מוסר אביך א ח
משה רבנו מזהיר את עם ישראל, שיבואו עליו קללות (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". חלק מחכמי ישראל למדו מכאן, שיש לעבוד את ה' בשמחה (ראו בביאור על הפסוק). אולם הפסוק מזכיר שני מושגים שונים - שמחה וטוב לבב. מה ההבדל ביניהם? ניתן להסביר בשתי דרכים.
א. שמחה היא רגש, וטוב לבב מציין הבנה שכלית:
- יש אנשים שעובדים את ה' בשמחה, אבל לא באמת מבינים מדוע יש לשמוח; הם שמחים כי כתוב בספרים שיש חובה לשמוח.
- מצד שני, יש אנשים שעובדים את ה' בטוב לבב, הם מבינים את שהעבודה חשובה וראויה לנו, אבל אינם שמחים.
ב. שמחה נובעת מתוך הכרה שעבודת ה' היא דבר נעלה, הרבה מעל הדרגה שלנו. טוב לבב נובע מתוך הכרה שעבודת ה' בכל-זאת מתאימה לנו, כי יש לנו נשמה אלהית:
- כשאדם זוכה להשתתף בתפקיד גדול ונשגב, חשוב יותר מכל שאר הדברים שהוא עושה בחיים, הוא מתמלא שמחה על הזכות שנפלה בחלקו, אבל לפעמים השמחה הזאת מלווה בהרגשה של "מה אני עושה כאן בכלל? התפקיד הזה גדול עליי!";
- מצד שני, כשאדם מתרגל לתפקיד, ומרגיש שהתפקיד מתאים לו, הוא טוב לבב, אך עלול להתייחס אליו כדבר שגרתי ומובן מאליו וכבר אינו שמח.
האתגר שלנו הוא לשלב שמחה עם טוב לבב:
- מצד אחד להבין עד כמה עבודת ה' היא נשגבת ולמעלה ממדרגתנו, שהרי היא מקרבת אותנו אל מי שברא אותנו;
- ומצד שני להבין עד כמה הנשמה שלנו היא נשגבת, ונשארת כך גם אם קלקלנו את עצמנו בעולם החומר, ולכן עבודת ה' מתאימה לנו.
מכלל לימוד היראה הוא להבין בעצמו מה הם הדברים הגורמים לו שיכבד עליו ענין היראה.
ראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב-לבב[1]. נראה ששני דברים הם: השמחה בפני עצמה, וטוב לבב בפני עצמו; ויש אפשרות לשמחה בלא טוב-לבכ והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב-לבב בלא שמחה:
- והנה, הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה, אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפלה ובכל עניני עבודת השם ית'. אם כן, אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה, אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת, ואינה נוחה לו, רק שהיא חובה עליו.
- ואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה, כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל ית', וגם שהוא ראוי לעבוד כאשר הוא יציר כפיו וחננו דעה והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא נאות לו.
ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא יפה וטוב לו, ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא היה לו זה הטוב, הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב, ואין כאן מקום שמחה. אם כן, כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו, אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה, וזהו ענין (רש"י על דברים כו#פסוק טז): "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". אך מצד שהשמחה תורגש גם בחומר, הטביע הבורא ית' שיתחדשו ידיעות חדשות, ויהיה דרך השמחה ככל ענין שמחה חמרית גם כן. אבל כשיתעלה החומר, תהיה תמידית השמחה עם תמידיות ההשגה השלמה לגמרי.
על כל פנים, השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב-לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו אהבתו של האדון ברוך הוא ליצוריו וכפרט לעם קרובו, כי השמחה במה שתהיה הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו.
ולפי זה, שני לימודים הם:
- א' - רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו ית';
- ולמוד שני - מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאע"פ שנטנפה בכל גלולי החומר ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, מכל מקום (סנהדרין מד.): "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה", והיא עומדת בזהרה מצד עצמה, ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת, כי הוא ענף גדול מענפי תשובה מאהבה.
וראוי לסדר הלימודים שיהיו סדורים ומבוררים אצלו ושנונים בפיו ולבבו.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ לג) דברים כח מז. וע' של"ה פרשת תבוא. מסילת ישרים יט ענין השמחה.