נדרים פה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הרי זו עושה ואוכלת והמותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי קאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה אי נמי הלכה כת"ק א"נ (אין) הלכה כרבי עקיבא אלא אמר רב יוסף שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים הא איתנהו בעולם וכי אמרה הכי קדשה והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרשה השתא מיהת לא מגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהניא
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]גמ' הרי זו עושה ואוכלת - לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע"פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני:
והמותר ר"מ אומר הקדש - דקא סבר אע"ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ"מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה:
ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין - דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן:
ואמר שמואל - התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל:
וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה - כלומר הלכה כר' יוחנן ב"נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין:
לימא הלכה כרבי עקיבא - דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש"מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל:
אלא אמר רב יוסף - לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ושאני קונמות וכו' ה"ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו די"ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב"ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם:
יקדשו ידי לעושיהן - דידים איתנהו בעולם דהיינו אוסר פירות חבירו עליו:
ומי מקדשן והא משעבדין ידיה לבעל - דהשתא הוי דומיא דאוסר פירות חבירו על חבירו:
דאמרה לכי מגרשה יקדשו - דכל זמן שהיא ברשותו אינו אוסרתן ואהכי אי לא מיפר מהשתא חיילא קדושה עלייהו ואי מגרשה והדר נסיב לה מיתסרן עליו מעשה ידיה:
וממאי דכי אמרה הכי מהני - ואע"ג דאיתה תחת הבעל:
ר"ן
[עריכה]משום דשעבודי משעבדת ליה ולאו כל כמינה דמפקעת ליה לשעבודי':
רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. דקסבר ר"ע דהעדפה דידה היא וחייל עלה נדרה דהא לא משעבדא ליה ומשום הכי צריך להפר ומיהו מצי מיפר משום דברים שבינו לבינה ות"ק לא חייש להכי משום דסבירא ליה דהעדפה נמי דידיה הוי והאי העדפה היינו שתעדיף על מה שפסקו לה חכמים לעשות לבעלה דהיינו משקל חמש סלעים כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות סד:):
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. דסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי כת"ק דהעדפה נמי דבעל הויא הלכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לחזור לו לפי שנאסר במעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ושלא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שאשה עושה לבעלה ות"ק פליג עליה דר' יוחנן בן נורי אי משום דלא סבירא ליה דמהניא הפרה לכי מגרש לה אי משום דנדר גופה כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ופלוגתייהו בהעדפה אי דבעל הויא אי לא אוקימנא לה בכתובות (דף סו.) בהעדפה שעל ידי הדחק כדאיתא התם:
גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוחנן. דאמר יפר:
למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דאי לא כיון דהשתא לא חייל נדרה לקמיה נמי לא חייל:
ורמינהו המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. איכא דמוקמי לה בפרק אע"פ (שם נח:) אפי' במעלה לה מזונות ואפי' הכי הרשות בידה לבטל הקדשו והרי זו עושה ואוכלת מדרב הונא דאמר התם יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ומאן דפליג עליה דרב הונא התם מוקי לה למתני' בשאין מעלה לה מזונות ומשום הכי היא עושה ואוכלת:
והמותר. אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו יתר על חמש סלעים ביהודה כדאיתא התם:
ר"מ אומר הקדש. מוקי לה שמואל התם [במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה] מעה כסף שתקנו לה חכמים תחת מותר ור' מאיר דאמר הקדש לאו מחיים קאמר דהא לית ליה ביה מידי אלא הקדש לאחר מיתה קאמר שהבעל זכה בההוא מותר מדין ירושה וסבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין. דסבירא ליה דאין אדם מקדיש. דבר שלא בא לעולם:
וכי תימא כי קאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר. במאי דפליג עליה דר"ע דאמר ר"ע יפר משום העדפה דסבירא ליה לר"ע העדפה דידה הויא ואיהו פליג עליה דמשום העדפה אין צריך להפר דהעדפה נמי דבעל היא בהא בלחוד הוא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אבל במאי דאמר יפר לא סבירא ליה כותיה דודאי לא צריך הפרה דלא חייל נדרא כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. הכי הוה ליה למימר דהלכה כרבי יוחנן בן נורי סתמא לאו בהעדפה בלחוד משמע אלא בעיקר מילתא דאמר יפר:
אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והא אתי שפיר דמשמע דלית הלכתא כרבי עקיבא במידי לא במאי דאמר יפר דהא אין צריך הפרה משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא במאי דקאמר דהעדפה דידה הויא דליתא אלא דבעל הויא:
אי נמי הלכה כתנא קמא. דאמר אין צריך להפר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם זהו הפירוש הנכון אף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל בפרק אע"פ:
שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו. מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אע"פ שאין אדם מקדיש פירות חבירו אדם אוסר פירות חבירו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם דהא פירות חבירו לדידיה כדבר שלא בא לעולם דמי דלית ליה בהו מידי:
אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אין ודאי קושטא קאמרת דפירות חבירו כדבר שלא בא לעולם דמי מיהו ממקום שבאת דאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומשום הכי אדם אוסר פירות חבירו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו הוא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חבירו אע"פ שחבירו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי ומהא שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דדבר שלא בא לעולם כפירות חבירו דמי:
אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דומיא דמתניתין שאוסרת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה הא לא מצית למיפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ודבר שלא בא לעולם על חבירו כפירות חבירו על חבירו דמי:
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מתניתין היא דמוקמא בהכי הלכך כיון דידים איתנהו בעולם צריך להפר:
וכי אמרה הכי קדשי. בתמיה והא משתעבדין ידיה לבעלה אפילו למאן דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך דכי האי גוונא לא מהני דאפילו איהו לא קאמר אלא באומר בפירוש שיחול אותו דבר באותו זמן שאפשר לו לחול כההיא דתנן לאחר שאתגייר לאחר שיחליץ ליך יבמיך אבל סתמא ודאי מהשתא משמע. ומפרקינן דאמרה לכי מגרשה ומשום הכי מהני שהרי פירשה דבריה שיחול נדרה בזמן שראוי לו לחול:
השתא מיהת לא מיגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהניא. כלומר תירצת למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דבהאי לישנא דקאמרה לדידיה ודאי מהני אבל למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפי' אמרה הכי היכי מהני:
תוספות
[עריכה]עושה ואוכלת. שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע"פ (דף נח:) מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר:
והמותר ר"מ אומר הקדש. [איכא] דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר"ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה:
חולין. שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ להעדפה. כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב"נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא"נ אין הלכה כר' עקיבא א"נ הלכה כת"ק:
שאני קונמות. דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא"כ בהקדש והשתא ס"ד דה"ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר:
בשלמא אדם אוסר פירות חבירו. אע"פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע"פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו [וקונמות מעשה ידיה] דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל:
באומרת יקדשו ידי לעושיהם. דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם:
והא משתעבדא ידיה לבעלה. ולא חל הקדש:
דאמרה לכי מגרשה. יהיו קדושים. ומנא תימרא דכי אמרה הכי מהני. כיון דאילו השתא לית ליה רשות לאיקדושי היכי קדוש לקמיה ובפרק אע"פ גרסינן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדוש והשתא קדוש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק יא (עריכה)
לב א ב מיי' פ"ו מהלכ' ערכין הלכה כח, סמג עשין קלב, טוש"ע אה"ע סימן פא סעיף א:
לג ג מיי' שם הלכה כז, סמג שם, טוש"ע ח"מ סימן ריב סעיף ט:
לד ד מיי' פי"ב מהל' נדרים הלכה י, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלד סעי' עא ו, טוש"ע אה"ע סימן פא סעיף ב:
ראשונים נוספים
הרי זו עושה ואוכלת. בפרק אע"פ (נח:) איכא דמוקי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי דמעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר וכיון דאין מעלה לה מעה כסף עושה ואוכלת דאין יכול להקדיש מעשה ידיה:
ומותר קאמר ר"מ דקדיש כיון דמעלה לה מזונות ורבי יוחנן הסנדלר קאמר חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
וכ"ת כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן להעדפה. כלומר בהא פליג אר"ע בהעדפה דסבר דהעדפה דבעל ומשום העדפה אין צריך להפר אבל בהא דקאמר במעשה ידיה לא סבר כוותיה הכי גרס ר"ח ולימא הלכה כר' יוחנן להעדפה אי נמי אין הלכה כר"ע אי נמי הלכה כת"ק:
שאני קונמות. דחמירי טפי דכיון דאוסר פירות חבירו עליו דאינן ברשותו משא"כ בהקדש אוסר נמי דבר שלא בא לעולם:
בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. אע"פ שהפירות אינן ברשותו:
שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אע"פ שאין חבירו ברשותו:
אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דאיכא תרתי דבר שלא בא לעולם וגם חבירו אינו ברשותו:
שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. כיון דאיכא תרתי שהדבר הנאסר אינו ברשותו וגם מי שנאסר עליו אינו ברשותו וקונמות דמתני' היא מקדשת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה:
דידים איתנהו בעולם. וכל מלאכה שתעשה בידיה תהא קדושה:
לכי מגרשה. ואז פקע שעבוד הבעל וחל הקדש:
וממאי דכי אמרה הכי מהני. כיון דעתה אינה יכולה להקדישן ובפרק אע"פ גרסינן ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
באומרת יקדשו ידי למעשיהן גרס כדאמרי' בספ"ק אמר רב יהודא באומר יאסר פי לדיבורי יידי למעשיהן:
וכי תימא הכי קאמר הלכה כרבי יוחנן להעדפה. פירש ר"ח הלכה כרבי יוחנן ממה שנחלק על רבי עקיבא שרבי עקיבא אומר יפר מטעם העדפה ואיהו אמר אין צריך להפר והלכה כמותו בזה שאינו יכול להפר ומיהו לאו מטעמיה דאיהו מטעם העדפה דידיה קאמר ושמואל מטעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומשום שמא יגרשנה נמי אינו צריך להפר.
הכי גרסינן בפירוש ר"ח אם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והכי פירושו לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה (רבי שמעון) שמואל דפסק כרבי יוחנן לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר צריך להפר מטעם העדפה אבל השתא דקאמר הלכה כרבי יוחנן סתם משמע. אבל מה שאמר אי נמי הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר לא משום דעדפה ולא משום שמא יגרשנה. אי נמי אין. הלכה כרבי עקיבא דאמר יפר שמא תעדיף דשמעינן דאין צריך להפר כלל דלא הוה ס"ד למימרא אין הלכה דאמר יפר שמא תעדיף אבל שמא יגרשנה יפר דאם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי מדלא הוה אמר הלכה כרבי יוחנן אלא אין הלכה כרבי עקיבא שמעינן דפסק הלכתא דאינו צריך להפר משום טעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופירש (רשב"ג) שמואל כי אמר הלכה להעדפה דאינו צריך להפר משום העדפה הלכה כמותו דהעדפה דידיה הוי אבל מטעם שאמר שמא יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה צריך להפר אם כן מה תירץ. ותו הלכה כתנא קמא לא הוה משמע לן דהעדפה דידיה הוי ותימה לי דבסיפא מציאת אשה אמרינן דתנא קמא סבר העדפה דבעל ולא ידעתי לפרש היאך שמענו מתוך דבריו כן.
לישנא אחרינא מעשה ידיה והעדפה לא דמו לגירושין ומיתה דכיון דכל יומא אתו יש לומר דחשיב להו שמואל דבר שבא לעולם. ואף על גב דבכתובות קרי למותר מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם דאמרינן באף על פי לא תימא היינו טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' מיהו שמואל שמא סובר דחשיב בא לעולם הילכך לא מקשינן אלא ממיתה וגירושין דדמו להדדי ואף על גב דאיכא דאמר בגטין מיתה שכיחא טפי מגירושין מיהו נראה לתלמוד הכא דלענין בא לעולם שוו אהדדי. ולפי סברא זו הכי פירושו נימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כתנא קמא פירוש דאמר אינו צריך להפר משום שום חששא ושמעינן נמי דחיישינן להעדפה כי השתא אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר בהדיא יפר שמא תעדיף. והשתא אתי שפיר דאמרינן במציאת האשה בכתובות דשמעינן מתוך דברי תנא קמא דאמרי אינו צריך להפר דסברי העדפה דבעל היא דאין לתלות דטעמייהו משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שסוברת סוגיא דהתם כסוגיא דהכא דהעדפה לא הויא דבר שלא בא לעולם. שטה.
אלא אמר רב יוסף שאני קונמות. לעולם כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אמעשה ידיה ממש קאמר ולא קשיא מדשמואל אדשמואל דשאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו דהוי דבר שלא בא לעולם גבי דידיה דדבר שאינו שלו הוא אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם בה"ג דאפילו לכשיבאו לעולם אינו שלו כי האי דרבי יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר לענין הקדש קאמר שאין ממהרין לתפוס כקונם כדקתני המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' דלשון זה קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חבירו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קודש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ועל כן לא חייל הקדש אמותר וחולין הוי. ומיהו אי אמר הקדש פירות חבירי עלי אסור בהם דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם. הרי"ץ ז"ל.
שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף על פי שאינם שלו מיחל עליהם איסורא אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו עתה קונם להחל איסורא לכשיבאו לרשותו שיאסר בהם ומזה הטעם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שיקדשו לכשיבאו לעולם וסבר רב יוסף שמה דאדם אוסר פירות חבירו עליו אינם אסורים אלא לכשיבאו לרשותו ולפי סברתו דומה הדבר לדבר שלא בא לעולם שהרי אוסר דבר שלא בא לרשותו והיא גופה מנלן יש לומר דכתיב כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור ולא חלק הכתוב בין אוסר פירותיו על חבירו לאוסר פירות חבירו עליו שהרי מטעם שנידון כמקדיש לא נאסר דאם כן למה לי קרא וטעמא דמקדיש משמע שאוסר לכל העולם בשוה הילכך אחרי שחידוש הוא לא נראה לחלק בו אלא מקרא מלא דיבר הכתוב מיהו לענין זה לא אמרינן מקרא מלא שיאסר פירות חבירו על חבירו כדאמרינן בסמוך דכיון דאין לו רשות לא באוסר ולא בנאסר כולי האי לא יתכן לומר שיאסור הכתוב. שטה.
אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו בלשון קונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אפילו בלשון הקדש דקילי ליה מקונם שאם הקדיש פירותיו הרי הן אסורין על חברו אלא יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו אפילו בלשון קונם דחמיר דכשבא לעולם הויין של חברו דקאמר הלכה כר' יוחנן דאמר יפר אף על גב דכשבאין לעולם הויין מעשה ידיה שלו קאמר דכשיוצאין מתחת ידו כשיגרשנה שהוא איסור קונם חל עליהן שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו בלשון קונם והכא נמי דומיא דפירות חברו על חברו הוא דמעשה ידיה שלו הן כשבאין לעולם. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכא היינו טעמא דשמואל דאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי באומר יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם הילכך איסור קונם חל עליו דאף על גב דהשתא לא קדש דמעשה ידיה שלו אפילו הכי כשיגרשנה איסור קונם חל עליהן ורבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי סברי הואיל והשתא לא קדוש שוב אין איסור חל דכשלא באו לעולם כלל דמי. פירוש.
פירש הרי"ץ ז"ל וז"ל: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירותיו על חברו שהרי אדם אוסר פירות חברו עליו ומה לי גופו מה לי פירותיו גופו ופירותיו בידו הן. יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והאי נמי כפירות חברו על חברו דמי דהא מעשה ידיה משועבדין לבעל דהיינו כפירות חברו ואוסרתן על בעלה דומיא דעל חברו דודאי אלו יכול אדם לאסור פירות חבירו על חברו היא יכולה נמי לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשו לא דמי. עד כאן.
אמר ליה אביי וכו'. שהרי אדם וכו'. פירוש מה שאדם אוסר פירות חברו עליו אינו כדבריך שיאסרו לכשיבאו לרשותו אלא דאיסור חל עליו מיד שאפילו הנאות שנהנה בהם קודם שיבאו לרשותן כגון לשכב עליהן או לילך בחצר אסור כדתנן לעיל ומה שאדם אוסר פירות חבירו עליו הוא מטעם שאמר הכתוב כל תולה בדבר הנדור נאסר מידי דהוה שאדם אוסר פירותיו על חברו שאינו מטעם הקדש אלא לכל והאיסור מטעם שאסר הכתוב כל תולה בדבר הנדור אחרי שיש לו רשות באוסר או בנאסר. ולפי זו הסברא אין לדמותו לדבר שלא בא לעולם דאדרבה יש לדמות שלא יוכל לאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שאין לו רשות עתה בשניהם ולא יאסר מידי דהוה שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו שאין לו רשות וכח בשניהם. שטה.
באומרת יקדשו ידי דהכא באומרת יקדשו ידי לעושיהן למי שעשאן דידים איתנהו בעולם ומצית לאקדושינהו דגופה בידה הוא וחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה. ומתניתין דכתובות דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך והא משועבדות ידיה לבעלה לעיקר מעשיה. דאמרה לכי מגרשנא ודוקא לרבי יוחנן מתרצינן הכי דאלו לרבי עקיבא לא אפשר דאם כן אמאי קאמר יפר שמא תעדיף הא לא חייל עליה עד דמגרשא. הרי"ץ ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה