רבינו בחיי על במדבר טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · טו · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · טו · >>

Verse 2

כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה'. נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות.

ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז ) אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם ) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.


Verse 20

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.

וע"ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית.

ואם תשכיל זאת תדע עקר הטעם במה שאין חיוב המצוה מן התורה אלא בארץ ובזמן שהשכינה שורה במקדש, זהו בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, ואולי מפני זה הוקבעו בכתוב הזה עשר תיבות.


Verse 25

והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה'. כתב הרמב"ן ז"ל הרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה. והזכיר ולגר הגר בתוכם, כי הגרים מוכשלים תמיד בחטא זה, עד כאן. באור דבריו כי לפני ה' ברוב המקומות מדת הדין בלבד, ואין כן לפני ה' שבכאן אך הכוונה בו הוא ובית דינו, ויאמר הכתוב והם הביאו את קרבנם. אשה לה', הוא השם העליון מקום העולה, וחטאתם הביאו לפניו, כלומר אל פניו, שהם הוא ובית דינו. והזכיר ונסלח שני פעמים כי החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר לשון שגגה בתחלה ובסוף. וכן בתחלת הפרשה ובסופו, לומר כי ראוי לסלוח להם כיון שהם הקריבו את קרבנם עולה ועשו חיובם בכל, שהרי שגגה היא.


Verse 26


Verse 31

כי דבר ה' בזה. כל התורה בכלל קרא דבר ה' שכיון שהוא עובד עבודה זרה במזיד הרי הוא בוזה כל התורה כלה.

ויתכן לפרש דבר ה' ע"ד הפשט על דבור ראשון של עשרת הדברות שהוא עובר על מצות אנכי ובוזה האלהות, ואת מצותו הפר היא מצות לא תעשה של לא יהיה לך שהפר אותה ועבר עליה, וכלל הדבר כי בזה אנכי ובטל לא יהיה לך.

וע"ד המדרש כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואפיקורוס. ולמדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה' מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, והאפיקורס המבזה אותו הוא בוזה את דבר ה'.


Verse 32

ויהיו בני ישראל במדבר. ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה ומה טעם שיזכיר בכאן ויהיו בני ישראל במדבר. ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר במדבר ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש. או יאמר ויהיו בני ישראל במדבר לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הוצרך לומר עוד ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז"ל (ויקרא כו) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז"ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות לב) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע"פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר יד) סלחתי כדברך.

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע"פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר.

וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כז) אבינו מת במדבר.


Verse 33

ויקריבו אותו. ליל מוצאי שבת. המוצאים אותו. היה לו לומר אשר מצאו אותו, אלא למדך שעדיין היו מוצאין אותו מקושש עצים אחר ההתראה, לפי שהתרו בו ולא היה מניח עצמו מלקושש.

ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיה ז) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים.

יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.


Verse 34

כי לא פורש מה יעשה לו. באיזו מיתה ימות, אבל יודעין היו כי מחלליה מות יומת, והשם יתעלה פירש ואמר מות יומת האיש רגום אותו באבנים, כלומר מות יומת שכתוב מחלליה מות יומת פירושו סקילה.


Verse 38

דבר אל בני ישראל. מצות ציצת בכלל. ואמרת אליהם, פרטי המצוה. וכן הדין בכל הפרשיות שבשאר מצות שיאמר בהן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שפירושו כן, כי כל מצוה יש לה כלל ופרט, וכבר הזכרתי זה בראש סדר ויקרא.

ועשו להם ציצית. על שם ארבע פתילים התלוין בה, כמו (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצית. וכיצד עשית הציצית וכמה חוטין נותן בה, ארבע, שתוחב בה ארבע חוטין בחור הטלית וכופל באמצע והוו להו שמונה, ומניחן בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית, וצריך להרחיק קביעות הציצית משפת הבגד כמלא קשר גודל, כשיעור הצפורן ובשר עד פרק הראשון, ולא יהיה אורך החוטין מתחלתן פחות מארבע אצבעות בגודל, אבל אם נתמעטו אחר כך ולא נשתייר מהן אלא כדי לענבן וכן אם נתמעטו זויות הבגד שבין מקום קביעות החוטין ובין סוף האריג אפילו לא נשתייר מן האריג אלא כל שהוא כשר, אבל אם נפסק אפילו חוט אחד מעקרו הרי זו פסולה. ולוקח אחד מן החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, וזהו הנקרא גדיל, ומניח שני שלישי ענף פנוי, והקפת החוט שלש פעמים על שאר החוטין נקרא חוליא, והפוחת לא יפחות משבעה חוליות בכל כנף והמוסיף לא יוסיף על י"ג, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם, ועל שם שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע אנו מדמים סדוריו לסדורי הרקיע כדי לזכרנו לטובה.

וכתב הרמב"ן ז"ל במנין חוטין שהם שמונה, שהשבעה לבנים ר"ל שאינן צבועין, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד. וזה התכלת הוא חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ושורין אותו צמר תחלה בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין. ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששי לבן. וכיצד הוא עושה, לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שני כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות נקראות חוליא כמו שאמרנו, וזהו הנקרא קשר העליון, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שכך כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואמרו רז"ל הכנף מין כנף, שיהא סמוך לכנף מינה, ואחר כך פתיל תכלת, ומסיים בלבן משום דמעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שהקדימו הכתוב למין כנף שמע מינה חשוב הוא ואם היה מסיים בתכלת מוריד הוא. ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף, ושאר החוליא עם החוליות כלן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו, וכן כתבו הגאונים ז"ל בחבוריהם ובתשובות שאלות שלהן. ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת, דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן וכן הלבן אינו מעכב את התכלת, כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. והלבן הן חוטי הענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד. ונקרא ציצית לפי שהוא דומה לציצית הראש, דכתיב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, וענף זה נקרא לבן לפי שאין אנו מצווים לצבעו. ואף על פי שאין אחד מהם מעכב חברו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי זה קיים מצות עשה אחת, משום שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת. ותניא היה ר' מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת. ועכשיו שעושין הכל לבן לוקח אחד משמונה חוטין וכורך אותו עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והוא למעלה, והענף שני שלישין והן למטה. וכן אמרו רז"ל במזוזה מצוה להניח בשליש העליון. ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי"ג רמוזות במצות ציצית, ציצי"ת בגימטריא ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י"ג, הרי תרי"ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ואל תקשה עלי ממלת ציצית הנזכרת בפרשה שלשה פעמים שהיא חסרה יו"ד ציצת כתיב, שהרי למ"ד של לציצית באה להשלים שלשה היודי"ן.

והטעם שהזכיר בפרשה שלשה פעמים, כנגד שלש מצות שכל אחת שקולה כנגד כל התורה, ואלו הן, עבודה זרה ושבת וציצית, והוא סדר הפרשיות. וכתב רש"י ז"ל שמונה חוטין שבו כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, עד כאן. ודבר ברור הוא שבשביעי של פסח אמרו ישראל שירה על הים ולא בשמיני, אבל באור דבריו משיצאו ממצרים משעה שנתן להם רשות, ויום י"ד של שחיטת הפסח הוא בכלל זה, לפי שהפסח הוא קדשים ובקדשים אין היום הולך אחר הלילה, הוא שכתוב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אבל ללילה ראוי הוא, ולפיכך כשאמרו ישראל שירה על הים היה שביעי לימי הפסח ושמיני ליציאת מצרים משעה שנתן להם רשות, והיא ליל ט"ו שהיא מיום י"ד שעבר.

וע"ד המדרש ועשו להם ציצית, ציצית לשון ראיה מלשון (שיר ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העברות שהרי כסא הכבוד רואהו, שהוא דומה לתכלת, ובלשון החכמים נקרא טלית, והוא מלשון עלוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל, ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו (שמות לד) ויעבור ה' על פניו, אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמרו לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, שנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה, הוא שכתוב (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבישן, כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וגם רמז לעתיד שהקב"ה עתיד להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם, הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, ולפי שמצוה זו רמז לתחיה לגוף האדם תמצא שכוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילים תלוים בדמיון שער הראש, הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים וחמשה קשרים כנגד ה' חושים שבו, שמונה חוטין כנגד יום שמונה שנמול בו, ומזה אמרו שכל מי שאינו נמול אינו זוכה לתחית המתים, ובכל כנף וכנף תמצא חמשה קשרים והם עשרים קשרים לארבע כנפים, כחשבון הידים והרגלים שבהם עשרים אצבעות, והרי לך כלל הגוף. ומה שכל כנף היוצא מנקבי הטלית שליש מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישין הם מפוזרין ומחולקין זה מזה למטה, הענין לרמוז שאע"פ שישראל עכשיו מפוזרין בגלות בין האומות והם במדרגה התחתונה, עתידין הם בזמן הגאולה שתהיה ידן על העליונה כאמרו (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ. וכבר רמז הענין הזה הנביא שאמר (זכריה יג) והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, ואמרו במדרש והשלישית יותר בה אלו ישראל, שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ודרשו עוד כל המקיים מצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר (זכריה ח) והיה ביום ההוא והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם, שבעים אומות הם עשרה אנשים מכל אומה הרי שבע מאות בכנף אחד, ולארבע כנפות אלפים ושמונה מאות וכל המבזה מצות ציצית עליו הכתוב אומר (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

וע"ד הקבלה ועשו להם ציצית, המצוה הזאת בשלשים ושתים חוטין שבה תרמוז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה משלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה, ועליה הזכיר שם (שיר ד) וריח שלמותיך כריח לבנון, וידוע כי אין השלמת דבר זולתה, וכמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה (דניאל יב) ויאמר לאיש לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מניה, ולכך נצטוינו בעטיפת הטלית בשלשים ושתים חוטין משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו, ומצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה הם תרי"ג מצות, וזהו שאמר במסכת שבועות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלן, כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה. וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז"ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו.

וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים. והנה החכמים ז"ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני הש"י לחיות הקדש, והוא שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש.

ומעתה שמע לפירוש המצוה הזאת אשר בה ישראל מתדמין לחיות הקדש. דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד והם לו מרכבה, ועל כן נקראו חיות המרכבה, ואין ארבעתן כי אם חיה אחת ומה שנבראו ארבע חיות זהו מתוך מציאות הענן והחשך ושאר המראות המקיפות אותו, והנה זה בדמיון האילן, כי עצם האילן וגופו אחד והענפים רבים מתחלקים זה מזה אע"פ שכלן משרש אחד, ועל כן הזכיר הכתוב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגו', כי אחר שהזכיר ארבע חיות חזר להזכירן חיה אחת ולא אמר על ראשי החיות, והנה לכל חיה וחיה מארבע חיות יש לה ארבע כנפים שהן שש עשרה כנפים לארבע חיות, ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן שש עשרה פנים לארבע חיות, הוא שכתוב (שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם. והנה הן ל"ב בין הכנפים והפנים, ויש לכל זה שרשים וענינים עצומים.

ולדעת יונתן בתרגומו מנין הפנים לארבע חיות ס"ד, ומנין הכנפים לארבע חיות נו"ר, ויהיה באור הכתוב וארבעה פנים לאחד לכל חיה וחיה ארבעה פנים, וכל פן ופן מרובעת הרי ששה עשר פנים שיש לכל חיה וחיה, ועומדת בארבעה פנים לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם והן ס"ד פנים לארבעתן, ומה שאמר וארבע פנים לאחת להם, פירוש לכל פן ופן, וכיון שיש לכל חיה וחיה שש עשרה פנים והן ארבעה פנים לכל פן ופן הרי ס"ד כנפים שיש לחיה אחת, וכן לכל חיה וחיה הן ס"ד כנפים לחיה שבמזרח וס"ד לחיה שבמערב וכן לצפון ולדרום, נמצאו כנפי ארבע חיות במספר נו"ר, וסימנך (דניאל ז) גלגלוהי נו"ר דליק, וכן תרגם יונתן שיתא עשרה גפין לכל אפא ואפא, שתין וארבעה גפין לבריתא חדא והוי מנין גפיא דארבע בריתא מאתן וחמשין ושיתא גפין. ומשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז"ל בחגיגה פרק אין דורשין, כתוב אחד אומר (ישעיה ו) שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א) וארבע כנפים לאחת להן, לא קשיא כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו) ובשתים יעופף וגו', וכתיב התם (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו, רבנן אמרי אותן שמכסות בהן את רגליהם, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, אי דלא אמעוט מנא ידע עד כאן. מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים, ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל, ונשארו להן רמ"ח כנפים שבהן משרתים להקב"ה ואומרים שירה כנגד רמ"ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן השם יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה והיא המגינה עלינו בכל הדורות.

ויש לך להשכיל כי הקב"ה כוון בבריאת האדם להיותו בארץ כאחד מן המלאכים שבשמים או כחיות הקדש, והנה האדם גוף אחד ומשתרגים ממנו חלקים מיוחדים כדמיון גוף האילן שמשתרגין ממנו ענפים ועלים, כן משתרגים מגוף האדם ארבעה אברים מיוחדים להיות האדם מרכבה כמו חיות הקדש ותשרה השכינה עליו, והם המוח והלב וברית לשון וברית מילה, ועל כן נצטוה בעטיפת הטלית להיות ארבע כנפות הטלית מחופפין על החיה, הוא שכתוב (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבעה כנפות כסותך, וזהו סוד הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים והיה יכול לומר על ארבעה צדי או רבועי. וכן הזכיר בכאן, על כנפי בגדיהם, הכנף פתיל תכלת, וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטין בכל כנף כדי שיהיו שלשים ושתים חוטין. וכשם שהחיה הנחלקת לארבע חיות מחופפין עליה הכבוד ושכינת עזו, כן גוף האדם שממנו נחלקים ארבעה אברים שהזכרנו נצטוה בטלית המחופף עלינו שיהיה הציצית לבן ושיתן בו פתיל תכלת כדי שיתדמה לחיות המרכבה, ואמנם הלבן הוא העקר, וזהו שאמרו מתחיל בלבן, ומסיים בלבן כי הוא בסוד התרועה שיש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג, וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זה את זה כן הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת כי הוא העיקר, והנה התכלת הוא האתרוג שנקרא הדר.

ובמדרש תהלים (תהלים צ) והדרך על בניהם, והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום. ועוד דרשו, ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וכן דרשו בלולב לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכדי שלא יפריד האדם בין הציצית והתכלת ולא יקצץ בנטיעות הוצרכו רז"ל לדרוש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כלומר שלא יחשבו בה לומר שתי רשויות יש, רק ליחד בכל ביחוד שלם.

ועוד אני מוסיף באור אם תסתכל בפסוק הנמרץ שאמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, שענינו על הדרך הזה, ירא ה' זו מצות ציצית, ומלך זו התכלת שהיא מדת המלכות ותכלית הספירות, וכדי שתיחד יחוד שלם ולא תקצץ אמר עם שונים אל תתערב, אל תחשוב בלבך שניות כי אם יחוד שלם, וזהו שדרשו רז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ולפי הענין הנזכר יהיה וראיתם אותו מלשון אות וסימן, כאלו אמר וראיתם חותמו, והוא חותם התכלת, ואם תזכה תבין.

ובספר הבהיר תמצא מפורש, מאי טעמא דתכלת, משל למה הדבר דומה למלך ובתו שבקשו לילך למרחוק פחדו מאימת המלך נתן להם סימנים, פחדו מן הבת נתנה להם סימן, אמרו מעתה בשני סימנין אלו ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.

ובמדרש תנחומא ועשו להם ציצית, זש"ה (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הקב"ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש צוהו (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לקצור (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, למרוח, תרומה ומעשרות, ללוש (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, אכל, יברך על מזונו, לגזוז (דברים יח) וראשית גז צאנך תתן לו, ילדה, יתן בכורה לכהן, לשחוט (שם) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, (שם כב) כי יקרא קן צפור, שלח תשלח, שחט חיה ועוף (ויקרא יז) ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא ללבוש (דברים כב) לא תלבש שעטנז, נולד לו בן ימול אותו וישמר מאשתו עתים ידועים, נטע נטיעות (ויקרא יט) וערלתם ערלתו, קבר מתו (דברים יד) לא תתגודדו, גלח שערו (ויקרא יט) לא תקיפו, בנה בית (דברים כב) ועשית מעקה לגגך, קבע שערים (שם ו) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, נתכסה בטליתו ועשו להם ציצית. משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים שנאמר (שם ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן.


Verse 39

וראיתם אותו. מצוה שיהא נראה, ומכאן שאין מצות ציצית בלילה, ולפיכך הנשים פטורות בה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. הראיה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הלב והעין מסרסרים העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה העבירה. ואם עשה כן כאלו רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.

והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.


Verse 40

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. דרשו רז"ל בחיוב קריאת שמע בבקר ובערב צריך להתיז זי"ן של תזכרו, והטעם בזה כדי שלא תתבלבל המלה אצלנו ושלא יובן מזה תשכרו בשי"ן שהוא לשון שכירות לפי שאין לעשות המצות על מנת לקבל פרס. נוכל לומר בזה שהוא כדי לרמוז על חמשה חומשי תורה הנחלקים לשבעה, שהרי שקולה מצוה זו כנגד כל התורה. עוד אפשר לומר בהתזת הזי"ן שירמוז אל השבת הגדול, וענין הכתוב לומר אני מצוה לכם מצוה זו בתכלת שתעשוה למטה למען תזכרו למעלה המדה שהיא בתוך מדת הכל שהיא השבת הגדול, ואמר ועשיתם את כל מצותי לפי שכל המצות נכללות שם, וזה מבואר.


Verse 41

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא"כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת. והפסוק הזה התחיל אני ה' אלהיכם וסיים אני ה' אלהיכם, כלומר בעוה"ז ובעוה"ב.

או יאמר אני ה' אלהיכם בגאולה ראשונה, זהו שאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בגאולה אחרונה של קבוץ גליות. והבטיחנו בכאן בחזרת שכינה בקבוץ גליות כמו שהיתה בגאולת מצרים, מה שלא מצינו בגאולת בבל שלא שרתה שכינה בבית שני, שזה מכלל החמשה דברים שחסר משם, ממה שכתוב (חגי א) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב. והשוה הכתוב גאולה אחרונה לגאולה ראשונה, וזהו דבר הנביא (ישעיה יא) יוסיף ה' שנית ידו, וכתיב (מיכה ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.