ביאור:בבלי נדרים דף מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[המשך המשנה]

ושניהם אסורים להעמיד ריחים [1] ותנור ולגדל תרנגולים [2].

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו - לא יכנס לחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: "לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך".

וכופין את הנודר [3] למכור את חלקו [4].

היה אחד מן השוק מודר באחד מהם [5] הנאה - לא יכנס לחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו: "לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך".

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר: אם יש לו בהן תפיסת יד – אסור; אין לו בהן תפיסת יד – מותר.

האומר לחבירו "קונם לביתך שאני נכנס" ו"שדך שאני לוקח": מת או שמכרו לאחר – מותר; "קונם בית זה שאני נכנס", "שדה זו שאני לוקח": מת או שמכרו לאחר – אסור.

ר"ן מסכת נדרים דף מה עמוד ב

רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו - אוקימנא בגמרא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ובפרק שור שנגח את הפרה [6] אוקימנא פלוגתייהו ביש ברירה או אין ברירה: דר"א סבר יש ברירה, והאי לדנפשיה קא עייל והאי לדנפשיה קא עייל, ורבנן סברי אין ברירה;

ותמהני: נהי דקא סברי רבנן אין ברירה, אמאי אסורין ליכנס לחצר? דהא כיון דחצר שאין בה דין חלוקה היא, ואין שותף יכול לכוף את חבירו לחלוק ולא לעכב עליו שלא ליכנס לחצר - היאך הוא יכול לאסרה עליו?: הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ואפילו נדרו ג"כ הן עצמן למה הן אסורים?: הרי כשכל אחד נכנס לחצר - משלו הוא נהנה ולא משל חבירו, כיון שאין הלה יכול לעכב עליו?

ונ"ל דהיינו טעמייהו דרבנן: משום דכיון דאי אפשר לומר דכל חד קני לכוליה חצר קנין הגוף לעולם, דאי [דמר לאו דמר], וא"א לומר ג"כ דבשעה שמשתמש בו איגלי מילתא למפרע דבשעת קניה קנה לה לההיא שעתא קנין הגוף: דאין ברירה, אלא כל חד מהנך שותפין יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף, דהיינו חלקו, וקנין שעבוד בחלקו של חבירו: שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע"ג דלא קני ליה גופא!

הלכך קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חבירו - קונמות מפקיעין אותו, ומש"ה אסור: דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאיתא בסוף מכילתין, ורבי אליעזר בן יעקב פליג עלייהו משום דסבירא ליה דיש ברירה, ומש"ה אמרינן דכל שעה ושעה שנכנס לחצר בדנפשיה קא עייל, וגוף החצר קנויה לו לגמרי לאותו תשמיש: שאינו משתמש בה מקנין שעבוד אלא מקנין הגוף: שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף - אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד: שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם;

ורבנן נמי לא דייני ליה כקנין שעבוד אלא מפני שאי אפשר להם לדונו כקנין הגוף: דאין ברירה! ובסמוך תראה עוד דעתי בברירה זו;

ומכאן נראה לי ראיה ברורה דמשכיר יכול לאסור ביתו על השוכר אע"פ שנחלקו בזה הראשונים, וכמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא, אע"ג דמשכיר מדינא לא מצי לעכובי לאידך - אפי' הכי מצי אסר ליה בקונם משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, ומשכיר נמי בקונם מפקיע מידי שעבוד השוכר אפי' היכא שהקדים השוכר דמי שכירותו למשכיר, אע"פ שיש שאין סוברין כן, כמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא: דהא הכא אין שותף צריך ליתן דמים לחבירו ואפילו הכי מצי אסר ליה אידך לרבנן מטעמא דכתיבנא: דהא בהדירו זה את זה בעיא ולא איפשיטא היא בגמרא; כן נראה לי; ולפנינו נאריך בדין זה בסייעתא דשמיא.

ואיכא דמקשו: כיון דפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן ביש ברירה ואין ברירה היא - דהכי אוקמא רבינא בפרק שור שנגח את הפרה [7] - היכי פסקינן בגמרא כר' אליעזר בן יעקב דסבירא ליה דיש ברירה?: והא בפרק משילין [8] אסיקנא דכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה, ואפסיקא הלכתא כר' אושעיא, אלמא בדאורייתא אין ברירה, וקשיא הלכתא אהלכתא!?

תירץ ר"ת ז"ל דהכא הלכה כר' אליעזר - ולא מטעמיה קאמרינן, דאיהו סבר דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה, ואנן סבירא לן דאין ברירה אבל ויתור סבירא לן דמותר במודר הנאה, הלכך לאו בחצר שאין בה דין חלוקה בלבד איירי, אלא אפי' יש בה דין חלוקה נמי שרי, ולפי פי' זה אם נדרו הנאה בפירוש אפי' מדריסת הרגל - אסורין ליכנס לחצר;

ורבינו יצחק ז"ל לא נראה לו דבריו: דלא מסתברא לדחות כמה סתמות שנסתמו במכילתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, וכולה פירקין דלעיל כוותיה אזיל! לפיכך תירץ הוא ז"ל דודאי קי"ל כמאן דאמר אפי' בדאורייתא יש ברירה מהא דשמעתין, והא דאפסיקא הלכתא כר' אושעיא בפרק משילין - ממאי דאמר דבדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאפסיקא הלכתא, משום דאיהי היא עיקר פלוגתייהו התם! וראיה לדבר מדתנן בתמורה בפ' כל הפסולין גבי מחיר כלב, וכן שני שותפין: אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב א', שעם הכלב כולן מותרין, שכנגד הכלב כולן אסורין, ואקשינן עלה בגמרא: 'ונשקול חד כנגד כלב ולשתרו אינך?' - אלמא אפי' בדאוריי' יש ברירה!

ולא מחוור: דודאי בדאורייתא אין ברירה - דהא קי"ל כשמואל דאמר [9] האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין [זה לזה ביובל], וכדפסק רב נחמן כוותיה בפרק השולח (גיטין מח), וטעמא דשמואל משום דקסבר אין ברירה, וכדאיתא בהדיא בגיטין בריש פרק כל הגט [10]!

וההיא דתמורה לא קשיא: דלאו אליבא דהלכתא פריך אלא אליבא דמאן דאמר בדאורייתא יש ברירה, ובדרך 'אי אמרת בשלמא' קא נסיב לה, ודכוותיה בהש"ס טובא!

וכי תימא: אם כן הדרא קושיא לדוכתה - כתב הרב רבינו משה ז"ל בהלכותיו דלא דמיא הך ברירה דהכא לדעלמא: דהכא לאו מידי דלא מתברר האידנא ומתברר למחר הוא דנימא אתברירא מילתא למפרע, אלא בדהשתא הוא: דחצר שאין בה דין חלוקה הוא, וכל חד משתמש בכולה, וכיון דשותפין נינהו כי האי גוונא הוי תשמישתייהו מהשתא - אמרינן כמאן דעייל בדנפשיה הוא, ולא משתמש בדחבריה: שאם תאסור עליו - נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהן;

ובכי האי גוונא אתמר התם בגמרא: תדע דהא מיבעיא בעיא לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לרבי אליעזר בן יעקב משום דכאונסים דמו, ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו עליו; זה לשונו ז"ל;

ואינו נוח לי: דאם איתא מאי לישנא דאין ברירה ויש ברירה דאמרינן התם בפרק 'הפרה': הרי אין טעמו של רבי אליעזר בן יעקב משום יש ברירה כלל, אלא מפני שאתה אומר שמשעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהם!?

לפיכך נראין לי דברים כפשטן: דברירה דהכא כברירה דעלמא, אלא משום דהך ברירה עדיפא - פסקינן הכא כר"א בן יעקב, מיהו הכא נמי אנו צריכין לברירה דאיגלי מילתא למפרע כברירה דעלמא, משום דליכא למימר אהאי חצר כולה דמר וכולה דמר: דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר! אלא הכי קאמרינן: ששותפין הללו, בשעה שלקחו החצר - על דעת כן לקחוה: שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש, ולפי שמשעה ראשונה אין אנו יודעין באי זה יום ובאיזו שעה ישתמש בו כל אחד מהם - אנו צריכין לברירה לומר שעכשיו שאחד מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה קנה אותה כולה לשעה זו, ובודאי יכול אדם להקנותה חדש אחד לראובן וחדש אחד לשמעון, ובזמן כל אחד ואחד - קנוי הוא לו לגמרי, דהיינו "נכסי לך ואחריך לפלוני"! אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא למאן דאית ליה ברירה, דאמרינן דאיגלי מילתא דמשעה ראשונה קנו לזמנים הללו!

וכי תימא: וכיון דברירה דהכא כברירה דעלמא: דאיגלי השתא מאי דלא הוה ידיע לן בשעת קניה, היכי פסקינן כרבי אליעזר בן יעקב: כיון דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה?

היינו טעמא: משום דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא: דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא דאין ברירה: לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק, ולפיכך האומר לסופר "כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש" - פסול לגרש בו, לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל;

וכן נמי "אם בא חכם למזרח ערובי למזרח למערב ערובי למערב" - לא מהני, משום דבשעת קניית העירוב לא היה מתברר כלל איזה מהן יקנה, ולפיכך: כיון דבכל חד מהנך עירובי איכא למימר שמא לא יקנה כלל, אע"פ שלאחר מכן יתברר הדבר - אין ברירה;

וכן נמי גבי האחין שחלקו: כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל, נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה, וכל כיוצא בזה אין ברירה;

אבל הכא עקרו של דבר מתברר משעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן: לפי שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקין שלא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקים גם כן שמא אפילו ירצה לזכות פלוני לא יזכה בה שהרי משעה ראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה, הלכך כיון שעקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא נתבררה מתחלה אינו אלא מיעוטא, דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה - כל כהאי גוונא יש ברירה: [דף מו עמוד א] שאין המיעוט המסופק מתחילתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו!

ומש"ה נהי דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה - פסקינן הכא כר' אליעזר בן יעקב, דבכי הא יש ברירה;

ורבנן פליגי עליה: דכיון דמכ"מ אתה צריך לומר שהוברר הדבר עכשיו שבשעה פלונית היתה קנויה לו לגמרי שלא היה מתברר זה מתחלה - אפילו בכי האי גוונא אין ברירה, ונמצא שאין לכל א' בחלקו של חבירו, אלא קנין שעבוד שקונמות מפקיעין אותו - כך נראה לי.

גמרא:

איבעיא להו: ב'נדרו [כל אחד שלא יהנה מחברו]’ פליגי; הדירו זה את זה - מאי? מי אמרינן ב"נדרו" הוא דפליגי [11], אבל בהדירו זה את זה [12] - [13] מודו ליה רבנן לרבי אליעזר בן יעקב [14] דכי אנוסין דמו[15]? או דילמא אפילו בהדירו זה את זה [16] פליגי רבנן [17] [ואסורים]?

תא שמע [מהמשך המשנה]: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו - ופליגי רבנן!

תני 'נדור מחבירו הנאה'.

הכי נמי מסתברא [18], דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו: אי אמרת בשלמא דנדר הוא [19] - היינו דקתני כופין [20], אלא אי אמרת דאדריה [21] - אמאי כופין אותו? הא [22] מינס אניס? [23]

אמר רבה אמר זעירי:


עמוד ב

מחלוקת - שיש בה כדי חלוקה [24], אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותר [25].

אמר ליה רב יוסף: הרי בית הכנסת, דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי, ותנן [נדרים פ"ה מ"ד;(להלן דף מח,א)]: שניהן אסורין בדבר של אותה העיר [26]!

אלא אמר רב יוסף אמר זעירי: מחלוקת שאין בה כדי חלוקה [27], אבל יש בה כדי חלוקה - דברי הכל אסור [28][29].

אמר רב הונא: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב; וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ [ובית הבד מושכרין בעיר: אם יש לו בהן תפיסת יד – אסור; אין לו בהן תפיסת יד – מותר]:

וכמה 'תפיסת יד [30]'?

אמר רב נחמן: למחצה לשליש ולרביע, אבל בבציר [31] - לא[32] [33].

[34]

אביי אמר: אפילו בבציר [35]אסור [36]; היכי דמי דשרי? דמקבל בטסקא [37].

הערות[עריכה]

  1. ^ לקבוע ריחים
  2. ^ באותה חצר
  3. ^ שהדיר את חבירו
  4. ^ אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר
  5. ^ מן השותפים
  6. ^ ב"ק דף נא:
  7. ^ בבא קמא נא:
  8. ^ ביצה דף לח
  9. ^ ב"ק ט
  10. ^ דף כה
  11. ^ היכא דנדרו שניהם זה מזה: דזה אמר לחבירו "קונם שאני נהנה לך" וזה אומר "קונם שאני נהנה לך", דעכשיו נדרו זה מזה ממש, והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר: דאיהו עצמו קאסר עליה
  12. ^ דכל אחד הדיר את חבירו ואמר "קונם שאתה נהנה לי", "קונם נכסי עליך", דתרוייהו אנוסים: דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה
  13. ^ התם
  14. ^ דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו,
  15. ^ ולפי זה אין המחלוקת בברירה, כי אם בברירה – מה חשוב כיצד האיסור נוצר? אלא כפי שמעיר הר"ן ד"ה מי אמרינן בנדרו פליגי: לכולהו סבירא להו דיש ברירה, ומדינא אפילו בנדרו שרי!
  16. ^ נמי
  17. ^ דלא שנא אנוסין ולא שנא רוצין
  18. ^ דבנדרו מיירי, ובנדרו הוא דפליגי
  19. ^ 'דנדרו': שנדר שלא יהנה מחבירו
  20. ^ להכי כופין: דאיהו הוא דאסר אנפשיה
  21. ^ דהדירו חבירו
  22. ^ איהו לא פשע
  23. ^ אלא ודאי בנדרו פליגי [ולא בהדירו זה את זה – ואין המחלוקת בברירה, כדברי הר"ן].
  24. ^ ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה; וטעמא דמאן דאסר - הואיל ואפשר בחלוקה
  25. ^ דמאי אפשר ליה למיעבד
  26. ^ כדמפרש: בית הכנסת והתיבה וכו'
  27. ^ ומאן דאסר - משום דכבית הכנסת דמי, דקתני ד'שניהם אסורים'; ומאן דשרי - הואיל ואי אפשר בחלוקה
  28. ^ דסגי ליה בחלוקה
  29. ^ בר"ן הובא רשב"א שאפילו לאחר חלוקה אסור – ולא נהירא דא"כ מה הואילה החלוקה? וכיצד לתקן שיוכלו לחיות יחד בחצר? ולפי הרשב"א האם יועיל למכור? והאם הכסף יהא אסור?
  30. ^ יש לו למדיר באותו מרחץ דליתסר ביה האי
  31. ^ מרביע
  32. ^ ולפי זה אם בחצר יש יותר מארבעה דיירים – איש לא יוכל להדיר את חברו [אלא אם כן מחשבים לפי גודל ומספר הפתחים, כמו בבבא בתרא יא,א: אמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה, ורב חסדא אמר: נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה וכו']; אך האם שנים יכולים לאסור אחר מתוך חמישה?
  33. ^ לא חשיב תפיסת יד, ומותר בו המודר
  34. ^ וספרים דכתיב בהו 'בבצין' - משמע נמי בבצים; ואית דגרסי 'בביצין' כמו 'ביצין של יוצר', כדאמר בבבא מציעא (עד,א) שהיוצר עושה כמין ביצים של חומר ומהם עושה קדרות; והכי משמע ליה דאית ליה תשמישתא כלום, אבל כדי להניח ביצים של יוצר להתם, לייבשם - אין זו תפיסת יד
  35. ^ מרביע הוי תפיסת יד, ו
  36. ^ בהם המודר והכי נמי איכא לפרש כל הני לישני
  37. ^ שקיבלו השוכר לתת ממנו מס [דמי שכירות קבועים] בכל שנה ושנה, דהאי - לא הוי תפיסת יד כלל