא: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין [15].

א"ל אביי: מי דמי? 'תבואה' לא משמע אלא מחמשת המינין; 'עללתא' - כל מילי משמע [16].

אהדרוהו [17] לקמיה דרבא, אמר: הא - לא קא מיבעיא לי, דעללתא כל מילי משמע; הדא הוא דאיבעיא לי: שכר בתים ושכר ספינות מאי [18]? מי אמרינן כיון דפחתן [19] - לאו עללתא היא [20]? או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו [21] - עללתא היא [22]?

אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף [23], אמר: וכי מאחר דלא צריך לן - אמאי שלח לן?

איקפד רב יוסף.

שמע רבא, ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי; אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא; אמר ליה: הב לי דאמזיג ליה אנא. יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא.

כי קא שתי – אמר: הדין מיזגא - דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא! [24]

אמר ליה: הוא ניהו!

אמר ליה: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא [25]: מאי דכתיב (במדבר כא יח: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם) וממדבר מתנה (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל ומנחליאל במות?

[## רבא שאל את רב יוסף בענין מתנה שקבל - ורב יוסף שאל את רבא על פסוק שבו המלה "מתנה" והפסוק נדרש להורד גאוה, כי רבא דבר בצורה גאוותנית כלפי רבי יוסף.]

אמר ליה: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל [26] - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'; וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל' [27]; וכיון שנחלו אל - עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'; ואם הגביה עצמו - הקב"ה משפילו, שנאמר (במדבר כא כ) ומבמות הגיא [אשר בשדה מואב, ראש הפסגה; ונשקפה על פני הישימן]; ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע [28], שנאמר 'ונשקפה על פני הישימון'; ואם חוזר בו הקב"ה – מגביהו,


עמוד ב

שנאמר (ישעיהו מ ד) כל גיא ינשא [וכל הר וגבעה ישפלו; והיה העקב למישור והרכסים לבקעה].

תניא: 'הנודר "מן הדגן" - אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בלח, ומותר באורז, בחילקא [29], בטרגיס [30], ובטיסני [31];

הנודר "מן פירות השנה" - אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות; ואם אמר "גידולי שנה עלי" - אסור בכולן [32];

הנודר "מן פירות הארץ" אסור בכל פירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות [33], ואם אמר "גידולי קרקע עלי" - אסור בכולן [34].'

ורמינהי: על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר "שהכל נהיה בדברו"', ותניא: על המלח ועל הזמית [35] ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל נהיה בדברו"' [36]?

אמר אביי: מירבא - רבו מארעא, מינק - מאוירא ינקי ולא מארעא [37].

והא קתני 'על דבר שאין גידולו מן הארץ' [38]?

תני 'על דבר שאין יונק מן הארץ' [39].

משנה:

הנודר "מן הכסות" - מותר בשק וביריעה ובחמילה [40].

אמר "קונם צמר עולה עלי" [41] - מותר להתכסות בגיזי צמר;

"הפשתן עולה עלי" מותר להתכסות באניצי פשתן [42].

רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר: טען [43] והזיע [44], והיה ריחו קשה, אמר "קונם צמר ופשתים עולה עלי" - מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו [45].

גמרא:

תניא: הנודר מן הכסות - מותר בשק וביריעה ובחמילה' ואסור בפונדא [46] ובפסקיא [47] ובסקורטיא [48] ובקטבליא [49] ואנפליא [50] ופליניא [51] ומכנסים וכובע

מאי איסקורטי?

אמר רבה בר בר חנה: כיתונא דצלא [52].

תניא: יוצאין [53] בשק עבה ובסגוס עבה [54] וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, אבל לא בתיבה [55] ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים. הרועים יוצאין בשקים ולא רועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה.

רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר כו':

תניא: 'כיצד אמר רבי יהודה 'הכל לפי הנודר'? - היה לבוש צמר והצר ואמר "קונם צמר עולה עלי" - אסור ללבוש ומותר לטעון [56]; היה טעון פשתן והזיע [57] ואמר "קונם פשתן עולה עלי" - מותר ללבוש ואסור לטעון [58].'

הערות[עריכה]

  1. ^ חטה ושעורה וכוסמין ושיפין ושבולת שועל
  2. ^ בהא ודאי מודינא לך ש
  3. ^ בכל מין דמידגן משמע: דבר שעושין ממנו כרי; ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור
  4. ^ דכתיב בקרא
  5. ^ וחייב במעשר מן התורה ואפילו משאר מינין? מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל
  6. ^ כלומר: קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל, כדכתיב הרבו בני ישראל וגו'; אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בכני ישראל, דאפילו דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה, כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה
  7. ^ אלא אי אמרת
  8. ^ כלומר: מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה
  9. ^ לעולם 'דגן' - כל דמידגן משמע, ומאי 'וכפרוץ הדבר הרבו'?
  10. ^ דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר, דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן - דלא משמע אלא מחמשת מינין
  11. ^ אלמא ד'תבואה' משמע כל מילי, דהא דכתיב 'ותבואת השדה' - לאו מחמשת מינין קאמר, ואיקרו תבואה
  12. ^ 'תבואה' סתם לא משמע אלא מחמשת מינין; 'תבואת השדה' משמע כל מידי הגדל מן השדה
  13. ^ צוה בצוואתו
  14. ^ כלומר ממה אגבה אותו ממון
  15. ^ ואינו גובה אלא מחמשת מינין
  16. ^ משמע כל מילי שעולה ומשבח, ואפילו משאר פירות שמשבחין - צוה לגבות מהן
  17. ^ לאותה תשובה
  18. ^ גובה מהן או לא
  19. ^ שמתחסרין כל זמן שמתיישנין
  20. ^ לאו עללתא מיקרו, שאין עולה ומשביח, ולא גבי מינייהו
  21. ^ שעל יד על יד מתחסר, ואינו ניכר פחיתותו להדיא
  22. ^ והואיל ונוטל הימנו שכר 'עולה ומשביח' הוי, ויהבו ליה מההוא אגרא
  23. ^ הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע
  24. ^ שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה!
  25. ^ לפי שהגיס לבו - שאל לו מקרא זה, כדי להשפיל דעתו
  26. ^ מלמד תורה בחנם לכל
  27. ^ נעשית לו התורה כמו נחלה
  28. ^ כמו המשקוף
  29. ^ חטה שנחלקת לשנים
  30. ^ לשלשה
  31. ^ לארבעה ולהכי שרי שכבר נשתנה החטה
  32. ^ דכולן גידולי שנה נינהו
  33. ^ שגדלין נמי על העצים
  34. ^ דכמהין ופטריות גידולי קרקע נינהו
  35. ^ שלמור"א בלע"ז
  36. ^ מדקא חשיב בכלל שאין גידולו מן הארץ כמהין ופטריות - אלמא דלאו גידולי קרקע נינהו
  37. ^ שאין להם שרשים בארץ, לפיכך אין מברכין עליהם כדבר שגדל מן הארץ
  38. ^ והיינו כמהין ופטריות, אלמא אפילו מירבא נמי לא רבו מארעא
  39. ^ דהיינו כמהין ופטריות דמאוירא ינקי
  40. ^ כעין יריעה היא
  41. ^ משמע מלבוש של צמר
  42. ^ דדייק ולא נפיץ
  43. ^ צמר ופשתן
  44. ^ מחמת המשוי
  45. ^ לעשות משוי מאותן מינין, דבענין שנצטער – נדר, דהיינו לטעון - ולא לכסות; ולהכי מותר לכסות
  46. ^ אזור חלול שחוגרין בו
  47. ^ פיישול"א
  48. ^ מפרש לקמן
  49. ^ מלבוש של עור קשה שלובש על האסקורטיא
  50. ^ הוש"ש בלע"ז' של עור
  51. ^ סינר
  52. ^ מלבוש של עור
  53. ^ בשבת בכל אלו דברים
  54. ^ מין שק הוא, עבה טפי מ'יריעה'
  55. ^ שלא יכוף תיבה על ראשו ויצא, דמשוי הוי
  56. ^ שלא נדר אלא ממלבוש, שהרי היה מצטער ממלבוש
  57. ^ מכובד משוי
  58. ^ שלא נדר אלא כפי שהצר לו המשוי, הילכך מותר ללבוש