חובת השמירה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · חובת השמירה · פרק ד · >>
בו יבואר, שהקדוש ברוך הוא מזרז את האדם שיתן כבוד למצותיו,
וגם ביאור הכתוב: "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" (משלי יג, יג).

כתוב: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א ב, ל). וכבוד להקדוש ברוך הוא נקרא, כשחביבים אצל האדם מצותיו של הקדוש ברוך הוא, ונזהר בהן, שבזה הוא מכבד להקדוש ברוך הוא. וכדאיתא בתנחומא פרשת ויגש: "אמר ר׳ שמעון בר יוחאי, אמר הקב״ה! היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. ואם כיבדת אותן, כאילו לי כבדת. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית".

ולפי זה, כל אלו הפרשיות שהעתקתי למעלה, כשאנו רואין שבני אדם אין זהירין בהן כלל, כמה צריך מי שיש לו לב נבון לחוס על כבודו של הקדוש ברוך הוא ולהיות זהיר בהן, וכמה ימצא חן עבור זה בעיני ה' יתברך. ולהיפך חס ושלום, גדול עונו מאוד, ה' ישמרנו מזה.

והנה כתיב במשלי: "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם" (משלי יג, יג). וכתב הגר״א, וה לשונו: "כי יש רמ"ח איברים באדם, וכנגדם רמ"ח מצוות עשה, וכן כל דבר יש לו כח חיוני מן המצות. ולכן הבז לשום דבר מצוה, הוא מחבל את עצמו, כי הוא נעשה חסר מכח החיוני מאותו דבר. אבל הירא מלעזוב שום מצוה, ורואה לקיים כל דבר, יהיה שלם בכל איבריו". עד כאן לשונו. והנה ידוע שעל ענייני חלק הדיבור יש הרבה מצות עשה שתלויות בזה, וכנ"ל בשמירת הלשון חלק ב', וא"כ כמה פצעים וחבלות ימצא בו עבור זה, והמתבונן בפרט זה בלבד, גם כן די.

והנה, האדם שאינו מביט על דיבורו שיהיה כדת התורה, הוא נוהג בעצמו כמשרת שוטה. והוא, כי באכסניה גדולה מצוי שיש לו כמה חדרים, חצוניים ואמצעיים ופנימיים, והם מוכנים להכניס בהם האורחים כל אחד לפי מדרגתו. ומצוה למשרת שלפלוני העשיר שמתאחסן בחדר הפנימי יזהר מאוד להשגיח עליו שלא יחסר לו מאומה, הן בהכנת מזונו ובכל דבר הצריך לו. ובחדר האמצעי שמתאכן שם פלוני ופלוני, גם כן צריך להשגיח, אך לא בכל זהירות. ובחדר החיצון שהוא רק לאנשים הפשוטים הלנים שם, וגם אין לוקח מהם שכר לינה, תהיה רק השגחה מועטת. והמשרת הזה היה שוטה, ועשה בהפכו. שכל ההכנות עשה לחדר החיצון ולחדר האמצעי, ולחדר הפנימי כמעט לא הכין מאומה. ויצעק עליו בעל הבית, הוי סכל, הלא עיקר האכסניא בנויה על אותן המתאכסנים שם בחדרים הפנימיים, וכל חיותי היא מהם.

וכן הוא ממש בעניינו, נפש המדברת שבאדם משכנה במוח, ותחת זה הקרביים שבאדם ששם הוא ענייני המאכל, ותחת זה הרגלים שהאדם עומד עליהם. העיקר שבאדם הוא נפש המדברת, שבשבילה האדם בא לעולם, שבה יוכל האדם להלל לה' יתברך וללמוד תורתו, כמו דכתיב: "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), ואמרו חז"ל‏[1], דהוא לעמל פה, שהוא תורה, וכל האיברים שמחזיקים כוחות הגוף הוא רק בשבילה. ובעולם הזה אנו עושין הכל בהפכו, שכל רעיונות הנפש ודיבוריו, הוא אודות כלי המאכל, ואודות מלבושיו, להלביש את הגוף מכף רגלו ועד ראשו במלבושים נאים ומנעלים נאים, ולדור בדירות נאות. כלל הדבר, הנפש היא משמשת לכל אברי הגוף, הפך המכוון, שצריך האדם להביט בעיקר אודותיה אם היא עובדת בדיבורה כהוגן, דהיינו שיהיה רוב דיבורה אודות עבודת ה' בקיום מצוותיו, ואודות תורתו, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (תהלים קיט, צז). והעושה בהפך, מקוים עליו מה שאמר קהלת: "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ" (קהלת י, ז).

מקורות[עריכה]

  1. ^ סנהדרין צט: