קטגוריה:במדבר טו לט

סז. והיה לכם לציצית, כבר בארתי באילת השחר (כלל קסט) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים. ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב"ז. וכן ממה שלא אמר והיו לכם ציצית למדו שארבעתן מצוה אחת. ור' ישמעאל ס"ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצווה בפ"ע וגם כנף אחד מובן למצווה ומובא במנחות (דף לז ע”ב).

סח. והיה לכם לציצית, הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ"ש "מלמד שנתעטף הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הודו מסוף העולם ועד סופו". ואמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד. והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא ג"כ מדה"ד. ועז”א למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים. כי במדה זו הכה אומם כמ”ש וה' הכה כל בכור הוא ובית דינו.

ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים. ועז"א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים. וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד' ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה.

וע”כ כל המקים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כחות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ”א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף. וע"כ אמרו בשבת (דף ל"ב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים. ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם.

ור”מ דייק מה שאמר וראיהם אותו בלשון יחיד שר"ל אות שלו, כמש”פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ, (ירמיה כ' [י"א]) ה' אות שלי שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי"ג מצות, כמ"ש קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג).

סט. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', דרשו חז"ל שמרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם או זמן ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות. כמ"ש זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן כמ”ש בברכות (דף ט') ומנחות (דף מ”ג). כי במ”ש אני ה' אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול מ"ש כמ"ש שתקדום "שמע" ל-"והיה אם שמוע" כ"ה בברכות (דף י”ג) במשנה. וכפי פי' שם בגמ' (דף יד ע"ב). וממ”ש וראיתם אותו למדו שאין ציצית נוהג בלילה. והגירסא שהעתקתי הוא גי' הגר”א. וכבר בארתי (בחוקותי ב) שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה. ופי' פה שיזכור פ' ק”ש בפי'. וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב, שאם יזכור כל המצות ע"י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה.

ע. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי רק בע”ג, וע”כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו"ם. כי עם עבודת כו"מ היה מקושר מינות כנודע. ור' נתן ס"ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א' בתנ”ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם כך. ועז"א שלא יהיה שותה בכוסו וכו', שזה זנות במחשבה מובא בנדרים (דף כ).

והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים, כמ"ש העין רואה והלב חומד. ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז”ל דיקו ההפך, כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו, לא היה נפעל ממראה עיניו. ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם. וכן שקדמו בלבו מחשבות אין להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו. ומזה הסביר הראב”ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך, שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה' צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל, כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך.

וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב, שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו. וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו. והביאו ראיה נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע”י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה, דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו.

ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם. עז"א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבת הפוכות מטבע הנפש. וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך בפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים. ולכן אמר החכם "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" (קהלת יא ט) שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים, על זה הזהיר. וז"ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר, ר"ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע, כמ”ש אשר עשה האלוהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה, שעז”א והמה בקשו חשבונות רבים, עז”א ולא תתורו.