מלבי"ם על משלי טו יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"לב נבון יבקש דעת", כבר בארתי שהנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, ועי"כ בא לכלל דעת שגם בחקי החכמה יבין טעמם ויודע בהם דעת, כמ"ש (י' י"ג) בשפתי נבון תמצא חכמה, אמנם לא ישיג הדעת בקל רק אחר הבקשה והתבוננות רב, והלב שהוא הכח המושל כשבא להנהיג בדרכי החכמה יבקש לדעת טעמיה וסודותיה, אבל הכסיל שהוא אינו עוזב החכמה מפני האולת שהכסיל אינו אויל כנ"ל, רק מפני תאותו, לבו לא יבקש אולת וספיקות כמו האויל שהוא יבקש אולת, ר"ל שיעמול למצוא טענות על דרכי החכמה במופתים פילוסופים מתעים, לא כן הכסיל כי אולת כסילים מרמה כמש"פ שם, רק "פני כסילים יראה אולת", שהגם שלבו לא ירעה אולת, פניו ירעה אותה, הפנים מצייר הכוונה ששם פניו אליה, אחרי שישים פניו לדרך התאוה לכן ירעה אולת לשום בה על פניו מסוה, והוא מוצא האולת עומדת לנגד פניו כעדרי צאן והוא הרועה:

ביאור המילות

"נבון, דעת". ע"ל (ט' י'). כסילים נלוזים מחכמה מפני תאותם, כמ"ש בכל הספר, והם מחזיקים אולת במרמה רק לפנים (כנ"ל י"ב כ"ג, י"ד ח' כ"ד), ואולת הפך הדעת שהוא הספק בכל דבר, והנבון מבקש הדעת בלבו, והכסיל רועה אולת רק לפנים לא בלבו:

 

<< · מלבי"ם על משלי · טו יד · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.