מוסר אביך ג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מוסר אביך · ג · ג · >>

הוסף ביאור

ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש[עריכה]


יש שורש מיוחד לאהבת הגאוה במעמק לב האדם, והוא נלמד מלשון הכתוב שאמר (ישעיהו כח א): "הוי עטרת גאות שכורי אפרים", והמשיל את הגאוה לשכרות, ונראה ששרשם הרע אחד.

יש הפרש גדול בין מה שרוצה האדם השלם, המכיר האמת, להמשיך לעצמו, לבין מה שרוצה הסכל להמשיך לעצמו, ומשורש זה מתחלקות אחר-כך תולדות המעשים והמדות. שורש הדבר הוא, שהחכם כוסף אל הפנימיות של הטוב, מתוך שמכיר אותו ויודע שאך הוא הוא הטוב באמת, והסכל כוסף אל החיצוניות של הטוב, כפי מראהו השטחי, מתוך שאינו מכיר את הטוב המעולה שבפנים, ועל-כן קצרה דעתו להבין החסרונות שיש בהטוב החיצוני.

והנה, הבורא ברוך-הוא שם בנפש כל החיים לאהוב את החיים מפני שהם טובים. וערך החיים הוא בודאי מצד הטוב, שהרי בחיים בחר הא-ל הטוב להיטיב לברואיו. אמנם, מהות החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו, וככל מה שירגיש מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, כן תגדל מידת החיים, מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו. אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, שאם יהיו הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים, כן יגדל עילוי החיים. וכיון שחשיבותם של הדברים המורגשים מעלה היא את ערך החיים, הרי אהבת ההיים הטובים ממשיכה את ההשתדלות להעלות את הדברים המורגשים ולהשביחם.

והנה, את הנפש המרגשת, בראה ד' ית' בתכונה חשובה ונפלאה, ואם-כן, גם עצם נקודת-החיים שבנפש, מלבד מה שהיא בעצמה המקבלת ענין החיים, הרי כבר יש בחשיבותה חלק עיקרי של החיים, המורגשים ומשיגים, שהוא דבק בה ביותר מבכל שאר המורגשים. על-כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג תיים יותר מעולים וטובים.

אלא שאין כל שלמות אשרו תלויה רק בזה לבד, כי סוף-כל-סוף אין נפשו כי אם נקודה מרכזית נגד סביבת מרחבי אין-קץ של המושגים לה זולתה. על-כן לע אולי הכוונה "לעולם" ישתדל האדם שיהיו כל הנמצאים, שהם המושגים לו, יותר מעולים ויותר חשובים, והשם יתברך, הטוב לכל, נתן זה ביד האדם, כיון שברא אותו בתכונה כזאת, שעליו לבדו מוטלת השתדלות שלמותו, מה שאין כן בכל הנבראים העליונים, שטובם נשפע עליהם מזולת השתדלותם, והיתרון הזה איננו בחוקם כי אם לפי השליחות שמשתלחים.

אמנם, היותר עיקרי בשלמות האדם הוא ההשגה בזיו האור האלקי, שחנן הוא ית' אותנו לגלותו לנו, ושם בירינו להוסיף כח במעשינו בפמליא של מעלה; ואם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו, ברוך הוא, במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על-ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם ובשקידת תלמוד תורה, וראוי שלא יערוג לבבנו לעולם כי אם לראות מלך ביפיו ולתת כבוד לשמו, כי באור פניו חיים [1].

זאת היא המחשבה הממוצעת, שלא עלתה עדנה לגרם שלמות כבודה בעובדיה, אבל פתח טוב ויפה הוא להתחנך בדרך זה, ורחמין למבעי מאלקא דשמיא שיאר פניו אלינו להעלותנו מזאת העבודה אל העבודה השלמה והרצויה, שעיקר הכבוד העליון האמיתי תלוי בה [2].

נחזור לדברינו, ששורש אהבת החיים הטובים הוא שורש השלמות והפתח לו, ועל כן הוא מושרש מאד בכל נפש, ועל יסודו בנוי הבנין של הנהגת הנפשות את עצמן. אמנם, איך יהיה ציורו של המעולה וחשוב בחיים שאליו תערוג הנפש?

כלל גדול הוא, כי כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון ומושג במדרגתו לעצמו, נמצא בציורו מצב המנוחה השלמה, ושלוה והשקט, ונחת-רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלאה את כל חלל החי המשיגו; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו משיג ענין רעש והעדר מנוחה עם תכונת המעלה והנועם.

והנלבב, כשהוא מבחין, שאין טובה גמורה עם השלוה וההשקט ורבוי השפע במנוחה שלמה, הולך הוא להשיג חיים כאלה, ולא ימצאם כי אם עם הידיעה האמיתית והעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות כולן בתכלית הטוב והקדושה;

והסכל מקבל את ציור המעלה וכוסף לה כמו שהוא מצטייר בלבבו, בציור רעש והרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה, ולא ימצא אותה כי אם בהתגלות לבו, בהשבעת הכח הדמיוני וזנות הלב, ורב כוסף למרחבי ארמנות וממשלה רחבה על כל זולתו.

אמנם, הנאת אכילה ושתיה ויתר תענוגי החושים הם רק מורגשים לשעתם ברעש והרגש גס, שלזה תתאוה הנפש הפחותה. אבל (משלי יג כה): "בטן רשעים תחסר", כי אינו יכול למלאות נפשו תמיד עמהם, על כן ביותר יתגבר בו החפץ אל הרגשות הרוח שהן מתמידות יותר, ומהן הרגשת השיכרות, שמרגיש העדר המנוחה ועסקי המחשבה בבלבול הדמיון בפעל-רעש, וזה יחשב אל הסכל ענין חיים חזקים.

אבל יותר מתמיד מזה הסוג הוא הגאוה, שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, שהוא תענוג חמרי ודמיוני בנוי על שקר ותהו, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב. איש כזה לא יבא לידי חכמה אמיתית, ולא יוכל לטעם טעם עבודה לפי האמת, ומשחית נפשו מעיקר תכונתה.

על-כן יעמול האדם להשיג דעת אמת, ועינו תמיד על מה שחסר ממנו להשלמתו, ונפשו דבקה באהבת צור-עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו, ולא יבא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו. כי אושר שמחתו המבוקשת - הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמדות הקדושות לאמתתן, ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מהאמת, מפני שאינו חפץ כי אם בהשגה שקטה ונעימות שלוה, ואין שקט ונעימת קדש כי אם בהנחת הדברים על מכוניהם ואמתתם. ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.

אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על-פי האמת, אי-אפשר לו שישמח כי אם כשיצייר בדעתו שאין לו שום חסרון, וכיון שיצייר איזה חסרון בעצמו - תתבלבל אצלו שמחתו אפילו ממה שראוי לשמוח בו, והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כי אם בציור דמיוני, וכיון שהדמיון מצייר לו חסרון - שוב אין לו מקום לשמחה, כי הדמיון הוא קרוב לחומר בטבעו, ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון בבת-אחת.

משא"כ מה שאין כן הידיעה של השכל הצרוף, שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים, ומניח כל דבר על מכונו, ואינו זז משמוח בחלקו הטוב, עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד. (תהלים לז יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" [3].


הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ח*) ע' משלי טו טו
  2. ^ ט) ע' למעלה פרק ב סי' ד ה
  3. ^ י) ראו גם סוכה כט א


<< · מוסר אביך · ג · ג · >>