תניא חלק א כז
ואם העצבות אינה מדאגת עוונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה, אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן, לקיים מה שנאמר (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר כו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה.
ואמרו רז"ל "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה". ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.
ואדרבה, העצבות היא מגסות הרוח, שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו, שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת, הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל.
ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, ואתכפיא סטרא-אחרא דלעילא המגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר (עובדיה א ד): "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה'".
וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא-אחרא לתתא, דאסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'.
ולכן, אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו, לאכפיא לסטרא-אחרא תמיד.
ועל זה אמר איוב "בראת רשעים" - ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד, והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם, כדי לאכפיא לסטרא-אחרא, ולא יוכלו לבטלה מכל וכל, כי זה נעשה ע"י צדיקים.
ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה:
- אחד - מביטול הסטרא-אחרא לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא, ע"י הצדיקים.
- והשנית - כד אתכפיא הסטרא-אחרא בעודה בתקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא, ע"י הבינונים.
וזהו שאמר הכתוב (בראשית כז ד): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח. והוא מאמר השכינה לבניה, כללות ישראל, כדפירש בתיקונים. וכמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים:
- אחד - ממאכלים ערבים ומתוקים,
- והשני - מדברים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב, עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש.
וזהו שאמר הכתוב (משלי טז ד): "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", פירוש, שישוב מרשעו, ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא.
ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא-אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול, ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמרא "שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל תלמידי חכמים", והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום.
וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שליבו מתאוה מאד לדברם, מענייני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו, אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא-אחרא לתתא, אסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא וקדושתו לעילא הרבה. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. וזהו שאמרו רז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשין אותו הרבה מלמעלה". לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה (ויקרא יא מד): "והתקדשתם וכו'", כשמקדש עצמו במותר לו. ופירוש "והתקדשתם" - שתעשו עצמכם קדושים, כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא-אחרא, כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. "והייתם קדושים" - כלומר, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא-אחרא, ע"י שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט.