ביאור:נדרים טז א - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא[עריכה]

גמרא[עריכה]

  • מני מתניתין? רבי מאיר היא. דאי רבי יהודה, לא שני ליה "קרבן" ולא שני ליה "הקרבן".
אימא סיפא: "לקרבן לא אוכל לך מותר", והתנן: "לקרבן לא אוכל לך – רבי מאיר אוסר", ואמר רבי אבא: נעשה כאומר "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך"!
לא קשיא; הא דאמר "לקרבן", הא דאמר "לא לקרבן", דלא הוי קרבן קאמר.

משנה[עריכה]

  • "שבועה לא אוכל לך", "הא שבועה שאוכל לך", "לא שבועה לא אוכל לך", אסור:

גמרא[עריכה]

  • מכלל ד"הא שבועה שאוכל לך" דלא אכילנא משמע? ורמינהו: "שבועות שתים שהן ארבע: שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי". מדקאמר "שלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי", מכלל ד"שאוכל לך" דאכילנא משמע!
אמר אביי: "שאוכל", שתי לשונות משמע. היו מסרבין בו לאכול, ואמר: "אכילנא, אכילנא", ותו "שבועה שאוכל", דאכילנא משמע. אבל אמר :"לא אכילנא, לא אכילנא", ותו אמר "שבועה שאוכל", דלא אכילנא קאמר.
רב אשי אמר: "שאוכל" דשבועה, "שאי אוכל" קאמר.
אם כן, פשיטא! מאי למימרא?
מהו דתימא, מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה, קא משמע לן.
אביי לא אמר טעם כרב אשי, דלא קתני "שאי אוכל". ורב אשי נאדי מן טעם דאביי, קסבר "שלא אוכל" נמי משמע שתי לשונות. היו מסרבין בו לאכול, ואמר "לא אכילנא", "לא אכילנא", ואמר נמי "שבועה", בין "שאוכל" בין "שלא אוכל", הדין אכילנא משמע דאמר, ואיכא לתרוצה נמי לישנא "שבועה שלא אוכל" – שבועה דלא אכילנא קאמר. אלא תנא פסקה, "שאוכל" – דאכילנא משמע, ו"שלא אוכל" – לא אוכל משמע:

משנה[עריכה]

  • זה חומר בשבועות מבנדרים. וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד? אמר: "קונם סוכה שאני עושה", "לולב שאני נוטל", "תפילין שאני מניח", בנדרים אסור. בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות:

ר"ן[עריכה]

מתניתין[עריכה]

  • שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור – משום ד"שבועה לא אוכל לך" משמע, "בשבועה לא אוכל לך".
ו"הא שבועה שאוכל לך" הכי משמע, דליכא לפרושי לישנא ד"חי שבועה" קאמר, כדאמרינן "חי קרבן"; דלא משתעי אינשי הכי.
ו"לשבועה לא אוכל" נמי, אפילו בלמ"ד פתוחה אסור. דאף על גב דלמ"ד פתוחה "לא" משמע, ומתניתין רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, אפילו הכי בשבועה אסור.
ונראה בעיני דהיינו טעמא, משום דהא מסקינן בסוף פרק שבועת העדות (שבועות לו א), דכי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן, הני מילי בממונא, אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא; אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו, משום דלא משכחת בהו בלא חפצא, דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש. אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא, שהוא חל בגופו. וכיוון דאיסורא גרידא נינהו, אפילו רבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן.

גמרא:[עריכה]

  • (לעיל) מני מתניתין רבי מאיר היא – דלא שני ליה "קרבן" ולא שני ליה "כקרבן", דלא בעי כ"ף הדמיון; דאי רבי יהודה, מאי איריא "קרבן לא אוכל לך" דשרי? אפילו "קרבן שאוכל לך" נמי שרי.
  • הא דאמר לקרבן הא דאמר לקרבן – כלומר, בלמ"ד שבאית משמע "לְקרבן יהא". אבל לַקרבן בלמ"ד פתוחה, משמע "לא קרבן".

מעמוד הבא

  • מכלל דשאוכל דאכילנא משמע – דהא נקט לאו והן.
  • היו מסרבים בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע וכו' - לפום האי לישנא משמע, דכי היכי דצריך הוכחה לומר ד"שאוכל" דלא אכילנא משמע, הכי נמי צריך הוכחה ד"שאוכל" אכילנא משמע. ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקימתיה דאביי גופיה לא משמע הכי, אלא דסתמא בלא שום הוכחה, "שאוכל" – דאכילנא משמע. וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות, וכתבתי שם גם כן דסוגיא דהתם עדיפא טפי.
  • מיעקם לישניה הוא – כלומר, שהאריך באל"ף ונראה כאומר "שאי אוכל". ותיסק אדעתין הכי, לפי שאין דרך בני אדם לומר "שאי אוכל", אלא "שלא אוכל".
  • ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע – לאו למימרא שיהא מושבע שיאכל, אלא לומר שאינו מושבע שלא יאכל, דהכי אמר ליה: וכי נשבעתי שלא אוכל עמך? והלא כבר אמרתי לך דאכילנא.
  • ולענין הלכה, כבר כתבתי בפרק שבועות שתים בתרא שהרמב"ם ז"ל פסק כאביי, וכסוגיא דהתם. והארכתי שם בטעמו של דבר בסייעתא דשמיא.
אבל הרמב"ן ז"ל פסק כרב אשי, דלעולם "שאוכל" – דאכילנא משמע, ו"שלא אוכל" – שלא אוכל משמע.