נדרים טז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמרא: מני מתניתין רבי מאיר היא דאי רבי יהודה לא שני ליה קרבן ולא שני ליה הקרבן אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר ואמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא לקרבן דלא הוי קרבן קאמר:
משנה: שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור:
גמרא: מכלל דהא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהו שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מדקאמר שלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מכלל דשאוכל לך דאכילנא משמע אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו שבועה שאוכל דאכילנא משמע אבל אמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר אם כן פשיטא מאי למימרא מהו דתימא מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה קא משמע לן אביי לא אמר טעם כרב אשי דלא קתני שאי אוכל ורב אשי נאדי מן טעם דאביי קסבר שלא אוכל נמי משמע שתי לשונות היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר נמי שבועה בין שאוכל בין שלא אוכל הדין אכילנא משמע דאמר ואיכא לתרוצה נמי לישנא שבועה שלא אוכל שבועה דלא אכילנא קאמר אלא תנא פסקה שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל לא אוכל משמע:
משנה: זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות:
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
גמ' מתניתין. דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה:
אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תגן. באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו':
הא דאמר לקרבן. אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן:
מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור. כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר:
לא שבועה לא אוכל לך אסור. אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן:
גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין. מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר: (כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל): רב אשי אומר הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא:
פשיטא. דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור:
מהו דתימא. האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור:
אביי לא אמר כטעמא דרב אשי דלא קתני. במתני' שאי אוכל: ורב אשי הוה נאדי: נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קא (ר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה סלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא: והא איכא נמי לתרוצי: בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא: מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים. הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר:
ר"ן
[עריכה]מני מתניתין רבי מאיר היא – דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן דלא בעי כ"ף הדמיון דאי רבי יהודה מאי איריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי. אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דחי קרבן קאמר דעבוד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר ונראה בעיני דהא קרבן גרסינן וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנא בפרקין דלעיל דהקרבן אסור לרבי מאיר והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' (נמי) כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן לקרבן לא אוכל לך נמי שרי דכיון דבלמ"ד פתוחה קאמר לא קרבן משמע וליכא למימר דמכלל לאו משמע הא מה שיאכל יהא קרבן דהא מתני' כר"מ אוקימנא לה ור"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:
הא דאמר לקרבן הא דאמר לקרבן – כלומר בלמ"ד שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמ"ד פתוחה משמע לא קרבן:
מתני' שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור - משום דשבועה לא אוכל לך משמע בשבועה לא אוכל לך והא שבועה שאוכל לך הכי משמע דליכא לפרושי לישנא דחי שבועה קאמר כדאמרינן חי קרבן דלא משתעי אינשי הכי ולשבועה לא אוכל נמי אפילו בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפילו הכי בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בסוף פרק שבועת העדות (שבועות לו.) דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית בי' ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא גרידא נינהו אפילו רבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:
מכלל דשאוכל דאכילנא משמע – דהא נקט לאו והן:
היו מסרבים בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע וכו' - לפום האי לישנא משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע הכי נמי צריך הוכחה דשאוכל אכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקימתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות וכתבתי שם גם כן דסוגיא דהתם עדיפא טפי:
מיעקם לישניה הוא – כלומר שהאריך באלף ונראה כאומר שאי אוכל ותיסק אדעתין הכי לפי שאין דרך בני אדם לומר שאי אוכל אלא שלא אוכל:
ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע – לאו למימרא שיהא מושבע שיאכל אלא לומר שאינו מושבע שלא יאכל דהכי אמר ליה וכי נשבעתי שלא אוכל עמך והלא כבר אמרתי לך דאכילנא:
ולענין הלכה כבר כתבתי בפרק שבועות שתים בתרא שהרמב"ם ז"ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם והארכתי שם בטעמו של דבר בסייעתא דשמיא אבל הרמב"ן ז"ל פסק כרב אשי דלעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל שלא אוכל משמע:
תוספות
[עריכה]
לא שבועה לא אוכל לך אסור. מטעם מכלל לאו וכו' וא"ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו"ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי' ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור:
זה חומר בשבועות מבנדרים. ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו' פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו' ' מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ"מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ"א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא"ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו' דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו' דליכא למימר דקאי אסיפא פי' כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי' וי"ל דקאי אדיוק' דמתני' ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה"ג איכא איסורא דאורייתא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ב (עריכה)
כב א מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה יט, סמג לאוין רמב וע"ש בכ"מ:
כג ב מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה כב, טוש"ע י"ד סי' רלז סעי' יא:
כד ג מיי' שם פ"א הל' ג, סמג לאוין רלט, טוש"ע י"ד סי' רלו סעי' א:
כה ד מיי' שם פ"ד הל' כב, טוש"ע י"ד סי' רלז סעיף יא:
כו ה מיי' פ"ג מהלכ' נדרים הלכ' ו ופ"ה מהל' שבועות הלכ' יח, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רטו סעיף א וסי' רלט סעיף ד:
ראשונים נוספים
שבועה שלא אוכל. ולא אמרי' בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה לעיל בפ"ק (דף יג:) משום דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה:
לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה ואף רבי מאיר מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא:
זה חומר בשבועות מבנדרים. בגמרא מפרש אהיכא קאי. טעמא דכולא מתניתין מפרש בגמרא:
שבועות ב' שהן ד'. שבועות בטוי שחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד כדכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים שני עניני שבועות כתיבי בקרא בהדיא דכתיב להרע או להיטיב דהיינו להבא כגון שאוכל ולא אוכל ומרבוי דקרא דכתיב בהדי' לכל אשר יבטא האדם מרבינן עוד שתים לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי:
היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא כו'. גירסא יתירתא היא ובתחלת פ"ג דשבועות ליתא דבפשטא דמתני' בלא מסרבין מצי לאוקומיה אלא שגירסת נדרים משונה ואגב אידך אוקמיה במסרבין:
אבל אמר אכילנא אכילנא. פי' בתמיה כלומר וכי אוכל עמך ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא קאמר וה"ק שבועה שאקיים מה שאמרתי אכילנא אכילנא בתמיה אלא ודאי [לא אוכל] עמך ויס"ג ואמר לא אכילנא ותו אמר כו' וכך היא הגירסא בכל הספרים בשבועות דכיון דמסרבין והוא אומר לא אכילנא אנו תולין דודאי לקיים דברו נשבע כדי שלא יפצירו בו יותר וה"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך:
מהו דתימא מיקם לישנא הוא. והיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי:
רב אשי נדי מטעמיה דאביי. היה נודד ומתרחק מסברת אביי דאם איתא דמתניתין איתא לפי דיש שבועה שאוכל משמעה שלא אוכל ולאפוקי ממתניתין דשבועות דקתני דכל שבועה דאוכל משמעה דוקא שאוכל אם כן כשלא אוכל נמי הוה ליה לפרש הכי דאי מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ותו אמר שבועה שלא אוכל לך דאכילנא קאמר ולקיים דבריו מה שאמר לא אכילנא בתמיה הוא נשבע ולספרים דגרסי לעיל ואמר לא אכילנא גרסינן הכא ואמר אכילנא וכשנשבע שלא אוכל אנו תולין שלקיים דבריו הוא נשבע כדי שיאמינו לו מה שאמר שרוצה לאכול עמו ולא יפצירו בו עוד והכי קאמר מה שלא אוכל לך יהא שבועה אבל מה שאוכל לך איני נשבע אלא אדרבה באותה שבועה אני רוצה לאכול עמך:
אלא תנא פסקה. למילתיה דכל שאוכל דאכילנא משמע וכל שלא אוכל דלא אכילנא משמע שלא לבלבל הלשונות:
השבועה שאוכל לך אסור: פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק: יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי, ב], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט'] פרק בצל [שנתנו _ לפי השי"מ] תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו', וגרסינן עלה בירושלמי (פרק עשירי הלכה ו' בתרומות) אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש _ לפי השי"מ] הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש.
ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו את הפסח (בלילה הזה לפי השי"מ) ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק: וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.
אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו': תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה: מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא.
ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא.
ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.
הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים: וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא _ לפי הירושלמי] אמר ר' יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא [לעיל יח, ב], איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג'] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.
גמרא: והא תבשיל נדר: יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים פי' כל אלו שלש לשונות בשבועות נתפסין אבל בנדרים אינן נתפשין שאם אמר קרבן לא אוכל לך אינו כלום שלא אסר עליו שום דבר אבל אם אמר שבועה לא אוכל לך הו"ל שנשבע שלא יאכל לו וה"ה שגם באוכל יש חילוק ביניהם שאם אמר שבועה שאוכל לך הוא חייב לאכול ואם אמר קרבן שאוכל לך אסור לו לאכול אב מ"מ שתי הלשונות נתפשין האי כי דיני' והאי כי דיני' אבל קרבן לא אוכל לך הו אמורת שאינו נתפש כלל הקרבן שאוכל לך אקימנא בשלהי פירקאט קמא כגון דאמר הוא קרבן שמשך בהברת הה"א ומשמע דבחיי קרבן קאמר אבל הא שבועה שאוכל לך אעפ"י שמשך בהברת הה"א אין לו שבשבועה נשבע שאין אדם מתפיס שבועה בשבועה וכך דומה אשבועה שאוכל לך אע"פ שמשך בהברת הה"א כמו שבועה שאוכל לך ואביי דמוקי למתני' במסרבן דוקא בהשבועה שאוכל לך משמע דלא אכיל אבל הקרבן שאוכל לך אע"ג דהוו מסרבין בי' והאי שאוכל דאל אכילנא משמע מ"מ בחיי קרבן נ שבע שלא יאכל ולפי' מותר ורב אשי דמתרץ למתני' שאי אוכל דוקא בשבועה הוא אסור אבל בקרבן אע"ג דאמר שאי אוכל מורת משום דנשבע בחיי קרבן לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בל אא' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולפי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בלא א' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר א"ו בלא אלף כתוב מש"ה אקשי' עלה. ותירצנו דהכא כגן שמשך בהברת הלמ"ד ומשמע כאלו אמר לא קרבן וסיפא נמי דקתני לשבועה לא אוכל לך אסור הם ה"נ מלה אחת אמר אואע"פ שמשך הל' אסור הוא דהכי משמע לשבועה עלי שלא אוכל לך אבל בלקרבן לא אוכל לך אין לומר שנשבע בקרבן שלא יאכל שאם כן היתה דעתו אינו כלום דהו"ל נשבע בקרבן אבל בשבועה הוא לשון יפה שנשבע שלא יאכל ואע"פ שמשך הל' משמעות יפה יש לה שנשבע שלא יאכל ומ"ה אסור. והמפרש פירש לא שבועה לא אוכל לך אסור ואפי' לר"מ דהכי גמרי' במס' שבועות דבשבועה אית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכך ראיתי שפירש גם המורה בריש פרק שבועות בתרא לא שבועה לא אוכל לך לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא ביאסור שבועה וקשיא לי להאי פי' טובא דכיון דדייקנא בגמ' ואוקימנא כר"מ וכי אמר לקרבן לא אוכל לך במשך הל' הוי מותר משום דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא קרבן ולפי' שרי דלית לי' מכללא היכא אשכחן דשני לן לר"מ בין נדרים לשבועות זה הדבר לא נמצא בשום מקום בתלמוד. ובשלהי פרק שבועות העדות דתנן אל ירבה יברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים מקשה עלה בגמרא והא לית ל'י לר"מ מכלל לאו אתה שומע ומתרץ איפוך ולא מתרץ אע"ג דבכל התורה לית לי' בשבועה אית לי' כדמפרש האי מפרש ש"מ דבכל דוכתא לית לי' מכלא ותו מתרץ התם דבממונא לית לי' מכללא אבל באיסורא אית לי' ובכל דוכתא קאמר דאית לי' ולא מפליג בין נדר לשבועה אלא בכל איסורא דאורייתא דלא שייך בי' ממונא אית לי' מכללא. ולפום האי תירוצא אית לן למימר דבכל תני דאמר בנדרים דאל אמר מכללא לאו ר"מ היא אלא תנא אחרינא כדאמרן בפירקין דלעיל בהלחולין שאוכל לך האי תנא סבר לי' כוותי' בחדא דלית לי' מכללא ופליג עלי' בחדא דאילו ר"מ דוקא בממונא לית לי' אבל הא יתנאי דבאיסורא נמי לית לי 'ולעולם לא מצינו מי שחילק בין נדרים לשבועות ואלו אמר לא שבועה לא אוכל לך בחולם לא היה אומר התנא דהוה משמע בפי' לא יהא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא שבועה ולית ליה להאי תנא מכללא והאי דקתני אסור משום דאמר לשבועה שאע"פ שמשך הלמ"ד הכי משמע לשבועה אני נשבע שלא אוכל לך:
אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע כו' נ"ל דה"ג הי' מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ותיב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע. פי' כיון דהיו מפצירין בו שיאכל והוא הי' מסרב בו הוי' אומר לא אוכל ואח"כ נשבע השבועה זו אינה אלא לאמת דבריו ולסלקו מעליו שלא יפצור בו עוד ואע"ג דאמר שבועה שאוכל דלא אוכל משמע וזהו פירושו שבועה אם אוכל וכך היא שאוכל דמתני' דמשמע שלא אוכל כגון שהיו מפצירין וההיא דשבועות כגון שנשבע בניחותא אי הכי שלא אוכל נמי שתי לשונות משמע ה"נ ה"ג היו מסרבין בו ליכל ואמר אכילנא אכילנא ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע פי' הם היו מפצירין בו ליכל והוא היה אומר אכילנא אכילנא א"כ כשנשבע לאמת דבריו נשבע והאי דקאמר שלא אוכל פירושו אם לא אוכל דהיינו שאוכל:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ב (עריכה)
גמ' מני מתניתין דקתני קרבן לא אוכל מותר הא אוכל לך אסור ר' מאיר בר פלוגתיה דר' יהודה דאי ר' יהודה אפילו קרבן שאוכל (לא) לך שרי אם לא אמר כקרבן דהא אמר ירושלם לא אמר כלום. הרא"ם.
וזה לשון שיטה: מתניתין דנקט הא קרבן שאוכל לך מותר מכלל דאי אמר קרבן שאוכל לך אסור ר' מאיר היא דאמר לעיל מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן דלא הוי נדר דבחיי קרבן נדר. אבל אי אמר קרבן אסור דאמרן קרבן אימרא דירים עצים כו' שאוכל לך אסיר ומוקמינן כר' מאיר דאי כר' יהודה קרבן שאוכל לך נמי הוה מצי תנא למתני דמותר דלר' יהודה האומר ירושלם לא אמר כלום. עד כאן.
וז"ל הפירוש: מני מתניתין דתני קרבן לא אוכל מותר דמשמע הא אם אמר קרבן (לא) אוכל לך אסור. ר' מאיר היא וכדשמעינן ליה בפרק קמא דכי אמר קרבן שאוכל לך אסור דתנן האומר קרבן עולה ומנחה כו' אסור ואמרינן ההיא סתם משנה ר' מאיר היא. ושמעינן ליה דאמר נמי דכי אמר הא קרבן שאוכל לך מותר כדאמרינן לעיל מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' ופירשו חכמים מני ר' מאיר היא דאי ר' יהודה לא שני ליה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל לך שבשניהם מותר דתנן לעיל האומר קרבן עולה וכו' עד ור' יהודה מתיר. והא קרבן שאוכל לך נמי דאמרן לעיל בהדיא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' מכלל דר' יהודה אית ליה הא סברא. ואילו מתניתין קתני קרבן שלא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קתני. עד כאן.
ותימה הא דאמרינן אימא סיפא וכו'. דמשמע דהשתא דמתניתין היא ר' מאיר הוא דקא קשי הא אי הוה מתניתין ר' יהודה לא קשיא סיפא אמאי והא ר' יהודה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ואם כן לקרבן לא אוכל לך אמאי מותר נימא דהכי קאמר לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן. וי"ל לר' יהודה ניחא דמפרשינן לקרבן בשוו"א הלמ"ד דהשתא ליכא מכלל לאו אתה שומע הן. אלא לר' מאיר אפילו אי גרסינן הכי תיקשי דלימא לקרבן לפיכך לא. ופרקינן הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן. הריטב"א ו"ל.
הג"ה הכי גרסינן הא דאמר לקרבן (בפת"ח) בחט"ף שם אמר ר' מאיר דאסור דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והא דתנן הכא מותר כדאמר לקרבן (בחט"ף) בפת"ח דמשמע לא קרבן. אבל בכולהו בדאמר לא לא גרסינן ליה דבהכי לא טעי תנא אבל בחט"ף ופת"ח טעי תנא.
מתניתין דאמר לא קרבן לא אוכל לך. דהשתא מותר ממה נפשך דאי משמע הכי לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא כלום קאמר ומותר. ואי משמע לא יהא קרבן כי לא אוכל לך נמי מותר דליכא למידק הא אם אוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר הן מכלל לאו. הא דאמר לקרבן ההיא דאסר ביה ר' מאיר. שיטה.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ מתניתין דקאמר לא קרבן. כלומר שמאריך בלמ"ד לקרבן והילכך אפילו נאמר לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא אמר כלום. וכן אין לדקדק הא שאוכל לך יהא קרבן כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא דקאסר ר' מאיר מיירי כגון דאמר לקרבן. עד כאן.
מתני' שבועה שלא אוכל לך נשבע שלא אוכל לך משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דסיפא אכולהו קאי. והשבועה שאוכל לך משום הכי אסור דהכי קאמר מאי אסור משום שבועה מה שאוכל משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא דאכילנא מדידך יהא אסור לי משום שבועה. והך בבא דשבועה ר' מאיר מדקתני זה חומר בשבועות מבנדרים מכלל דתרוייהו חד תנא נינהו וההוא דנדרים הא אוקימנא כר' מאיר. ואפילו הכי קתני דלא שבועה לא אוכל לך אסור דסבירא ליה לר' מאיר בשבועות מכלל לאו אתה שומע הן דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו הא אם לא רחצו ימותו וכתיב נמי מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו הא אם תצאו תמותו. אבל גבי נדרים לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אבל באיסור גרידא אית ליה.
הג"ה: אבל צריך עיון דלעיל בפרקי אמרינן לא חולין לא אוכל לך בנדרים אסור אליבא דר' מאיר דההיא ברייתא אוקימנא התם אליבא דר' מאיר. ונראה לפרש הטעם דכיון דמראה ומגלה עצמו ואמר לא בשבועה ובאכילה מוכיח בעצמו שרוצה שתחול השבועה וגם ר' מאיר מודה בזה והיינו טעמא דלעיל גבי נדרים דלא חולין לא אוכל לך. שיטה.
וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל: לא שבועה לא אוכל לך משמע הא שאוכל תהיה שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו ר' מאיר מודה בה כיון דמוכח דאמר לא בשבועה ובאכילה מגלה דעתו שתחול השבועה.
מצאתי : ובגמרא לא משמע הכי כלל אלא טעמא דהך סופא לפי שתבקש שבועה ללא אוכל לך דבתרה. ואף על פי שהתחיל בלא פירושו הכי לא כמו שאתה סובר או כמו שאתה אומר שאוכל עמך שבועה לא אוכל לך. והכא נמי לי וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל. כמו שמצאתי ואין מבין. וכתב עוד שבועה שאוכל. יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן לפי מה שמצאתי בפירוש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום טעמא דמכלל לאו אתה שומע הן ומתניתין אוקימנא כר' מאיר דלית ליה וכן מצאתי כתוב כאן. עד כאן.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. פירוש דשבועה לא אוכל לך הוא נשבע שלא יאכל משלו. השבועה שאוכל לך דאסור מוקי לה רב אשי בגמרא דאמר שאי אוכל כדבעינן למימר קמן. והא דהשבועה לאו דוקא אלא אגב גררא דקרבן הקרבן לקרבן דתני ברישא נקט נמי גבי שבועה האי סידרא. לשבועה לא אוכל לך דאסור משום דתרי טעמי קאמר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל ור' מאיר הוא דדריש הכי כי האי גוונא בלקרבן לא אוכל. ורש"י ז"ל גריס לא שבועה לא אוכל לך אסור בשתי תיבות דומיא דרישא דלא קרבן לא אוכל לך כדפרישנא ברישא. ופירש הוא ז"ל דאסור משום דהכי קאמר לא שבועה יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא לשבועה ולפיכך אסור דמכלל הן אתה שומע לאו. וליתא דהא אוקימנא הא מתניתין כר' מאיר ואיהו לית ליה מכלל לאו הן. עד כאן. ויש מפרשים דהכי פירושו לא שבועה כלומר לאו אחד אני אומר בשבועה ומה היא שלא אוכל לך ולכך אסור. הריטב"א ז"ל:
מדקתני הא שבועה שאוכל לך אסור משמע דכל היכא דאמר שאוכל דלא אכילנא משמע. מדקתני שלא אוכל ותני נמי שאוכל מכלל דכל היכא דאמר שאוכל דאכילנא משמע דאי שלא אוכל משמע תרי זימני שלא אוכל למה לי ותו דלא הוה להו ארבע אלא תלת. פירוש הא דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועת בטוי דחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא. שתים ממשמעותא דקרא להרע או להטיב דהיינו שלא אוכל ושאוכל. שהן ארבע מרבויא דקרא בשבועות דהיינו שבועה לשעבר למאן דאית ליה כמו שאכלתי ושלא אכלתי. ואף על גב דאמרינן לשם דברים שאין בהם הרעה והטבה והיה יכול לומר שתים שהן שש התנא לא תני אלא דברים הדומים לראשונים. הרא"ם ז"ל:
ותירץ אביי כי שאוכל שתי לשונות משמע והמשמעות הולך לפי הענין שדברו בו תחלה. ואם היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא ואחר כך אמר שבועה שאוכל שאכילנא משמע. ואף על גב דאמר תחלה אכילנא אכילנא שכפל לשונו ובתמיה דמשמע קצת מלשונו שאין דעתו לאכול מכל מקום כיון שלא גילה דעתו בפירוש תחלה שלא לאכול דאכילנא משמע כמראי (א"ה אולי צ"ל כאומר) שבועה שאוכל דאכילנא משמע אם לא אמר תחלה לשון המורה שאין דעתו לאכול. ועל כן אמר דאי אמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל הא ודאי דלא אכילנא משמע.
וזה לשון הפירוש לפי גרסתו היו מסרבין בו לאכול. היו מפייסין הימנו שיאכל ואמר אכילנא אכילנא בתימה ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והכי (אמרי') קאמר אתון אמרין דאכילנא שבועה אם אכילנא דודאי לא אכילנא. אבל שאר שאוכל דעלמא דאכילנא משמע. והתם במסכת שבועות בפרק ג' ברישא דפירקא גרסינן בהדיא אמר אביי כאן בשמסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול. עד כאן.
שתי לשונות משמע. ולפי מה שאחרים מדברים עמו יש לדונו כמו שמפרש. ונראה לי דפירושא דהא שבועה יהיה כמו לאלה ולשבועה בתוך עמך. הרא"ם ז"ל.
הכי גרסינן אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא אמר כו'. שתי לשונות משמע דאכילנא ולא אכילנא. היו מסרבין מפצירין בו לאכול והוא אומר שלא אוכל ואחר כך אמר שבועה שאוכל. והתם ודאי שבועה דאכילנא קאמר דמתניתין דמסכתא דנדרים כשהיו מסרבין בו עסקינן ומתניתין דשבועות בשלא מסרבין בו. ואית דגרסי ואמר אכילנא אכילנא וכגון דאמרי בתמיהא דכמאן דאמר דלא אכילנא דמי. שיטה.
ורב אשי בא לתרץ כי לעולם שבועה שאוכל דאכילנא משמע ומתניתין דהכא דאי אוכל איבעי ליה למיתני ומתניתין משבשתא היא ובא לאשמעינן דלא שנא אמר שלא אוכל או שאי אוכל תרוייהו שבועתא דלא אכילנא קאמר ולא אמרינן לישנא הוא דאיתקיל ליה ושאוכל דעתו לומר אלא שמגמגם בלשונו וכבד עליו הלשון ואומר שאי אוכל כמתניתין אלא דודאי כמו שהוציאו בלשונו נדונינו.
רב אשי נאדי מטעמיה דאביי. מתרחק ומסתלק דלא קתני שאי אוכל במתניתין. ואין לומר דמתניתין משבשתא היא כל זמן שנוכל למצוא תירוץ כל שהוא. אי הכי שלא אוכל משמע נמי שתי לשונות כדקאמרת בשאוכל דאם היו מסרבין בו לאכול וגלה בדעתו שלא היה רוצה לאכול כגון שאמר שלא יאכל עמו או שכפל ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע וכל שכן אם אמר שבועה שלא אוכל. ואם גלה בדעתו תחלה כשהיו מפצירים בו ואמר להם אכילנא פעם אחת ובניחותא ואחר כך נשבע ואמר שבועה שלא אוכל איכא למימר דהכי קאמר שלא אוכל דאכילנא משמע דאיכא למימר דהכי קאמר וכי אמרתי לכם שבועה שלא אוכל שאתם מפצירים בי כל כך. ולפי דבריך כמו (שהשביעיו) שהשמיענו דשבועה שאוכל משמע שתי לשונות כך הוה ליה לאשמועינן בשלא אוכל דמשמע שתי לשונות ואמאי קא שתיק מיניה. אלא ודאי ליתא לאביי והתנא מילתא פסיקא קתני דשבועה שאוכל דאכילנא משמע בכל ענין בין מסרבין בין אין מסרבין ומתניתין דקתני שבועה שאוכל אסור משבשתא הוא ושבועה שאי אוכל איבעי ליה למיתני. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא וכן פסק הר"ם סוף פ"ד מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.
רב אשי אמר שאוכל דהכא דמסכת נדרים שאי אוכל קתני ושאי אוכל הוה ליה למתני. ואי תקשי מאי למימרא היינו שבועה שלא אוכל. מהו דתימא דאף על גב דאמר שאי אוכל לפי השמעות אזנינו והוא אמר שאוכל אמרתי מהימנינן ליה ונאמר דמה ששמענו שאי מיקם לישנא היה ולא גמר שאוכל בבת אחת ונחזיק אנחנו טועים. קא משמע לן מה דקאמר התנא שאוכל אסור שלא נאמין אותו על מה דאמר אחר כן דאיתקיל בלישניה דשמא מתחרט הוא עתה ולאו כל כמיניה. דלא קתני שאי אוכל. כלומר דלא קתני התנא ששמענו שאמר שאי אוכל. רב אשי נדי כלומר מסתלק עצמו מטעמא דאביי כדקאמר דבשלא אוכל נמי אי בהיפוך תליא מילתא הוה מצי התנא למשכח ביה היתירא. אלא על כרחך דמדלא אוכל נקט דוקא שאוכל נמי נקט דוקא ולהשמיענו שלא נאמין אותו כמו שפירשנו וכמו שפסק התנא כן הוא. כן נראה בעיני השיטה וקרוב הוא למה שפירש רש"י. הרא"ם ז"ל.
אמר רב אשי שאוכל דמתניתין שאי אוכל הוא. פירוש דבמתניתין דהכא דנדרים גרסינן שאי אוכל לך ולפיכך אסור דהיינו כמו שלא אוכל לך. ופריך בגמרא אם כן למה לי למימרא כלומר פשיטא ותו דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך. ומהדרינן מהו דתימא מיקם לישניה הוא. פירוש עיכוב לשונו הוא שמאריך השי"ן בסגו"ל ושאוכל קאמר שהוא תיבה אחת ומותר. קא משמע לן דסתם נדרים להחמיר ואותו אריכות אנן דנין לשתי תיבות שאי אוכל. אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין בשאין מסרבין בו כלומר בין שהיו מפצירין בו לאכול והוא אומר להם שבועה שאוכל הרי זו שבועה שיאכל ואם השיב להם שבועה שלא אוכל הרי זו שבועה שלא יאכל. בין בשאין מסרבין בו אלא הוא מעצמו אמר שבועה שאוכל דאכילנא קאמר. ואם אמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא קאמר. ומפני שבגמרא הוזכר זה החילוק דמסרבין בו ושאין מסרבין בו בתירוצו של אביי הוצרך רבינו ז"ל לומר דבאוקמתיה דרב אשי ליכא למפליג בהכי.
מאי טעמא נדרים דאיסור חפצא הוא. פירוש שענין הנדר הוא שיאסור הדבר שאוכל. מה שאוכל הוא כלומר דאי אמר קונם שאוכל לך זה ודאי בא לאסור מה שיאכל משלו ואסור. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. פירוש דאי אמר קונם לא אוכל לך מותר דהכי קאמר קונם יהא מה שלא אוכל לך. שבועות דאיסור נפשיה הוא. פירוש שאין אדם אוסר החפץ אלא הוא אוסר עצמו מן החפץ. שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא. הרנב"י ז"ל.
מתני' האומר קונם סוכה שאני עושה. יהי אסורה עלי כאכילת קרבן ישיבת הסוכה שעלי לישב ונטילת הלולב שעלי ליטול והנחת התפילין שעלי להניח בראשי ובזרועי. בנדרים אסור. אם אמר בלשון נדר אסור לעשותן ואף על פי שהוא מושבע לעשות מצוה מהר סיני נדר חל עליו דנדר חל על (נדר) שבועה. בשבועה מותר. אם אמר בלשון שבועה שבועה שלא אשב בסוכה וכו'. שאין נשבעין לעבור על המצוות. וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמרא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה