לדלג לתוכן

מ"ג במדבר טו לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



<< · מ"ג במדבר · טו · לח · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא חוּטָא דִּתְכִילְתָא׃
ירושלמי (יונתן):
מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעַבְדִין לְהוֹן צִיצְיָיתָא לָא מִן נִימַיָא וְלָא מִן סִיסַיָא וְלָא מִן גַרְדַיָא אֱלָהֵן לְשׁוּמְהוֹן יַעַבְדוּנוּן וְיִפְסְקוּן רֵישֵׁי חוּטֵיהוֹן וְיִתְּלוּן בַּחֲמֵשֶׁת קִיטְרִין אַרְבָּעָה בְּגוֹ תְלָתָא עַל אַרְבַּעַת אַנְפֵּי גוּלֵיהוֹן דְמִתְעַטְפִין בְּהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל אַנְפָּא גוּלְיַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא:
ירושלמי (קטעים):
וְיַעַבְדוּן לְהוֹן צִיצִין עַל צְנָפַת דְגוֹלַתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל צִיצִין דְגוֹלַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ועשו להם ציצת" - על שם הפתילים התלוים בה כמו (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי ד"א ציצית על שם וראיתם אותו כמו (שיר ב) מציץ מן החרכים "תכלת" - (מנחות מב) צבע ירוק של חלזון

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת – עַל שֵׁם הַפְּתִילִים הַתְּלוּיִים בָּהּ, כְּמוֹ: "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי" (יחזקאל ח,ג; מנחות מ"ב ע"א). דָּבָר אַחֵר: צִיצִת – עַל שֵׁם "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (פסוק לט), כְּמוֹ: "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שה"ש ב,ט; ספרי קטו).
תְּכֵלֶת – צֶבַע יָרֹק שֶׁל חִלָּזוֹן (מנחות מ"ב ע"ב).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ציצית: כמו בציצת ראשי, קבוצת פתילים תלוין כשער הראש:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

דבר אל בני ישראל. מצות ציצת בכלל. ואמרת אליהם, פרטי המצוה. וכן הדין בכל הפרשיות שבשאר מצות שיאמר בהן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שפירושו כן, כי כל מצוה יש לה כלל ופרט, וכבר הזכרתי זה בראש סדר ויקרא.

ועשו להם ציצית. על שם ארבע פתילים התלוין בה, כמו (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצית. וכיצד עשית הציצית וכמה חוטין נותן בה, ארבע, שתוחב בה ארבע חוטין בחור הטלית וכופל באמצע והוו להו שמונה, ומניחן בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית, וצריך להרחיק קביעות הציצית משפת הבגד כמלא קשר גודל, כשיעור הצפורן ובשר עד פרק הראשון, ולא יהיה אורך החוטין מתחלתן פחות מארבע אצבעות בגודל, אבל אם נתמעטו אחר כך ולא נשתייר מהן אלא כדי לענבן וכן אם נתמעטו זויות הבגד שבין מקום קביעות החוטין ובין סוף האריג אפילו לא נשתייר מן האריג אלא כל שהוא כשר, אבל אם נפסק אפילו חוט אחד מעקרו הרי זו פסולה. ולוקח אחד מן החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, וזהו הנקרא גדיל, ומניח שני שלישי ענף פנוי, והקפת החוט שלש פעמים על שאר החוטין נקרא חוליא, והפוחת לא יפחות משבעה חוליות בכל כנף והמוסיף לא יוסיף על י"ג, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם, ועל שם שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע אנו מדמים סדוריו לסדורי הרקיע כדי לזכרנו לטובה.

וכתב הרמב"ן ז"ל במנין חוטין שהם שמונה, שהשבעה לבנים ר"ל שאינן צבועין, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד. וזה התכלת הוא חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ושורין אותו צמר תחלה בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין. ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששי לבן. וכיצד הוא עושה, לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שני כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות נקראות חוליא כמו שאמרנו, וזהו הנקרא קשר העליון, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שכך כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואמרו רז"ל הכנף מין כנף, שיהא סמוך לכנף מינה, ואחר כך פתיל תכלת, ומסיים בלבן משום דמעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שהקדימו הכתוב למין כנף שמע מינה חשוב הוא ואם היה מסיים בתכלת מוריד הוא. ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף, ושאר החוליא עם החוליות כלן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו, וכן כתבו הגאונים ז"ל בחבוריהם ובתשובות שאלות שלהן. ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת, דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן וכן הלבן אינו מעכב את התכלת, כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. והלבן הן חוטי הענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד. ונקרא ציצית לפי שהוא דומה לציצית הראש, דכתיב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, וענף זה נקרא לבן לפי שאין אנו מצווים לצבעו. ואף על פי שאין אחד מהם מעכב חברו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי זה קיים מצות עשה אחת, משום שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת. ותניא היה ר' מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת. ועכשיו שעושין הכל לבן לוקח אחד משמונה חוטין וכורך אותו עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והוא למעלה, והענף שני שלישין והן למטה. וכן אמרו רז"ל במזוזה מצוה להניח בשליש העליון. ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי"ג רמוזות במצות ציצית, ציצי"ת בגימטריא ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י"ג, הרי תרי"ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ואל תקשה עלי ממלת ציצית הנזכרת בפרשה שלשה פעמים שהיא חסרה יו"ד ציצת כתיב, שהרי למ"ד של לציצית באה להשלים שלשה היודי"ן.

והטעם שהזכיר בפרשה שלשה פעמים, כנגד שלש מצות שכל אחת שקולה כנגד כל התורה, ואלו הן, עבודה זרה ושבת וציצית, והוא סדר הפרשיות. וכתב רש"י ז"ל שמונה חוטין שבו כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, עד כאן. ודבר ברור הוא שבשביעי של פסח אמרו ישראל שירה על הים ולא בשמיני, אבל באור דבריו משיצאו ממצרים משעה שנתן להם רשות, ויום י"ד של שחיטת הפסח הוא בכלל זה, לפי שהפסח הוא קדשים ובקדשים אין היום הולך אחר הלילה, הוא שכתוב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אבל ללילה ראוי הוא, ולפיכך כשאמרו ישראל שירה על הים היה שביעי לימי הפסח ושמיני ליציאת מצרים משעה שנתן להם רשות, והיא ליל ט"ו שהיא מיום י"ד שעבר.

וע"ד המדרש ועשו להם ציצית, ציצית לשון ראיה מלשון (שיר ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העברות שהרי כסא הכבוד רואהו, שהוא דומה לתכלת, ובלשון החכמים נקרא טלית, והוא מלשון עלוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל, ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו (שמות לד) ויעבור ה' על פניו, אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמרו לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, שנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה, הוא שכתוב (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבישן, כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וגם רמז לעתיד שהקב"ה עתיד להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם, הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, ולפי שמצוה זו רמז לתחיה לגוף האדם תמצא שכוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילים תלוים בדמיון שער הראש, הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים וחמשה קשרים כנגד ה' חושים שבו, שמונה חוטין כנגד יום שמונה שנמול בו, ומזה אמרו שכל מי שאינו נמול אינו זוכה לתחית המתים, ובכל כנף וכנף תמצא חמשה קשרים והם עשרים קשרים לארבע כנפים, כחשבון הידים והרגלים שבהם עשרים אצבעות, והרי לך כלל הגוף. ומה שכל כנף היוצא מנקבי הטלית שליש מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישין הם מפוזרין ומחולקין זה מזה למטה, הענין לרמוז שאע"פ שישראל עכשיו מפוזרין בגלות בין האומות והם במדרגה התחתונה, עתידין הם בזמן הגאולה שתהיה ידן על העליונה כאמרו (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ. וכבר רמז הענין הזה הנביא שאמר (זכריה יג) והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, ואמרו במדרש והשלישית יותר בה אלו ישראל, שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ודרשו עוד כל המקיים מצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר (זכריה ח) והיה ביום ההוא והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם, שבעים אומות הם עשרה אנשים מכל אומה הרי שבע מאות בכנף אחד, ולארבע כנפות אלפים ושמונה מאות וכל המבזה מצות ציצית עליו הכתוב אומר (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

וע"ד הקבלה ועשו להם ציצית, המצוה הזאת בשלשים ושתים חוטין שבה תרמוז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה משלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה, ועליה הזכיר שם (שיר ד) וריח שלמותיך כריח לבנון, וידוע כי אין השלמת דבר זולתה, וכמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה (דניאל יב) ויאמר לאיש לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מניה, ולכך נצטוינו בעטיפת הטלית בשלשים ושתים חוטין משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו, ומצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה הם תרי"ג מצות, וזהו שאמר במסכת שבועות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלן, כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה. וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז"ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו.

וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים. והנה החכמים ז"ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני הש"י לחיות הקדש, והוא שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש.

ומעתה שמע לפירוש המצוה הזאת אשר בה ישראל מתדמין לחיות הקדש. דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד והם לו מרכבה, ועל כן נקראו חיות המרכבה, ואין ארבעתן כי אם חיה אחת ומה שנבראו ארבע חיות זהו מתוך מציאות הענן והחשך ושאר המראות המקיפות אותו, והנה זה בדמיון האילן, כי עצם האילן וגופו אחד והענפים רבים מתחלקים זה מזה אע"פ שכלן משרש אחד, ועל כן הזכיר הכתוב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגו', כי אחר שהזכיר ארבע חיות חזר להזכירן חיה אחת ולא אמר על ראשי החיות, והנה לכל חיה וחיה מארבע חיות יש לה ארבע כנפים שהן שש עשרה כנפים לארבע חיות, ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן שש עשרה פנים לארבע חיות, הוא שכתוב (שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם. והנה הן ל"ב בין הכנפים והפנים, ויש לכל זה שרשים וענינים עצומים.

ולדעת יונתן בתרגומו מנין הפנים לארבע חיות ס"ד, ומנין הכנפים לארבע חיות נו"ר, ויהיה באור הכתוב וארבעה פנים לאחד לכל חיה וחיה ארבעה פנים, וכל פן ופן מרובעת הרי ששה עשר פנים שיש לכל חיה וחיה, ועומדת בארבעה פנים לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם והן ס"ד פנים לארבעתן, ומה שאמר וארבע פנים לאחת להם, פירוש לכל פן ופן, וכיון שיש לכל חיה וחיה שש עשרה פנים והן ארבעה פנים לכל פן ופן הרי ס"ד כנפים שיש לחיה אחת, וכן לכל חיה וחיה הן ס"ד כנפים לחיה שבמזרח וס"ד לחיה שבמערב וכן לצפון ולדרום, נמצאו כנפי ארבע חיות במספר נו"ר, וסימנך (דניאל ז) גלגלוהי נו"ר דליק, וכן תרגם יונתן שיתא עשרה גפין לכל אפא ואפא, שתין וארבעה גפין לבריתא חדא והוי מנין גפיא דארבע בריתא מאתן וחמשין ושיתא גפין. ומשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז"ל בחגיגה פרק אין דורשין, כתוב אחד אומר (ישעיה ו) שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א) וארבע כנפים לאחת להן, לא קשיא כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו) ובשתים יעופף וגו', וכתיב התם (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו, רבנן אמרי אותן שמכסות בהן את רגליהם, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, אי דלא אמעוט מנא ידע עד כאן. מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים, ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל, ונשארו להן רמ"ח כנפים שבהן משרתים להקב"ה ואומרים שירה כנגד רמ"ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן השם יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה והיא המגינה עלינו בכל הדורות.

ויש לך להשכיל כי הקב"ה כוון בבריאת האדם להיותו בארץ כאחד מן המלאכים שבשמים או כחיות הקדש, והנה האדם גוף אחד ומשתרגים ממנו חלקים מיוחדים כדמיון גוף האילן שמשתרגין ממנו ענפים ועלים, כן משתרגים מגוף האדם ארבעה אברים מיוחדים להיות האדם מרכבה כמו חיות הקדש ותשרה השכינה עליו, והם המוח והלב וברית לשון וברית מילה, ועל כן נצטוה בעטיפת הטלית להיות ארבע כנפות הטלית מחופפין על החיה, הוא שכתוב (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבעה כנפות כסותך, וזהו סוד הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים והיה יכול לומר על ארבעה צדי או רבועי. וכן הזכיר בכאן, על כנפי בגדיהם, הכנף פתיל תכלת, וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטין בכל כנף כדי שיהיו שלשים ושתים חוטין. וכשם שהחיה הנחלקת לארבע חיות מחופפין עליה הכבוד ושכינת עזו, כן גוף האדם שממנו נחלקים ארבעה אברים שהזכרנו נצטוה בטלית המחופף עלינו שיהיה הציצית לבן ושיתן בו פתיל תכלת כדי שיתדמה לחיות המרכבה, ואמנם הלבן הוא העקר, וזהו שאמרו מתחיל בלבן, ומסיים בלבן כי הוא בסוד התרועה שיש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג, וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זה את זה כן הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת כי הוא העיקר, והנה התכלת הוא האתרוג שנקרא הדר.

ובמדרש תהלים (תהלים צ) והדרך על בניהם, והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום. ועוד דרשו, ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וכן דרשו בלולב לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכדי שלא יפריד האדם בין הציצית והתכלת ולא יקצץ בנטיעות הוצרכו רז"ל לדרוש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כלומר שלא יחשבו בה לומר שתי רשויות יש, רק ליחד בכל ביחוד שלם.

ועוד אני מוסיף באור אם תסתכל בפסוק הנמרץ שאמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, שענינו על הדרך הזה, ירא ה' זו מצות ציצית, ומלך זו התכלת שהיא מדת המלכות ותכלית הספירות, וכדי שתיחד יחוד שלם ולא תקצץ אמר עם שונים אל תתערב, אל תחשוב בלבך שניות כי אם יחוד שלם, וזהו שדרשו רז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ולפי הענין הנזכר יהיה וראיתם אותו מלשון אות וסימן, כאלו אמר וראיתם חותמו, והוא חותם התכלת, ואם תזכה תבין.

ובספר הבהיר תמצא מפורש, מאי טעמא דתכלת, משל למה הדבר דומה למלך ובתו שבקשו לילך למרחוק פחדו מאימת המלך נתן להם סימנים, פחדו מן הבת נתנה להם סימן, אמרו מעתה בשני סימנין אלו ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.

ובמדרש תנחומא ועשו להם ציצית, זש"ה (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הקב"ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש צוהו (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לקצור (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, למרוח, תרומה ומעשרות, ללוש (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, אכל, יברך על מזונו, לגזוז (דברים יח) וראשית גז צאנך תתן לו, ילדה, יתן בכורה לכהן, לשחוט (שם) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, (שם כב) כי יקרא קן צפור, שלח תשלח, שחט חיה ועוף (ויקרא יז) ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא ללבוש (דברים כב) לא תלבש שעטנז, נולד לו בן ימול אותו וישמר מאשתו עתים ידועים, נטע נטיעות (ויקרא יט) וערלתם ערלתו, קבר מתו (דברים יד) לא תתגודדו, גלח שערו (ויקרא יט) לא תקיפו, בנה בית (דברים כב) ועשית מעקה לגגך, קבע שערים (שם ו) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, נתכסה בטליתו ועשו להם ציצית. משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים שנאמר (שם ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן.

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפר' צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ"ל זה הענין בשני דרכים. הדרך הראשון הוא, ע"ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה.כב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ"ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז"ל (מנחות מג, ב) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע"י זה כל מצות ה' ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק"ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב, ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק"ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה' הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור.

אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו' וכמ"ש האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח, א), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה"ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ"ש (ברכות ח, א) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה"ז, וטוב לך לעה"ב. ע"כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח"כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה.

הדרך הב' הוא, שכל המצות נמשלו לבגד שנאמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות אבל מלבוש הנשמה אינו כן אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר' יוחנן (סנהדרין קיא, א) לבלי חק למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, (משנה, אבות ד, ב) וא"כ מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצות בכחו לעשות אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל מ"מ הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה' כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדה"ר שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) וא"כ חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

דבר וגו' ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה:

ועשו להם וגו'. טעם אומרו וא"ו בתחילת הענין, לפי מה שאמרו ז"ל שכתבתי בפסוק ויאמר שאמר משה לה' בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו' עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו וא"ו מוסיף שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית:

לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות דף לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת:

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סא. ויאמר ה' אל משה ועשו להם ציצית אף הנשים במשמע, ר”ש פוטר את הנשים מן הציצית מפי שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, זה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד (פטרן נוטלים) [פטרו] חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה.

סב. ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור.

סג. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת”ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב”ש) [ב”ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. בד"א בתחלתו אבל, שיריו וגרדומי כל שהוא.

ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה [ציצית. ת"ל גדילים אי גדילים שומע אני יעשה כולה] גדילים. ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדילים.

סד. על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע ת"ל על ארבע כנפות כסותך. יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה (מן המשמע משמע מוציא את אלו ומוציא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות. ת"ל אשר תכסה בה. שומע אני כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ואם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. משמע מוציא את אלו ומוציא כסות סומא. ת"ל והיה לכם לציצית מכל מקום.

סה. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור.

סו. ונתנו על מקום האריג ולא על מקום (הפתיל) [הגדיל] נתנו על מקום (הפתיל) [הגדיל] כשרה. (ר' יהודה פוסל על הקרן ועל הגדיל.) ראב”י פוסל [על הגדיל ועל הקרן]. שנאמר על ארבע כנפות כסותך ולא על שמונה.

ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה ת"ל (ועשו) [ונתנו] הא כיצד (תופר) [קושרו] עמו. 


בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ועשו להם ציצית. אמר הקב"ה אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבושי הבדים וכאשר ראיתם אותי מעוטף לכן צוה בתכלת שדומה לרקיע ולכסא הכבוד:

ציצית. בא"ת ב"ש בגימטריא עולה כסאי:

ציצית. בגימ' צדקות ובגימ' נשרים לומר מי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה דכתיב אני בצדק אחזה פניך וזוכה למה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים:

<< · מ"ג במדבר · טו · לח · >>