ביאור:מוסר אביך ב ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
חובתו של האדם בעולם נחלקת לשני חלקים:
- א. ללכת בדרך טובה - מעשים טובים, מידות טובות, אמונות טובות, לימוד והשגה אמיתית בדרכי ה'.
- ב. לעשות את כל זה מתוך כוונה טהורה - לעשות את רצון ה'.
אדם הלומד ומתעמק בדרכי ה' רק מתוך רצון להשקיט את צמאונו השכלי לדעת דברים גדולים, אינו עובד את ה' באמת אלא את עצמו.
בסעיף זה נסביר, איך אפשר להגיע למעלה זו, לעשות הכל רק לשם רצון ה'? והרי בסופו של דבר כל אדם פועל למען עצמו! ישנם כמה הסברים שיכולים לקרב אותנו למדרגה זו.
1. קל לנו להבין, שאנחנו לא באמת מבינים מה טוב לנו. אפילו מבחינה חומרית, כשהיינו קטנים, לא ידענו שזה טוב שיהיה לנו רכוש, או ילדים, או חכמה, או אפשרות לעשות חסד, או דברים אחרים היום נחשבים בעינינו טובים. כך אפשר להבין, שיש דברים עוד יותר טובים, שה' מייעד לנו אם נלך בדרכיו, גם אם איננו יכולים לדעת מה הם בדיוק.
אולם, גם לפי הסבר זה עדיין נשארת השאלה, והרי בסופו של דבר, אדם העובד את ה' כדי לזכות לטוב כלשהו מאת ה', עדיין עובד את עצמו, ועדיין סותר את דברי חז"ל (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ומאמרים נוספים.
2. נסביר את העניין במשל: אדם אחד ידע שעומד להיות אסון טבע במדינה מסויימת, הוא הזהיר את אנשי המדינה ועזר להם להתפנות למקום בטוח, וכך הציל את חייהם של אלפי אנשים. איש אחר שמע על האירוע, ולאות הוקרה שלח למציל אלף שקל כסף. כששאלו את האדם הראשון איך הוא מרגיש, הוא אמר "אני מאד שמח שזכיתי באלף שקל". כולנו נתייחס לדברים אלה כדברים מוזרים ואף פחותים ושפלים. והסיבה היא, שאנחנו משוים בין הערך של אלפי נפשות שניצלו לבין הערך של אלף שקל, וברור לנו שהערך של אלפי הנפשות גדול כל כך, עד שהערך של אלף שקל הוא זניח לעומתם, וזה ממש נבזה לשמוח על אלף השקל ולא על הצלת האנשים.
כעת, כל אלפי הנפשות הללו, כמו הנבראים כולם, נבראו ברצון ה', ומכאן שרצון ה', הבורא, יקר וחשוב יותר מכל הנבראים. ולכן, כאשר אדם עושה את רצון ה', כל שכר אחר שהוא מקבל כתוצאה מכך אמור להיחשב בעיניו זניח וחסר ערך; ואם אדם שמח על השכר שהוא מקבל (גם אם מדובר בשכר רוחני של השגות נפלאות) ולא שמח על עצם עשיית רצון ה', הרי זו פחיתות ושפלות.
זו הסיבה שחז"ל אמרו, במאמר שהבאנו למעלה, "היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", כעבדים ולא כבנים, כי בנים מרגישים צימאון טבעי ורצון טבעי להתקרב אל אביהם, וחז"ל התכוונו להדגיש שאפילו הכוונה הזאת - למלא את הצימאון הטבעי להתקרב אל ה' - היא כוונה פחות טובה מהכוונה הטהורה ביותר של עשיית רצון ה' בלבד.
3. הסבר נוסף: ישנם שני כוחות עיקריים בנפש (כפי שהסברנו בסעיף א): השכל (ההכרה, החכמה) והרצון, ושניהם יכולים להתעלות עד לשלמות:
- השלמות של השכל היא, כאשר הוא זוכה לדעת ולהכיר את הדבר הנכבד ביותר שאפשר להכיר, שהוא הבורא. ומכיוון שאי אפשר להשיג את הבורא בעצמו, השלמות היא לדעת את דרכיו ולהבין את חכמתו בבריאת העולם והנהגתו.
- באותו אופן, גם הרצון צריך להגיע לשלמות (שלמות השכל בלי שלמות הרצון היא חיסרון גדול, ואף יש בה סכנה - אדם שיש לו הרבה שכל אבל הרצון שלו מושחת ומעוות, יחיה בתחושה של קרע נפשי תמידי, בין השכל המושך אותו למעשים טובים, ובין הרצון המושך אותו למעשים רעים). ושלמות הרצון דומה לשלמות השכל - כמו שהשכל מגיע לשלמות בהכרת חכמתו של הבורא, כך הרצון מגיע לשלמות בהתאמתו לרצונו של הבורא. ומי שמבין דבר זה, בוודאי ישתדל לקיים את הוראת חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
לפי דברינו אפשר ליישב סתירה בין שתי קבוצות של מקורות:
- מצד אחד, ישנם מקורות שלפיהם כל מעשי ה' בעולם וכל מצוות ה' נועדו כביכול לטובת ה': "עבודה צורך גבוה", (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו", ועוד;
- ומצד שני, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד: חובות הלבבות בשער עבודת האלהים (המסיק מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב), (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", בראשית רבה מד ועוד.
לפי דברינו, אכן ה' רוצה להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, אולם הטובה הגדולה ביותר היא שנשלים את כוח הרצון שלנו בכך שנתאים אותו לרצון ה'. ה' רצה לזכות אותנו בשלמות הגדולה ביותר ולכן ציווה עלינו לעשות את רצונו.
ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא, שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.