רבינו בחיי על במדבר יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · יד · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · יד · >>

Verse 1

ותשא כל העדה ויתנו את קולם. על דרך הפשט נתנו קול בבכי גדול לעת ערב, הוא סוף יום שבאו המרגלים אליהם, כי בערב באו והביאו חשך לעולם, וזהו שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, הוא שכתוב (איכה א) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה. כיצד, כך אמרו ז"ל, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, נשארו תשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וכתיב (שם) ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ויום ראשון מהני תלתא לא חשבינן שהוא יום עשרים לעלית הענן ואמר רבי חמא ברבי חנינא אותו יום סרו מאחרי ה' דכתיב (שם יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל, הלכך הוו להו כ"ב באייר, וכתיב (שם) עד חדש ימים, הוו להו כ"ב בסיון, וכתיב (שם יב) ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ"ט בסיון, ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נמצאו כלין בתשעה באב, יום שלשים לסיון שהוא מלא וכ"ט לתמוז שהוא חסר לעולם הרי שלשים, ותשעה באב הרי ל"ט. לכך הקשו בגמרא א"כ בציר חד יומא, כלומר מן הארבעים, ומשני, תמוז דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר תמוז של שנת המרגלים מלא היה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, זמן עלי מועד לשבירת בחורי בתשעה באב, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע אותו לכם בכיה לדורות, שחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ולכן כפל הנביא לשון בכה תבכה, ודרשו רז"ל בכה בחורבן ראשון תבכה בחורבן שני. ועוד דרשו בו בכה תבכה, בכה על ממלכת ישראל תבכה על ממלכת בית יהודה, בכה על ירושלים תבכה על ציון, בכה על עשרת השבטים תבכה על יהודה ובנימן. ומצינו חורבן בית ראשון שהיה בלילה, שכן כתוב מפורש (ירמיה לט) ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, וכן התנבא ירמיה עוד ואמר (שם ו) קומו ונעלה בלילה, חורבן בית שני היה ג"כ בלילה שכן כתוב (שם) אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וכשבא טיטוס הרשע והחריב ירושלים והצית האש בתוכה יצאו ישראל וגלו מירושלים ובאו במחנה טיטוס והיו שם בני ישמעאל וערב ולקחו ארבע מאות ילדים וילדות ופרשו לים בלילה והוליכום בשבי לארצם, והילדים אמרו נשליך עצמנו לים, אמרו אלו לאלו מתיראין אנו אם יהיה לנו חלק לעוה"ב, והיו משיבין אלו לאלו והלא מקרא כתוב (תהלים סח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, שמעו הילדות והשליכו עצמן, נשאו הילדים ק"ו בעצמן ומה אלו שדרכן בכך כך, אנו על אחת כמה וכמה. וכל המאורעות האלה לישראל היו בלילה בעונש הבכיה שעשו בלילה הזה. ועוד מצינו שבלילה הזה נגזר החורבן והפזור לישראל בגלות, הוא שכתוב (שם קו) וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן כתיב ביחזקאל (כ) גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. הרי לך מפורש מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שבכיה זו הוקבעה לדורות שיהיו מפוזרין בין האומות. ובמדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאמר הכתוב (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ע"ה (ישעיה יז) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, עד שלא בא השרב פרחתם, נד קציר ביום נחלה, ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם נעשיתם כרוז בעולם, וכאב אנוש, הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו כל העדה בליל תשעה באב, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומאותה שעה נגזרה גזרה על ביהמ"ק שיחרב, שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ולנשיאות קול זה רמז ירמיה שאמר (ירמיה יא) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה, יאמר כי בעון קול המולה שנשאו ישראל במדבר בבכי הצית הקב"ה אש בעלי הזית שהזכיר בראש הכתוב. וע"ד הקבלה ותשא כל העדה כנסת ישראל שכתוב בה (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב, ומזה לא אמר וישאו כל העדה. וכן רמזו חכמי האמת במדרשם באיכה רבתי בכה תבכה בלילה, קרי ביה בכה תְבַכֶה. פירוש שהוא לשון יוצא, בכה ומבכה כנסת ישראל עמה, שנאמר ותשא כל העדה. ויהיה רמז הכתוב ותשא כל העדה, כנסת ישראל שהיא כל העדה, ויתנו את קולם מלאכי השרת, ויבכו העם אלו ישראל, בלילה ההוא כלומר כל זה נגזר בלילה ההוא.


Verse 9

אך בה' אל תמרודו. למדך הכתוב שיראת העם הוא מרד בהקב"ה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט) חרדת אדם יתן מוקש, החרדה שיחרד האדם מבשר ודם היא הנותנת מכשול ומוקש לנפשו, וכן היא גורמת שישכח האדם להקב"ה, והוא שאמר הנביא (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושך.

סר צלם מעליהם. יכנה הכח שיש להם למעלה בלשון צל, לפי שהוא מגין על האומה כצל המגין מפני החמה, והענין לפי שאין אומה נופלת למטה עד שיפול שרה למעלה תחלה, ומזה הוסיף לומר מעליהם.

ובמדרש שיר השירים (שיר ב) ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם.

והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם, שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת העולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאלו אמר כבר נגזרה עליהם מיתה. זאת כוונתו ואע"פ שאינו לשונו. ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שם ב) עד שיפוח היום ונסו הצללים, יאמר כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות שכתוב בו (תהלים קכא) ה' צלך. ולפי זה היה יכול לומר ונס הצל, אבל אמר ונסו הצללים כי הם שנים באדם, בבואה ובבואה דבבואה.

ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי, כי הצל ראוי לכל הנבראים שבעולם השפל, בין שיהיה אדם ובהמה ועוף או עץ ואבן או עשב השדה, מפני שאור השמש הזורח עליהם בא ויורד למטה בגבולם ורשותם ולכך אין כח בשמש לדחות את צלם, אבל הוא נדחה מפני צלם שהרי צלם הוא נראה במקום שהשמש ראוי לזרוח, ולא רצה הקב"ה שיהיה אחד מהנמצאים מסיג גבול חברו, וכיון שכן ראוי לכל דבר שבעולם השפל שיהיה לו צל כי צלו מורה על הויתו בעולמו ובמקומו, וכאשר יחסר צל ראש האדם בליל החתימה הנה זה אות וסימן בהעדר צלו שהויתו נעדרת מחיי העולם השפל ונכתב ונחתם בטבעת המלך למות בשנה ההיא, והיתה הלבנה מופת בענין זה לפי שהיא ממונה על כל בעלי חיים שבשפלים, כידוע בחכמת המחקר.

ואני תמה למה הוצרך הלשון הזה לומר סר צלם מעליהם וה' אתנו, כי כיון שה' אתנו אפילו לא סר צלם מעליהם אין ליראה מהם, שהרי כחן של ישראל גדול מכל האלהים, ולא כצורנו צורם. אבל הנכון בעיני כי יאמר אין לכם ליראה מן עם הכנענים ולא מן השרים שלהם. לא מן העם, הוא שאמר אל תיראו וגו', לא מן השרים, הוא שאמר עוד אל תיראום, ונתן טעם לכל אחד. שלא יראו את עם הארץ, כי לחמנו הם לפי שסר צלם מעליהם, כחם הקשה שמאז פחדתם ממנו כבר נסתלק למעלה, ויראתם את העם לא היתה אלא מפני השרים, שלא ייראו מפני השרים, הוא שאמר וה' אתנו, כלומר מתוך עמוד הענן ועמוד האש שהולכים עמנו אתם רואים כי ה' ובית דינו אתנו, וכיון שכן אפילו לא סר צלם מעליהם אלא שהיו ממונים עליהם בתוקף כחם, כיון שהוא ובית דינו בעזרנו מה אנו חוששין להם, על כן אל תיראום לשרים.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שהיה ביד ישראל זכות הלחם והצל לכך יאמר כי לחמנו הם בזכות מצה בפסח, סר צלם מעליהם בזכות צל סכה, וה' שהוא צלן של ישראל אתנו, כענין שכתוב (תהלים קכא) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, על כן אל תיראום.


Verse 11

עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה. אמרו במדרש, אמר הקב"ה אני צוחתי שתי צוחות מפניכם, סופכם לצוח ארבע בשעבוד מלכיות, (שם יג) עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם עד אנה ירום אויבי עלי. צוחתי עד מתי לעדה, סופכם לצוח (שם ו) ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי.

בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. לא אמר בקרבכם אלא בקרבו בלשון יחיד. וע"ד הפשט בעת שהיו לב אחד לאביהם שבשמים.

וע"ד המדרש בקרבו, שלא היו צריכין להפנות, כדאמרינן (ויקרא א) והקרב והכרעים. ודרשו במסכת יומא מן שהיו ישראל אוכלין במדבר היה נבלע באברים, הא מה אני מקיים (דברים כג) ויתד תהיה לך על אזניך, בדברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם.

ועוד יש מי שאומר שם לאחר שסרחו, שהרי אפילו דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם מן היה מפיגן, אלא לאחר שסרחו ואמר להם הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכי השרת ועכשו אני מטריחכם שתצאו חוץ למחנה שלש פרסאות, דכתיב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות, ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי.


Verse 12


Verse 13

ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו', ואמרו אל יושב הארץ הזאת. אחר שהזכיר ושמעו ואמרו פירש השמיעה, ואמרו שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה', כענין שכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת.

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת עין לשון מראה, וכן (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א) וארא כעין חשמל, יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול, וכן תמצא ביחזקאל (מג) וכמראה המראה אשר ראיתי בבאו לשחת העיר עד כאן.

ומה שהשיב משה בכאן ושמעו מצרים, וכן במעשה העגל (שמות לב) למה יאמרו מצרים, נראה מזה שאלמלא טענת מצרים היה משה סובל בטולן של ישראל בתועלת עצמו שיהיה הוא לגוי גדול, ובודאי היה לו להשיב שאינו רוצה תועלת עצמו בבטול ישראל שהרי כבר מסר עליהם נפשו באמרו (שם) מחני נא מספרך. אבל הכוונה למשה בתפלה הזאת לומר, יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת את העם מקרבו ולא יכלת לעשות כן באלהי כנען, והנה יהיה חלול השם ויחזיקו ידי עוברי עבירה ויאמרו מצרים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכלת ה', כלומר יש כח ויכולת מבלתי כחן של ישראל. ומפני חלול השם לא היה רוצה משה לסבול תועלתו שיהיה הוא לגוי גדול בבטול ישראל, וזהו שאמרו רז"ל תשש כחו כנקבה, לפי שהנקבה נפעלת ומקבלת כח מן הזכר, כי יאמרו שכחן של ישראל אינו סבת הסבות שהרי יש כח אחר מתגבר עליו ופועל בו ככח הזכרות הפועל בנקבה, כן פירש הרב הגדול רבינו שמעון.


Verse 17

ועתה יגדל נא כח ה'. על דרך הפשט מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו, וזהו כאשר דברת לאמר המדות, לכך סמך לו ה' ארך אפים. או יהיה ענין "לאמר" בעת צרה, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית כח) וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר לדורות, שיהיו נודרין בעת צרתם.

וע"ד המדרש ועתה יגדל נא כח אדני, תנצח מדת רחמים למדת הדין.

ודע כי אותיות השם יתברך אל"ף דל"ת ויו"ד של יגדל רבתי. ומשל למה הדבר דומה, לשושבין שנכנס לפני המלך להליץ זכות על בתו, מצא המלך ואת הדיין עסוקין בענין הבת, התחיל השושבין תמה, אמר מה אעשה, אם אני מתחנן לפני המלך צריך אני לדיין, אם אני מתחנן לפני הדיין צריך אני בכבוד המלך, מה עשה כלל את שניהם והזכיר את המלך בראשונה. זהו ועתה יגדל נא כח אדני, מיד מחל לו המלך ואמר סלחתי כדבריך.

וע"ד הקבלה ועתה יגדל נא כח, יושפע וימשך הכח הפנימי במדות ולא יסתלק למרום מרומים. ובאור הענין כי כשישראל מקיימין התורה והמצות הש"י רוכב שמים, וזהו (דברים לג) רוכב שמים בעזרך, כלומר בעזרת ישראל משפיע כח במדותיו, ובזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהלים ס) באלהים נעשה חיל, וכשאין מקיימין התורה והמצות הוא מתרחק ממדותיו שנאמר (דברים לג) ובגאותו שחקים, כלומר שהוא מתגאה, מסתלק למרום מרומים ובזה משפיע כחו במדות ובזה מתישין כח של מעלה, שנאמר (שם לב) צור ילדך תשי. ולפי שהיו ישראל חייבין כליה במקום הזה והיו מתישין כח של מעלה הוצרך משה לומר עתה בתפלתו ועתה יגדל נא כח אדני, כדי להמשיך ולהשפיע הכח הפנימי במדות ושלא יסתלק למעלה, וזהו לשון יגדל. כיוצא בו אמר דוד ע"ה (תהלים מ) ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל אלהים אוהבי ישועתך.

ורז"ל חכמי האמת כנו ההמשכה והשפע בלשון עזר, והוא שדרשו רז"ל במסכת שבת כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, א"ל, רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח אדני. ובאור מלת לעזרני להמשיך לי כח ועזר.

ודע כי מה שהזכיר ה' ארך אפים, ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, ולא הזכיר ואמת ונוצר חסד לאלפים, גם לא הזכיר וחטאה, לא עשה במקרה כי אם בהשגחה גמורה, ולמדנו משה בכאן סדרי תפלה ובקשה איך יתפלל המתפלל ויתחנן המתחנן כדי שיתרצה אל אדניו, ועל כן מהשלש עשרה מדות שנמסרו לו בסיני לא הזכיר מהן כאן כי אם ששה וחסר השבעה, לא הזכיר ה' אל רחום וחנון כי הם מדות למי שרובו זכיות וישראל היו עתה רובן עונות, ולא הזכיר ואמת כי במדת אמת יהיו חייבין לפי שהיא מדת הדין, וכמו שדרשו רז"ל אמת לא עביד לפנים משורת הדין, והיו מאמינים לדברי המרגלים אשר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים לפי שלא היה משה מתפלל עכשיו בזכות האבות לפי שהם עתה מואסין בארץ שבחרו בה האבות, ומזה לא אמר זכור לאברהם ליצחק כמו שאמר במעשה העגל שהתפלל עליהם בצרתם. ולא הזכיר וחטאה כי היו מזידין. והוצרך להזכיר בתפלתו ה' שהוא השם הראשון שהזכיר לו השם בשלש עשרה מדות.

ובמסכת ראש השנה ה' ה', כאן קודם שיחטא אדם ויעשה תשובה כאן לאחר שיחטא ויעשה תשובה. והוא מרחם אפילו על מי שרובו עונות אולי ישוב, וכענין שכתוב (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. אבל כאן לא הזכירו אלא פעם אחת שהוא כנגד ה' לאחר שיחטא, לפי שישראל היו בכאן חוטאים ולא עשו תשובה. ובאור זה ה' לאחר שיחטא כי אין בו שינוי והתפעלות אחר החטא כקודם החטא, מה שאין כן במלך בשר ודם.

ויש להשכיל עוד במה שלא הזכיר משה אלא פעם אחת כי הוא המלך העליון שממנו נמשכות המדות, ועמו ידבר ויבקש ממנו לרחם עליהם אולי ישובו, ואם לא ישובו הלא אתה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, ומזה לא אמר ארך אף, וגדולה מזו שאתה רב חסד למי שהוא מחצה זכיות ומחצה עונות כמי שרובו זכיות ואפילו בלא תשובה, ואם שב בתשובה אתה נושא לו עון ופשע, כלומר אפילו הזדונות והמרדים, ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים, ואע"פ שאינו מנקה אינו מכלה זרעם ולא מכריתם מן העולם אבל הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ועל כן אין לך להכותם בדבר כמו שאמרת ולהכרית זרעם, אבל תוכל להפרע ולגבות חובך מהבנים מעט מעט, והקב"ה השיבו סלחתי כדברך, שאמרת עליהם ולא אכריתם מן העולם ואאריך אפי להם, ואם יש להם שום חסד מהאבות אהיה נוצרו לאלפים, אבל איני מוחל להם לעולם העון והפשע כי ימותו במדבר ושם יתמו, אבל בניהם יבאו לארץ, ואפקוד העון על הבנים ועל שלשים ועל רבעים כמו שאמרת. ומן הענין הזה היתה הגזרה שהוקבעה להם בכיה לדורות כי פקד עונם על זרעם. והנה משה בתפלה הזאת מתוך שראה כי חטאתם כבדה מאד לא בקש בתפלתו שימחול על עונם רק אריכות אף לבד שיאריך להם, כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים, ולא ישלחם ביד פשעם מיד, ועל כן הודה לו הקב"ה מיד סלחתי כדברך, שאאריך להם ואפקוד עונם על זרעם, אך האנשים הרואים את כבודי ואותותי וינסו אותי ימותו במדבר והבנים יכנסו לארץ. סלחתי כדברך, הבינו רז"ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר, והוא שאמרו עמד ארבעים יום שלישים ונתנו לחות שניות ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה שאמר לו סלחתי כדברך עון העגל, אבל עון זה של מרגלים איני סולח, אבל האנשים הרואים את כבודי וינסו אותי יענשו שימותו במדבר ובניהם יירשו את הארץ. ולזה כוונו החכמים ז"ל שאמרו על עון העגל נאמר וכן תאמר שעל עון העגל נאמר אע"פ שהוא נכתב בעון המרגלים.

ובמדרש סלחתי כדברך, הודה הקב"ה לדבריו, ואמר כדברך עתידים המצריים שיאמרו כדברך, אשרי העבד שרבו מודה לו.


Verse 22

כי כל האנשים. שיעורו, אם כל האנשים. ובאור הכתובים ואולם חי אני, כלומר אני חי וקיים לעולם וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אם יראו את הארץ וגו' כביכול אין הדבר כן, והנה זה לשון שבועה, אבל הלשון חסר לכבוד מעלה.

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת ואולם חי אני הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם. באור דבריו חי אני, כנסת ישראל ידבר, כי חי העולמים והוא אלהים חיים, יאמר שימלא כבוד ה' את כל הארץ התחתונים וישרה ביניהם כבודו ורחמיו בארץ בזרעם אבל לא בהם וזה בודאי הבטחה בסליחה ואמר על על עצמו כבוד ה' כמו שאמר (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם.

וצריך שתשכיל כי בכל מקום שתמצא חי אני, אלהים חיים, וכן אל חי, וכן חי ה', הכל נאמר על כנסת ישראל, וכשאמר (דניאל יב) וישבע בחי העולם, הוא השם הגדול, וכשאמר (שמואל א א) חי נפשך, הוא מקום הנדר, והבן זה.


Verse 23

וכל מנאצי. מבני בניהם לא יראוה. ויהיה רמז לבכיה לדורות, לזמן החורבן והגלות שלא זכו לראותה.


Verse 24

רוח אחרת עמו. אחרת מן המרגלים, כי הצדיק אחר הוא מן הרשע, וכן תמצא בשת (בראשית ד) כי שת לי אלהים זרע אחר, כי שת הצדיק שהיה תחת הבל היה אחר מקין הרשע, כי הטוב הוא אחר מן הרע וכן הרע הוא אחר מן הטוב, וזהו (שמות כ) אלהים אחרים, (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר, ואם כן מלת אחר כשהיא נזכרת אצל הרע הוא טוב וכשהיא נזכרת אצל הטוב הוא רע.

והביאותיו אל הארץ אשר בא שמ'ה וזרע'ו יורישנ'ה והעמלק'י. גם בכאן רמז השם המיוחד למפרע להורות כי מדת הדין מתוחה כנגדם, ועל כן יגזור עליהם שישתקעו במדבר וילכו למפרע ויחזרו לאחוריהם דרך ים סוף. ומזה היה אומר להם משה כשהיו רוצין ללכת לפניהם ולעלות אל ההר למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, ולכך אמר להם כי על כן שבתם מאחרי ה', ומזה נתחייבתם לחזור לאחוריכם ולא יהיה שמי הגדול עמכם. וטעם יושב בעמק, לארוב לכם.


Verse 29

במדבר הזה יפלו פגריכם. נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, מהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו לו מתנו, מהם אמרו נתנה ראש. וכנגדם הזכיר הכתוב פגריכם שלש פעמים, והזכיר לשון פגריכם כדי שלא תבין בהם אבדן הנפשות רק הפגרים לבדם מתו ויש להם חלק לעוה"ב, וזהו שאמר בסוף דבריו במדבר הזה יתמו, כלומר הפגרים לא הנפשות. וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, שבט לוי לא היה בכלל זה כי מספרם מבן חדש ומעלה.


Verse 30

אם אתם תבאו אל הארץ. הדבור הזה למשה ולאהרן היה ביחד שיאמרו כן לישראל כמו שהזכיר אמור אליהם.

ויתכן לומר כי כיון שדבור הפרשה הזו בא לשניהם הרי הם בכלל אם אתם תבאו אל הארץ, ורמז להם שלא יכנסו לארץ, וכשם שרמז משה בעצמו (שם טו) תביאמו ותטעמו, והוציא עצמם מכללם, ואע"פ שמשה ואהרן היו עתה צדיקים גמורים ולא חטאו, מפני כבודן של ישראל לא רצו ליכנס לארץ ומתו במדבר, רצה הכתוב לרמוז שאף המנהיגים הצדיקים עתידין שימותו שם ולא תעלה זכותם שיכנסו לארץ, ולכלול עוד ברמז זה כי כשם שמתו הם ומשה ואהרן עמהם במדבר ולא זכו ליכנס לארץ כך הם עתידין שיקומו בתחית המתים ומשה ואהרן עמהם ויכניסו אותם לארץ ויהיו רועים שלהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה ובעלוי השגה ויותר ממה שהיו במדבר, לפי שנתאוה משה בחייו להכנס לארץ ולהשלים המצות התלויות בה שלא היה יכול לקיימם בחוצה לארץ, ועל כן יזכה לתחית המתים ותזכה נפשו במעלה והשגה שלמה הראויה למי שמקיים כל המצות כלן, וכן ישראל מהדור ההוא שמתו במדבר הם הם שקבלו התורה וראו המעמד הקדוש ומראה כבוד ה' עין בעין, מאחר שקבלו דינם יזכו לתחית המתים ויתעלו בהשגה ובמעלה גדולה יותר ממה שהיו.


Verse 31


Verse 34

יום לשנה יום לשנה. היה לו לומר שנה ליום, שנה ליום כלומר אני מעניש אתכם וגוזר עליכם שתהיה מטולטלין במדבר כאהל רועים המטלטל ממקום למקום שנה אחת לכל יום ויום אשר תרתם את הארץ, ולפי קשור הענין היה לו להקדים הפורענות, אבל בא להודיענו שמתוך ענשו ותוכחתו למדנו רחמנות, וכשאמר יום לשנה יום לשנה בא לרמוז מה שדרשו רז"ל והלא ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והיאך הספיקו ללכת בארבעים יום, אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין שיגזור עליהם שנה ליום וקצר להם את הדרך, ולפיכך אמר יום לשנה יום לשנה כאב המכה את בנו לא מכת אכזרי אלא כרחם אב על בנים, ובאורו הנני קצרתי לכם את הדרך כדי שימעט שבועתי.


Verse 35

אני ה' דברתי. גזר דין זה, כי הוא גזר דין שיש עמו שבועה ואינו נקרע, ואע"פ שאינו נקרע נדחה הוא, שכן דחהו משה בתפלתו ארבעים שנה.


Verse 37

במגפה לפני ה'. באותה ההגונה להן, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאין מלשונם ובאים לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה, וזהו לפני ה' באותה מדה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה. כן פירש רש"י ז"ל.


Verse 41

והוא לא תצלח. על דרך הפשט העליה הזאת אל ראש ההר לא תצלח.

וע"ד הקבלה מלת והוא חוזרת ל"פי ה'". ומה שכתוב והוא וקרי והיא, לרמוז על פועל ומקבל.

וכתב הרמב"ן ז"ל והיא לא תצלח, על דרך האמת כמו (יחזקאל א) והיא מתהלכת בין החיות.


Verse 44

ויעפילו. לשון (ישעיה לב) עופל ובחן, כלומר שעלו על העופל. ומדרשו כמו ויאפילו, מלשון אופל, כלומר הלכו בחשך שלא ברשות ובדרך רעה.

וארון ברית ה' ומשה. השוה הכתוב משה לארון הברית. וכן כתוב (במדבר יא) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי, וזהו מרמזי הכתוב כי הסמיך משה לשש מאות אלף רגלי לומר לך שהיה משה שקול כששים רבוא, שאם לא כן היה ראוי לומר העם אשר אנכי בקרבו שש מאות אלף רגלי.