חובת השמירה/פרק ג
שיתוספו לו על ידי זה כמה אלפי מליצי יושר עבורו.
ודע עוד, דעיקר השמירה לא נעשית בקבלת הלב בלבד. כי אם שיהיה לו עת קבוע בכל יום אם מעט ואם הרבה, ללמוד ההלכות והמוסר השייכים לעניין חלק הדיבור.
[אחרי שהאדם משתמש בלשונו לדבר, יותר ממה שהוא משתמש בכל האיברים לענייניהן, צריך לידע האסור והמותר בהן, כדי שידע איך להתנהג בהם. ודוגמת השוחט ובודק שצריך לחזור תמיד הלכות שחיטה עד שיהא בקי בהן בעל פה, כמבואר ביורה דעה סימן א', עיין שם בט"ז].
וכמו דאמרו חז"ל על הפסוק: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר ט"ו, ל"ט), דזכירת המצוות מביאה לידי מעשה[1]. ועוד אמרו: "ושמרתם - זו המשנה"[2], דעל ידי הלימוד שאדם לומד נשמר הדבר הזה, וכבר הרחיב הגאון הגדול ר' בצלאל הכהן ז"ל מוילנא בהסכמתו, דעיקר הרפואה לאדם שלא יבוא ללשון הרע, הוא בלימוד הלכות אלו ומוסריהן. וכן שמעתי מפיו הקדוש שלימוד אלו העניינים הוא בכלל מצות עשה ד"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד, ט').
והנה, אפילו אם לא תועיל בתחילה הקבלה של חובת השמירה, כי אם למעט את התיפלה, ולא יהיה רגיל בהם כל כך, גם כן כדאי הוא העמל בזה. כי אפילו אם יחסר על ידי זה רק עשר תיבות של דיבור האסור ביום, גם כן יתקבץ על ידי זה במשך שנה הרבה יותר משלשת אלפים. וידוע, כי כשם שעל ידי לימוד התורה כל דיבור ודיבור הוא מצווה בפני עצמה, כן דיבורים האסורים - כל דיבור ודיבור הוא עוון בפני עצמו, ומכל עוון נברא מקטרג בפני עצמו. ונמצא, כשכבש את יצרו וחיסר שלשת אלפים דיבורים האסורים, חיסר שלשת אלפים מקטרגים, והכניס תחתיהם מליצים, וכמאמרם: "ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה"[3].
ובפרט לפי מה שידוע שאמרו חז"ל: "הבא לטהר מסייעין אותו"[4], בוודאי בהמשך הזמן יעזרהו הקדוש ברוך הוא בזה, ולא תהיה לו תשוקה כלל לדיבורים האסורים, כשאר איש כשר שאינו מתאווה לאכילת בשר חזיר. כי כאשר האדם מתייגע על איזה דבר בתורה, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממנו [מאותו דבר], כדאיתא במדרש רבה פרשת נשא, "אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך".
והנה ידוע ממה שאמר הכתוב: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת וגו' לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו', כ"ד), והיינו שלהקדוש ברוך הוא אין נוגע דבר זה כלל, וכמו שאמר הכתוב: "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ" (איוב ל"ה, ז'), וכל המצוות שבתורה הן רק להטיב לנו כל הימים, והקדוש ברוך הוא אינו מקבל מזה רק נחת שעשינו רצונו, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (במדבר כ"ח, ח'), "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[5].
ואם כן , לפי מה שידוע, שקיום המצות הוא יותר חשוב מהקרבת קרבנות, וכמו שכתוב בשמואל: "שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א ט"ו, כ"ב). אם יקבל על עצמו חובת השמירה, לשמור את פיו מכל דיבור שאסרתו התורה, רכילות, אונאת דברים וכו׳, כמה נחת רוח יגיע להקדוש ברוך הוא מזה, שציווה לנו בתורה על כל זה, ונעשה רצונו. ולהפך חס ושלום, אם אין האדם שם לב אודות דיבורו, והוא אצלו כהפקר לפטפט בלשונו כאשר יחפוץ היצר, וממילא בוודאי עובר בימי חייו, על כל אלו הפרשיות שמדברות בענייני חלק הדיבור, כמה צער יגיע להקדוש ברוך הוא מזה, כשרואה שבני אדם מפקירים מצותיו. ועל כן מי שהוא ירא לנפשו, יזהר מאוד בזה, ואשרי חלקו.
והנה ממה שאמרו חז״ל: "אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו"[6]. מוכח מזה, כי כל אדם פועל במידותיו להשפיע על זולתו. ואם כן, האדם שמקבל עליו חובת השמירה וזהיר במידותיו מאוד, רבים ממכיריו ילמדו ממעשיו להתנהג גם כן ככה, ויקבל שכר גם עבורם.