ביאור:מוסר אביך א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מוסר אביך:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד
ביאור:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד

פרק א - מצות יראת-ד' ולמודה[עריכה]

א . פנימיות היראה וטבעיותה[עריכה]

הנושאים הקשורים לעבודת ה' (כגון: יראת ה', אהבת ה', דבקות בה' ועוד) מוכרים לכולם, אבל רוב האנשים מכירים אותם רק בשמם, למשל הם יודעים שיש כזה דבר "יראת ה'" אבל לא מבינים את המהות העמוקה שלו. יראת ה' היא נושא עמוק, שאי אפשר ללמוד אותו במילים בלבד, אלא יש ללמוד אותו עם הלב.

ברוב החכמות, הדיבור החיצוני (המילים, הנוסחאות וכד') שווה לדיבור הפנימי (המהות): מי שהבין את המילים הבין גם את המהות, ומי שלא הבין את המילים, יודע שאינו מבין גם את המהות. אבל החכמות הקשורות לעבודת ה' הן כל-כך עמוקות, שאין בלשוננו מילים היכולות לתאר את מהותן בצורה מדוייקת. אנחנו מדברים עליהן במילים פשוטות ויומיומיות, וכל השומעים מבינים את המילים, וחושבים בטעות שהם הבינו גם את המהות.

הסיבה לכך שהחכמות הללו מבוטאת במילים פשוטות ויומיומיות היא, שהן עוסקת במידות ותכונות שנמצאות באדם מטבעו. למשל, בכל אדם ישנה מידה של יראה ומידה של אהבה, והחכמה של עבודת ה' נועדה ללמד אותו לכוון את אותן מידות כלפי ה'.

ה' בכוונה טבע בקרבנו את המידות הללו, כדי שהן יהיו חלק מאיתנו, וכאשר נצליח להעלות אותן כלפי ה', נישאר קבועים בעבודת ה' תמיד.

(מכאן קל להבין, עד כמה חשוב להשקיע בלימוד וידיעת ה', שהרי רק בלימוד מעמיק נוכל להעלות את המידות שלנו ולקרב אותן אל ה'. באופן טבעי המידות שלנו מכוונות כלפי מי שאנחנו מכירים טוב יותר: לילד קטן, שאינו מכיר כלום, אין בכלל מידות; וככל שהוא גדל ומכיר יותר דברים, גם המידות שלו מתכוונות בהתאם, לדוגמה, כשהוא מכיר מאכל טעים - הוא אוהב אותו, וכועס על מי שלוקח אותו ממנו, וכן הלאה. ולכן, כדי שנוכל לכוון את מידותנו כלפי ה', עלינו ללמוד ולהכיר את דרכי ה'.)

מעבר לכך: ה' בכוונה טבע בקרבנו את המידות הללו כאשר הן כבר מכוונות לעבודת ה', אולם מכיוון שהן נמצאות בתוך גוף, הגוף מכריע ומכוון אותן לדברים דמיוניים שאינם קשורים לעבודת ה'. אולם ברגע שמתגברים על הגוף, המידות חוזרות לטבען הראשון שהוא עבודת ה', ונשארות קבועות בעבודת ה', כל עוד אין אנו מבלבלים את עצמנו בטרדות.

מכאן, מי שאינו מעיין כראוי בענייני עבודת ה', פוגע בנפשו ומונע ממנה את החיבור אל טבעה האמיתי, והוא דומה לאדם העוצם את עיניו או אוטם את אזניו תמיד, וכך מונע מעצמו את אחד החושים הטבעיים, ועל זה אמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפלה".



ב . לימוד היראה וחכמתה[עריכה]

על הפסוק (איוב כח כח): "הן יראת ה' היא חכמה" אמרו חז"ל (שבת לא ב): "בלשון יוני קורין לאחת - הן" (הן = one = אחת), כלומר, שיראת ה' היא החכמה היחידה. והדבר תמוה, שהרי יש עוד הרבה נושאים עמוקים הדורשים חכמה ולימוד! אולם יש הבדל מהותי בין יראת ה' לבין שאר הנושאים:

  • בכל שאר הנושאים, ברגע שאדם למד אותם לעומק והגיע למסקנות, הוא יכול להעביר את המסקנות הללו לאנשים אחרים, והם יידעו אותן בדיוק כמוהו; אפילו בעולם התורה, ברגע שאדם למד סוגיה תלמודית (למשל) והגיע למסקנות הלכתיות, הוא יכול להעביר את המסקנות הללו לאנשים אחרים.
  • אולם ביראת ה' (וכן בשאר מידות הנפש), העיקר הוא עצם הלימוד; מי שלמד סוגיה הקשורה ליראת ה' והגיע למסקנות, גם אם יספר אותן לאנשים אחרים, הן לא יוכלו להבין כמוהו, אלא אם כן יתעמקו וילמדו את הסוגיה בעצמם.

המילה "חכמה" מציינת את הלימוד; רק יראת ה' היא "חכמה", רק ביראת ה' יש משמעות לעצם הלימוד. בכל שאר הנושאים, החכמה היא רק אמצעי כדי להגיע לידיעות; ביראת ה', החכמה היא המטרה.


ג . סור מרע[עריכה]

בהמשך הפסוק בספר איוב נאמר (איוב כח כח): "וסור מרע - בינה", ויש הבדל בין "סור מרע" ובין "הימנעות מרע":

  • הימנעות מרע דורשת רק ידע - רק לדעת מהם המעשים הרעים שיש להימנע מהם;
  • אבל סור מרע משמעו גם תיקון המידות כך שיהיו רחוקות מהרע, וזה משתנה מאדם לאדם, לכל אדם ישנן מידות אחרות ודרכים אחרות איך להרחיק את עצמו מהרע, וזה דורש לא רק ידע אלא גם בינה - התבוננות והסקת מסקנות.


ד . עבירה מטמטמת[עריכה]

כתוב בתורה (ויקרא יא מג): "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם". אמנם הפסוק נאמר בהקשר של מאכלים אסורים, אבל חז"ל למדו מכאן שכל עבירה מטמטמת ואוטמת את ליבו של האדם, ומכאן שגם העבירה של ביטול תורה, גם היא אוטמת את לב האדם. אדם הרגיל לעסוק בדברי הבל אינו מרגיש שליבו אטום, אבל ברגע שהוא מתחיל ללמוד תורה הוא מרגיש את האטימות (למה זה דומה - לאדם שבמשך כמה ימים לא אכל, וכבר אינו מרגיש את הרעב, עד שהוא מריח ריח של מאכל, ופתאום תחושת הרעב מתעוררת בו). הדבר מקשה עליו ועלול לגרום לו להפסיק ללמוד תורה, אבל אם יפסיק, הלב שלו ייאטם עוד יותר. לכן עליו להתחזק ולהמשיך בלימוד למרות הקושי.


ה . סיגות התורה[עריכה]

ישנם הרבה מעשים שחז"ל אסרו לעשות משום "סייג לתורה". מקובל לחשוב שהמעשים הללו נאסרו רק מסיבה מעשית - משום שהם עלולים לגרום למי שעושה אותם לעבור על איסור תורה. אולם האמת היא, שהמעשים הללו הם רעים מצד עצמם. כמו שאיסורי התורה הם רעים מצד עצמם, כך כל מעשה שקשור בקשר כלשהו של סיבה ותוצאה לאיסורי התורה, גם הוא רע מצד עצמו, וראוי להתרחק ממנו מאד.


ו . יראת-שמים ויראת-חטא[עריכה]

יראת שמים ויראת חטא הן שתי מידות שונות הקשורות לחששו של האדם מפני עבירה:

  • יראת חטא מציינת את החשש מפני הפחיתות שבנפש הנגרמת כתוצאה מהעבירה. כשאדם עושה מעשים טובים הוא שלם בנפשו, וכשאדם חוטא הוא חסר. חטא = חיסרון = פחיתות; כל חטא מקלקל את הנפש ומטיל בה מום.
  • יראת שמיים מציינת את החשש מפני התרחקות מה' הנגרמת כתוצאה מהעבירה. כשאדם עושה מעשים טובים המתאימים לרצון ה' הוא קרוב אל ה' ודבק בו, אך כשהוא חוטא הוא עובר על רצון ה' וטעמו, ולכן מתרחק מה', והדבר גורם לנשמתו צער גדול.

כל זה נכון לגבי אדם פשוט, שעבורו עיקר התורה הוא רק החלק המעשי שבה, המעשים הטובים והרעים. אבל אדם נבון במיוחד רוצה גם להבין את משמעות המעשים, ולהתעמק בענייני מידות הנפש הקשורים למעשים אלו. אם לא יעשה כך, לא יוכל להגיע לשיא הקרבה והדבקות בה' כפי שהוא מסוגל, והדבר יגרום לנשמתו צער גדול. אם כך, עבור אדם כזה, "יראת שמים" מציינת גם את החשש לעזוב את ההתבוננות והעיון בענייני עבודת ה'.


ז . לימוד היראה וקביעותה[עריכה]

למדנו שענייני עבודת ה' דורשים לימוד מעמיק. אם כך, מדוע אין זה מקובל ללמוד אותם?

סיבה אחת היא ירידת הדורות: מדור לדור רמת ההבנה יורדת. הספרים שהשאירו לנו חכמי הדורות הקודמים בנושא עבודת ה' כתובים בקצרה ומדברים על עניינים גבוהים, ולרוב האנשים בדורנו קשה להבין אותם.

סיבה שניה היא סערת הלב: כדי ללמוד חכמה בעיון, דרושה שלוות נפש, והלימוד בענייני המידות ועבודת ה' מעורר סערת רגשות והתלהבות. ההתלהבות רצויה רק בשלב מאוחר - אחרי שאדם כבר קנה ידיעות מסויימות, ההתלהבות עוזרת לו להפנים את הידיעות הללו בעומק ליבו; וכן בשלב מוקדם - לפני שאדם מתחיל בלימוד, הוא צריך לעורר את עצמו לתשובה ואמונה ויראת כבוד; אולם בזמן הלימוד עצמו דרושה שלוות נפש, שמחה ומנוחה.

אולם, מי שלומד לא מתוך שאיפה להגיע לאמת אלא רק מתוך תחושה של חובה ועול, אם הוא מרגיש שהלימוד מסעיר את ליבו ומעורר בו רגשות (כגון רגשות של שמחה כאשר הוא לומד על אהבת ה', או רגשות של חרדה כאשר הוא לומד על יראת ה'), הוא חושב בטעות שבזה הוא מיצה את חובת הלימוד, ואינו טורח להעמיק יותר ולהגיע לחקר האמת. בנוסף לכך, מכיוון שהספרים העוסקים בענייני עבודת ה' כתובים בקיצור, ואין בהם מקום לפלפול ולחידושים כמו (למשל) בתלמוד, הלומד חושב שהחידוש העיקרי הנובע מהלימוד הוא הרגש שמתחדש בליבו, והוא מגיע למסקנה שכל עניין יראת ה' מתמצה ברגש בלבד. הדבר גורם נזק רב ועלול להרחיק את האדם מה', כי סערת הרגשות חולפת ולא נשאר ממנה מאומה, ואז הלומד מזלזל בכל עניין יראת ה', מזניח את הלימוד בנושא זה ופונה ללמוד נושאים שבהם יש לו אפשרות לחדש חידושים שכליים.

לכן, בדורנו, כל מי שמסוגל להבין את דרכי יראת ה' מחוייב לפרש את הדברים כמיטב יכולתו ולהסביר אותם כך שגם אנשים פשוטים יבינו, עד שיוכלו גם לחדש בהם חידושים, ומתוך כך הם יפנימו את הדברים וייזהרו בהם.

בדורנו אנשים רגילים ללמוד בחריפות, הם נמשכים במיוחד ללימוד שבו יש להם אפשרות לחדש חידושים. אמנם הנטיה הזאת היא רעה ומזיקה, כי היא גורמת לכך שאנשים מזניחים את התחומים הפשוטים יותר, שבהם יש פחות עומק לעיין, כגון דיני ברכות ותפילות וכו'; אולם כאשר היא במידה הנכונה יש לה צד חיובי, כי החריצות השכלית והרצון להעמיק מקרבים את האדם אל האמת. בכל מקרה, קשה להילחם בנטיה זו, ולכן ראוי להראות ללומדי התורה, שגם בנושאי יראת ה' ישנה אפשרות לחריפות השכל ולחדש חידושים, מלבד החשיבות של הלימוד עצמו.


ח . לימוד היראה ומדרגת האדם - בשמחה ובטוב-לבב[עריכה]

משה רבנו מזהיר את עם ישראל, שיבואו עליו קללות (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". חלק מחכמי ישראל למדו מכאן, שיש לעבוד את ה' בשמחה (ראו בביאור על הפסוק). אולם הפסוק מזכיר שני מושגים שונים - שמחה וטוב לבב. מה ההבדל ביניהם? ניתן להסביר בשתי דרכים.

א. שמחה היא רגש, וטוב לבב מציין הבנה שכלית:

  • יש אנשים שעובדים את ה' בשמחה, אבל לא באמת מבינים מדוע יש לשמוח; הם שמחים כי כתוב בספרים שיש חובה לשמוח.
  • מצד שני, יש אנשים שעובדים את ה' בטוב לבב, הם מבינים את שהעבודה חשובה וראויה לנו, אבל אינם שמחים.

ב. שמחה נובעת מתוך הכרה שעבודת ה' היא דבר נעלה, הרבה מעל הדרגה שלנו. טוב לבב נובע מתוך הכרה שעבודת ה' בכל-זאת מתאימה לנו, כי יש לנו נשמה אלהית:

  • כשאדם זוכה להשתתף בתפקיד גדול ונשגב, חשוב יותר מכל שאר הדברים שהוא עושה בחיים, הוא מתמלא שמחה על הזכות שנפלה בחלקו, אבל לפעמים השמחה הזאת מלווה בהרגשה של "מה אני עושה כאן בכלל? התפקיד הזה גדול עליי!";
  • מצד שני, כשאדם מתרגל לתפקיד, ומרגיש שהתפקיד מתאים לו, הוא טוב לבב, אך עלול להתייחס אליו כדבר שגרתי ומובן מאליו וכבר אינו שמח.

האתגר שלנו הוא לשלב שמחה עם טוב לבב:

  • מצד אחד להבין עד כמה עבודת ה' היא נשגבת ולמעלה ממדרגתנו, שהרי היא מקרבת אותנו אל מי שברא אותנו;
  • ומצד שני להבין עד כמה הנשמה שלנו היא נשגבת, ונשארת כך גם אם קלקלנו את עצמנו בעולם החומר, ולכן עבודת ה' מתאימה לנו.


הערות שוליים[עריכה]

מוסר אביך:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד
ביאור:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד