ביאור:נדרים טז ב - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוכן עניינים

גמרא[עריכה]

גמרא[עריכה]

  • חומר, מכלל דנדר הוא? והא "מותר" קתני!
אסיפא דאידך בבא קתני: "שבועה שאיני ישן", "שאיני מדבר", "שאיני מהלך", אסור; זה חומר בשבועות מבנדרים:
  • חומר בנדרים מבשבועות כיצד כו':
  • רב כהנא מתני: אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני: אמר רב גידל אמר שמואל: מניין שאין נשבעין לעבור על המצוות? תלמוד לומר, "לא יחל דברו": דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים.
מאי שנא נדר, דכתיב: "איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו"? שבועה נמי, הא כתיב: "או השבע שבועה לה' לא יחל דברו"!
אמר אביי, הא דאמר: "הנאת סוכה עלי", הא דאמר: "שבועה שלא אהנה מן הסוכה".
אמר רבא: וכי מצוות ליהנות ניתנו?! אלא אמר רבא, הא דאמר: "ישיבת סוכה עלי", והא דאמר: "שבועה שלא אשב בסוכה".
  • ושאין נשבעין לעבור על המצוות, מהכא נפקא ליה?! מהתם נפקא ליה, דתניא: יכול נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל, יכול יהא חייב?


ר"ן[עריכה]

  • פיסקא: זה חומר בנדרים מבשבועות וכו':

גמרא:[עריכה]

  • מכלל דנדר הוא – דמדקתני דשבועה חמורה מנדר, משמע דבנדר נמי איכא איסורא, אלא דלא חמיר כשבועה.
  • והא מותר קתני – דתנן: "לא אוכל לך – מותר".
  • על סיפא דאידך קתני לה, שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור – ובהא שייך למימר "חומר בשבועות מבנדרים", דנדרא מיהא הוי מדרבנן, וכרבינא דאוקמא לעיל בבל יחל מדרבנן; אלא דשבועה חמורה מנדר, דאסור מדאורייתא. ונקיט לה תלמודא להאי פירוקא אליבא דרבינא, משום דקושטא דמילתא כוותיה היא, דבל יחל דמתניתין – דרבנן קאמר.
והאי דלא דייקינן נמי גבי חומר בנדרים מבשבועות, מכלל דשבועה מיהא איתא, משום דאין הכי נמי דאיתא, ולקי בה משום שבועת שוא, אלא שאינה חלה לבטל את המצווה.
  • אבל מיחל הוא לחפצי שמים – אם יש בשבועתו ביטול חפצי שמים, מיחל שבועתו.
  • לה' לא יחל דברו – אפילו יש בנדרו ביטול מצוַת השם, לא יחל.
  • שבועה נמי הא כתיב או השבע וכו' – ד"לה'" קאי נמי א"השבע שבועה".
  • הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מסוכה – כלומר, סברא הוא ד"לה'" לא קאי אשבועה אלא א"כי ידור נדר", משום דנדר – בדין הוא שיחול על דבר מצווה, לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה, שלשון נדר כך הוא, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו. אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה, ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצוַת סוכה שהוא מצוּוֶה בה.
  • אמר רבא וכי מצוות ליהנות ניתנו – רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה, דוודאי שפיר קאמר; אלא אלישניה, דאי אמר "הנאת סוכה עלי", יושב בה ישיבה של מצווה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
  • אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה – ואם תאמר, וכי אמר "ישיבת סוכה עלי", מאי הוי? הא דבר שאין בו ממש הוא!
יש לומר, דהכא במאי עסקינן? כגון דאמר: "קונם סוכה לישיבתה עלי". ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי, אבל אין הכי נמי דבאומר "סוכה לישיבתה" עסקינן.
אבל בתוספות אמרו, שאפילו אמר "קונם ישיבת סוכה עלי" – מהני, דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו, כגון "שאני ישן", "שאני מדבר"; אבל כשמזכיר החפץ הנאסר, דבר שיש בו ממש הוא.
ולפי זה, מאי דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות נח ב) ובפרק בתרא דמכילתין (נדרים פה ב) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו, דמוקמינן באומר "יקדשו ידי לעושיהן", לאו דווקא באומר, אלא נעשה כאומר קאמר, כיוון שהזכיר את הידים.
ואם תאמר, ואפילו כי אמר "ישיבת סוכה עלי", למה אסור בישיבה של מצווה? והא כיוון דמצוות לאו ליהנות ניתנו, הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל! תירצו בתוספות דמכל מקום, כיוון שאסר ישיבתה עליו, אף על פי שאין לו בו הנאה, חל. ולפי זה, אמר: "קונם זריקת צרור לים עלי", אסור, אף על פי שאין לו בזריקתו הנאה, אסור לזורקו.
מיהו, דווקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור. אבל באומר "קונם סוכה עלי", "קונם צרור זה עלי", יושב ישיבה של מצווה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים אם רצה, דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד. דהא מקדיש בהמתו, אסרה עליו ועל כל העולם, ואפילו הכי אינה אסורה בנגיעה; הכא נמי, איסור סתם – אכילה והנאה משמע. אבל כל שפירש לאסור על עצמו אפילו נגיעה, חייל.