ביאור:מוסר אביך ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
פרק ב - סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ד'[עריכה]
א. תהליך התיקון של כוחות הנפש - השכל מדריך את הרצון, הנפש מתכנסת פנימה[עריכה]
אדם הרוצה להצליח בקיום חובות הלבבות, חייב להיות מוכן לעבור תהליכים נפשיים קשים ולא נעימים, בדיוק כמו שאדם חולה צריך לפעמים לבלוע תרופה מרה. מי שרוצה חיים קלים ונוחים, לא יצליח לשנות את הרגליו, כי כל שינוי של הרגל הוא תהליך קשה ולא נוח. הדבר נכון גם בעולם הגוף - אדם שהתרגל לעשות מעשים מסויימים, קשה לו להפסיק; קל וחומר בעולם הרוח והמחשבות - אדם שהתרגל לחשוב על עניינים חומריים, כמו איך להשיג עוד כסף, הנאות, כבוד וגאוה, יקשה לו מאד לחשוב בכיוונים אחרים.
הדרך לתיקון מורכבת משני שלבים:
- שלב הלימוד - בשלב הראשון יש ללמוד ולדעת על מידות הנפש, מה מהותה של כל אחת, מה הגבול המפריד ומבדיל בין מידה למידה, מהם כוחות הנפש הכלולים בכל מידה, ואיך להשתמש בכל כוח ובכל מידה בדרך טובה (ראו פרק ג).
- שלב העבודה - בשלב השני יש לעשות עבודת נפש - האדם צריך להרגיל את עצמו, את רצונו ואת כל כוחותיו, ללכת בדרך הטובה. לשם כך האדם צריך להשקיט ולהרגיע את מידותיו - להרגיע את סערת הנפש, הבלבול וההתפעלות המוגזמים, ולהתקדם בהדרגה ובנחת. אך לפעמים צריך דווקא לחזק את מידותיו, כדי שיוכל לתפקד כראוי כשהוא נמצא עם בני אדם אחרים או עוסק בענייני העולם. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולבחור את דרכי התיקון המתאימים לתכונותיו האישיות ולמצבו, והכל יעשה לשם שמיים.
שני הכוחות העיקריים בנפש האדם הם כוח הרצון וכוח השכל: כפי שהסברנו למעלה, כוח השכל מדריך את כוח הרצון: אדם לומד בשכלו מהי הדרך הטובה, ואז מדריך את כוח הרצון לרצות ללכת בדרך זו.
אמנם, עוד לפני שאדם מתחיל בתהליך התיקון, כבר צריך שיהיה לו רצון בסיסי לעשות טוב (גם אם עדיין אינו יודע מהי הדרך הטובה); כך בסופו של דבר, כתוצאה מהלימוד וההדרכה השכלית, גם פעולותיו יהיו טובות. אולם, מי שאין לו רצון בסיסי לעשות טוב, ומתחיל מייד בלימוד שכלי, יהיה לו קשה מאד לתקן את מעשיו.
אמנם, כתוב בתורה (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר, מבחינה מסויימת התיקון הוא קל וקצר, שהרי השכל והרצון הם כוחות רוחניים הנובעים מהנפש הטהורה, והם מטבעם נוטים לחשוב ולפעול בדרך נכונה. אולם, כאשר הם מתחברים לגוף החומרי, שטבעו לפעול בלי מחשבה, הם נחלשים והגוף מתחזק, ואז התיקון קשה. אולם למרות הכל ישנה דרך קצרה ונוחה לתיקון, והיא, לאסוף ולכנס את כוחות הנפש.
במצב רגיל, כוחות הנפש מפוזרים בכל חלקי הגוף, אדם פועל במלוא העוצמה בכל התחומים שהנפש שלו מושכת אותו אליהם; אך לצורך התיקון, אדם צריך להצטמצם ולהתכנס בתוך עצמו, להימנע מפעולות שעלולות לעורר בו כוחות נפשיים לא רצויים שהוא מנסה להתגבר עליהם. התהליך הזה הוא קשה ומר, כי הנפש אוהבת חופש; אם האדם יישבר ויתייאש בשלב זה, יעזוב את תהליך התיקון וייתן לעצמו חופש, הוא עלול להתקלקל עוד יותר, כי המכשולים בנפשו עדיין לא תוקנו. אולם, אם האדם יתחזק וימשיך בתהליך התיקון, תוך זמן קצר יחזרו כוחות הנפש שלו אל טבעם הטוב, יתרגלו לדרך טובה, ואז יוכל שוב לשחרר אותם, והפעם הם ישרתו אותו כראוי, יצייתו לכוח השכל ולא לכוחות החומר.
תהליך התיקון שעובר האדם הפרטי דומה לתהליך התיקון שעברה האנושות כולה במבול: נוח ומשפחתו, החלק הטוב והטהור של האנושות, התכנסו אל תוך התיבה, והסתתרו ממי המבול הסוערים המטהרים את העולם מהרע.
לאחר שהיו בתיבה זמן רב, שלח נוח את העורב ואת היונה כדי לבדוק האם המים כבר התייבשו. ובנמשל: כשאדם במצב של התכנסות פנימית, עליו למצוא דרכים לשחרר את כוחות הנפש שלו באופן מבוקר, כדי לבדוק אם הוא כבר מתוקן.
לאחר שהעולם התייבש, ה' ציווה על נוח ובניו לצאת לחופשי ואמר לו (בראשית ח טז): "צא מן התבה!". ובנמשל: לאחר תהליך התיקון, האדם חייב לשחרר את כוחות הנפש שלו לחופשי, שהרי ה' ברא בו את הכוחות הללו כדי שישתמש בהם, למען כבוד ה' וקיום תורתו.
ב. "בכל דרכיך דעהו" - להתחבר אל ה' על-ידי התרכזות והתעמקות בכל מעשה שעושים[עריכה]
(משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו" - כוונת הפסוק היא, שצריך לדעת את ה' בתוך כל מעשה שהוא עוסק בו: כשהוא עוסק בתפילה - יתעמק ויתכוון בתפילתו ולא בדברים אחרים; כשהוא עוסק בתורה - יתעמק ויעיין בנושא שהוא לומד; כשהוא עוסק בעזרה לזולת - יתעמק ויחשוב איך לעזור בצורה הטובה ביותר; וכן כל דבר אחר שהוא עושה, יתרכז ויתעמק בו כדי לעשותו בצורה מושלמת. הדרך להתחבר אל ה' היא להתרכז בכל דבר ולעשות אותו בצורה הטובה ביותר האפשרית; ה' מתגלה אל האדם דרך המעשים שהוא עושה בכל רגע.
האות ב בתחילת הפסוק משמעה בתוך (ראו ביאור:ב): בתוך כל הדרכים שאתה נמצא בהן, דע שה' שורה עליך.
חז"ל אמרו שהפרשה הזאת היא (ברכות סג.): "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה": מצד אחד פרשה קטנה, כי היא דורשת מהאדם להקטין ולצמצם את עצמו בתוך הדבר שהוא עוסק בו, ולא להתפזר לכיוונים אחרים; ומצד שני כל גופי תורה תלויים בה, כי מי שנוהג כך יצליח לעשות הכל כשורה.
וכך רמזו חז"ל גם ב(שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד".
ג. לעבוד את ה' מאהבה - מתוך הכרת הטובות שהוא עושה עמנו[עריכה]
יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דכר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, לא לבטל אף אחד מהכוחות שה' ברא באדם. כמו שאדם השוכב כל היום מקופל כפנקס ואינו מזיז את גופו, מבטל בכך את חיות גופו, כך אדם המונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה מבטל את חיות נפשו ומקלקל אותה. וככל שהתנועה שהוא מונע מנפשו חשובה יותר, כך הנזק הנגרם במניעתה גדול יותר.
אחד הכוחות החשובים ביותר בנפש האדם הוא כוח הכרת הטובה. כשאדם מקבל טובה ממישהו, ככל שהטובה גדולה יותר וככל שהנותן נעלה יותר, כך גדלה תשוקתו של המקבל להכיר לו טובה. הכרת הטובה הגדולה ביותר היא כלפי ה', המיטיב הגדול ביותר; והיא מתבטאת בעשיית הטוב והישר בעיניו. הכרת הטובה הראויה כלפי ה' היא כל כך גדולה, שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין אותה, ועלינו להתרגל אליה בהדרגה; אך כשאנחנו מונעים מנפשנו את הכרת הטובה כלפי ה', היא נחלשת ביותר.
ישנן כמה דרכים לעבוד את ה' מאהבה:
- הדרך הפשוטה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה עמנו; בדרך זו, האדם עדיין מחובר לעצמו, ומכיר את ה' דרך החוויה האישית שלו.
- הדרך הנעלה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת גדולת רוממותו; בדרך זו האדם כבר יוצא מעצמו ומתחבר אל ה' ממש.
למרות שהדרך השניה נעלה יותר, חשוב מאד להרגיל את עצמנו גם לעבוד את ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה לנו, בגלל חשיבות התנועה הנפשית של הכרת הטוב.
חז"ל אמרו: (ברכות ו:): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו 'אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'"; על-פי הפשט, "הקובע מקום לתפילתו" הוא המתפלל במקום קבוע בבית הכנסת, אך אפשר לפרש שהכוונה גם ל'מקום' נפשי, מדרגה רוחנית מסויימת שמתוכה האדם מתפלל, והכוונה כאן לתפילה מתוך הכרת הטוב.
אדם יכול להתפלל מתוך הכרה בגדולת רוממות ה', ואז מקומו הנפשי אינו קבוע, אלא הולך ומתעלה ככל שהוא לומד ומכיר יותר בגדולת ה'; אך כאשר האדם מתפלל מתוך הכרת הטובות שה' עשה לו, מקומו הנפשי קבוע [1], וחז"ל מלמדים אותנו שחשוב להתפלל מתוך הכרת הטוב (זו גם הסיבה שאסור לאכול לפני התפילה - אסור לקבל טובת הנאה כלשהי לפני שמתפללים ומכירים בטובות שה' עשה עמנו).
נסביר את המשך דברי חז"ל לפי אותו רעיון:
אלהי אברהם בעזרו - כי התפילה מתוך הכרת הטוב מחברת את האדם אל מידת החסד, שהיא מידתו של אברהם אבינו כידוע.
וכשמת, אומרים עליו "אי עניו" - כי הוא אינו מתגאה לומר שהמעלה הזאת נמוכה מדי עבורו, ואינו "קופץ" מייד למעלה הגבוהה יותר של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו. הוא מכיר בכך, שכל הדברים הטובים שיש לו, וגם הוא בעצמו, נתונים לו בחסד מאת ה'; ההכרה הזאת מביאה אותו לענווה; ובסופו של דבר יגיע גם למעלה של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו.
'אי חסיד - שלא נאמר שמעלת החסידות היא דוקא בעבודת האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו ית' נמשך אחריו כברזל אחרי אבן-השואבת; אלא שבעבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובה הוא גם-כן חסיד, ומה גם שבסוף יבוא למדרגת אהבה רבה, שאינה לפי הטובות, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול.
הבאנו למעלה את דברי חז"ל (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"; ניתן להסביר דברים אלה גם על-פי דברינו כאן:
- התורה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מתוך החכמה המביאה להכרת רוממותו וגדולתו;
- והתפילה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מצד הכרת הטוב על שפע טובותיו וחסדו ית'.
יש לקבוע זמן לכל אחד מהסוגים הללו של עבודת ה', כי שניהם חשובים.
ד. לעבוד את ה' מאהבה - רק כדי לעשות את רצונו ולא למטרה אחרת[עריכה]
חובתו של האדם בעולם נחלקת לשני חלקים:
- א. ללכת בדרך טובה - מעשים טובים, מידות טובות, אמונות טובות, לימוד והשגה אמיתית בדרכי ה'.
- ב. לעשות את כל זה מתוך כוונה טהורה - לעשות את רצון ה'.
אדם הלומד ומתעמק בדרכי ה' רק מתוך רצון להשקיט את צמאונו השכלי לדעת דברים גדולים, אינו עובד את ה' באמת אלא את עצמו.
בסעיף זה נסביר, איך אפשר להגיע למעלה זו, לעשות הכל רק לשם רצון ה'? והרי בסופו של דבר כל אדם פועל למען עצמו! ישנם כמה הסברים שיכולים לקרב אותנו למדרגה זו.
1. קל לנו להבין, שאנחנו לא באמת מבינים מה טוב לנו. אפילו מבחינה חומרית, כשהיינו קטנים, לא ידענו שזה טוב שיהיה לנו רכוש, או ילדים, או חכמה, או אפשרות לעשות חסד, או דברים אחרים היום נחשבים בעינינו טובים. כך אפשר להבין, שיש דברים עוד יותר טובים, שה' מייעד לנו אם נלך בדרכיו, גם אם איננו יכולים לדעת מה הם בדיוק.
אולם, גם לפי הסבר זה עדיין נשארת השאלה, והרי בסופו של דבר, אדם העובד את ה' כדי לזכות לטוב כלשהו מאת ה', עדיין עובד את עצמו, ועדיין סותר את דברי חז"ל (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ומאמרים נוספים.
2. נסביר את העניין במשל: אדם אחד ידע שעומד להיות אסון טבע במדינה מסויימת, הוא הזהיר את אנשי המדינה ועזר להם להתפנות למקום בטוח, וכך הציל את חייהם של אלפי אנשים. איש אחר שמע על האירוע, ולאות הוקרה שלח למציל אלף שקל כסף. כששאלו את האדם הראשון איך הוא מרגיש, הוא אמר "אני מאד שמח שזכיתי באלף שקל". כולנו נתייחס לדברים אלה כדברים מוזרים ואף פחותים ושפלים. והסיבה היא, שאנחנו משוים בין הערך של אלפי נפשות שניצלו לבין הערך של אלף שקל, וברור לנו שהערך של אלפי הנפשות גדול כל כך, עד שהערך של אלף שקל הוא זניח לעומתם, וזה ממש נבזה לשמוח על אלף השקל ולא על הצלת האנשים.
כעת, כל אלפי הנפשות הללו, כמו הנבראים כולם, נבראו ברצון ה', ומכאן שרצון ה', הבורא, יקר וחשוב יותר מכל הנבראים. ולכן, כאשר אדם עושה את רצון ה', כל שכר אחר שהוא מקבל כתוצאה מכך אמור להיחשב בעיניו זניח וחסר ערך; ואם אדם שמח על השכר שהוא מקבל (גם אם מדובר בשכר רוחני של השגות נפלאות) ולא שמח על עצם עשיית רצון ה', הרי זו פחיתות ושפלות.
זו הסיבה שחז"ל אמרו, במאמר שהבאנו למעלה, "היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", כעבדים ולא כבנים, כי בנים מרגישים צימאון טבעי ורצון טבעי להתקרב אל אביהם, וחז"ל התכוונו להדגיש שאפילו הכוונה הזאת - למלא את הצימאון הטבעי להתקרב אל ה' - היא כוונה פחות טובה מהכוונה הטהורה ביותר של עשיית רצון ה' בלבד.
3. הסבר נוסף: ישנם שני כוחות עיקריים בנפש (כפי שהסברנו בסעיף א): השכל (ההכרה, החכמה) והרצון, ושניהם יכולים להתעלות עד לשלמות:
- השלמות של השכל היא, כאשר הוא זוכה לדעת ולהכיר את הדבר הנכבד ביותר שאפשר להכיר, שהוא הבורא. ומכיוון שאי אפשר להשיג את הבורא בעצמו, השלמות היא לדעת את דרכיו ולהבין את חכמתו בבריאת העולם והנהגתו.
- באותו אופן, גם הרצון צריך להגיע לשלמות (שלמות השכל בלי שלמות הרצון היא חיסרון גדול, ואף יש בה סכנה - אדם שיש לו הרבה שכל אבל הרצון שלו מושחת ומעוות, יחיה בתחושה של קרע נפשי תמידי, בין השכל המושך אותו למעשים טובים, ובין הרצון המושך אותו למעשים רעים). ושלמות הרצון דומה לשלמות השכל - כמו שהשכל מגיע לשלמות בהכרת חכמתו של הבורא, כך הרצון מגיע לשלמות בהתאמתו לרצונו של הבורא. ומי שמבין דבר זה, בוודאי ישתדל לקיים את הוראת חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
לפי דברינו אפשר ליישב סתירה בין שתי קבוצות של מקורות:
- מצד אחד, ישנם מקורות שלפיהם כל מעשי ה' בעולם וכל מצוות ה' נועדו כביכול לטובת ה': "עבודה צורך גבוה", (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו", ועוד;
- ומצד שני, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד: חובות הלבבות בשער עבודת האלהים (המסיק מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב), (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", בראשית רבה מד ועוד.
לפי דברינו, אכן ה' רוצה להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, אולם הטובה הגדולה ביותר היא שנשלים את כוח הרצון שלנו בכך שנתאים אותו לרצון ה'. ה' רצה לזכות אותנו בשלמות הגדולה ביותר ולכן ציווה עלינו לעשות את רצונו.
ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא, שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ה. המשך שלמות העבודה, בשבח הענוה, ובהשגת אמתת המציאות והחיים[עריכה]
מכאן אנו למדים עד כמה חשובה מידת הענוה: אדם עניו, המבין שמצד עצמו אין לו כל חשיבות, קל לו יותר לקיים מצוות רק למען המטרה האמיתית, שהיא עשיית רצון ה'; וכך יזכה לאושר האמיתי, כי ה' ברא את כל העולמות כך שהאושר הגדול ביותר יגיע למי שעושה את רצונו. אבל אדם בעל גאוה, המייחס חשיבות לעצמו, גם אם יקיים מצוות, יהיו לו כוונות זרות לטובת עצמו, ולא יגיע לאושר המושלם.
ואיך אפשר להגיע לרמה כזאת של ענוה, שאדם ירגיש שאין לו כל חשיבות? והרי האדם אינו יכול לדמיין אפס מוחלט?! - ניתן לגשת לכך מכיוון הפוך - האדם יכול לדמיין את כל המעלות והדברים הטובים שקיימים, ולחשוב שאת כל הדברים הללו אין בו, וגם אלו שיש בו ניתנו לו בחסד מאת ה', ולכן אין להם כל חשיבות לעומת רצון ה' (דבר דומה אמרו חז"ל על משה רבנו, שדעתו היתה שפלה יותר משלושה סוגים של מוכי-שחין, כלומר, הוא הרגיש שאין לו שום דבר משל עצמו, אפילו לא גוף). כאשר יתברר זה היטב לאדם, תהיה לו תשוקה אחת ויחידה - למלא את רצון הבורא ולעשות נחת רוח לפניו. אז יזכה לאושר ולחיים אמיתיים, כמו שנאמר (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים, ויפק רצון מד'" - הפקת הרצון מד' היא-היא החיים.
והעולם בסופו של דבר יגיע למדרגה זו של דבקות בה', שהרי העולם הולך ומתעלה, כמו שאמרו הנביאים ולהבדיל הפילוסופים, ומכיוון שהזמן שואף לאינסוף, גם ההתעלות שואפת לאינסוף, וההתעלות האינסופית היא, בחכמה - לדעת את שם ה', וברצון - להתאים את הרצון אל רצון ה'.
בהקשר זה נתייחס לשתי טעויות פילוסופיות נפוצות:
- א. ישנם פילוסופים הסבורים שאין בכלל רצון חופשי, ושכל המציאות - כולל הרצון - היא מחוייבת ומוכרחת. לפי טעות זו, אין בכלל מה לדבר על שלמות הרצון, שהרי הרצון אינו משתנה ואינו משתפר. העולם יוכל, אולי, להגיע לשלמות בתחום החכמה (דעת ה'), אך כפי שהסברנו בסעיף הקודם, אין משמעות לשלמות החכמה בלי שלמות הרצון, ולכן לפי טעות זו העולם אף פעם לא יגיע לשלמות. לעומת זאת, אנחנו מאמינים שהרצון הוא חופשי, אפשר לשנות ולתקן את הרצון כך שיתאים יותר ויותר לרצון ה', עד שבסופו של דבר יגיע לשלמותו.
- ב. ישנם פילוסופים הסבורים שהעולם נברא מחומר קדמון, שהיה קיים מאז ומעולם (ראו למשל (רמב"ם הלכות תשובה ג ז): "כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה, אלא שמצא לו סימנים גדולים: תהו ובהו חושך ומים ורוח, ובהם עשה מה שעשה"). לפי טעות זו, בהכרח כל נברא פועל לטובת האינטרסים הפרטיים שלו, שהרי יש בו חלק שהוא קדמון ואינו תלוי ברצון ה'; והעולם אף פעם לא יגיע למצב האידיאלי שבו כל הרצונות תואמים לרצון ה'. לעומת זאת, אנחנו מאמינים שה' ברא את הכל ברצונו, ולא היה שום דבר לפני רצונו, ולכן אין מקום לשום כוונה אחרת פרט לעשיית רצון ה', וכשיתבררו הדברים היטב לכל הנבראים, כשיבא זמן השלמות, אז כולם יהיו דבקים ברצונו ומשיגים כבודו, ותהיה זו תכלית השלמות.
אם כן, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי במידת הענוה, ולכן חז"ל במדרש קישרו את הפסוק (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" לבריאת העולם.
ישנם שני עניינים במידת הענוה:
- א - ענוה מצד הכרת רוממות ה',
- ב - ענוה מצד ההכרה שכל הבריאה נובעת מרצון ה'.
שתי ההכרות הללו מביאות להכרה שאין דבר חשוב יותר מרצון ה'. ההכרה השכלית היא רק כלי שמטרתו להביא את האדם לידי ענוה, ועל כך אמרו חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענוה עקב לסוליתה" - הענוה חשובה יותר מהחכמה, שכן הענוה היא שלמות הרצון, והרצון חשוב יותר מהחכמה.
ממה שלמדנו עד כה ניתן להבין עד כמה חשובה כוונת הלב בקיום המצוות, שהרי כוונת הלב היא שמתחברת אל רצון ה'. המעשה החומרי הוא רק אמצעי שמטרתו להתאים את רצון האדם אל רצון ה'.
אסביר כעת עוד כמה דברים הקשורים למאמר חז"ל "עבודה - צורך גבוה". אמנם אני חושש לדבר על דברים אלו, שהם מסתרי תורה, בגלוי, אבל מכיוון שהאר"י וחכמים נוספים כבר כתבו בנושאים אלה, והרבה אנשים בדורנו מדברים על כך ומבינים את הדברים בצורה שגויה, אשתדל לפרש.
הקב"ה מנהיג את העולם על-פי האמת והצדק המושלמים. והאמת והצדק הם אובייקטיביים, כלומר הם אינם תלויים ברצונו של המנהיג - אם מעשה מסויים הוא צודק, הוא יישאר צודק בין אם הוא מתאים לרצונו של המנהיג או אינו מתאים; וכן אם מעשה מסויים אינו צודק, הוא יישאר לא צודק בין אם הוא מתאים לרצונו של המנהיג או אינו מתאים.
אנחנו, בני האדם, איננו מושלמים, ולכן יש סיכוי שנטעה בכל מה שנוגע לנו אישית, כלומר - אם מעשה מסויים מתאים לרצון שלנו, אנחנו נטעה לחשוב שהוא צודק, ואם מעשה מסויים אינו מתאים לרצון שלנו, נטעה לחשוב שהוא לא צודק. ולכן, כאשר אנחנו מנהיגים את עצמנו או את הקרובים לנו, הסיכוי שנטעה וננהיג בצורה לא צודקת גדול הרבה יותר מכאשר אנחנו מנהיגים אנשים אחרים שאינם קרובים אלינו. אבל רק אצלנו זה כך - אצל הקב"ה, שהוא מושלם, אין הבדל בין אם הוא מנהיג את עצמו או אחרים.
כעת, כל המצוות שה' ציווה אותנו הן אמיתיות וטובות לנו. למרות זאת, אנחנו אומרים שיש לקיים מצוות, לא משום שהן טובות לנו, אלא משום שזהו רצון ה', כי אנחנו מכירים בכך שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר, וגם אילו המצוות לא היו טובות לנו, היה ראוי לקיים אותן משום שזהו רצון ה'.
הרצון הגדול ביותר של כל נברא הוא הרצון לחיים, הרצון להיות קיים; ואחרי שאנחנו זוכים להיות קיימים, ויש לנו דעת ורצון חופשי, אנחנו מבינים שהרצון להיות קיים הוא כאין וכאפס לעומת רצון ה', שנתן לנו את הקיום.
ועל זה אמרו חז"ל "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים", שהרי הברכה היא מצד הכרת הטובות שה' עשה עמנו, ועניית 'אמן' היא מצד ההכרה באמת - שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר; וכדי להגיד 'אמן' דרושה גבורה גדולה יותר - להתגבר על הנטיה הטבעית שלנו לחשוב מה טוב לנו, ולהתחבר לרצון ה' האובייקטיבי.
ועוד אמרו חז"ל, על הפסוק (ישעיהו כו ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים": "כל העונה אמן בכל כוחו - פותחים לו שערי גן עדן": כי מי שמברך את ה' רק מצד הכרת הטובות שעשה עמנו, עדיין נשאר מוגבל בתוך הרצונות הפרטיים שלו ומה שטוב לו, ולכן הוא צריך לפתוח בעצמו את שערי גן העדן שלו, והוא זוכה לעידון רק כפי מידתו והבנתו; אולם מי שעונה אמן, ובכך מתחבר לרצון ה' האינסופי, זוכה שה' בעצמו יפתח לו את שערי גן העדן, ויזכה לעידון אינסופי, הרבה מעבר למידתו. ובסגנון קצת שונה אפשר להסביר: כי מי שמברך את ה' רק מצד הכרת הטובות שה' עשה עמנו, זוכה רק לפתוח פתחים ודלתות פרטיים בגן עדן, שמתאימים לו אישית; אבל מי שעונה אמן מצד התחברות לרצון ה', זוכה גם לפתוח את השערים הכלליים של גן העדן.
לסיום ננסה ליישב בין מה שהסברנו בסעיף ג, על חשיבות עבודת ה' מצד הכרת הטוב, לבין מה שהסברנו בסעיף ד ובסעיף זה, שהעיקר הוא לעבוד את ה' מצד הכרה ברוממות רצונו.
א. לכאורה, לאחר שהסברנו שרצון ה' הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, אין כלל מקום להכרת הטוב, שהרי הכרת הטוב עלולה לגרוע מההכרה ברוממות רצון ה'. אבל זה נובע רק מהעובדה שהשכל שלנו מוגבל וסופי, ואין בו מקום לכמה הכרות נשגבות בו זמנית, ולכן אנו נאלצים לוותר על ההכרה החשובה פחות כדי לפנות מקום להכרה החשוב היותר. אולם מצד האמת, יש ערך גם להכרת הטוב, למרות שיש הכרות נשגבות יותר ממנה. ולכן, אצל ה', שהוא אינסופי, יש חשיבות גם להטבה שהוא מיטיב לנבראים, למרות שהכוונה של עשיית רצונו היא נשגבת יותר.
ב. בעל חובות הלבבות הסביר, שהחובה שלנו לציית לה' גדולה יותר ככל שהכוונה שלו להיטיב לנו היא גדולה יותר; אך לפי מה שהסברנו עד כה, החובה שלנו לציית לה' נובעת רק מגדולת ה'; הכוונה של ה' להיטיב לנו היא רק עדות והוכחה על גדולתו.
ג. אולם, מובן שהכוונה של ה' להיטיב לנו היא לא רק אמצעי (שהרי ה' לא צריך אמצעים כדי להשיג מטרות - הוא יכול להשיג את המטרות גם בלי האמצעים, ומכאן שלכל אמצעי ישנה גם חשיבות מצד עצמו). והסיבה היא, שבעולם הזה, אנחנו עדיין רחוקים מההכרה השלמה בגדולת ה', ועדיין מייחסים חשיבות רבה לטובתנו האישית, ולכן גם ה' באמת מנהיג את העולם כדי להיטיב לנו, ויש חשיבות גם לעבודת ה' מתוך הכרת הטוב. אולם עיקר עבודת ה' היא "לשם ה'", שהוא "היה הווה ויהיה", והיא פונה כלפי העתיד, שבו כולם יכירו בגדולת ה' ובחשיבות המוחלטת של רצונו, (ישעיהו ב יא): "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".
הערות שוליים[עריכה]
- ^ אראל: לא הבנתי מדוע, הרי גם הטובות שה' עושה עם האדם משתנות ומתחדשות מיום ליום?! ומצד שני, גם הכרתו של האדם בגדולת ה' אינה משתנה כל יום אלא רק כשהאדם לומד ומגלה דברים חדשים, ורוב האנשים מגלים דברים חדשים רק לעתים רחוקות!