קטגוריה:משלי טו טו

1. רע = עצוב; כל ימי עני רעים = כשאדם עני, הוא נמצא כל ימיו בצער. בפסוקים קודמים למדנו, (משלי טו יג): "וּבְעַצְּבַת לֵב - רוּחַ נְכֵאָה" - כשהאדם עצוב, רוחו נשברת, הוא מתייאש ומאבד את המוטיבציה לעשות דברים*; כך קורה באופן טבעי לאדם עני.

2. מהמילה כל הסיקו חז"ל, שגם בשבתות ובימים טובים, כשהעני אוכל לשובע, עדיין רע לו; ומכאן "שינוי וסת - תחלת חולי מעים" (שמואל, תלמוד בבלי כתובות קי:), כל שינוי בהרגלים, גם אם הוא לטובה, גורם נזק. מכאן הסיקו הלכה למעשה, שאסור לאיש לכפות על אשתו (או להיפך) לעבור דירה, אפילו למקום טוב ואיכותי יותר: "אף לא מנוה רעה לנוה יפה" (רבן שמעון בן גמליאל שם), כי "הנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע, ומתוך כך חלאים באים עליו" (רש"י שם).

3. פירוש נוסף למילה כל: "יפה אמר שלמה: כל ימי-עני רעים: יש לו לעני מכה – אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל – אין לו מכה..."" (ספר הבדיחה והחידוד: עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים / אלתר דרויאנוב).

1. לפי רוב הפירושים, הכוונה לאדם שיש לו לב שמח, אדם השמח בחלקו (רש"י, מצודות, הגר"א). לדבריהם יש לקרוא את הפסוק "וטוב לב כמשתה תמיד", כלומר, אדם שיש לו לב טוב ושמח, והוא שמח בחלקו, מרגיש תמיד כאילו שהוא נמצא במשתה; כדברי חז"ל "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד א). "עני הדעת... כל ימיו הם רעים מפני הצמצום שבדעתו, שגורם לו תמיד אנינות דאגה ועצב... ואפילו יהיה עשיר גדול, לא ימצא נחת רוח בעושרו מפני עניות דעתו. מה שאין כן העני בנכסים, שאם יהיה עשיר בדעתו הרחבה, הנה הוא שמח בחלקו כאילו עושה משתה תמיד כמשתה המלך" (רמ"ד ואלי).

- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "טוב לב כמשתה תמיד". מכיוון שאין כ הדמיון בפסוק, נראה לענ"ד שטוב לב הוא -

2. אדם בעל לב טוב; וטוב לב משתה תמיד = אדם בעל לב טוב יעשה תמיד משתאות ויזמין אליהם את העניים, כדי לשמח אותם; בפסוקים קודמים למדנו, (משלי טו יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים"*- כשהאדם שמח, קל לו יותר לפנות לכיוונים טובים שישפרו את איכות חייו. גם בהמשך הספר נאמר שצריך לדאוג לשמחתם של העניים, במיוחד בזמן משפט, (משלי לא ו): "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ; יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ, וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד"*.

אם הפסוק מתחיל ב"עני", מדוע הוא לא מסיים ב"עשיר"?

1. שני חצאי הפסוק מתארים שתי נקודות מבט מנוגדות על החיים: נקודת מבט אחת מדגישה את העוני והסבל, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם רעים ועצובים; ונקודת המבט השניה מדגישה את הטוב, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם שמחים כאילו שהוא במשתה: "דקדוק לשון הפסוק, שאמר כל ימי עני רעים ולא סיים ההיפוך בעשיר רק שסיים וטוב לב משתה תמיד... רוצה לומר, שאפילו אם הטוב לב הוא גם כן עני, אף על פי כן הוא מלא שמחה תמיד כבמשתה. וזה שמשל שמחתו למשתה, כי טבע המשתה לשמח גם העני ומר נפש, כי באמת גם הטוב לב צריך להרגיש בוודאי מידת עניותו ושפלתו... אך אעפ"כ, גם אז בפנימיות לבבו הוא מלא שמחה מגודל בטחונו בהשם יתברך, שבוודאי יעמוד בעזרתו... כי לב נשבר ועצבות הם שתי בחינות רחוקות זו מזו, אחר לב נשבר באה שמחה, וכמבואר בשיחות הר"ן..." (נחת השולחן אורח חיים תרצז)

2. ולפי פירושנו למעלה, חצאי הפסוק אינם מנוגדים אלא משלימים - החצי השני של הפסוק בא ללמד מהו היחס הטוב והנכון לעני הנזכר בחצי הראשון - לעשות לו משתה כדי לשמח את ליבו.

הרב משה איסרליש (הרמ"א), שכתב את ההגהות על ה"שולחן ערוך", פתח וסיים את הגהותיו על חלק "אורח חיים" בשני פסוקים הכוללים את המילה תמיד:

בתחילת הסעיף הראשון, (תהלים טז ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד..." "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד".

ובסוף הסעיף האחרון, "יש אומרים, שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים," "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".

שני ה"תמידים" קשורים זה לזה (ראו שערי תשובה שם):

1. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, גם השתיה והשמחה שלו היא עבודת ה', והוא יכול לשתות ולשמוח בלב טוב: "עיקר עבודת ד' הוא בשמחה, ולכן כשכוונתו לשם מצוה - היא משתה ושמחה של מצוה" (ערוך השולחן);

2. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, מתוך כך הוא מקיים את כל המצוות, ובזכות קיום המצוות הוא זוכה להיות שמח תמיד (הרב שלמה אבינר, מעייני הישועה).

3. כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, ומקשר את כל מה שעובר עליו לה', הוא שמח בחלקו וכל ימיו שמחים כמו משתה: "אין דבר שמועיל ומוכרח לשלימות השכל וההשגה כמו השמחה דקדושה בתמידות... וזה כולל כל קיום התורה שצריך האדם לקיים תמיד, היינו: לקשר עצמו אל השכל דקדושה (שיויתי ה' לנגדי תמיד), ולעבוד ה' בשמחה תמיד. ועל כן כלל אותם הרב ז"ל בשני תמידין כסדרן, ונעץ סופן בתחלתן..." (נחת השולחן אורח חיים תרצז)