רבינו בחיי על במדבר יג
<< · רבינו בחיי על במדבר · יג · >>
<< · רבינו בחיי על במדבר · יג · >>
פתיחה
סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא).
שלמה המלך ע"ה יזהיר כל האדם בכתוב הזה, שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו, והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים, ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה, שכן כתיב (תהלים קמז) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך צותה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה, שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה, כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן, סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה. וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים, השיבו הקב"ה (שמואל ב ה) הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה. והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן שהקב"ה צוה בכך, וזהו שכתוב.
שלח לך אנשים ויתורו וגו'. יאמר הכתוב אחר שהם שאלו הענין ורצו בו, שאמרו (דברים א) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, שלח לך אנשים שידעו הדרכים ומבוא הערים, כענין שכתוב (שופטים א) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח להם לכבוש את הארץ.
ורש"י ז"ל פירש שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך. כיוון הרב לומר אע"פ ששליחות המרגלים על פי ה' ומצותו, לא היתה המצוה ברצונו אלא כדי להשלים רצון ישראל שהיו חפצים בכך, וכענין המלך שהיתה מצות השם (דברים יז) שום תשים עליך מלך, אבל לא היתה ברצונו, כי כן יעיד הנביא (הושע יג) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי.
ויש מפרשים שלח לך לתועלתך, כלשון (בראשית ו) ואתה קח לך מכל מאכל, (במדבר י) עשה לך שתי חצוצרות כסף, (דברים יא) ועשית לך ארון עץ, וכן כל לך שבתורה. והתועלת היה שנתארכו ימיו של משה כל ימי המדבר, שאלמלא חטאם היו נכנסין לארץ מיד, ואי אפשר לו ליכנס אפילו לא היתה גזרת חטא הצור שכבר נגזר עליו בשליחות פרעה שאמר לו הקב"ה (שמות ו) עתה תראה, ולא תראה מלחמת ל"א מלכים.
ומה שהיו המרגלים שנים עשר, ודי שיהיו שנים או שלשה, כענין שנאמר ביהושע (יהושע ב) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל, איש אחד מכל שבט ושבט, כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות, ואם לא יצליחו יהיו כלן שותפין בעונש כמו שאירע בהם.
ובמדרש מרגלים ששלח משה כסילים היו, מרגלים ששלח יהושע צדיקים היו, שנאמר (שם) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מהו חרש שעשו עצמן קדרין והיו צווחין מי שירצה לקנות קדרות יבא ויקנה, וכל כך למה, שלא ירגיש אדם בהם שהם מרגלים, חרש לאמר. קרי ביה חרס, ומי היו פנחס וכלב היו. וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, הרגיש בהם מלך יריחו, מה עשתה רחב, בקשה להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן וכהן נמשל למלאך, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן נביא נמשל למלאך, שכן במשה כתיב (במדבר כ) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכתיב (שופטים ב) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, והוא פנחס, לפיכך אמר לה כשאני רוצה אני נראה וכשאיני רוצה איני נראה, וזהו שכתוב (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולא אמר ותצפנם, ללמדך שלא הטמינה אלא לכלב. אבל מרגלים ששלח משה כסילים היו, שנאמר (משלי י) ומוציא דבה הוא כסיל, עד כאן. ומה שאומר המדרש הזה כסילים היו, לפי שקלקלו אח"כ שהרי משה צדיקים בחרן ועל פי ה', ולכך הזכירם בלשון אנשים, כלשון (שמואל א א) זרע אנשים, אבל הם קלקלו שליחותן, ועליהם אמר משה (דברים לב) כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, למד שנתבררו. צדיקים וחזרו רשעים, וזהו ומוציא דבה הוא כסיל משהוציאו דבה חזרו כסילים.
למטה יוסף למטה מנשה. ולמעלה הזכיר למטה אפרים, כי הקדים אפרים למנשה למעלתו. ומה שהזכיר יוסף בכאן עם המרגלים, מפני שאף הוא הוציא דבה שנאמר (בראשית לז) ויבא יוסף את דבתם רעה, ולכך הזכירו הכתוב עמהם והזכירו עם מנשה, כי גדי בן סוסי מן המוציאים דבה, אבל שבט אפרים נצול מזה. ומה שלא הזכיר כלב ויהושע זה אחר זה כדי שיהא כלב מוקף מן המרגלים לפניו ולאחוריו, כי כן היה בפיו עמהם, ואל תאמר שהענין כן ביהושע, על כן הזכירו אחרי כן בפני עצמו שלא היה מכללם.
אלה שמות האנשים. והלא כבר הזכיר ואלה שמותם, אבל בא להורות כי כן היו שמותם לעולם ולא נשתנו כהושע.
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. דרשו רז"ל בתוספת היו"ד, שנתפלל משה עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, לפי שצפה ברוה"ק שעתידין הן להוציא דבה ולכך התפלל עליו. ועוד דרשו בו טעם אחר, כי יהושע וכלב שעמדו באמונתם נטלו שכרם, לכלב נתנה חברון שנאמר (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון, יהושע נטל שכר עשרה מרגלים בארץ, הוא שכתוב בעשרה מרגלים (במדבר יד) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, וסמיך ליה מיד ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים, כלומר אלו אבדו ואלו נשתיירו במקומם, ודרשו בו רז"ל קמו תחתיהם לחיים, כלומר לנחלה, ולכך הוסיף בו היו"ד.
ונראה מכאן כי קודם שלוח המרגלים הושע היה שמו, וא"כ יש לשאול מפני מה נזכר בתורה בשם יהושע כמה פעמים קודם השליחות הזה, הוא שכתוב (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער, וכתיב (שם כד) ויקם משה ויהושע משרתו, וכן (במדבר יא) ויען יהושע בן נון משרת משה. ונוכל לומר כי לכבוד משה שהיה עתיד לקראו יהושע לא רצתה תורה להזכירו בשם אחר. ומה שהזכירתו כאן למטה אפרים הושע בן נון, כאן גלה לנו שעקר שמו היה הושע ומשה בשליחות זה קראו יהושע. וכן מצינו בבתיה בת פרעה שקראה שמו משה, ולכבודה שהיתה בת מלך ונתגיירה לא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.
עלו זה בנגב. מטה שלו מסר להם כדי שינצלו מידם, כתיב הכא עלו זה וכתיב התם (שמות ד) ואת המטה הזה.
ויש אומרים מסורת שם בן י"ב, מסר להם כענין שכתוב (שם ג) זה שמי לעולם, כדי שילכו בשלום בדרך וינצלו מיד הענקים, כך ראיתי במדרש.
ויבא עד חברון. לא אמר ויבאו כי יחזור לכלב לבדו שבא למערת המכפלה בקרית ארבע היא חברון, ונשתטח על קברי אבות כמו שדרשו רז"ל שבא להתפלל שם שינצל מעצת מרגלים, כי יהושע כבר נצל מזה כשקבל ברכתו ממשה שאמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים.
וראיתי במדרש ויבא עד חברון, זה הקב"ה שבא לחברון להודיע לאבות שהגיע זמן שישראל נכנסין לארץ מפני השבועה שנשבע להם. וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. ע"ד הפשט בא להודיע שהיא קדמונית למלכות צען.
וע"ד המדרש היתה חברון מבונה אחד משבעה בצען. ובאור זה כי חברון היתה פסולת של ארץ ישראל ולכך הקצוה לבית הקברות, והיתה מבונה על אחת משבעה בצען שהיא עיקר מלכות מצרים שנאמר (ישעיה ל) כי היו בצען שריו, וכתיב במצרים (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, ובא הכתוב להודיענו בזה שבחה של ארץ ישראל.
וישאוהו במוט בשנים. מה ת"ל בשנים, בשני מוטות, הא כיצד שמונה נטלו אשכול, ואחד נטל תאנה, ואחד נטל רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, שכל עצמן להוציא דבה נתכוונו כשם שפירותיה משונים כך עמה משונה. אם חפץ אתה לידע כמה משאוי כל אחד מהם צא ולמד מהאבנים שהקימו בגלגל שהרימו עליהם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו, ושקלום רז"ל משקל כל אחד ארבעים סאה, וגמירי דטונא דדארי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאוי כמשאוי שמסייעין אותו להרים, זה לשון רש"י ז"ל.
וראיתי במדרש וישאוהו במוט בשנים, אלו יהושע וכלב. ובמחובר נקרא זמורה, וכשנתלש קראו מוט, ולא היה בהם בכל העשרה כח לשאת אותו מוט ויהושע וכלב נשאוהו לבדם, ולכך וישאוהו במוט בשנים, וזהו היה רמז להם שהם ראוים ליכנס לארץ ולהיות להם אחוזה בתוכה.
וישיבו אותם דבר. שלא הלכו לאהליהם אלא מיד שבאו הלכו למחנה ישראל להודיעם ולהוציא דבה, והדבה היא שאמרו ארץ אוכלת יושביה. ודרשו רז"ל שהביא הקב"ה דבר על הכנעני באותו זמן כדי שיהיו מתעסקין בקבורתם ולא יתנו לב למרגלים ויוכלו לחפור את הארץ כרצונם, ובנסים עצמן שהיו נעשים להם בהם הוציאו דבה, והיו מיראין ומפחידין אותן בעמלק, הוא שאמרו עמלק יושב בארץ הנגב, לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ כי כלם גבורים, שהרי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח, והאמורי בהר. הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני פחדן של משה ואהרן, והנה כלב השתיק אותן והראה דעתו שהוא עמהם ורוצה לדבר כנגד משה כדי שיהיה לו מקום לדבר ביניהם, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, אם הם חזקים הלא אנחנו נחזק מהם, ומיד השיבו מרגלים ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, מה שהיה מתבאר מתחילה מכלל דבריהם שדברו ברמז אמרו עתה בפירוש. ומה שאמרו לעלות אל העם ולא אמרו לא נוכל לבא אל הערים, דרך גוזמא ודבה אמרו כן, כי אפילו לעם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, וטעם לשון עליה והוא בשדה, כן הלשון בנלחמים במערכה, ואחר שהרעו והניאו לב העם ברמז, עוד הוסיפו להרע על דבריהם ועוד העמיקו שחתו באמרם ארץ אוכלת יושביה, וכבר העידו הם בעצמם כי הם חזקים גבורים והיו דבריהם סותרין זה את זה. וכשאמרו כי חזק הוא ממנו זה כלפי מעלה כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם, עוד הוסיפו להבהילם ולהפחידם במה שאמרו ושם ראינו את הנפילים, כי למעלה הזכירם בלשון ילידי הענק ועתה אמרו הנפילים שכל הרואה אותן לבו נופל, וזהו שחזר מן הנפילים, כלומר הקדמונים שבבראשית שעליהם נאמר (בראשית ו) הנפילים היו בארץ. ושלשה שמות נקראו להם, נפילים ענקים רפאים. נפילים היו ראש המשפחה אותן שהיו בני האלהים שהזכיר בבראשית, ולא היו כשאר בני אדם להסתכל בהם, וכל המסתכל בהם חרדה גדולה נופלת עליו, ואח"כ נתמעטו מן הכח והגבורה ונקראו ענקים על שם שמעניקים חמה בקומתן כלומר אצל הרואה, כי (לא) היו רשאין להסתכל בהם כמי שמסתכל במגדל גבוה, ואח"כ ברחוק הדורות שהיו מתגלגלין והיו מתרחקין מגבורה אותן נפילים נתמעט כחן יותר ונתרפה ונקראו רפאים, ועוג מלך הבשן היה מהרפאים והיה פסולת שלהן, שכך אמרו במדרש תנחומא והוא נשאר מיתר הרפאים, וזה עוג שהרג אמרפל וחבריו, והיה פסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת, שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט, זה עוג. ומה שזכה להנצל מן המבול, בזכות אברהם, וגם בזכות ישראל, כדי שתתישב הארץ הקדושה על ידי אנשים כמותן. סוף דבר התנכרו בנפלאות השם יתברך וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה, ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק שכתוב בו (שמות יז) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, שהיו עכשיו מיראין אותן בעמלק ואמרו עמלק יושב. עוד הפליגו לדבר סרה באמרם (במדבר יד) לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה, נתנה ראש ונשובה מצרימה, והקב"ה אמר (דברים יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכששמעו משה ואהרן כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בשת גדול על שהיו מחללים את השי"ת בפרהסיא, ועל שנתפתו הכל אחר דברי המרגלים, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, מי שהוא מקצה רגלים לקצה אחר כלומר שהמשיכן לאחור ואינו הולך למלאכתו חמס שותה, וכן שולח דברים ביד כסיל והנה יהושע וכלב קרעו בגדיהם לזאת והתחיל לפייסם, אם חפץ בנו ה', אך בה' אל תמרודו, וה' אתנו אל תיראום, והם העיזו פניהם ואמרו לרגום אותם באבנים. הרי כמה עבירות נגררות זו אחר זו, וכמה חסדים היה עושה הקב"ה עמהם שלא היה מאבדן מן העולם על כל ההכעסות הללו, ושלא היה המן נמנע מלירד דבר יום ביומו.