נדרים מו א
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול לומר לו לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור:
גמ' איבעיא להו בנדרו פליגי הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב"י דכי אנוסין דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת"ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס אמר רבה אמר זעירי
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]ושניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור - לקבוע ריחים ולגדל תרנגולים באותה חצר:
הבי גרסינן היה אחד מהם מודר הנאה על חבירו כופין את הנודר - שהדיר את חבירו למכור את חלקו אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר:
היה אחד מן השוק מודר מן א' - מן השותפים לא יכנס:
גמ' בנדרו הוא דפליגי - היכא דנדרו שניהם זה מזה דזה אמר לחבירו קונם שאני נהנה לך וזה אומר קונם שאני נהנה לך דעכשיו נדרו זה מזה ממש והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר דאיהו עצמו קאסר עליה אבל הדירו זה את זה דכל אחד הדיר את חבירו ואמר קונם שאתה נהנה לי קונם נכסי עליך דתרוייהי אנוסים דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה התם מודו ליה רבנן לר' אליעזר דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו:
או דיילמא אפילו בהדירו [זה את זה] - נמי פליגי. דלא שנא אנוסין ול"ש רוצין:
ה"נ מסתברא - דבנדרו מיירי ובנדרו הוא דפליגי דקתני כופין את הנודר:
אי אמרת בשלמא דנדרו - שנדר שלא יהנה מחבירו להכי כופין . דאיהו הוא דאסר אנפשיה:
אלא אי אמרת דהדירו חבירו אמאי כופין אותו - הא איהו לא פשע דמינס אניס אלא ודאי בנדרו פליגי:
כשיש בה בדי חלוקה - ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה וטעמא דמאן דאסר הואיל ואפשר בחלוקה:
אבל אין בה כדי חלוקה דבר הכל מותר - דמאי אפשר ליה למיעבד:
ר"ן
[עריכה]המיעוט המסופק מתחילתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומש"ה נהי דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה פסקינן הכא כר' אליעזר בן יעקב דבכי הא יש ברירה ורבנן פליגי עליה דכיון דמכ"מ אתה צריך לומר שהוברר הדבר עכשיו שבשעה פלונית היתה קנויה לו לגמרי שלא היה מתברר זה מתחלה אפילו בכי האי גוונא אין ברירה ונמצא שאין לכל א' בחלקו של חבירו אלא קנין שעבוד שקונמות מפקיעין אותו כך נראה לי:
ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. דאע"ג דאמרי' בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ"מ אי קפדי יכולין לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לותר ויתור אסור במודר הנאה:
היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו וכו'. הך בבא לא אצטריכא לא לרבנן ולא לר"א בן יעקב דבין למר ובין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור את חלקו דדוקא כשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר באסוריה וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב נמי דשרי ליכנס לחצר כופין אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חברו מעמיד ריחים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבא לעשות כן וכ"ת בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחבירו מותר ואין בידו למחות אבל לרבי אליעזר בן יעקב מאי איכפת ליה בדריסת הרגל איהו נמי שרי ואי מקנא בחבריה בהעמדת ריחים ליעכב עליה דהא כי האי גוונא שותפין יכולין לעכב איכא למימר דכיון דהשותפין כי האי גוונא לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר למה יעכב חבירו מדבר שאין השותפין מקפידין בו הילכך לעכובי כסיפא ליה מילתא ומתוך שחבירו מעמיד ריחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני:
היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה הרי זה לא יכנס לחצר. הך בבא לא תנא לה משום תנא קמא דלדידיה פשיטא אם על חבירו יכול לעכב על אחד מן השוק צריכא למימר אלא לאשמועינן רבותא דר' אליעזר בן יעקב תנא ליה דאפילו על אחד מן השוק אין שותף יכול לעכב ולפנינו תראה דעתי דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה מיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם אבל הרא"ה ז"ל כתב דבכל ענין שרי ולא נראו לי דבריו:
גמ' מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן לר' אליעזר בן יעקב דכאנוסים דמו. כלומר דילמא כולהו סבירא להו דיש ברירה ומדינא אפילו בנדרו שרי אלא דרבנן סברי קנסינן להו ור' אליעזר בן יעקב סבר דלא קנסינן אבל בהדירו דלא שייך קנסא שרי מדינא דיש ברירה ואתיא הא דלא כרבינא דאוקי פלוגתייהו בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה ואין ברירה או דילמא בהדירו נמי פליגי רבנן וכסבריה דרבינא התם:
ת"ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן. וסתם מודר מחבירו קתני אלמא אפילו בהדירו פליגי:
תני נדור מחבירו. כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים:
אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין. לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו [של חבירו] ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שכתב דלמדיר הוא שכופין שאע"פ שזה הוא דרך הירושלמי אין זה דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספתא (פ"ב) היה א' מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל דאמרינן התם עברת לך קמייתא ועברו עלך תניינא ועברו עלך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי' בהדירו וא"ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן (דף מז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת אלמא אפילו בהדירו פליגי תירץ הרב ר' יונה ז"ל דהתם היינו טעמא משום דאע"ג דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור שניהם אסורים דאי שרית מודר לא ציית נודר ומשום הכי לא פלוג רבנן:
תוספות
[עריכה]ושניהן אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולהעמיד שם תרנגולין. דבכל הכי יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נז:) הלכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהני ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד ריחים באים רוב עם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולין דמתפשטין בכל החצר:
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו. משום דבעי למתני כופין כו' דלא שייך למתני בשניהם מודרין וכופין הנודר למכור חלקו דחיישינן פן יעבור אבל רישא דשניהם מודרין אין כופין משום דמנכר אבל הכא דאין אסור אלא האחד והשני מותר דחיישינן שמא יכנס המודר כשיראה חבירו נכנס ולכך כופין למודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולרבי אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין:
היה אחד מן השוק. הך בבא לר"א איצטריך [דהוה אמינא] דלא קא שרי ר"א אלא כשהחצר שלו דקמפסיד בדבר אבל אחד מן השוק לא שרינן ולא סמכינן אברירה כיון שאינו מפסיד כלום קמ"ל:
אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור. דעדיין הוא ברשותו ומדידיה קמיתהני כיון דגם אחר שהשכיר יש לו בה תפיסת יד אבל כשאין לו בה תפיסת יד יצאה כולה מרשותו ואין לו בה כלום ואינו יכול ליאסר. ומכאן פסק ר"ת מי שהשכיר בית ואח"כ אסרו עליו דאין באיסורו כלום ומיהו יש לי לדחות דמיירי דאדריה סתמא דאין עליו תפיסת יד ואין דעתו לאסור מה שהשכיר אבל אם אסר בהדיא מצי אסרה וכ"מ בערכין (דף כא.) (כל) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעל ומעלה שכר להקדש ועל ההיא נמי קשה מההיא דפרק אף על פי (דף נט:) שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה משמע דקודם שפדאה לא קדשה ויש לומר דודאי מה שהבית שוה יותר מן השכירות קדוש אבל כנגדו חולין והוי שותפים המשכיר והמקדיש לכך מעל וההיא דאע"פ ה"ק לכשאפדנה תיקדש כל השדה לגמרי אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסר לכ"ע דודאי מצי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלימי לשיעבודא דשוכר כדאמר גבי שיעבודא דבעל וההיא דאע"פ דאמר דלא קדשה עד שיפדנה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב ועוד יש לחלק דודאי הך דפרק אע"פ מיירי בב"ח כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו אבל הך דערכין מיירי בשוכר ומצי מקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב דלא תחזור לו לבסוף אם לא יפרע לו חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי מחלק בההיא דערכין בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דודאי כשהקדים לו שכרו אינו של משכיר כלל:
[בנדרו הוא דפליגי]. בנדר מעצמו דכל אחד ואחד אסר נפשו שאמר קונם שלא אהנה ממך הלכך יש להחמיר וקנסו רבנן אבל הדירו כל אחד חבירו ליהנות משלו מודו ליה רבנן לר' אליעזר דכאנוסין דמו ולא מיתסרו דאית להו ברירה [ובנדרו] קנסו אבל בהדירו לא קנסו. וצ"ע בהא דתנן האומר הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדברים של אותה העיר אלמא בהדירו נמי אסרו רבנן ונראה דכיון שאמר הרי אתה עלי חרם קנסינן ליה גם על חבירו דבכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואסרו שניהם:
או דילמא אפילו כשהדירו חבירו קנסו רבנן. אי נמי לית להו ברירה ומיהא בפ' שור שנגח את הפרה (דף נא:) אמר בהדיא דרבנן לית להו ברירה וצריך למימר דלית להו הך סוגיא (אלא בת"ש היה אחד מהם מודר ופליגי):
ת"ש היה אחד מהם מודר. משמע שחבירו הדירו ואסרי רבנן:
תני נודר. שאסר עצמו . מחבירו:
אי אמרת בשלמא בנודר היינו דקתני כופין. דפושע שאסר עצמו מחבירו ויכול לבא לידי תקלה:
אלא אי אמרת שהדירו אמאי אמר כופין. דכופין הנודר היינו המודר אמאי כופין המודר דמאי חטא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ה (עריכה)
ב א מיי' פ"ז מהלכות נדרים הלכה ד, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רכו סעיף ב:
ג ב ג מיי' שם הלכה ה ו, טוש"ע שם סעיף א:
ד ד מיי' פ"ו מהלכות נדרים הלכה יב, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רכא סעיף ו:
ה ה מיי' פ"ה שם הלכה ה ופרק ח הלכה יא, סמג שם, טוש"ע י"ד סי' רטז סעיף ד:
ו ו מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ה:
ראשונים נוספים
אסורים להעמיד תנור ורחים כו'. דבכל הני יכולין שותפין לעכב זה על זה כדאיתא בפרק חזקת הבתים הלכך לא דמי להלוך ולא שייך להתירו מטעם ברירה כיון דיכול לעכב עליו ואינו מעכב:
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. משום דבעי למתני כופין נקטיה דכופין את הנודר למכור חלקו לחבירו דחיישינן כיון שרואה את חבירו נכנס גם הוא ישכח נדרו ויכנס אבל ברישא ששניהם אסורים לא חיישינן שמא יכנסו:
היה אחד מן השוק מודר כו'. משום רבותא דרבי אליעזר בן יעקב נקט ואף על פי שאין לו חלק בחצר מתירו ליכנס מטעם ברירה:
אם יש לו בהם תפיסת יד. בגמ' מפרש כמה:
אין לו בהן תפיסת יד מותר. דברשות השוכר קיימא ואין המשכיר יכול לאסרה עליו:
מת או שמכרם לאחר מותר. דכיון דאמר ביתך שדך לא אסרם עליו אלא בזמן שהם שלו אבל אם אמר לבית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:
גמ' בנדרו הוא דפליגי רבנן. דכיון דמדעתם נדרו הנאה זה מזה קנסו אותם ולא סמכינן אברירה אבל בהדירו דאנוסין היו סמכינן אברירה או דילמא אפי' בהדירו פליגי רבנן דלית להו ברירה:
היה אחד מהם מודר כו'. משמע שחבירו היה מדירו:
אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין. מה פשע המודר שיכפוהו למכור חלקו שאם אתה אומר כן כל אחד ידור חבירו כדי שיכפוהו למכור חלקו:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
ושניהן אסורין להעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולת פי' דוקא דריסת הרגל שהיא ארעי שרי ר' אליעזר אבל אלה שהן תשמישן קבועין לא שרי דכולי האי לא סמכי' אברירה:
אא"ב דנדר הוא היינו דכופין כו' פי' ואין לפרש מתני' הכי כופין את הנודר שלא יהנה חברו מנכסי' דהיינו המדיר למכור חלקו שהוא גורם איסור על חברו מפני שהוא אומר אני איני אסור ליכנס למה אמכור חלקי ואין כופין אלא נמי שהוא אסור ליכנס שאל יבוא לידי אסור ואי בדאדרי' חברי' מינס אניס ואמאי כפינן לי' אלא בע"כ בעל כרחך בנדר איהו:
פיסקא המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ כו' פי' אם יש לו תפיסת יד במחרץ ובבית הבד אסור לרחוץ ולטחון שם אפי' בשכר כיון שהמרחץ ובית הבד שלו דסתם קתני אסור דמשמע בין בחנם בין בשכר דאפילו בשכר נמי הנאה היא חשובה אצל המודר כדפרישית בפקירקא דלעיל אבל בבצים מותר פי' כגון ששכרו של היום בכך בצים ומפנ י שדרך הרוחצים הי' ליתן בצים בשכרן נקט בצים וכיון ששכל היום השכירו לאחר שוב לא הוי מרחץ של מדיר באותו היום שהרי הוא נסתלק ממנו אותו היום באותו השכר שקצב עמו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה (עריכה)
ושניהם אסורין לאו דוקא דאסורין הוה ליה למיתני דפשיטא דשניהם רוצה לומר. הרא"ם ז"ל. מלהעמיד רחים שהצריכים לתנור ולרחים באים שם ונותנים לו שכר ופעמים באים הרבה וממלאים חלקו וחלק חברו ונמצא נהנה מחלק חברו הילכך אין להתירו מטעם ברירה. ומלגדל תרנגולים שמתפשטים בכל מקום בחצר אנה ואנה ואין להתר מטעם ברירה שהרי אינו ראוי ליחלק כדרך שהולכין התרנגולים. שטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: להעמיד רחים ותנור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דפעמים דבני אדם הבאים שם לטחון ולאפות ממלאין יותר מחלקו ואפילו מעמיד חברו כמוהו אסור מטעם שפי'. ומלגדל תרנגולין שם שמתפשטין בחצר אנה ואנה ובדרך הילוכן אי אפשר לחלוק. ולא נהירא דאם כן גם הוא לרבי אליעזר לא ילך אנה ואנה מטעם זה.
ויש מפרשים מטעם שהתרנגולין הולכין בכל מקום (הם) גם בתוך ביתו ואוכלין פירות ביתו וגם לפעמים מצויין פירות חבירו בחצר. והכי מוכיח בתוספתא דקאמר כשם שאסור לגדל בחצר תרנגולין כך אסור לגדל בהמה דקה אלא טעמא משום דאינו יכול לשמרן שלא ילכו אחר מזונותיהן אפילו בבית חבירו. הרא"ם ז"ל.
היה אחד מהם מודר וכו'. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא כששניהם מודרים דיש להחמיר בעברה שניהם אסורין אלא אפילו בחד נמי אסור. ויש מפרשים דמשום סיפא נקטה דכופין הנודר למכור חלקו אם רצה חבירו לקנות והאסור ראוי לכפות יותר מפני שיש לו ליזהר שלא יבא לידי הנאה שפעמים יהיה שוגג. ובגמרא מוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה. אמנם בשניהם אסורין לעיל לא שייך טעם זה ולכן אין כופין דהי מיניהו נכוף ומכל מקום צריך הוא למכור בפחות כדאמרינן לעיל בפרק אין בין. הרא"ם ז"ל.
וכופין את הנודר שימכור את חלקו. רבנן קתני לה דאמרי אסור ליכנס הילכך כופין אותו למכור את חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול. או יתכן לומר דאפילו רבי אליעזר מודה בהא גזירה שמא יכנס לתוך ארבע אמות של פתח חבירו ולא יתן את דעתו מאחר שהוא מותר לילך בחצר אליבא דרבי אליעזר. הרי"ץ ז"ל.
ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר דאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי איפשר לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא אם כן הא דשרי ר' אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חבירך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל.
גמרא תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא סלקא דעתין במודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חבירו. וא"ת והיכי סלקא דעתין דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. וי"ל דשמא הוה סלקא דעתין דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי הרב מורי רבינו יונה ז"ל. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר וכו'. קשיא לי דילמא לעולם דאדרוה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חבירו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצרו של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו.
וכן פירשוה בירושלמי דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדא איתמר אלא על הדה כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וי"ל דלא מיסתברא להו לבעל הגמרא שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם סמך על ירושלמי ופסק כן שלא כסוגיית הגמרא שלנו וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. הרשב"א ז"ל.
היינו דקתני כופין שפשע ויש דין לקונסו. אמאי כופין מה חטא ובשביל שלא יעבור אין סברא לקנסו כיון שלא פשע ועוד אם כן המדיר נשכר ונמצא שכל שותף יכול חבירו לכוף למכור חלקו. הרא"ם ז"ל.
אמאי כופין אותו מינס אניס. והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס וכן אין כופין את חבירו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו שני פעמים וכדאתמר בירושלמי אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור. הרשב"א ז"ל.
וכתב רבינו ז"ל הוו בה רבוותא בהדין שמעתא מאי קא מיבעיא להו תיפשוט מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר כלומר בבית הכנסת וברחבה ובמרחץ וכו'. אף על פי שאין בהם דין חלוקה ואליבא דרבנן דאלו לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו. ואי סלקא דעתך בהדירו מודו ליה רבנן לרבי אליעזר פירוש דמותרין הן בדבר המשותף. הא אמאן תרמייא פירוש דהא אפילו רבנן מודו דכי האי גוונא מישרא שרי דהני מדירין נינהו דקאמר ליה הריני עליך חרם. ופריקו איכא למימר כי קתני שניהם אסורין בבית הכנסת ארישא דמתניתין קאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כלומר דקא אסרי אינהו מנפשייהו. וכי קתני הריני עליך ואתה עלי כלומר דקא מדיר לחבריה שניהם אסורים בדבר שיש בה דין חלוקה ובכל דבר מיוחד לכל אחד ואחד ומילי מילי קתני והיינו עיקר בעיין בנדרו פליגי אבל בהדירו מאי משום דאיכא לפרושה למתניתין להאי אנפא ולהאי אנפא כלומר דאסורין בבית הכנסת איפשר דקאי אהריני עליך חרם ושמעת מינה דאפילו בהדירו אסרי רבנן אף על גב דמינס אניס או איפשר דלא קאי אלא אריש פירקין דשותפין שנדרו הנאה זה מזה דוקא דנדרו מעצמן אבל הריני עליך חרם דהדירו חבירו ואיהו לא קא אסר מידי אנפשיה דקתני שניהם אסורין היינו דוקא בדבר שיש בו דין חלוקה.
והאי פירוקא לא מעלי דודאי אסיפא קתני לה כלומר הא דקתני ואסורין בבית הכנסת אסיפא דהריני עליך חרם דסליק מינה קאי ולא ארישא דפירקין. ועוד דאי הוה צריך גמרא למיתי סכינא חריפא דמפסקא מתניתין כלומר ולמימרא דהאיך סיפא דאסורין בדברים של אותה העיר קיימא ארישא דפרקין דנדרו זה מזה הוו מייתי ליה למיפשט מיניה בעיין ודחו לה בהאי שינוייא דחיקא. אלא הכי הוא דאיכא למימר דכי קתני ואסורין בדבר של אותה העיר אנודרין קאי אהני דקאמרי הרי את עלי כלומר דקאסר איהו מנפשיה הנאת חברו לעצמו אבל לא אנידרין כלומר דהיינו הריני עליך חרם שהוא מדירו לחברו דההוא איפשר דשרי הואיל ולא נדר איהו מגופיה אלא חברו הוא שאסרו מנכסיו ושמעינן מגמרין דהא דקתני מתניתין וכופין את הנודר שימכור את חלקו נדור והוא נודר קתני כלומר שאסר הוא מעצמו נכסי חברו על עצמו דכיון דאסר נפשיה בדחבריה חיישינן דילמא אתי לאשתמושי בדחבריה תשמיש דאסור כגון העמדת תנור ורחים דאסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין פירוש משום דכל אדם עושה רצונו בשלו. וכל שכן מודר דמינס אניס דודאי אין כופין.
וירושלמי פריש איפכא דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס לתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדה אתאמרא אלא על הדה בתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין (לא על הדה אתאמרת אלא על הדה כופין) את הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך כלומר שהדירו הוא לחברו אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וחזינן לחד מרבוותא דסמך עליה וקא כתב בפסקין דיליה שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנדור למכור את חלקו ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ובהא איכא למימר מתריצנא היא ורגיל שאני ובדאמר חצרי כלומר דמשמע בעוד שהוא שלו אבל אמר חצר זו כי מכר נמי אסור. הרנב"י ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל ותירץ הרמב"ן נראה משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי). פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר. ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי.
ומורי הרב רבינו יונה ז"ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרויהו אסורין דאי שרינן מודר לא צאית נודר ולא פלוג בהו רבנן עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה ע"כ וקהו בה רבוותא ז"ל דהא רבינא פירשה בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואיפשר היה לומר דהכא נמי בדרבנן הוא דהא ויתור וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן וכו'. אבל ר"ת ז"ל תירץ וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה ואפילו הכי לא דחינן לה מהילכתא מדאיפסיק הכא הלכתא כוותיה בהדיא אלא דהאי ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא דנימא השתא לא איברירה ולמחר איברירה כלומר איגלאי מילת' למפרע דשל זה היה.
ותדע לך דהיכי אמרינן איגלאי מילתא דהאי לבדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל ומעיקרא דיליה הוא דהא שניהם אסורים להעמיד רחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשו ידרוך חבירו לאחר שעה. אלא פירושא דהאי שמעתא הכי הוא וכמו שכתבה מורי הרב ז"ל מפי רבו הרב רבינו שלמה בר אברהם ז"ל בשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה אבל בשאין בה דין חלוקה שרי דכיון דעל כרחו של חבירו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חברו את שלו. והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה שהבור קנוי כולו למשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן. וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכות שלו. ומעתה קיימא לן נמי בההיא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב דהא אזלו לטעמיהו דפלוגתא דהכא. ור"ח ז"ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור בעיני. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל: ואצטרכינן לברורי מילתא משום דאשכחן לר"ח ז"ל דפסק התם בפרק הפרה כרבנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והכי נמי פסקו בתראי. אלא דאיכא מיניהו מאן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכמתניתין דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר וכו' פירוש אף על פי שאין בו דין חלוקה. והא גמרא בהדיא בית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי ולא קא מפליג ביניהו במידי. הילכך לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וכן הילכתא. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה