מוסר אביך ב
פרק ב - סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ד'[עריכה]
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
א. הדרכת השכל והרצון בפנים ובחוץ בפרט ובכלל[עריכה]
תנאי גדול התנה החסיד בחובות הלבבות [1] עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם. וזהו דבר מוכרח מאד, וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול, כי יותר יש לחשוד את הדמיון, שמפני שאיני חושש כל-כך אם לא יעזוב הדרך הרע, מתוך כך אינו מצטער בקרבו, משנאמר שתכף ומייד מבין ומכיר את השביל הטוב איך להנצל. ומכל מקום, אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם, אין זה דבר מוכרח שיהיה דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם, ועכ"פ שאין מרירותם גדולה. וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל.
אמנם כללא הוא, ששינוי הרגל הוא דבר כבד ואינו נח לאדם, וזהו גם במעשים חמריים, שפעולתם כבדה וצריך האדם להניע אבריו לזה, ומכל מקום, אם הרגיל אדם עצמו באיזו תנועה תדירה, יקשה לו מאד למנעה ממנו, ועל-אחת-כמה-וכמה תנועות מחשבות הנפש, שהן בני-רשף [2] קלים מאד בתנועתם, והורגלו לחשב תמיד כפי ציורי-הלב הגסים, באופן השגת כל עניני החומר והדמיון ואופן הנועם בהם מענין הנאות הערב הגופני ואהבת כבוד וגאוה ויתר הדרכים המעוקלים, שבחבור מחשבות הנפש עם מזג הגוף בלא סדור מוסכם מהחכמה המחיה בעליה יוציאו קוצים ודרדרים באין ספק.
יש שני חלקים בלמודי העבודה השלמה, הכוללת תיקון כל המעשים והמדות כולם עם הסדר הנאות להנהגה שלמה ונהדרת הרצויה מאת הבורא ברוך הוא:
- החלק האחד תלוי רק בשכל לבדו כמעט, דהיינו השגת החכמה וידיעת המדות, עניניהן ותכונותיהן וגבוליהן וכל התפשטות כוחותיהן, ואיך להשתמש בכל כח ובכל מדה.
- אבל מלבד הידיעה הוא חלק העבודה שאחרי הידיעה. שאע"פ שמשיג בשכלו בהשקפה ראשונה דרכי ההנהגה הטובה, מכל מקום, הוא רחוק ממנה עדיין מפני שלא הרגיל היטיב את רצונו והכחות הממוסכים בגופו [3], שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא. על כן צריך לישב דעתו הרבה ולהשקיט את מדותיו, ולהשתדל להרחיק עצמו מכל מה שמבלבל את מדותיו ופורץ אותן ומכל מה שמגביר שורש ההתפעלות יותר מדאי, שמקעקע את יסוד בנין הנפש כולו.
ובכל אלה ירגיל עצמו בהשקפה חזקה וחכמת אמת, בכל דרכי התקון שיראה בעין שכלו כפי מה שיאות לתכונתו, כי לפעמים צריך להרגיל עצמו לחזק מדותיו, שיוכלו להתקיים בטהרתן וקדושתן גם בעסקו עם בני-אדם ודרכי העולם, והכל יעשה למען דעת השם ועוזו.
והנה, כח הרצון המעשי מקבל הדרכתו מאת השכל. מכל מקום, אם יהיה האדם בעל רצון לטוב מעיקרו, או שהרגיל עצמו בעצת חכמים לפעול הטוב, אז יהיו פעולותיו טובות וגדולות-בערכן מאד, ויוכל להצמיח ישועה ותהילה [4], אבל אם קדם הכח השכלי מבלעדי זה, אע"פ שהשקפתו טובה ורצויה, מכל מקום הוא רחוק מדרך פעולה מיושבת, כי-אם בעמל גדול, וכמו מעשה-קוף.
וזה נרמז בדברי חז"ל (ברכות ס.): "איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תתלה יולדת זכר", כי אם המעשים הנקראים בשם "תולדות", באים רק מצד השכל, בלא היסוד של תיקון המדות, הם חלשים כנקבה ואינם בני-קימא, ואם הם באים מצד תיקון המדות ע"י חנוך טוב והרגל חזק, כאשה שהיא ברשות כעלה, הם מבוססים וחזקים.
והנה, דבר התיקון קרוב הוא בלב האדם ובפיו, כדברי הכתוב (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", והוא בשכל האדם וברצונו [5]. כי באמת שכל האדם ורצונו מטהרתה של הנפש הקדושה המה באים, והמה חלקה ונחלתה, אבל כשהשכל והרצון כבר יצאו לפעולות, סללו את דרכי פעולותיהם ונטיותיהם בכל תהלוכות הגוף כולו, בכל עורקיו וגידיו בעומק מזגו, כי השכל והרצון פועל, בצירוף ההרגל ונאותות הטבע לזה, גם על החומר וחלקיו.
והנה, השכל והרצון שהם הפועלים בעצם, אע"פ שהם ידם במעל פעולת ההריסה ושרירות הלב, אבל לא מעצמם כי אם מהתחברם אל הטבע החומר ולא חשבו דרכם, ובזה נמצא החומר, שטבעו ללכת בלא עצה ומחשבה. מתחזק בכך ומשתלם. והשכל והרצון, ששלמותם היא מצד מעלתם לחשב דרכם, נחלשו בהעדר הפעולה הדרושה לחוקם. על כן נכנעו לטבע החומר, אע"פ אף על פי, למרות ש- שהם חזקים ממנו הרבה. אבל מפני שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות ההפסד בם מקריי, לכן התיקון בהם נח, כשהוא משיב אל לבו נפשו (איוב לד יד): "ורוחו ונשמתו אליו יאסף".
וענין "האסיפה אליו" הוא, מפני שהנפש, שכבר סללה דרכה על כל הגוף, היא מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עיוותו דרכם, גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקוים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עוול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש, כי גם הגוף עם כל חלקיו מאסר גדול הוא לה, ומה-גם בהיות נוסף על לחצה לחץ שלא תתפשט כי אם על פי תנאים מיוחדים.
והנה, כשמכניס אל נקודת השכל והרצון, שהם בעצמם טהורים, גם את הקוים שנתפשטו, והקוים כבר הורגלו שלא כדרכם בקודש, אין ישיבתם המכונסת הזאת חמודה בעיניהם, על-כן ילך קודר בלחץ בראשית דרכו, ואם ח"ו חס וחלילה, חס ושלום יעזוב את הכוחות הפרטיים מתוך נקודתו ללכת באשר יתהלכו, יעוו דרכם עוד, כי כל המכשולים כבר ערוכים וסדורים, וסדרים טובים עוד לא נעשו בארץ בעמקי החומר.
אמנם, במעט זמן ישובו הקוים אל טבעם, וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל על-כל-פנים יצר לו, כי לשלח חפשי את כחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר, כי לא יבשה הארץ מהמים הזידונים הצפים עליה; על-כן עוד דרוש לו לעצור מחשבותיו אצלו, שלא יראו פני הרע.
אבל במלאת ימי מספר, וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו ידם לשלוט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל בארחות יושר, וחלקיו ורוחו יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחפשי יצאו ממאסרם כלי כחותיו, אשר בנקודתם צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש, וירוצו ולא יכשלו.
והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאידרא רבא [6] מענין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה עליו השלום, זכרונו לברכה, שהתיקונים נחקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות, אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות.
והנה, הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כוחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, על כן שולט הוא בנפשו לכנום אליו כחותיו. אבל הכינוס הזה מורגש בלב בתור עצבון, ובשכל - בלחץ וקצר-רוח. אבל לא זהו התכלית. רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו, אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אומץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח, ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול. וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח (בראשית ח טז): "צא מן התבה".
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ב. בכל דרכיך דעהו[עריכה]
(משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם:
- כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
- וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
- וכן בהיותו עסוק בגמ"ח גמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' [7], על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים.
והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה.
על-כן הוא (ברכות סג.): "פרשה קטנה", שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו; ומכל מקום, "כל גופי תורה תלויים בה", כי בזה יעשה הכל כשורה, ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית. ורמזו חז"ל בדבריהם (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד", והבן.
[הוספה מכתב יד קדשו: כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה].
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ג. כח הכרת-הטובה ומעלות העבודה מאהבה[עריכה]
יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דכר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, ולא להפך הסדרים ולמנוע בזה השפעת הכחות.
האלהים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף והנשמה, להוצאתם אל הפועל, להיטיב ולהשכיל, והמבטל את הסדר הנמשך מהנהגתו ית' הרי הוא מחריב ומהרס, כמו מי שעושק מהגוף את התנועה הדרושה לו. כמו שישכב תמיד מקופל כפנקס ולא יזוז ממקומו ולא יזיז אבריו, שבודאי יבטל בזה חיות הגוף, כן מי שמונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה הרי הוא עושק ממנה את חוקה ומוכרחת להתקלקל, ולפי ערך הפעולה וחזקתה הראויה לה, לפי המשך ההכרה השלמה, כן יהיה ההזק במניעתו. כל התורה בנויה ג"ע על-פי סוד ההמשך לענין הנפש, כפי מה שיוצרה יודע ענינה וכוספה הראוי באמיתת החכמה.
הכח של הכרת-טובה הוא כח גדול בנפש, שכפי מעלת טהרתה יגדל הכוסף של הוצאתו לפעל, וכפי מה שהאדם שלם בדעתו מתמלאה התרשמותו ממנו. ותנועה זו היא מהתנועות היותר חשובות בנפש, ביסוד חוקה המתאים לשלמות המציאות באמתת החכמה העליונה. כל מה שתגדל הטובה, וכל מה שתתמיד יותר, וכן כל מה שירוחק ערך המקבל מהנותן, כפי רוממות הנותן המיטיב, כה תגדל התשוקה של הכרת-הטובה.
ומצד שלמות המציאות הכללית, ביושר החכמה העליונה ואמתתה, בא חיוב שלמות העבודה מתוך חק הכרת-הטובה, להמיטיב האמתי ברוך הוא, בעשות הטוב והישר בעיני השם יתברך, ובהשגחתו על מעשה בריותיו, שהדברים הטובים ההולכים בדרכיו ייטבו בעיניו, והרעים הם נגד רצון קדשו, על-פי סדר מערכות קדושות העולמות והפכי-הקדושה שבהם, באופן שהכרת-הטובה תהא פעולה מועלת ממש, שהכניס כביכול עצמו לרצות בה, וכפי שלמות המסדר וערך רצונו ית' כן ערך התיקון והעבודה הנמשך מההולך בדרך הטוב להשלים הכרת טובתו להמיטיכ ברוך הוא.
והנה, עוצם התנועות החזקות, שראוי שתמשך נפשנו מהן מצד הכרת-הטובה אל חסדיו ברוך הוא, בודאי שאנו חלושים מלהעלות על ציורנו אפילו חלק מהם, ואנו צריכים להרגיל עצמנו מעט-מעט באור זה שלא תחלש נפשנו מזהרו, - ואין שיעור לחלישות הנפש המגיעה לה כשימנעוה מזה ההמשך המחויב בחוקה חק האמת של פעולות ד' אמת.
לכן, יסוד גדול הוא להרגיל את עצמנו בדרך זה של העבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובות עלינו. אע"פ שהרבה דרכים גדולים ומופלאים יותר מזה בעבודה-מאהבה, מכל מקום אי-אפשר להמנע גם מזה, וכולם כאחד טובים.
אמנם, זהו גם כן בכלל "קביעת מקום לתפלתו" [8], כי ענין מקום הוא מדרגה ומעלה ידועה [9]. שאע"פ שהעבודה, בפרט העבודה שבלב, מצד הכרת גדולתו ית' ורוממות כבודו, שהוא הטוב האמיתי, אי-אפשר שתהיה שלמותה בקביעות מדרגה, ואדרבה כל מה שיוסיף דעת יוסף הבחנה ומעלה, אבל תפלה נקראת (שבת י.): "חיי שעה", ותכליתה גם-כן לצאת ידי חובת עבודה מצד הכרת הטובה, - ועל-כן אין לקבל קודם התפלה טובה מורגשת, כמו שדרשו ז"ל מ"לא תאכלו על הדם" ומ"אותי השלכת אחרי גיוך" [10], - ואם כן יש לה מדרגה מיוחדת בכל אחד לפי ערך הטובה שבידו מהא' הטוב. ועבודה זו היא מצד החסד, כמו שמבואר בראשית-חכמה שער האהבה פ"ה, על-כן "אלהי אברהם בעזרו" [11].
וזהו שאומרים עליו "אי עניו אי חסיד":
- שלא נאמר שמעלת החסידות היא דוקא בעבודת האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו ית' נמשך אחריו כברזל אחרי אבן-השואבת, בהכרח שאי-אפשר חלופו כלל; אלא שבעבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובה הוא גם-כן חסיד, ומה גם שבסוף יבוא למדרגת אהבה רבה, שאינה לפי הטובות, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול, ומה טוב נערוך לו;
- והוא "אי עניו", שלא התגאה לומר שזאת המעלה פחותה ממנו, כי האדם צריך שידע תמיד כי עם כל גדולתו לא יצדק לפני בוראו, כי (איוב טו טו): "בקדושיו לא יאמין" [12]. על-כן, לעולם יקטין עצמו וישתדל לקנות מדת האהבה גם-כן מצד גודל חסד הבורא ברוך הוא עליו, שהוא יותר פשוט וקרוב לציורו, ומשם לעלות לגדולת הנפש שבמדת אהבה רבה מצד הכרת רוממותו ית', ובזה יהיה שפל בעיניו, בהצטרכו לעיין תמיד שכל מה שהוא שלו והוא בעצמו אינם כי-אם שפע החסד של הא' הטוב ברוך הוא.
לכן:
- תורה מכוונת לאהבה רבה שהיא חיי עולם מצד גדולתו וחכמתו ית',
- ותפלה - חיי-שעה מצד שפע טובותיו וחסדו ית'.
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ד' בלבד[עריכה]
בראש דבריו כתב החסיד בספר מסילת ישרים, שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. הורה בזה שני עיקרים, שביארם במאמר דרך חכמה אשר לו:
- כי ענין חובתנו הוא כל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, וכן כל האמונות האמיתיות, ועיקר הכל ההשגה האמיתית, כפי חק האדם, בשלמות הבורא ית' ובהנהגתו ובדרכיו הישרים, שהוא מנהיג בהם את בריותיו;
- אבל כל התכלית הזה של המעשים הטובים, ודאי שלא יבאו לשלמותם כי אם בטוהר-הכונה. אלא שגם הלימוד והעיון בדברים האלהיים, אם יהיה כדי להשקיט צמאון נפשו המשכלת, שמשתוקקת לדעת דברים גדולים, לא יבא לתכלית כלל, כ"א כי אם, אלא אם תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'. וזהו ענין המבט ומגמת-הפנים שזכר כאן.
וראוי לבאר ענין העבודה מאהבה ולשם עשיית נחת רוח ליוצרו גם להבנת קטני השכל כמוני, כי רבים לא ירדו לעומק הדברים: איך תתכן אהבה של איזו שלמות, אם לא תהיה מצד העושה בעצמו?
אמת הדבר, שלדעת מהו שלימות אמיתי וטובה של אמת, דעת כל מבין תקבל שאין לאדם להבינה על בוריה, שהרי אפשר להשם יתברך שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל, על כן עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתי שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר, ואם נעשה את מעשינו לשם שלמות שאנו מציירים או משכילים אותו דוקא, ודאי אנו ממעטים באמתת הכונה. כי כמו שלא היינו משיגים כשהיינו במעי אמותינו, או אפילו כשהיינו יונקי שדים ועוד יותר באים בשנים, את ערכי הטובות הרבות שיעד לנו החונן ורחום ית' כעת מנחלת ד' בנים וכל קנין, ובפרט נועם החכמה ונחת-רוח של עשיית טוב וחסד והיכולת לזה, כמו-כן אין אנו יכולים לצייר את גודל הטובה שעתיד להנחילנו בלכתנו בדרכיו לטוב לנו, וכן יעדו לנו כל הנביאים כמעט וחז"ל, והשכל הישר משיג אמתת הדבר מאד.
אבל מקום השאלה היא לפום-ריהטא, כי כל מה שתגדיל ותאדיר את עניין הטוב הגדול, אבל סוף-כל-סוף איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו? ואם כן, איך גינו חז"ל את העובד על-מנת לקבל פרס [13] ואמרו עוד (עבודה זרה יט.): "במצותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצותיו", ובזוה"ק [14] אמר שהוא גנות גדול, ש"כל טיבו דאינון עבדין לגרמייהו אינון עבדין", וכן האריכו בזה רבותינו המקובלים באי בסוד ד'.
אבל כאשר נתישב מעט, נראה שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כי אם עם היושר, והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש, כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף. נראה שאין ראוי כלל לאדם בן-דעת שיהיה עובד את השם יתברך זולתי מאהבה ולעשות נחת-רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש. אע"פ שזהו עצם רצונו, שיבא האדם לכלל השלמות הגדול והנכבד מאד, מכל מקום אין המעשים ראויים שיפנו כי אם לתכלית עשיית רצונו בלבד.
והנה נראה אדם אחד, שהוא בעל לב נכון ואוהב צדק וחסד, נזדמן לו להציל מדינה שלמה, שיש בה אנשים לאלפים ורבבות, מאיזה אסון כללי שהיה מוכן לבא עליהם, כגון שראה בחכמתו שבעוד ימים במספר יהיה בכל שטח המדינה רעש-הארץ נורא ואיום, עד שבהכרח לא ישאר מהם איש, והוא הזהירם והצילם, שהוציאם גם-כן בהשתדלותו ויכלתו מהמדינה ההיא אל מקום שוקט ובטוח. ובשביל זה, כששמע איש אחד מהטובה הגדולה שעשה, שלח לו אלף שקל כסף למנה. ואם תהיה שמחת האיש ההוא בשביל אלף השקל כסף גדולה יותר משמחת נפשו בשביל הצלת כל אותן האוכלוסין, ודאי שתהיה שפלות גדולה ופחיתות-ערך מנפשו, והעדר-שלמות עד שראוי יהיה לכל איש-דעה להתאונן על פחיתותו.
וכאשר נחקור היטיב שורש זה הפחיתות, וטעם ההחלט על זאת הנטיה שהיא פחיתות, הוא מפני הערכתנו בערך נפשות בני-אדם ויקרת כל נפש, ונתקבץ בדעתנו הטיב הכולל והיקר המקיף כל הנפשות הרבות, עד שנבזה בעינינו כנגדו זאת הטובה החלושה של אלף שקל כסף. ואם היה זה המקבל שלם בהכרתו, אי אפשר כלל שתהיה נחשבת אצלו טובתו החלושה נגד הטובה הרבה שעשה, וכל זה בשביל הכבוד והערך המושכל לנו ברבבות אלפי איש.
ועתה נבוא חשבון, כאשר נתבונן בשלמות הבורא ית' וכבודו שאין לו קץ ותכלית, אע"פ שאין לנו השגה וערך במה לצייר, מכל-מקום אנו יודעים שכל הכבוד והיקר והערך המרומם שישנם בכל הנמצאים כולם. מרום מעלה עד תחתית שפל, לכולם האציל מכבודו ויקרתו ושלמותו אשר אין ערוך אליו, וידענו ברור שרצונו ית' הוא יותר ויותר יקר ויותר נכבד באין ערוך והמשל כלל מכל יקר וכבוד ושלמות שבכל הנמצאים כולם. אם כן, היתכן שיתישב בשכל הישר לחוש או לחשוב על היקר ושלמות שמגיע לו לנפשו, ועל ידי זה מתמלא רצונו הפרטי, אם יודע הוא שע"י מה שהביא עצמו לשלמות (וגם כל הנבראים כנודע מסוד ד' ליראיו) עושה בזה הוא רצונו של הבורא ית', שדבר זה הוא יותר חשוב ונכבד מכל הנמצאים עצמם עם כל כבודם ויקר תפארתם, שהכל שלו ומידו ית' להם כל החיל הזה?! אם כן, בודאי אחרי שיתברר לו זה ברור כפי אמתת הדבר, אי אפשר כלל שתסבול נפשו מצד השכל והיושר שום כונה בעולם כ"א כי אם, אלא עשיית נחת-רוח לפניו.
ומזה נבין גודל החכמה והשלמות, שהישירונו לה חז"ל בעצתם ואזהרתם (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ודייק לומר "עבדים" ולא "בנים", לשלול אפילו מילוי הנטיה הטבעית של קדושת הנפש הצמאה אל ד' ואל דבר קדשו.
ואף אם קצרה דעתנו להבין זה בפרטיות, מכל מקום ע"י קשר האמונה השלמה וההבנה הכללית בזכות העבודה יאירו עינינו במאור תורה ונזכה להיות מיראיו וחושבי שמו, כי המעשה והכונה הכללית ודאי מנשאים את הנפש למקור החכמה שממנה חוצבו, ושם יראו הדברים בבירורם באור פני מלך חיים.
עוד יש מקום לענות בזה, שכאשר נחקור על מהות השלמות של חיים שלמים, נאמר כי בהכרח כל ענין חיים הוא רצון והכרה [15], ויתעלו הדברים משפל ערך עד רום מעלה של חיי נשמת-חיים השלמה, שהיא עצם האדם.
- והנה, שלמות החיים מצד ההכרה, ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א כי אם, אלא בחי' ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.
- והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם [16].
- והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון, וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כ"א כי אם, אלא שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.
וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמיס [17] "עבודה צורך גבוה", והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" שאמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים ח"ו חס וחלילה, חס ושלום כמרפים ענין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", ו(איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", וכיו"ב בדברי חכמיס[18].
אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כ"א כי אם, אלא דוקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ברוך ד' לעולם אמן ואמן.
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ה. המשך שלמות העבודה, בשבח הענוה ובהשגת אמתת המציאות והחיים[עריכה]
והנה, מכלל הדברים האלה אנו למדים שבחה של מדת הענוה, ואיך היא תכלית כל הטוב האמיתי.
כי כל מערכי הבריאה והמציאות בכלל סדר השם יתברך על-פי האופן שנמלא רצונו בהנהגותינו על-פי חוקיו האמיתיים, שהם חיי עולם. וטעם זה הדבר, שסדר אשרנו במילוי רצונו, כדי שיגיענו השלמות היותר נכבד ונשגב וקדוש שכל חפציו לא ישוו בו, שהוא עשיית נחת-רוח לפניו ית'.
והנה, כל זמן שהאדם מדמה בעצמו שמצד עצמו יש בו חשיבות, יש לו איזו המשכה שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות יעשה הטוב שהוא התורה והמצווה בשביל שיגיע לו טוב, ואינו יכול כל-כך להבין, שכיון שיש בזה הדבר מילוי רצון הבורא, נמצא שזה נשגב ונכבד ויקר מכל יקר ועילוי שבעולמות כולם, לאין קץ ותכלית, ואם-כן אין מקום בשכל ופחיתות גדול הוא, שיהיה נערך טוב המגיע לו מצד עצמו. אבל כשיבין האדם, שכל עילוי שיכול לחשוב על עצמו אין זה בחק עצמו כלל, שגם עילוי המציאות היותר שפל - רק מיד הבורא ית' הוא לו, ושפעו הקדוש הוא שמנשאו, וכמו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" [19], אם-כן הכל שלו ית', ומצד עצמו אינו כלום.
וכיון שאין האדם יכול לצייר בעצמו כמעט ענין האפס הגמור, ומכל שכן שיקנה לו קנין בנפשו ע"י זה הציור, שהוא מצד עצמו אפס ממש, אך עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות ראוי לאדם לצייר בעצמו, שכל הרעות הן רק העדר הטוב, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים, וא"כ אם כן יכול לצייר עד כמה שפל ובלתי-נחשב הוא הנמצא, אם הוא בעל הֶעֶדְרִים, בודאי ראוי שזה השפלות יהיה לו מצד שהיה לגמרי בכלל הֶעְדֵר לולא שפע הבורא ית' וחסדו, וא"כ אם כן במשקל צדק ואמת אינו נחשב כלל שום דבר כ"א כי אם, אלא הבורא ית', וכל החשיבות שיש בכל המציאות הם מקרים מדומים בהם ושייכותם רק לו יתעלה. וכאשר יתברר זה היטב לאדם, לא יעלה בלבבו שום תשוקה כלל כ"א כי אם, אלא מילוי רצון קונו ועשיית נחת-רוח לפניו.
וזהו שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן [20] על משה רבנו ע"ה עליו השלום, זכרונו לברכה בענותו, ששלשה מוכי שחין הם, והיתה דעתו של משה נמוכה מכולן, והיינו שכל כמה שמתברר אצל האדם איך שאינו נחשב מצד עצמו, וכל החשיבות הנראית בו הוא רק מצד הבורא ית', והוא יתעלה הוא השלם-בתכלית הנכבד והנורא, יבחין שהוא חוץ משורת השכל והיושר שיהיה פונה בהשתדלותו בעבור הטוב המגיע לו מצד שהוא מגיע לו, כיון שיודע שיש בזה נחת רוח להבורא ית', שכל התכליות והחפצים ראוי ומחויב שיהיו בטלים בערך התכלית הגדול והקדוש הזה שאין ערוך אליו, וכל מה שידע זה האמת יותר, יגיע יותר לשלמות הרצון שיהיה רצונו ממש כרצון קונו, וזהו חיי האמת, כמו שכתוב (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'", דייק שהפקת הרצון מד' זהו החיים.
ולמבין ומשכיל ע"ד אמת יאמר מזה, שאחרי שאנו רואים שכלל המציאות שלם והולך אל דרך השלמות בכלל, וכמו שיעדו לנו הנביאים שתמלא הארץ דעה את ד' [21] וכלם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם [22], וגם הפילוסופים משכלם הבינו שעתידים ימים לבא שיהיו כל האנשים פונים רק לידיעת השם יתברך, והוא מפני טבע השלמות שמצאו, ואנו יודעים זה יותר מבורר ומוחש; וכיון שהכל הולך ומתעלה, ואחרית הזמן אין לו קצבה ותכלית, מוכרח לומר שענין השלמות כך הוא באין סוף ותכלית, והוא ידיעת שמו ית'.
וכיון שאנו משיגים, שאין השלמות חלה על ענין החכמה לבדה כי-אם על החכמה והרצון, והרצון הוא העיקר, אם כן ראוי שכשם שמעלת החכמה נכונה להיות שלמה עד אין קץ ותכלית, כן ראוי שתהיה מעלת שלמות הרצון באין קץ ותכלית, ואין שלמות לרצון כ"א כי אם, אלא שיהיה נוטה רק לרצון הבורא ית', שכמו שאין שלמות לחכמתו של כל נברא כ"א כי אם, אלא מצד חכמתו ית'. כן אין שלמות לרצון כ"א כי אם, אלא מצד רצונו ית'.
והנה, אם היה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום המציאות נמשך בחיוב, כטעות קצת הפילוסופים, לא היה מקום לשלמות הרצון כלל, ואנו מכירים שכשם שצריך שלמות חכמה כן צריך שלמות רצון לשכלול החיים השלמים, אם-כן כשם שחכמינו ית' (...) המושגת לנו היא מקור חיינו בענין החכמה, כן הוא רצונו מקור החיים בענין הרצון.
וכן הכופרים האומרים מציאות חומר קדום, יש לדבריהם לכל נמצא שלמות עצמית גם-כן, ואם-כן, אי אפשר כלל שיהיה מלא רק מרצון בוראו, כיון שהמילוי אינו כפי שורת השכל לפי דבריהם, שאיך לא ימצא כלל רצון לטובת דבר שיש לו איזה מציאות, ואם-כן אי-אפשר כלל לדבריהם לבא לתכלית שלמות הרצון.
אבל אמתת הדברים מאירים עיני השכל כפי דרך התורה הנאמנה, שאין מציאות כלל לשום נמצא זולתו ית', ואם-כן אין ראוי כלל לפי השכל שיהיה רצון אחר כי-אם רצונו, וכשיתבררו הדברים היטיב לכל הנבראים, כשיבא זמן השלמות, אז לא יהיה בכל המציאות כ"א כי אם, אלא רצונו ית', והכל יהיו דבקים ברצונו ומשיגים כבודו, ויהיה תכלית השלמות.
א"כ אם כן, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענוה, ואמרו חז"ל במדרש רבה על פסוק (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים": "הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (תהלים יח לו): "וענותך תרבני" - בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה הזכיר מעשיו ואחר-כך הזכיר שמו". שמצד שהענוה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה, רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי תורתו הקדושה.
ולפי זה, יש לומר שני ענינים בענוה:
- הא' מצד הכרת רוממותו ית', לא יחשכ אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו;
- והב מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו ית' אין מציאות כלל, לא יהי' במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו ית'.
ונמצא שיראה היא מצד חכמה וענוה מצד רצון, ורצון הוא יותר נשגב בענינו מחכמה, שהחכמה היא כלי-תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו. אם כן, מה גדול ערך המרגלית הטובה שכפי חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה", כי מצד חכמה ושלמות אין הכרה לשלמות האמיתי, שהוא יסוד התורה, אלא מצד רצון הטוב שהוא החיים האמיתיים. והתבונן בדברים.
והנה, לפי הדברים האמורים נדע, כי ענין הכונה הפנימית שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה, שהרי מצד המעשה עושה הנברא, והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו ית', והיינו שקראו בזוהר הקדוש לדחילו ורחימו "גדפין", ואמרו [23] ד"כל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". אבל כשיושפע עליו שפע אור הדעת וחיי הרצון, ידע ויכיר את עוצם כח המעשה, ושהיא בעצמה היא ענין שלמותו ית' וכבודו. אבל העליה לזה אי-אפשר כי אם ע"י החכמה והרצון, ששורש לשניהם היא האמונה.
ועל-פי הדברים האמורים למעלה, נדבר עוד דברים בעזרת ה' יתברך. אם כי הייתי ירא וחרד ללכת בין הררי אש עם דלות מעשי וקוצר שכלי. אבל כאשר פתח לנו פתחי צדק האר"י ז"ל ויתר חכמי האמת בדברים קצרים בענין העבודה שהיא לצורך גבוה, והדבר שגור בפי רבים, ולא רבים יבינו עומק הדברים, ולמי שלא יבין הדברים לא יועילוהו הדברים אבל יזיקוהו, אם החל לחקור קצת ולא בא אל הכונה. לפחות באופן המספיק לישוב הדעת הנטועה בנו על-פי החכמה והיושר, על-כן אפרש הדברים למען כבוד שמו ית', ויצטרפו עם האמור בזה עד כה.
כי הנה, (שבת נה.): "חותמו של הקב"ה אמת", וכל מעשהו והנהגתו ורצונו כביכול הכל אמת וצדק ויושר בודאי [24].
והנה, זה יבין כל בן-דעת, שהאמת אינו משתנה בשום פנים, ואין הפרש לנטיית הנהגה לדרך שלמות היושר והצדק, אם תהיה תוצאותיה מילוי רצון המנהיג או זולתו, רק שיהיה על-פי שורת החכמה והאמת. והנטיה מכונת היושר והאמת, שהיא שלילת המעלה, ודאי אינה דוקא מפני שהוא נוגע לזולתו. אלא מצד שהוא שלא כשורת החכמה והאמת.
ואם יציל האדם את עצמו מאבדת גופו ממים רבים וכיו"ב, ואגב זה יציל גם-כן זבוב אחד, אם יהיה שמח בכונתו על הצלת הזבוב ומשים זה לעיקר יותר מהצלתו את עצמו, זהו פחיתות והיפך החכמה והיושר, כמו שנחשוב נגד היושר והחכמה את האיש השמח באלף הכסף יותר מבהצלת הרבבות אלפי איש שזכרנו.
אלא שמצד רגילותנו בגופים האפלים, שבקשתם הטוב אינה באה מצד השכל והיושר הכללי רק מצד ההרגשה הפרטית, וההרגשה לא תעבור את גבול עצמו כלל. על-כן קרוב מאד דרך הטעות בדבר הנוגע לעצמו, מאשר במה שנוגע לזולתו, עד שבדרך מקרה יארע ברוב, שההנהגה שלשם עצמו לא תהיה בנויה על-פי הצדק והחכמה האמיתית, וההנהגה הטובה שלשם זולתו, כיון שעיקר השימוש בה וההערה לה הוא מענין החכמה והיושר, תהיה מונהגת ביותר על פיהם. אבל אין זה כ"א כי אם, אלא מקרה, ובמקום שאפלת הגוף אין שם, ומעלת בקשה וחפץ שתהיה פחותה ממעלת החכמה והיושר אין שם, ודאי המשפט שוה לגמרי, ואי-אפשר כלל שישתנה בין יהיה מצד רצון המנהיג או מצד רצון המונהגים.
ועתה נאמר, כי כל עניני העבודה והמוסר והכניעה לאל ית', המיוסדת על יסודי שפע חסדו וטובו וכונתו להיטיב לנו, ודאי אמת גמור הם, אבל בתורת כינוים הכונה היא התולדה שנולדה לנו מזה מאמונה ובטחון והמסר הנפש לו ית'. אמת ברור הוא, מפני שאם היה מקום בשלמות השכל והחכמה והיושר שתהיה עצם הכונה להיטיב ודאי כך היתה, אלא שאנו מתבוננים מצד גודל רוממותו ושלמותו וחשיבות רצונו, שאין קץ ותכלית לזה, ואין זה כלל שורת החכמה והצדק שתהיה במציאות שום כונה להיטיב לזולתו שולטת במקום שיש שם מילוי רצונו ית' כביכול, נמצא שבכלל מילוי רצונו הכל בכלל, כמו שֶטִּפַּת המים היא בכלל מי הים, ובחינת החסד היא רק על הידיעה המושגת לנו. שאם לא היתה מושפעת לנו ידיעה מאתו ית' באופן זה הנעלה, אף על פי שאנו יודעים כעת שאין זה משורת השלמות והחכמה לשמוח בזה בעיקר, מכל מקום, סוף-סוף לא היינו באים לזאת המעלה הרוממה שבקרבנו לעבודתו ית', ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כ"א כי אם, אלא עשיית רצונו ית'.
ומצד הברואים כיון שעכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כ"א כי אם, אלא בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כ"א כי אם, אלא מה שיש בורא שלם, יתברך שמו; וזהו שאמרו חז"ל לט) שאמר הקב"ה למשיח 'שאל מה אתן לך', אמר לו 'איני מבקש ממך אלא חיים', שנאמר "חיים שאל ממך נתת לו" וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כ"א כי אם, אלא מה שיש בזה רצונו ית', כי (תהלים ל ו): "חיים ברצונו". והבן בדברים, כי חיים הם למוצאיהם.
ויש לומר, שלזה אמרו חז"ל מ) "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים". הכונה, כי כל ענין הברכות מורה על זה, שאף שאנו מכירים טובתו של מקום ברוך הוא לנו מצד ההנאות, בפרט קדושת המצות והתורה, ומילוי כל בקשה, מכל מקום עיקר המבוקש וחשק הלב הפנימי בזה הוא מפני שהוא רצונו ית', ולא יערך שום כונה נגד זה, על כן אנו חותמין או פותחין על כל דבר: ברוך אתה ד', שהברכה שייכה לו ית' וזה ראוי לחשוק. והנה, בכרכה עצמה אינו מבואר, אולי הוא רק מדרך המוסר והכרת-טובה לנו מצדנו, בא על זה להורות שהוא תכלית האמת והקיום, ומתחייב מצד החכמה והצדק, שזה לבדו יהיה אמתת הענין. וזאת היא ודאי גבורה יותר גדולה מנטיית הרצון שמצד המוסר לבד, אבל ההוראה שהוא מתחייב כך בחכמה ובשלמות, בין מצדו כביכול בין מצדנו, דבר זה קיים וחזק לעד. על-כן גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ויש לומר גם-כן שזו היא פתיחת שערי גן עדן, שאמרו חז"ל מא) ש"כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן-עדן, שנאמר" (ישעיהו כו ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים": שאם לא ישכיל האדם ענין עבודתו ית' ורוממות כבודה, שתכלית האושר האמיתי אינו כ"א כי אם, אלא כבודו ית' המגיע מזה, אע"פ שיגיע לו שכר, וגם אם ישיג שהשכר היא ההשגה והשלמות, מכל מקום, כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה, עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו, ואם כן לא יגיעהו השכר כ"א כי אם, אלא בהיכנסו לתוך העידון וישיגהו, ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מענין עצמותו שיש לו גבול ותכלית עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות. אבל היודע ענין העבודה, ומתדבק בה בטהרת לב וחמדת נפש בהשכל ודעת, בהתחייבות האלהית של חק החכמה והצדק, כיון שאינו מתכוין לעצמו, נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו אלא לפי ערך דבקות נפשו בהשם יתברך, ומצד כבוד הבורא ית' יגדל עדנו, ואינו צריך כלל כניסתו לתוך כ"א כי אם, אלא הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו ית', ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג בזה כבר הוא בעדנו. גם כי המכוין עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות לעצמו נקרא שפותח בעצמו שעריו ע"י מעשיו, אבל זה שרצונו דבק ברצון קונו, אין סוף לערך עילויו, וממקום שאין יד שום מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים, מה שאין כן כשיהיה הוא הפותח.
גם יש לומר, כיון שכל אחד ואחד יש לו עדן לעצמו כדברי חז"ל מב), אין ראוי לקרוא את העידונים הפרטיים כ"א כי אם, אלא פתחים ודלתות ולא שערים, אבל זה האומר אמן, על-פי האמור הוא דבק בכלל הכל, ואין לו ענין פרטי, ויש לו יתרון על המכוין לעצמו כיתרון חיי השכל, שהוא משיג כללים ומקיף הכל, על חיי ההרגשה, שהיא דוקא במשך עצמו לא זולת. ואם כן, כניסת עדנו אינה בפתח פרטי כ"א כי אם, אלא בשערי גן עדן, שהוא כללי, ופתיחת גן עדן לו בערך כללי.
ועוד נוסיף ביאור בעזרת ה' יתברך בענין תכלית העבודה, שרוממות מעלתה מתחייב בשכל שאי אפשר שתהיה כ"א כי אם, אלא למען כבוד רצון האדון יתברך שמו, וכשימצא באדם תכלית אחר זהו עצמו חסרון גדול משלמות בשכל וביושר, הוא להניח כל דבר כמו שהוא לפי האמת.
והנה, אף שאי-אפשר שיונח בשכל תכלית שהוא טפל ובטל נגד תכלית עיקרי וגדול, אע"פ שהתכלית הטפל הוא גם-כן בעל איזו מעלה ושלמות, עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות לפי ערכו, כמו שהמשלנו מענין האלף כסף את ערך הצלת מדינה, זה לא יתכן כ"א כי אם, אלא מצד חסרון כלי שכלינו והרגשתנו, מפני שאנו בעלי גבול ותכלית, ויש גבול לעניני הדעות והמדות והנטיות עד כמה הם יכולים להכנס בעצמנו, וכשתמלא הנפש מאיזה דבר ובהכרח תטה אליו, ותחסר לה נטיה לדבר אחר לעומתה, ע"כ לא יתכן כלל שיהיה האדם נוטה אל ענין השלמות של הטובה שהוא מקבל, כיון שדרך השלמות בהליכות החכמה תורנו, שחסרון גדול הוא להעריך איזו טובה המגיעה לשום נמצא נגד גודל הטוב והחשיבות של מילוי רצון האדון יתברך שמו. וכיון שמערכי לבבנו וכל חכמת נפשנו ודאי אינם מספיקים להכיל בקרבם אף קצה קצהו מהנטיה הראויה אל עבודת השם יתעלה, מצד גדלו וכבודו ורצון קדשו, איך נכניס בנפשנו נטיה אחרת, שלעומתה ודאי יחסר לנו מהחיים האמיתיים והשלמות האמתי שמתרחקים על-ידי-זה מטרדת כלי השכל והרצון.
אבל מצד האמת, כל דבר שלמות אינו נאבד בערכו ממציאות אפילו אם יערך נגד שלמות יותר נשגב, וא"כ אם כן, אצל הבורא יתברך שמו, שהוא נשגב ומרומם מכל נטיה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, ודאי עם כל גודל התכלית מעוצם הבריאה והמציאות שברא לכבודו, מכל מקום הכונה מתיחדת על כל דבר שלמות וטוב. וכיון שהטוב מצד המקבלים הוא גם כן עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות בערכם שלמות וטוב, ובפרט בעת כזאת שלא נשלמו הדעות ולא עמדו עוד האנשים על אמתת ההכרה השלמה העיקרית, והם משערים טובתם מצד עצמם טובה, ודאי הכונה להיטיב להם היא שלמה בתכלית, אלא שבערך הנבראים המשכילים יש ענין שלמות יותר גדול שדוחה אותה.
והנה, מה שנערך חובת הכניעה למיטיב כפי ערך כונתו להיטיב, שהאריך בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, הוא מצד יתרון השלמות של המיטיב. שכל מה שכונתו יותר להיטיב לזולתו תגדל שלמותו, וזהו שורש הכניעה להשלם באמת וענין הטובה אינה אלא הרגשת השלמות של המטיב באיזו בחינה; ואע"פ שמצד חסרון הדעת אין מרגישים ענין זאת הכניעה למיטיב. אבל לפי האמת אך זה לבד הוא שרשה ועיקרה. א"כ אם כן למדנו שבודאי אנו חייבים כל פרטי הכניעה, וכך הוא האמת הגמור להבורא יתברך שמו מצד כונתו רק להיטיב לנו, וגם זה שסדר רצונו שיתמלא במעשינו הוא מפני שזאת היא הטובה היותר שלמה שאין כמוה, ומכל מקום עיקר עבודתו אין ראוי שתהיה בשכלנו ולבבנו כ"א כי אם, אלא לגדל ולרומם שם כבודו לבד, כי כל מה שישותף ענין אחר יחסר לנו חלק מזה השלמות האמיתי והמחויב מצד השלמות והשכל המיושר.
ולפי זה, בעולם הזה, שאינו מושג רק ענין ההטבה לנו, כמו-כן הכונה העיקרית בהוית הבריאה לפי שהיא כעת היא שלמותנו וטובתנו, כי אינו נכון לומר אצל הבורא ית' שיהיו ענינים בתורת אמצעיים לבד אם לא יהיו מצד עצמם טובים במציאותם, כי לא יבצר ממנו לעשות תכליתו מבלי אמצעים. וכמו שהעיר קצת מזה הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים [25], אלא שכל המעשים נצרכים וטובים גם במהותם ועצמם בהוייתם. וזה הדבר גופו, שיהיו הם אמצעים, אין זה מפני הכרח התכלית, אלא שזהו דרך השלמות מצד החכמה הידועה לו ית' שיעשו בדרך זה.
נמצא שאנו צריכים להביע בכל מדרגת העולם והנבראים ענין הכונה לפי ערכם. והוא האמיתי בזה. ועל פי זה ימשך ענין העבודה. ובעולם הזה, שעוד לא נתגלה לבריות זה השלמות הגדול איך שעיקר הכל אינו כ"א כי אם, אלא רצונו ית', ממילא ההנהגה וההשגחה והתכלית כפי שהוא כעת היא רק למען החסד והטובה לנו.
אמנם לענין העבודה, הרי אנו קוראים בשמו ית' הוי"ה, שמורה על היה הוה ויהיה. לכן (חבקוק ב ד): "צדיק באמונתו יחיה" [26]. אע"פ שאינו מושג כעת לכונן העבודה בתכלית המעלה, מצד מה שיתגלה לעתיד בפרט וכעת מתגלה רק בדרך כללי לרוצים בארחות חיים [27], כי כל התקוה אינה כ"א כי אם, אלא לעת שישגב ד' לבדו [28], ונודעה יד ד' וכבודו [29], וישמח במעשיו [30], כמו שכתוב (ישעיהו כח ט): "נגילה ונשמחה בישועתו". [31] והבן.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ א) שער עבודת האלהים פרק ה וע' שם פ' ט
- ^ ב) ע' איוב ה ז וביאור הגר"א שם.
- ^ ג) ע' חובות הלבבות שער יחוד המעשה פרק ה.
- ^ ד) ע' ישעיהו ס יח, סא-סב.
- ^ ז)ע' רש"י על בראשית ב ז. וע' נפש החיים שער א פרק יד ופרק יח.
- ^ ט) אדיר במרום דף ז
- ^ ט*) משנה אבות ו יא.
- ^ יג) ע' ברכות
- ^ יד) וע' בתיקוני זוהר שתיתאה קובע מקום אתר קבוע לשריא שכינתא. מורה נבוכים א ח, (משנה אבות ו ו): "המכיר את מקומו" פירוש רש"י ודרך חיים, ושיעור קומה להרמ"ק פ' כ.
- ^ טז) ברכות ו א
- ^ יז) ברכות ו ב
- ^ יח) חגיגה ה א
- ^ יט) ע' משנה אבות א ג.
- ^ כא) תיקונים כתיקון שתתיאה וכתיקון תלתין, כל חסד דעבדין. ובתרגום התורה מתורגם חסד : טיבו. וכן בס' תניא לקוטי אמרים. סוף פ"א : טיבו דעבדין.
- ^ כא*) ע' עולת ראיה כ' על משנה אבות ד כב
- ^ כב) ע' יומא עב ב.
- ^ כג) ע' עבודת-הקודש לר' מאיר גבאי, חלק העבודה, נפש החיים שער כ פ"ד.
- ^ כח) ע' בראשית רבה מד א.
- ^ כט) וגם שמואל ב כב לו, וע' שמות רבה מא.
- ^ לא) ושם: נפשו של משה. וע' משנה אבות ה יט.
- ^ לג) ישעיה יא ט.
- ^ לד) ירמיה לא לג.
- ^ לו) תיקונים תי' י. תי' ו ותי' כ"א בהגר"א ד' נו: ד"ה ואתמר. וע' חניא לקוטי אמרים פ' מ.
- ^ לח) ע' דניאל ד לד, ויקרא רבה סוף פרשה יג.
- ^ מג) ע' מורה נבוכים א סט, מורה נבוכים ב יב.
- ^ מד) וע' מכות כד א.
- ^ מה) ע' משלי ב יט.
- ^ מו) ישעיה ב יא יז.
- ^ מז) ישעיה סו יד, חכקוק ב יד.
- ^ מח) תהלים קד לא.
- ^ מט) וע' זהר בראשית קלה, שמות נה : נז : וע' ויק"ר פ' ט.