מוסר אביך ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מוסר אביך · ד


פרק ד - חשבון הנפש בעבודת ה' והערכת מדרגותיה[עריכה]

מוסר אביך · ד · א · >>

* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה

א. מהות חשבון הנפש[עריכה]

מהות חשבון הנפש הוא, שיהיה האדם נושא-ונותן בשכל על כל עניני נפשו וחיוב עבודתו לאלהים ית'. אבל ראוי שלא לשכוח, כי אין החשבון מענין המדמה, אלא עניין שכלי צרוף ומבורר, וכמו שבכל חכמה וידיעה שבעולם אי-אפשר לישא-וליתן בה כי-אם כשתהיה לו מתחילה ידיעה מבוררת ברוב פינותיה העיקריות עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות, ואחר-כך יוכל להוציא תולדות מכוונות, כן לתכלית אפשרות חשבון הנפש, הכרחי הוא מקודם לברר וללבן אצלו הידיעות הדרושות לזה, שתהיינה ברורות בשכלו וחרותות בלבבו, ואז יוכל לחשוב בהן, ולא תחלש נפשו כל-כך בהשתוקקה לחשב חשבונה, כי תמצא די שפק הדרוש לה לצורך החשבון.

והנה נראה, שיש טעות מצויה בכמה בני-אדם, שכל דבר מקרי נתפס הוא כעצמי, - וזהו ענין היצר הרע - , ובזה הדבר רגיל, שאחרי בירור החשבון, וצימאון הנפש באמת ליישר דרכיה על-פי רצון הבורא ית', בראותה עד כמה הרחיקה מדרך הקודש, תחלש ותתבייש ותתעצב וירך הלב. וכל-זה, אע"פ אף על פי, למרות ש- שאינו טוב בעצמו, מכל-מקום הוא מקרה, נולד מבירור החכמה והידיעה של חשבון הנפש, וגורם שמצד שלמות הנפש להרחיק ממנה אלה ההפסדים, שהם החולשה והבושת העודפת, ומכל שכן העצבון ורך הלב [1], יהיו אלה לה למעוררים ומחזיקים יותר אל הדרך הטובה והישרה. כי הנפש ההולכת בתם ויושר בדרך השם ית' לא תחלש, רק תחגר עז והדר, ולא תתבייש [2], רק תרומם קרן בכבוד אשר עטרה בו מאלוה כל הנפשות יתעלה, לא תתעצב כי חדות ד' מעוזה [3], ולא ירך לבבה כי מגדל עז שם ד' [4] לצדיק מתהלך בתומו [5].

אבל הנגשים אל דרך השם ית', ורצונם ללכת כארחות חובות הלב, בלא תלמוד הקודם למעשה, יטעו בהלכה זו, ויעלה על לבבם כי החולשה והעצבון זהו מעצם החשבון הנפשי והיראה הצרופה, אבל הנפש לא תקובל עלי' בספ"י מה שהוא נגד חוקה, על כן יהלכו קדורנית ולא יוסיפו עבודה וחכמה, ועל זה נאמר [6] (קהלת י טו): "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר".

על כן ראוי לשנן ללמוד ולעיין שרשי היראה ע"פ עומק דברי חז"ל והשכל הישר שחנן השי"ת את האדם, ככל משפטי התורה שאנו דנים בפרטיהם באמצעות השכל הישר והזך. אך לא יסמוך על בינת עצמו, להגיע עד עומק פרטי מעמקי חכמת הנפש. שהיא צד אחד מתלמוד העבודה, ועאכו"כ שצדה השני הוא החכמה האלקית מעניני ההנהגה הכוללת, שרבו ועצמו ראשיהם. אבל מ"מ לא השה [7] הקב"ה חכמה מלב האדם לגמרי ובהשענו על חז"ל וחקרו עומק דבריהם וע"פ מסילתם הרבה ישיג בשכלו לבדו ג"כ.



מוסר אביך · ד · א · >>


<< · מוסר אביך · ד · ב · >>

* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה

ב. חשבון הנפש לעיון ולמעשה[עריכה]

בחובת הלבבות, פרק א משער חשבון הנפש, אמר שכבר הוזהרנו על חשבון הנפש, שהוא ההשתדלות בינו לבין שכלו במה שיש עליו מהחובות, מהכתוב האמור (דברים ד לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". והכונה: אע"פ שענין החשבון יוצא הרבה למעשים, ולכאורה אין בפסוק זה זכר למעשים, אמנם ממה שאמר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", רמז כי כיון שהוא ית' אין עוד מלבדו בשמים ובארץ, הנה:

  • מצד מה שהוא "בשמים אין עוד", ראוי שכל עניני השכל ילכו רק למען כבודו,
  • ומצד מה שהוא "בארץ אין עוד", החיוב שכל עניני המעשים הארציים ילכו רק למען ככודו.

וזה באמת הוא דבר גדול, שצריך האדם להתישב על זה, כי לפעמים מצד הציצו בעיוניות, וירגיש כבוד השי"ת מעט, יפתהו לבבו כי זולת התגלות הלב [8] אין עבודה ח"ו, ובאמת צריך לעקור רעיון זה מן הלב, כי הוא מפסיד מאד.

אמת הדבר, כי אין צריך האדם להשליך עיניו לאחוריו [9], ומה שהוא משער בכבוד קונו ית' הוא דבר קדוש ונשגב; מכל מקום, כל פרטי המעשים ותלמוד תורה בהלכות קצובות, שהם קדשי הבורא ית', הם הם עיקר העבודה, ואפילו שאינו מרגיש בהם התגלות-לב, הוא רק מפני שעוד לא הורגל ולא נתקדש לדבקה ברצונו ית'. אבל אחרי שיזכה לדבק עצמו בשם קדשו, תיכף כשיתחיל לעשות דבר שהוא רצונו ית', שכל העיונים שבעולם וכל החכמות אינם כי אם דרכים להשגת רצונו [10], וכיון שהוא עסוק ברצונו - מה דמות נערוך למעלה זו?!

והכל הוא על פי החשבון, שגם בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וידע שרצונו ית' בכל דבר טוכ, וכל דבר רע הוא מרידה ממש, ויסתכל כי כל מה שאין אנו עושים נגד רצון אדם נכבד אינו כי אם מצד פנימיות רצונו, לא מצד גופו; ואם כן, איך אפשר לעשות אף כדבר קטן נגד רצון אדון כל, שכל חיי העולמים הוא רק רצונו הגדול יתברך שמו!


<< · מוסר אביך · ד · ב · >>


<< · מוסר אביך · ד · ג · >>

* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה

ג. הערכת המדרגות בשלמות ובעבודה[עריכה]

כבר אמר החכם [11] שלא תיפרד הדאגה ממי שרוצה לעלות מעלה שהיא למעלה ממנו. ודבר זה יש לו כלל ופרט:

  • הכלל הוא, שאינו מוצא מנוחה לנפשו, מפני שלא השיג את המעלה שהיא רחוקה. וזאת היא מדה רעה, ואינה נמצאת באדם כי-אם מצד חסרון דעת. שזה העוצב ומניעת קורת-רוח בעצמו לא ימצא רק מתוך שאינו טורח להשכיל מה היא זאת המעלה, שהוא דורש מנפשו ומתעצב על הימנעה, מה הוא גדרה האמתי ותנאיה. אם היה מתישב בזה, כבר היתה נפשו מאירה באור הדעת הזה, והיתה משתלמת באור שמחה וקורת-רוח של טוב-לב [12], מפני שממילא היו מתגלים לו הדרכים ההולכים לקנות את מצב השלמות הנכסף, וכיון שאדם בא אל דרך כבושה, כבר פוסק מלבבו עצב גדול, אע"פ שלא הגיע עדיין למחוז חפצו. אבל כיון שאינו יודע מה שהוא עצמו מבקש, אי-אפשר שיתגלה לו שום דרך להארתו הרוחנית, והרי הוא יושב בחשך ובדאבון נפש משמים. על כן יקח לו האדם זמן להסתכל בנפשו מה הוא מבקש לשלמותו ובאיזה דרך יש לצייר הצלחתו, וכיון שיעיין בזה יפתח לו השי"ת שערי אורה, כי (תהלים כה ח): "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך וגו'"; באופן זה לא יהיה לעולם חשקו אל מעלה שהיא למעלה ממנו, שכיון שהוא מכיר את המעלה ויודע את עניניה ותנאיה שוב אינה למעלה ממנו. אך כל-זמן שלא יתישב בדעתו להשכיל את תכן מבוקשו, ותצטייר לו צורת הדבר רק בגולמה, יוכל לבקש מה שהוא למעלה ממנו הרבה, ועל כן הוא בדאגה ועצב. וגם מה שלא יהיה למעלה ממנו, כשיתברר לו על תביעת נפשו, יהיה בלא עיונו למעלה ממנו, שתביאהו לדאגה.
  • הפרט הוא, שלא יבקש משום מעשה ושום לימוד ושום מחשבה שיצטיירו בלבו ציורי מעלה וקודש יותר ממה שהוכן בו מקודם לזה. ואם אמנם ראוי שיחשק לעלות בציורו, אבל לא תגבר עליו הדאגה שידמה לו כאילו אם אין הציור ההוא מתישב בלבבו אין לו שום שלמות במעשה. ובאמת, קיום המצות ולימוד תורת ד' הם כה גבוהים עד שהם משלימים את הנפש הרבה יותר מכל שלמות המצטירת באדם, והם בעצמם מהווים את השלמות האמתית. וכללו-של-דבר הוא, שכל זמן שלא יבקש האדם כ"א כי אם, אלא ללכת בדרך השם יתברך, לעשות המצות ולשקוד בתורה ולקדש עצמו מלמטה, וכן בענין התפלה לכוין רצונו לענין התפלה ולפירוש המלות, הרי זה מתעלה, ומן השמים יעזרוהו להתגדל בתורה ובחכמה ובמעשים טובים. אבל אם רוצה שירגיש בעצמו מעלות גדולות בתפלה, שירגיש תיכף דוקא השגה גדולה ונועם גדול, ואם לאו הוא מתקצף ואין רוחו מתקררת בקרבו, וכן בתורה רוצה דוקא שיתחדשו לו ידיעות ועיונים רבים בכל פעם ובכל ענין, ובמעשים טובים רוצה שירגיש כהם דוקא הארה גדולה במוחו ובלבו, חומס הוא ממנו את השמחה וטוב-הלב בעבודה, וימצא מכשולים הרבה על דרך השלמות.

ישנם כמה דברים שהם מעלות ונוטות לקדושה, אבל מפני שהאדם נוטה אליהם, ודרכי ההדרגה הנכונה והאמצעים הראויים, אשר דוקא על ידם צריך לבא אליהם, אינם ידועים וקנויים לו, יכולות אלה המעלות בעצמן להיות מתהפכות לו לרועץ:

  • יש בכח קדושת נשמת האדם הישראלי ביחוד לזכות למעלת רוח-הקדש [13] בענין זה [14], שישכיל דברי אמת ברורים בלא טורח חיפוש הקדמות ויציאת טיפין טיפין, ורק כמעין הנובע תמיד יהיה מוחו ושכלו מלא מעניני חכמה חדשים מסודרים בדעת וערוכים בתבונה. והנה, כשהגיע האדם למעלה זו של רוח הקודש, אז זאת הנטיה היא טובה וקדושה, מתוך שכבר הוא מלא בחדרי התורה וכל המחשבות שמתכנסות בו כולן מרוצפות קדושה וחכמת אמת. אבל כל-זמן שהאדם ריק מהתורה, כערכי בעוה"ר, אז כשהתשוקה הזאת מתעוררת לחשוב מחשבות מעומק הלב, צריך שמירה יתרה, שעדיין אין כלי הלב והשכל מתוקנים כל-כך עד שיהיו הדברים היוצאים מהם גופי תורה. על-כן צריך להזהר שלא לאכול פגה של המדה הזאת.
  • גם שורש הגאוה נובע באדם מפני מעלת נשמתו, ובאמת מי שראוי לבא למצב גדול בתורה ויראת ד', עד שתהיה עליו החובה לחוס על כבודה של תורה, במדה הגונה, מצד הטבע, יתעורר לזה גם טרם הגיע למעלה זו, וזהו גאוה בחוקו, וצריך בירור ועיון איך להעמיד דבר על בריו.

לפיכך יתישב האדם בדעתו וידע ערך עצמו וענין מבוקשו במעלות שלמותו, וירגיל עצמו להשכיל על כל דבר ולהיות נוטה אזנו לשמוע תורה, ותהיה התורה חביבה עליו כל דבר ודבר כחדשה וכאילו היום ניתנה מהר סיני, וע"כ ישים תפלתו לאדון כל המעשים, שיכונן דרכיו לבקש האמת, וילך לבטח דרכו.


<< · מוסר אביך · ד · ג · >>


<< · מוסר אביך · ד · ד

* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה

ד. פיתוח הכחות באדם ובאומה הישראלית[עריכה]

זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול, הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל, אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה - יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית - יפעול הריסות ורע ע"י תנועתו. זה נוהג בין בדבר שנמצא בו כח-לפעול גדול ומסודר, ונעשקו ממנו האמצעים קודם שהגיע לתכליתו, ובין במה שהכח כבר שלט והוציא פעולות גדולות והגונות, ואח"כ נעשקו ממנו האמצעים להתמדת פעולתו. ויש לזה שורש גדול בדרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם.

לכן יש ללמוד, שכל מי שיש בו איוה כח מיוחד, צריך להוציאו לשלמותו כפי האפשר לו. ואם לאו, הרי לא די שאינו מוציא ממנו תועלת, אלא הוא פועל בלבול סדרים והפסדים גדולים בכל דרכי הנהגתו. אבל מיד שהוא פועל להשלימו, נמשך הכח אחרי הרצון הטבעי של שלמותו, ונשקט מהריסות פעולתו. ומכל-שכן, שהכוחות הכלליים כולם, שנמצאים באדם, חייב האדם להוציאם אל שלמותם, באופן שכולם יפעלו בשעתם ומקומם כפי כוחם בעצת התורה בהבנת השכל.

לפיכך, חייב האדם לחפש בעצמו איזה כוחות מיוחדים מוטבעים בו, ולא ישליך אחרי גוו כל מה שימצא בנפשו הכנה לזה, אלא יעיין ויסתכל להשתמש בהם כראוי. ומכל-שכן שלא יעלים עין מכוחות, שכבר בלא עיון מוצא אותם, לבטלם ולהרסם מבלי תת להם מקום ועבודה הגונה וסדורה. כי הכוחות מעשה ד' המה, והם חזקים מאד, ולא יתנו להסיג גבולם, ולא טוב יהיה כשיבאו לפעול בלא מנהיג כספינה בלא קברניטה.

וכן הענין נוהג בשלמות כללית הנמצאת לאומה, שכאשר אין הכח מוצא את הוצאתו מהכח אל הפעל באופנים ההגונים, הוא פועל הריסות גדולות. על כן עלינו לדעת כמה מכשולים נמצאים לנו, זרע הקודש ישראל, ממה שאין אנו משתמשים בכוחות הגדולים שנתן לנו השם יתברך שמו. הרי אנו מוכנים לחכמה גדולה, לגבורה של קדושה, לשירת קודש, לגדולה וענוה רוממה, עד רוממות מעלתה העליונה של החכמה והנבואה ורוח-הקודש [15].

ואם אין אנו משתדלים להוציא אל הפועל את הכחות המופלאים והגדולים האלה, אע"פ אף על פי, למרות ש- שמצד שרשם הקדוש של אלה הכחות הם מסולקים ממנו בעוונינו ואינם פועלים כלל, אבל הלא גם נפשנו החיונית מוטבעה לדרכים הגבוהים הנכבדים האלה, וגם גופנו מוכן לקבל הגדולות הללו, וכשאין אנו נותנים ידים להנהיגם כהוגן, שימצאו את תפקידם שהם מבקשים, הם פועלים את ההיפך, ותחת בושם יהי' מק [16] בעונינו.

על-כן אנחנו צריכים לחגור עוז, לפי מיעוט שכלנו וחילנו, הכשל בעונינו ונחלש מרוב הצרות ותוקף העניות והשפלות המדומה, ולהרחיב בתורת אמת דרכים אמתיים וגדולים, באופן שנמצא לתן מקום לכל הכחות הגדולים הנמצאים בנו לעבוד בהם את ד' אלקינו, הרוצה בכבודנו ובבחירתנו לטובה ולקדושה. ואנו צריכים לבאר היטיב את דברי הכחות הללו, שהוא באמת כמוסים בלב רבים מבני עמנו.

אבל מים עמוקים [17] המה, ולאנשי תבונות אנו צריכים, שידלו אותם ויציגום לפנינו בכל תעצומות עוזם, ואז יתעוררו בנו, בני אל חי, הכחות לבקש כל איש מה נמצאו בקרבו מהכחות הגדולים, ואיך יפעל בהם בדרך קדושה של צהלה ושלות השקט, לא בדרך אופל וקדורנית של עצב נבזה [18] מאד, ולא בדרך שמחה-של-עירבוביא שאינה אלא מבלבלת את הדעת ומהממת את התכונות, אך שמחה של השגת האמת ודעת הכבוד האמתי, שהוא כבוד אלקים שנתן לנו את המתנה הגדולה של אצילות נפשות קדושות, להגיד בעמים עלילותיו ולדעת את שם קדשו.

וכשיבקע האור הזה רק מעט על-פני תבל, ינהרו רבים מאחינו, צמאי טוב ד', אל ד' ואל טובו, וממילא הכחות העליונים, המצפים לעת אשר נעורר את האהבה, יתעוררו בחן קדושתם ותוקף עוזם והדרם, ונחה עלינו רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד' [19].

וכאשר יראה השם יתברך שאנו מוכנים לקבל כל הטובות הגדולות, שיעד לנו מאז ונשבע לאבותינו להיות לנו לאלקים [20] , ישיב את שבותנו ויביאנו לארצנו הקדושה, שרק היא מוכנת בסגולותיה שכל החמודות יצאו בה אל הפועל, וירומם בכבוד קרנינו, וכל העולם כולו יתוקן במלכות שדי, והרשעה תכלה מן הארץ, והיה (זכריה יד ט): "ד' אחד ושמו אחד".


<< · מוסר אביך · ד · ד

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ א) ע' אגרות הראיה כרך ב' עמ' רסכ.
  2. ^ ב) כפחיתות הבושה הנ"ל, כמו העושה עבירה ומתבייש בה, וכמו מאן דאכיל מחבריה דבהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה א ג) ששלילת בושה זו הונחה ביסוד כוונה של בריאת האדם וסדר הנהגתה (פתחי חכמה ודעת כלל א).
  3. ^ ג) נחמיה ח י.
  4. ^ ד) משלי יח י.
  5. ^ ה) משלי כ ז.
  6. ^ ו) קהלת י טו, מד"ר וחוה"ל שער היחוד פ"ב, ראב"ע, רש"י.
  7. ^ ז) ע' איוב לט טז.
  8. ^ ח) ע' למעלה פרק ג' סעיף ג'.
  9. ^ ט) ע' אגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא, ד"ה ואני יודע.
  10. ^ י) ע' למעלה ראש פרק א'.
  11. ^ יא) ע' מבחר הפנינים. מצות החכם.
  12. ^ יב) ע' למעלה פ"א סעיף ח.
  13. ^ יד) וע' בהגר"א משלי טז ד. ע' שפת אמת עה"ת ח"ה ד' צו ד"ה שמחת. ושם צז סד"ה סוכה.
  14. ^ טו) ע' הקדמת תיקוני זוהר ושם תי' כא קם ר' שמעון וכהגר"א שם.
  15. ^ טז) בחידושי אגדות להגר"א על "א"ל קיסר לריב"ח נחש לכמה מיעבר ומיליד", שנסתלקה הנבואה שיבת ציון כחולמים. כמ"ש בזוהר שהכל שיתין דרגין דנבואה.
  16. ^ יז) ע' ישעיהו ג כד
  17. ^ יח) משלי כ כ.
  18. ^ יט) ע' ירמיהו כב כח.
  19. ^ כ) ישעיהו יא ב.
  20. ^ כא) ע' קידושין ע ב, נצח ישראל יא.


<< · מוסר אביך · ד