מוסר אביך א ו
יראת שמים ויראת חטא הן שתי מידות שונות הקשורות לחששו של האדם מפני עבירה:
- יראת חטא מציינת את החשש מפני הפחיתות שבנפש הנגרמת כתוצאה מהעבירה. כשאדם עושה מעשים טובים הוא שלם בנפשו, וכשאדם חוטא הוא חסר. חטא = חיסרון = פחיתות; כל חטא מקלקל את הנפש ומטיל בה מום.
- יראת שמיים מציינת את החשש מפני התרחקות מה' הנגרמת כתוצאה מהעבירה. כשאדם עושה מעשים טובים המתאימים לרצון ה' הוא קרוב אל ה' ודבק בו, אך כשהוא חוטא הוא עובר על רצון ה' וטעמו, ולכן מתרחק מה', והדבר גורם לנשמתו צער גדול.
כל זה נכון לגבי אדם פשוט, שעבורו עיקר התורה הוא רק החלק המעשי שבה, המעשים הטובים והרעים. אבל אדם נבון במיוחד רוצה גם להבין את משמעות המעשים, ולהתעמק בענייני מידות הנפש הקשורים למעשים אלו. אם לא יעשה כך, לא יוכל להגיע לשיא הקרבה והדבקות בה' כפי שהוא מסוגל, והדבר יגרום לנשמתו צער גדול. אם כך, עבור אדם כזה, "יראת שמים" מציינת גם את החשש לעזוב את ההתבוננות והעיון בענייני עבודת ה'.
כל פעולה, בפרט בעדת-ד', שבחר בנו מכל העמים ונטע בתוכנו חיי-עולם, נפש קדושה מאד, מרגשת ענינים גדולים, וכל מעשיה והנהגתה מלובשים בסדרי החכמה העליונה, המושפעת ממנו ית', וחתומה בחותמו האמת[1]. על-כן:
- כל פעל שהוא טוב לפי התורה ממשיך על העושה אותו, בבחירתו הטובה ושכלו המסכים לזה, משך דבקות באוצר החיים והטוב, כי ימצא שכלו מוטבע באופן שווה[2] עם השכל המושפע ממנו ית' ליהנות ממאור פניו ית', ונמצא שלם[3] הוא בעצמו, וראוי ממילא להיות ניזון מזיו האור הכללי, כי דרכיו מתאימים[4]עם הדרכים שבחר בהם הוא.
- ואם קלקל דרכיו, הנה המשיך על עצמו צורה מוטבעת היפך[5] החכמה העליונה השלמה, שהיא תכלית הטוב, וההכרח להגיע עדיו, כי הוא המקום האמיתי ממקומו של עולם. נמצא, שנתקלקל בעצמו, שהטבעת צורת נפשו אינה כפי אמיתת השלמות[6], אלא הפוכה ממנו כפי ערך החטא, ויותר מזה, שנתרחק בצער גדול שאי-אפשר לו כלל להיות ניזון מזיו אור העליון, כי אבד טעמו, וגם יהיה לו למורת רוח מאד, כי כל דבר מצטער בהפכו, וכאן יקבצו יחד צער ובושת וחסרון שלמות, שמשקיף על הדר [7] החכמה, ופניו נופלות, ורואה שאינו יכול להתדבק בה, כי מום בו, ונפשו עליו תאבל.
נמצא, כי הפחיתות שבנפש היא החטא, והיראה להשמר מזה היא יראת-חטא, והיראה מצד רחוק האור האלקי ממנו ובשת פניו וצערו - זהו יראת-שמים.
והנה, האדם שחננו האל יתעלה בינת-לב, להשכיל בעניני העבודה וטהרת-הלב להתהלך לפניו ית', לא ימצא קורת-רוח כלל אם יעזב התבוננותו לפי ערכו, ואינו רשאי לעזוב; כי עם נתינתו חלקו הראוי לחלק המעשי שבתורה, עליו להבין, כי זהו מה שראוי לו לפי שורש נשמתו, על-כן בעזבו זה יבצר ממנו המשך הקדושה היראה והשעשוע בחדות ד', מה שאין כן במי שאינו מוכן כל כך.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ יט) ע' עולת-ראיה ח"ב עמ' קנו.
- ^ כ) ע' אורות התשובה ח ג.
- ^ כא) ע' אורות התשובה ה ו.
- ^ כב) ע' שם ח ג.
- ^ כג) ע' שם.
- ^ כד) ע' שם ה ו.
- ^ כה) ע' מסכת דרך ארץ זוטא פ"ה.