"וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" - והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה קצר לפניהם את הדרך
"וישבו מתור" וכו' והלא ארבע מאות פרסה וכו' - ההרגש הוא דלא הול"ל אלא וישבו מקץ ארבעים יום דאטו לא ידעינן דמתור הארץ הוא ששבו. אלא הכי קאמר לפי ששבו מתור הארץ הוא ששבו מקץ ארבעים יום לפי שהיה גלוי וכו' הא לאו הכי הוה בעי טפי מארבעים יום טובא לפי החשבון דעשרה פרסאות ליום:
וישובו מתור הארץ עד ויוציאו דבת הארץ. ממה שהעיד הכתוב ששבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ידענו שהיתה ארץ ישראל קטנה בכמותה עד שבמ' יום ילך אדם כל הארץ ההיא לד' רוחותיה. והראיה על זה שלוחי ב"ד שהיו יוצאים מירושלים עד סוריא בשבעה ימים ושבים בשבעה ימים. וזאת היתה אורך ירושלים כי ירושלים לא היתה באמצע ארץ ישראל והארץ לא נתקווצה ולא נבלעה כי הוא מכת הנמנע. ומאמרם כי היתה ת' פרסה על ת' פרסה יש לו כוונה אחרת. כי הנה ההולכים בארץ ההיא מעידים שארכה הוא מהלך ד' ימים ולא יותר. ודרש ארץ הצבי שעורו אינו מחזיק בשרו אינו כמשמעו רק הארץ המיושבת נראית גדולה ואינו כן הארץ החרבה והשוממה. ואמר ויבואו אל משה ואל אהרן להגיד שהאנשים ההם השחיתו התעיבו עלילה. כי אם היות שמשה רע"ה שלח אותם וצוה אותם שלא ישיבו הדברים ממה שראו אלא אליו הנה המה לא עשו כן כי כאשר שבו מתור הארץ התפרסמו לעין כל ובאו אל אהל משה והקהילו שם את אהרן ואת כל העדה כדי שישמעו כלם דבריהם. וזהו טעותם הראשון שמשה צוה אותם בהצנע לכת. וכמו שצוה יהושע למרגלים אשר שלח חרש לאמר שיחרישו צאתם ובואם. אבל אלו פרסמו את סתריהם. והוא טעות גדול בין אנשי המלחמה שיתפרסם להמון הלוחמים ורכי הלבב אשר בהם התחבולות שעושים שרי הצבא. ושידעו ישראל חוזק האויבים והלוחמים וכמו שאמרו אחינו המסו את לבבנו. וכדי להסיר הטעות הזה אמרו מאמרם הראשון כנגד משה באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגומר. וזה היה הפשע הראשון אשר פשעו המרגלי'. והפשע הב' הוא אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו ולא אמרו אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. לפי שהיה דעתם שלא יזכו במתנה ההיא ולא יירשו את הארץ ע"כ אמרו אל הארץ אשר שלחתנו כאלו לא רצו בהליכה ובראיית הארץ ההיא. והג' שעשו בדבריהם הוא שהשיבו על האחרון ראשון ועל הראשון השיבו אחרון כי הנה כמו שביארתי למעלה משה שאל מהם שתי שאלות בענין העם ושתי שאלות אחרות בענין הערים ושתי שאלות האחרונות היו בענין הארץ באמרו השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והם השיבו ראשונה על הראשונות האחרונות האלה. ואמרו הן ה' אלהים אמר לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש וכן נשבע לאבותינו האמנם אתה משה מפני ענותנותך לא שאלת אלא השמנה היא אם רזה ע"כ דע וראה שלא די שהיא שמנה כאשר דברת אבל גם זבת חלב ודבש היא כי יש בה כל כך מהמקנה כאלו כל הארץ זבת חלב. וכן למה ששאלת היש בה עץ נשיבך כי הארץ מרוב פירותיה כאילו היא זבת דבש של תמרים ותאנים ורמונים וזה פריה מעיד עליו שהוא פרי יפה מאד הרי לך תשובה שתי השאלות הארץ הנעבדת שהיא שמנה ויש בה עץ הרבה. ולפי שהיה דעתם להרחיב הדרכים בגנות הארץ זכרו ראשונה שבחה במלות קצרות כדי להרחיב אחרי כן המאמר בגנותה כאשר בלבבם. והפשע הד' שבא בדבריהם הוא אמרם אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וזאת תשובה למה ששאל משה מהם כי הוא שאלם על העם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. והם השיבו לשתיהם יחד כי עז העם ועז הוא יותר מחזק והוא כולל הרבוי בכמות והחוזק הנמרץ באיכות ולכך יכונה בו ית' עזי וזמרת יה. ה' עזי ומעוזי. ועזוז מלחמה. ועזוז נוראותיך. עזה אלהים. ה' הוא מעוזכם. והנה הכנעניים לא היו הם כל כך תקיפים ונוראים במעשיהם וגבורתם ולמה כנו אותם בעז העם אלא שבמרד ובמעל אמרו זה להניא את לב העם מפחדם. וכן אמרם והערים בצורות גדולות הוא תשובה לשאלת הערים. ואמרם שהיו בצורות וגדולות מורה שהיו טובות ויפות ומבצרות. אבל בכבוש הארץ לא תמצא הדבר כן כי יריחו לבדו היתה נשגבה כי לא ימצאו ערים גדולות שיהיו בצורות בנקיקי הסלעים כי אם בבקעה ובארץ מישור. ולא גם כן תמצא עיר מבצר שתהיה גדולי רבתי עם. והם בעצמם קבצו שני הדברים הסותרים ערים בצורות וגדולות מאד ולא היה כן אבל אמרו כל זה כדי להפחיד ולהניא לבב העם. והפשע הה' הוא אמרם אפס כי עז העם כי אם היתה כוונתם להשיב על השאלות אשר שאל מהם משה היה להם לומר עז העם ומה להם במלת אפס שהוא העדר ובטול כמו באפס עצים תכבה אש. האפס עוד איש. באפס מקום. באפס עשקו. כי אפס כסף. וכן כל לשון אפס הוא מורה על העדר ואפיסה. וכאלו אמרו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה אבל זה כלו כאלו לא היה. כי הכל אפס ותהו לפי שעז העם והערים בצורות גדולות מאד ואם כן הוא מן הנמנע שנכבוש הארץ ההיא. ואם כן מה יועילנו היותה ארץ זבת חלב ודבש וכל פירותיה אחר שלא לנו תהיה ירושתה. ובזה גלו דעתם שהביאה שמה הוא נמנע מצד העם ומצד הערים. והפשע הו' שבא בדבריהם הוא אמרם וגם ילידי הענק ראינו שם כאלו מלאה הארץ מהם. וזה היה כזב גמור כי הם לא מצאו ולא ראו לא ג' ילדים מהם אחימן ששי ותלמי שהיו בחברון ולא היו ענקים אחרי' בכל הארץ אבל הם ברשעתם להפחיד לבב העם אמרו אליהם שכבוש הארץ היה נמנע מג' צדדים. אחד מצד העם כי עז הוא. והב' מצד הערים שאם יאספו אליהם האויבים לא יוכלו לכבשם. והג' מצד הצבא אשר להם הנוראים בגבורתם והם הענקים אשר זכרו כאלו כל הארץ מלאה מהם. והפשע הז' שבא בדבריהם הוא אמרם עמלק יושב בארץ הנגב וזה כי הנה משה לא שאל מהם דבר מזה ומה ראו לדבר בו. אלא שכוונו ברשעתם לומר שמלבד שהיה כבוש הארץ נמנע אצלם. הנה גם העליה שמה מפאת הדרכים היתה נמנעת בעצמה. כי הנה לא ימלט הדבר מחלוקה. אם שירצו ישראל לעלות ולהכנס בארץ בדרך הנגב שהיה קרוב לקדש ומשם להר או יכנסו מדרך הים רוצה לומר ים פלשתים וכן יד הירדן שהוא אשר קרא ים במקום הזה. ואמרו שבדרך הנגב לא יוכלו לעלות לפי שעמלק יושב בארץ הנגב וכבר ידעו את רשעתו ואת שנאתו אותם ושיצא להלחם בם בדרך ואיך יוכלו לעבור בגבולו. ואם ירצו לעלות ההר לא יוכלו כי החתי והיבוסי והאמורי הם היושבים בהר. אם ירצו לעלות ולהכנס בדרך הירדן גם שם לא יונח להם כי הכנעני יושב על הים ועל יד הירדן הרי שכבוש הארץ וירושתה הוא נמנע והעליה אליה בדרכים הוא ג"כ נמנע. התבאר מזה כמה מן הרשעיות והפשעים באו בדברי המרגלים ותשובתם והותרה בזה השאלה הח'. ומזה תדע למה אמר משה לישראל בשנת הארבעים שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות וגו' ואיך לא פחד לבבו פן יתפעלו השומעים דברו ויפלו במה שנפלו אבותיהם עם דברי המרגלים כי הנה אמר מרע"ה כל זה אחרי מלחמת סיחון ועוג ולכידת עריהם. כי כאשר ראו בעיניהם כי יד ה' עשתה זאת אמץ לבבו לזכור להם כל זה ולומר אליהם כן יעשה ה' לכל הממלכו' אשר אתה עובר שמה. אבל המרגלים שפחד קראם ורעדה מאנשי הארץ ספרו דבריהם באופן שכל ישראל ישמעו וייראו ויכפרו באמונת השם והבטחתו וכאשר באה בלב רשעת דבריהם על ה' ועל כבודם של ישראל שנראו בזה כאנשים פחותים ורכי הלבב. וראה כלב שהיה רוצה משה לדבר אליהם ולחזקם בה' כדרך המנהיג השלם ושהם היו כל כך צועקים ומתלונני' שלא היו נוטים אזן לשמוע דבריו השתיק העם אל משה רוצה לומר שישמע דברי משה וזהו ויהס כלב את העם אל משה. והעם חשבו שכלב היה רוצה לדבר כאחד מן המרגלים והגדול שבהם כי הוא היה נשיא מטה יהודה ולכן שמעו אליו ואז אמר להם עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה רוצה לומר האנשים האלם חברי תכלית דבריהם הוא שהעליה בארץ כנען בדרכים היא נמנעת והכבוש אותה הוא יותר נמנע מצד חוזק אנשי הארץ וחולשתינו אין הדבר כן כי אנחנו חזקים מהם וא"כ אנחנו כפי העם אשר אתנו עלה נעלה בדרכים בעל כרחו של עמלק ושאר האומות שבדרכים ואחרי ההכנסה לארץ נירש ונכבוש אותה. וזהו וירשנו אותה כי יכול נוכל לה רוצה לומר בכחנו ובגבורתנו נעלה ונכבוש את הארץ ולכך השתיקם כדי שישמעו זה מפיו. והנה כלב לא רצה לזכור יכולת השם ונפלאותיו כי זה היה ראוי למשה לומר אותו. והוא כלב היה שמה להגיד ענין הארץ לא להגיד יכולת השם ונפלאותיו. ולכך הוא כאיש גבור חיל ואמיץ לבב השיב בדבריהם בשני חלקיו מהעליה בדרכים ומכבוש הארץ. אמנם המרגלים השיבו על זה לא נוכל לעלות אל העם לא מפני רבוים אלא מפני חזקם כי חזק הוא ממנו ואנחנו עם היותנו רבים כלנו חלשים ובלתי מלומדי מלחמה. וא"כ הספק הזה הוא כפי איכותם לא כפי כמותם. ואמר הכתוב והאנשים אשר עלו עמו. להגיד כי מצד שעלו עמו אמרו אנחנו ראינו בעינינו כל מה שאתה כלב ראית בעיניך מה ידעת ולא נדע. ושקר דברת לעם הזה שאין צריך לומר שלא נוכל לרשת הארץ הזאת מפני הערים שהם בצורות וגדולות בשמים. אבל גם בבחינת העם לבדו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. והנה לא זכרו מעשה השם ונפלאותיו לפי שראו שמשה אמר להם עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת. והוציאו מזה שהיו צריכים עצה וגבורה למלחמה כדרך הלוחמים ושהשם צוה בשליחות המרגלים והוגד להם שמשה רבינו עליו השלום שאל מאתם על העם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. וכ"ז ממה שאמת אצלם שהיו צריכים להלחם באויביהם וע"כ אמרו מה שאמרו המרגלים ונכשלו העדה במרים. אמנם נסי מצרים והמדבר לא הוצרכו לפעל אדם ואל גבורותיהם ולכך עם היות שלא שכחו מה שראו במצרים ועל הים הנה חשבו שהנפלאות ההן היו מעשה ה' ונוראותיו אבל ירושת הארץ תהיה מכחם וגבורתם ומפני זה תשש כחם כנקבה. והותרו בזה שתי השאלות הט' והי':
