קטגוריה:משלי טז ד

1. למענהו מהמילה למען, המציינת תכלית ותועלת (אולי כמו המילה "מַעַן" בלשון ימינו, שמשמעה "כתובת"). לפי זה, משמעות הפסוק היא, שלכל מה שה' ברא בעולם יש תועלת, כל מה שקורה בעולם משתלב בתוכניות של ה' (רלב"ג); גם המעשים של הרשע משתלבים, בלי ידיעתו, בתוכניות של ה', כי ה' משתמש ברשע ביום רעה, לייסר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב, כמו שנאמר למשל על אשור, (ישעיהו י ה): "הוֹי, אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי!" (רמ"ד ואלי), וכן (שמואל א כד יג): "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ"*.

המשמעות המעשית נמצאת בפסוק הבא, (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה": מכיוון שכל מעשי האדם משתלבים בתוכניות של ה', כל כוחותיו ניתנו לו מה', ולכן אסור לו להתגאות בהצלחתו ובכוחו, כמו שעשה מלך אשור בהמשך אותה נבואה, (ישעיהו י יב): "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ד' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם, אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו, כִּי אָמַר 'בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים ועתידתיהם[וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם] שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים'" (רמ"ד וואלי).

ייתכן שפירוש זה הוא היסוד לתפילה שאנחנו מתפללים בראש השנה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". בעתיד תתבטל הגאוה, וכולם - גם הרשעים - יבינו שהם פעלו ככלי ביד ה' (ע"פ גליה).

2. למענהו מהמילה מענה, תשובה; למענהו = לתשובה שלו. והפסוק בנוי כתקבולת:

כל - פעל ה' - למענהו;

וגם רשע - [פעל ה'] - ליום רעה.

כל בעיה בעולם, ה' פעל ועשה כך שיהיה לה מענה, תשובה ופתרון;

וגם את הרשע ה' פועל ומכוון כך שיהיה מענה ופתרון לטענותיו ואיומיו, והמענה הוא יום רעה - יום שבו ה' מביא רעה פתאומית על העולם; הרשע, שבטח בכוחו וגבורתו, ייפול בפתאומיות, וקרבנותיו יינצלו.

3. למענהו מהמילה מענה, שמשמעה גם שירה ותהילה לה', כמו ב(תהלים קמז ז): "עֱנוּ לה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר". לפי זה, משמעות הפסוק היא, שה' פעל ועשה את כל העולם כדי שיכבדו ויהללו אותו. אפילו הרשע משתלב בעל-כרחו במטרה זו, שהרי ביום רעה, כאשר הרשע נופל, אנשים מהללים את ה' על כך (רש"י, ר' יונה, מלבי"ם, מצודות). חז"ל למדו מפסוק זה מסקנות מעשיות רבות; לפירוט ראו ב"הקבלות".

- אולם לענ"ד, אין זה פשוטו של מקרא. המילה מענה אינה המילה המקובלת לתאר שירה ותהילה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב, למשל, "כל פעל ה' לתהילתו", או "כל פעל ה' לכבודו" (כמו ב(ישעיהו מג ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו").

1. הפירוש המסורתי הוא, שכל מעשי ה' הם לכבוד עצמו, כמו ב(ישעיהו מג ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וכמו בדברי חז"ל "עבודה צורך גבוה" ו"כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (משנה אבות ו יא). המשמעות המעשית של כל פעל ה' למענהו היא, שגם האדם צריך לקחת בחשבון את כבוד ה' כאשר הוא מתכנן את פעולותיו. חז"ל למדו מכאן, למשל, ש:

- האדם צריך לרחוץ את פניו בכל יום, כי פני האדם מסמלים את צלם א-להים, והם צריכים להיות יפים ונקיים (בבלי שבת נ:);

- בערב פסח, לאחר ששוחטים את קרבן הפסח, יש להפשיט אותו מייד, גם בשבת, כדי שלא יסריח או שלא יהיה מוטל כנבילה עד הלילה (בבלי שבת קטז:);

- יש להשתדל להביא למקדש את בעלי-המקצוע הטובים ביותר, גם אם הם דורשים שכר גבוה יותר ממחיר השוק (בבלי יומא לח.).

2. אולם, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, כגון (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת - מה תתן לו" ועוד; בעל חובות הלבבות בשער עבודת האלהים אף לומד מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב).

- ועוד: על-פי פשט הפסוק, ה' הוא שדואג לכבוד עצמו: "כל פעל ה' למענהו", ולכן קשה להסיק מכאן שהאדם צריך לדאוג לכבוד ה'; היה אפשר לפרש דווקא להיפך - ה' דואג לכבוד עצמו ולכן אין צורך שניכנס לתחום שלו ונדאג לכבודו; עצם העובדה שהאדם מנסה לדאוג לכבוד ה', יש בה משום בזיון לה'! ראו בפירוש חז"ל על פרשת פרץ עוזא, בתלמוד בבלי, סוטה לה.: "נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר (יהושע ד) ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?! (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל..." עוזא דאג לכבוד ה' ורצה "להושיע" את ארון ה' מנפילה, אבל בכך הוא הראה על תפיסה אלילית, כאילו ה' צריך שעובדיו "יושיעו" אותו; וראו גם בדברי יואש אבי גדעון.

3. הראי"ה קוק (מוסר אביך ב ד) מיישב בין המקורות הסותרים באופן הבא: ה' אכן ברא את העולם כדי להיטיב לנבראים. אולם, הטובה הגדולה ביותר לנבראים היא, שיבינו את גדולת מעשי ה' בבריאה. משל לאדם הרוצה להיטיב לילדו ומביא לו מתנה, ואז כדי להיטיב לו עוד יותר גם טורח ומסביר לו את גדולת המתנה וחשיבותה, כדי שישמח ויעריך את מה שקיבל.

1. הביטוי יום רעה מציין, בדרך כלל, יום שבו ה' מביא פורענות על הרשעים ומגן על הצדיקים, (ירמיהו יז יז): "אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה, מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה. יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי ואַל אֵבֹשָׁה אָנִי, יֵחַתּוּ הֵמָּה ואַל אֵחַתָּה אָנִי; הָבִיא עלִיהם יוֹם רָעָה, וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם", (ירמיהו נא ב): "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ, כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה", (תהלים כז ה): "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי", (תהלים מא ב): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'".

ומכאן, גם בפסוק שלנו - המענה לאיומיו של הרשע הוא אותו יום רעה שה' יביא על הרשעים.

2. אולם, הכבוד הגדול יותר הוא, לא שהרשעים אובדים אלא שהם חוזרים למוטב, (יחזקאל יח כג): "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". ולכן יש שפירשו, על-דרך הדרש, וגם רשע מביא כבוד לה' כאשר הוא הופך ליום את הרעה שבו - כאשר הוא הופך את החושך לאור: "פירוש, שישוב מרשעו, ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא" (תניא חלק א כז).