מוסר אביך א ז
למדנו שענייני עבודת ה' דורשים לימוד מעמיק. אם כך, מדוע אין זה מקובל ללמוד אותם?
סיבה אחת היא ירידת הדורות: מדור לדור רמת ההבנה יורדת. הספרים שהשאירו לנו חכמי הדורות הקודמים בנושא עבודת ה' כתובים בקצרה ומדברים על עניינים גבוהים, ולרוב האנשים בדורנו קשה להבין אותם.
סיבה שניה היא סערת הלב: כדי ללמוד חכמה בעיון, דרושה שלוות נפש, והלימוד בענייני המידות ועבודת ה' מעורר סערת רגשות והתלהבות. ההתלהבות רצויה רק בשלב מאוחר - אחרי שאדם כבר קנה ידיעות מסויימות, ההתלהבות עוזרת לו להפנים את הידיעות הללו בעומק ליבו; וכן בשלב מוקדם - לפני שאדם מתחיל בלימוד, הוא צריך לעורר את עצמו לתשובה ואמונה ויראת כבוד; אולם בזמן הלימוד עצמו דרושה שלוות נפש, שמחה ומנוחה.
אולם, מי שלומד לא מתוך שאיפה להגיע לאמת אלא רק מתוך תחושה של חובה ועול, אם הוא מרגיש שהלימוד מסעיר את ליבו ומעורר בו רגשות (כגון רגשות של שמחה כאשר הוא לומד על אהבת ה', או רגשות של חרדה כאשר הוא לומד על יראת ה'), הוא חושב בטעות שבזה הוא מיצה את חובת הלימוד, ואינו טורח להעמיק יותר ולהגיע לחקר האמת. בנוסף לכך, מכיוון שהספרים העוסקים בענייני עבודת ה' כתובים בקיצור, ואין בהם מקום לפלפול ולחידושים כמו (למשל) בתלמוד, הלומד חושב שהחידוש העיקרי הנובע מהלימוד הוא הרגש שמתחדש בליבו, והוא מגיע למסקנה שכל עניין יראת ה' מתמצה ברגש בלבד. הדבר גורם נזק רב ועלול להרחיק את האדם מה', כי סערת הרגשות חולפת ולא נשאר ממנה מאומה, ואז הלומד מזלזל בכל עניין יראת ה', מזניח את הלימוד בנושא זה ופונה ללמוד נושאים שבהם יש לו אפשרות לחדש חידושים שכליים.
לכן, בדורנו, כל מי שמסוגל להבין את דרכי יראת ה' מחוייב לפרש את הדברים כמיטב יכולתו ולהסביר אותם כך שגם אנשים פשוטים יבינו, עד שיוכלו גם לחדש בהם חידושים, ומתוך כך הם יפנימו את הדברים וייזהרו בהם.
בדורנו אנשים רגילים ללמוד בחריפות, הם נמשכים במיוחד ללימוד שבו יש להם אפשרות לחדש חידושים. אמנם הנטיה הזאת היא רעה ומזיקה, כי היא גורמת לכך שאנשים מזניחים את התחומים הפשוטים יותר, שבהם יש פחות עומק לעיין, כגון דיני ברכות ותפילות וכו'; אולם כאשר היא במידה הנכונה יש לה צד חיובי, כי החריצות השכלית והרצון להעמיק מקרבים את האדם אל האמת. בכל מקרה, קשה להילחם בנטיה זו, ולכן ראוי להראות ללומדי התורה, שגם בנושאי יראת ה' ישנה אפשרות לחריפות השכל ולחדש חידושים, מלבד החשיבות של הלימוד עצמו.
סיבת הדבר שאין נפרץ כראוי התלמוד הדרוש לעניני העבודה, אע"פ שבודאי לימוד גדול ועיון רב הוא דורש:
יש לומר, מפני שטבע השכל להשכיל דוקא, והנה באמת הדורות הלכו הולכים וחסרים בדעת האמיתי, ואם כי הניחו לנו ברכה רבותינו הראשונים והאחרונים בספריהם בעניני העבודה, יש מהם שדברו בקצרה ואינו מספיק להבנת אנשי דורנו כי-אם לסגולה מהם, כולי האי ואולי. ויש מהם שדברו בענינים גבוהים, עד שלמי שלא השכילו עדיין דרכי היראה והעבודה בערך המועט לפי טהרת שכל האנושי יהיו הדברים להם כדברי הספר החתום.
ועוד סיבה נוספת, כי סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים התפעלות טובה וקדושה, אינה כי אם לקבוע ביותר בעומק הנפש את קנין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה - מנוחה שלמה דרושה לה, ו(מגילה כח:): "שמעתתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא" קל וחומר בדברים הקדושים הזכים כעניני העבודה השלמה, ו(שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד". ואם ראוי ומחוייב להקדים[1] תשובה ואמונה ויראה פשוטה לכל לימוד, ומה גם ללימוד היראה, אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל להזמן אחר, להקדים או לאחר. אבל הלימוד יהיה במנוחה בישוב בשמחה, כמו שהורונו חז"ל במ"ח דברים של קנין התורה (משנה אבות ו), והיינו שמחה של מנוחה שמגרשת כל רוח עצב, מצד בחינת השכל בבטחון שלם על האלהים ית' והשכלת טובו, ואז יצליח.
ומפני שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש, והרבה יותר מטבע כל לימוד הוא בענין לימוד היראה וכל פרטי העבודה, מפני הנטיה הנפשית שהנפש נוטה להם בטבעה, דבר זה גורם למי שאין אהבת בקשת האמת, שהיא דרישת השם ית', קבועה בו היטיב, ואינו מעיין בדברים הזכים האלה כי-אם מצד עול החובה[2] ששמע, אם מוצא הוא בעצמו שלבבו נסער, לשמחה בענייני האהבה או לחרדה בענייני היראה, הוא סובר שבזה הוא משלים חוקו, והרי הוא מתרפה כעצמו מהידיעה האמתית. ודבר זה מצטרף למה שהדברים באו בקצרה בספריהם של חכמים, ולפום-ריהטא אין בהם מה לעיין, וכשהוא מוצא חידוש הרגשה בלב, הוא בא להחליט מזה שאך זאת היא תורת היראה.
אבל באה מזה רעה גדולה והשכחת שמו ית', שהוא עיקר החיים השלמים, שכאשר סערתו עוברת, אינו מוצא בנפשו מאומה, ובא מזה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום להבזות בלבבו כל ענין היראה, ועל-כל-פנים יברח יותר ללימודים שמוצא שכלו מקום להתגדר בם להבין ולהשכיל.
על-כן, החובה רבה על כל מי שחננו ד' ית' להבין בדרכי היראה וארחות קנייתה ולימוד דרכיה, לפרש הדברים עד מקום שידו מגעת, ולהורות דרכי הלימוד הפשוט בעניני שלמות העבודה גם לקטני השכל, איך ילכו בסדר נכון וימצאו בדעתם מושגים נכונים ומקום להבין להשכיל גם לחדש, ובזה יהיו הדברים קנויים וקבועים אצלם, כי "תורה מביאה לידי זהירות" [3].
ונוסף על זה, שבני דורנו במדינותינו התורניים שבנו הורגלו בלימוד בהתפשטות השכל בחריפות, עד שעיקר ?נעימת לימודם הוא כפי מה שיש לשכלם מקום להתגדר ולענות בו. אע"פ ששימת גדר בדבר זה היא קלקול גדול ורעה גדולה, בעוה"ר בעוונות הרבים, בעוונותינו הרבים, שבא מזה שכל עניני התורה שאין בהם מצד גדרם כל-כך עומק עיון של חילוקי נושאים, כדיני ברכות ותפילות וכיו"ב, לימודם מתמעט, ומכל מקום קשה לעקור נטיה זו, ומה גם שמצד עצמה טובה היא מאד כשלא תעבור את הגבול, כי בקשת האמת באה ע"י הישרת השכל וחריצותו להתבונן בדברים עמוקים.
על-כן ראוי להראות גלוי לכל תופסי תורת ד' איך שבלימודי היראה יתר שאת ויתר עז מחריצות[4] השכל נמצאים בהם, גם בדרך שכל הפשוט, והלמודים היקרים הללו מישרים[5] את השכל ומרחיבים את הדעת, לבד הטובות הגדולות שבעצמותם.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ כח) ע' הגאון מווילנה על משלי טו לג, נפש החיים ד ז.
- ^ כט) ע' סוטה כב ב
- ^ ל) עבודה זרה כ ב, וע' שיר השירים רבה א א.
- ^ לא) בסודות המרככה יש גם-כן לפלפל עמוק ומתוק. (של"ה בית החכמה).
- ^ לב) ע' דעת כהן נא ואורות התורה ו כ.