מלבי"ם על משלי טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · טו · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף". יש הבדל בין חמה ובין אף, שהחמה הוא הכעס השמור בלב בחמימות ואש בוער, והאף הוא הקצף החיצוני, האף ניכר ומתגלה לא החמה, ובכ"ז החמה גדולה מן האף, שהאף כשהוא בלא חמה פנימית אינו באכזריות כ"כ, כמו אב שכועס על בנו ומכהו באף ובלבו הוא אוהבו, אמר כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית וישוב האויב לאוהב, אבל הדבר עצב שישיב שדבר להעציב את הדובר בו, לא לבד שלא ישיב חמה כי גם יעלה אף החיצון לנקום בו תיכף, שהעלאת אף הוא הנקמה, כמו ואף ה' עלה בהם ויהרוג במשמניהם:

ביאור המילות

"חמה, אף". התבאר (ישעיה ס"ג ג', יחזקאל ה' י"ג) ובכ"מ בתנ"ך, ובא בספר זה לקמן (כ"א י"ד, כ"ב כ"ד, כ"ז ד' כ"ט כ"א):
 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת", כבר בארתי כי דעת נופל על דברים המושגים בחושים, או שהתבררו ידיעה ברורה כאילו הושגו בחוש, והחכמה היא מקובלת ואין עליה מופתים ברורים והחושים לא ישיגוה, ובכ"ז "לשון חכמים תיטיב דעת", הלשון מציין הדבור התבוניי, אם ידברו בחכמה בדבור התבוניי תתברר אצלם במופתי התבונה ותשוב אצלם במדרגת הדעת, וכבר אמר למעלה כי חכמים יצפנו דעת, היינו שלא יגלוהו לפני כל רק לפני נבונים שעמהם ידברו בלשון שמציין הדיבור הנעלה בבינה, ולשון זה תיטיב דעת, אולם כשידברו בה בשפה החיצונית, יעשו זר זהב סביב ויצפנו דבריהם, שעז"א (פ' ז') שפת חכמים יזרו דעת, אבל הכסיל שהגם שקבל חקי החכמה תגבר עליו התאוה ועי"כ יטיל ספיקות בחקי החכמה שזה נקרא אולת, הוא לא ידבר בלשון ובשפה שהם דבור התבונה והדעת, כי כסיל לא יבין את זאת, רק פיהם יביע אולת וספיקות, וכבר כתבתי שהפה מרמז על דבור בחכמה, ולעומת זה ידבר אולת שהוא התנגדות אל החכמה, ומקור האולת הוא בפיו לא בלבו כי אולת כסילים מרמה (למעלה ט"ו ח') אולת כסילים אולת (שם כ"ד) שבלבו אינו מסתפק רק מקור האולת הוא בפיו כנ"ל:

ביאור המילות

"לשון, ופי". כבר התבאר (י' כ') שהלשון מציין את הבינה ופה מציין החכמה ושפה מציין הדעת, וגדר הדעת למעלה (א' ב') ובכל הספר, ופי' כסיל ואולת בכל הספר:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בכל מקום עיני ה', צופות רעים וטובים", ר"ל הגם שדעת רבים שההשגחה נמשכת אחרי השכל ואחרי המע"ט, והגם שמצאנו שה' יסתיר פניו מן הרע והבט אל עמל לא יוכל, בכ"ז דע כי "עיני ה'" הם "בכל מקום". ר"ל שהגם שכפי הציור שאנו מציירים שמביט ממכון קדשו או ממקום או אל מקום המוכן להשגחה הפרטית, אנו אומרים שזה המקום וזה האיש מיוחד אל חול ההשגחה, וזה המקום והאיש יסתיר פניו ממנו ולא יביט אליהם. אבל לפי ההשקפה שכל הבריאה הם עיני ה', והכל הוכן באופן שלא יעזוב שום דבר אל המקרה, וכל הטבע והמערכה והתולדה היא מלאה עינים שהם שלוחי ההשגחה המביטים וצופים על כל דבר הנעשה, ואין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, כי העינים עומדים סביבם בכל מקום, והם "צופות בין רעים בין טובים" והכל מוכן לחשבון, והצופה הוא הצופה את העתיד לבא, וכן יביטו העינים האלה שהם עיני ההשגחה את העתיד בין הרע בין הטוב, והכל עפ"י ההשגחה המלאה את כל המקומות:  

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח", מצויר כי "הסלף של הלשון" ר"ל הלשון הנוטה מדרך החכמה ומדבר לה"ר ורכילות (וכ"ש כשמעוות בבינה שזה גדר סתם לשון שהוא הדיבור התבוניי) "הוא שבר ברוח", ר"ל באשר הדיבור הוא עצמות האדם מי שמסלף את הלשון זה בא מצד "שבר" פנימי ששרשו "ברוח" האדם, שרוחו נשבר ויש בו חולי ואינו שלם, כי המקלקל בכחות נפש הבהמיית הוא שבר בנפש הבהמיית שאינו מסוכן כ"כ כמו שבר הרוח, אולם העץ חיים הוא רפואה לחולי הלשון, שהוא העסק בתורה וחכמה שהיא עץ חיים למחזיקים בו, תרפא את הלשון, כעצים תרופיים המרפאים כל מחלה, ומי שלא ישתמש ברפואה זו וע"י פיתוי הלשון לא יאכל מעץ חיים רק מעץ הדעת טוב ורע שהביאה מיתה לעולם ע"י בעל הלשון הראשון שהוא הנחש (כמ"ש אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון), והוא המסלף בלשונו, זה סימן שרוחו הפנימי נשברה ויש לו רוח רעה:

ביאור המילות

"וסלף". הוא עוות התום והיושר (למעלה י"ג ו').

" שבר ברוח", כמו רוח נשברה, והרוח הוא כולל כל כחות הנפש הפנימים:
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אויל ינאץ מוסר אביו ושומר תוכחת יערים", המוסר בנוי על היראה, שמיסר כחות נפשו ע"י שיזכיר לפניו העונשים המגיעים לנוטה מדרך החכמה, וצריך לזה הדעת, שידע שיש משגיח משכיר ומעניש ויירא מפניו, ובזה יקח מוסר, כמ"ש (י"ב א') אוהב מוסר אוהב דעת, והנה הכסיל יודע חקי החכמה רק שהתאוה גוברת עליו, הוא הגם שלא יקבל מוסר בכ"ז לא ינאץ אותו בלבו, כי לולא התאוה והיצר היה מקבל מוסר והיה הולך בחקי החכמה, אבל האויל שהוא המסתפק בכל דבר והוא אינו אוהב דעת, הוא ינאץ המוסר בלבו כי אינו מאמין כלל בעונשי ה' ובהשגחתו, והנה התוכחה בנויה על וכוח השכל שמראה לו עפ"י השכל תועלת החכמה וטובה, וזאת לא ינאץ האויל, כל עוד שהוא מוכן לקבל דבר שכל, רק הבער שהוא הבהמי שאינו מבין דבר וכוח השכל כלל כמ"ש ושונא תוכחת בער (שם), והפך מן הבער והפתי הוא מי שנכנס בלבו ערמימות שזה מתחיל להבחין בין טוב לרע, ומי ששומר תוכחת יצא מן הבערות אל הערמה:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחת". הבדלם ירמיה (ב' י"ט), וכמ"ש למעלה (ג' י"א), "והמנאץ" הוא שהדבר בלתי חשוב בלבו, והערמה הפך הפתיות (כנ"ל א' ד'):
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בית צדיק חסן רב", חסן הוא דבר הקיים וחזק. וכבר אמר כי בית צדיקים יעמוד, כי ביתו בנוי בחזק על מכונות הצדק וזה דבר הקיים וחזק, אמנם אם יובא אל הבית "תבואת רשע", שישתתף עם הרשע והוא יביא לשם תבואתו שהוא מגזל וחמס, "נעכר הבית". ויאבד הכל בענין רע כמ"ש עוכר ביתו ינחל רוח, ע"ד בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך. ובנמשל הבית המליציי הוא הבונה בית נפשו על מכונות הצדק, וזה י"ל חסן רב וכל מדות הנפש כמ"ש בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש למעלה (י"א כ"ט) ואם יובא לשם תבואת רשע וציורי התאוות ועשות העול יעכר ביתו הנפשיי כמש"ש:  

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן", כבר כתבתי (פסוק ב') שר"ל שהחכמים ישימו אל הדעת זר סביב לשמרו מן הכסילים אשר פיהם יביע אולת וספיקות, כמ"ש חכמים יצפנו דעת כמש"ש, אמנם הכסילים הגם שבפיהם יביעו אולת הפך הדעת וכן בשפתותיהם, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, לבם לא כן, כי בלבם יודעים חקי החכמה, רק שתאותם תעור עיניהם ולבם אינו עומד על כן ובסיס, כי ינוע כקצף על פני מים:

ביאור המילות

"לא כן". ע"מ פעל, כמו כי מת הילד:
 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"זבח רשעים תועבת ה'" - רוצה לומר, עיקר הזבח אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתוודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח. אבל הרשע, הבלתי עוזב רשעו וחושב להתרצות בהזבח עצמו, היא תועבת ה'.

אבל "הישרים" אין צריכים הזבח, רק "התפילה", שזה "רצונו", וישמע תפילתם גם בלא זבח.

 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תועבת ה' דרך רשע", כמו שבמעשה הטוב העקר הוא הכוונה לא המעשה עצמה הסותרת אל כוונתו, כן ברשע מלבד שה' שונא את הרשע שהיא הפעולה הרעה, גם הדרך של הרשע שבו ילך להתקרב אל הרשע זה תועבה אצלו, כי ילך בדרך הגאוה והנקמה והאכזריות ונפשו אותה רע, וזה תועבה יותר מן המעשה עצמה, כי זה צומח מרעת תכונת הנפש שקשה יותר מרוע המעשה שהיא בפעולת הגוף כמ"ש הרמב"ם בפי' הרהורי עבירה קשים מעבירה, "ומרדף צדקה", הגם שלא השיג את הצדק רק רודף להשיגה מרוב חשקתו אליה וכוונת לבו, אותו "יאהב" ה', כי עיקר אצלו הכוונה הנפשיית:

ביאור המילות

"דרך", הם מנהגי הנפש ותכונותיה שמהם יוצאות הפעולות כמ"ש ירמיה (י"ח י"א) ובכ"מ, "מרדף", הפועל מורה על העסק בתמידות, כמ"ש הושע (ב' ט'):
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מוסר רע לעוזב ארח". יש מוסר טוב ומוסר רע, מוסר הטוב מפחידו בעונש העתיד לבא על הרשעים ובזה מיסר כחות נפשו בל יצאו מן הדרך הטוב מפחדו על העתיד, "והמוסר הרע" הוא שמביא עליו יסורים קשים ומרים, וזה יעשה ה' "לעוזב ארח", מי שכבר הלך באורח החכמה ועוזב ושנה ופירש, מיסרו ביסורים קשים, ואם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו או יתלה בביטול תורה, וע"י המוסר רע יהיה לו תוכחת, היינו שמתוכחים עמו ומראים לו ע"פ השכל איך שלם לו ה' כפעלו. ושלא ישוב עוד לכסלה, ואם יאהב תוכחת ישוב ויתרפא מיסוריו. ואם הוא " שונא תוכחת ימות" ע"י המוסר הרע:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחה", הבדלם ירמיה (ב' י"ט):
 

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שאול ואבדון נגד ה'", נגד האומרים שאין ה' ידוע מחשבות בני אדם, אם מצד שהם עמוקים ונסתרים מאד בקרב איש ולב עמוק, אם מצד השתנותם ששטף נהר המחשבות שוטף תמיד, וא"א שיתחדש להשי"ת ריבוי ידיעות ושינוי ידיעה וכדומה משאלות הפילוסופים, אומר, "השאול" שהוא עמוק ונסתר יותר מן הלב, "והאבדון" שהוא החומר ההיולי הפושט צורותיו תמיד ולובש צורה אחרת באין הפסק, בכל זה הוא "נגד ה'" ויודע מעמקיו והשתנותיו, "אף כי" שיודע "לבות בני אדם":  

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא יאהב לץ הוכח לו", הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה והמוסר יען שאין יכולים לבררם לו בראיות השכל, אבל על התוכחה שהוא וכוח השכל בראיות לא יוכל להתלוצץ, רק ששונא התוכחה ונשמר ממנה, ועז"א יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, אבל המוכיח ללץ בראיות לא יקלהו כי נכנע הוא לוכוח השכל, רק ששונא את המוכיח וע"כ נשמר מלכת אל חכמים, הוא אינו נשמר מפני המוסר שע"ז יתלוצץ, רק מפני התוכחה, ומפני שלא יאהב התוכחה, לכן "לא ילך אל חכמים", וכבר בארתי בפי' התו"ה קדושים סי' מ"ג שיש הבדל בין יכח שאחריו למ"ד ובין יכח שאחריו את, יכח שאחריו ל' מתוכח עמו ע"פ השכל בעניני חכמה ומוסר ואינו מוכיח על דבר פרטי, ויכח שאחריו את מוכיחו על דבר פרטי, ועז"א אל תוכח לץ פן ישנאך, וכשאינו מוכיח על דבר פרטי, אינו שונא ובכ"ז לא יאהב התוכחת:

ביאור המילות

"לץ הוכח". עמ"ש למעלה (ט' ז'):
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לב שמח ייטיב פנים", שמחת הלב ועצבונו יהיה בכמה אופנים, ופה מדבר בלב השמח בעניני העולם, כמ"ש ולבי שמח מכל עמלי, והוא מי שאינו מתעצב על עונותיו ועל חסרון כשרונו בשלמות נפשו, כי לבו שמח בהצלחתו, והוא "רק ייטיב פנים", כי שמחת הלב ניכר על הפנים, אבל לא ייטיב בזה את הרוח, שהרוח כולל לכל כחות הנפש הפנימיים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', ולפעמים הלב שמח והרוח נכאה, שהרוח שפל ומורד ונכאה כי עוסק בתאות העוה"ז ובשמחתה לבד, אבל "בעצבת לב (ייטיב) רוח נכאה", על ידי שיתעצב על מעמדו הנפשי יתנשא רוחו ויגביהנו למעלה, וזה טוב יותר מהטבת פנים, ועי' פירושי על פסוק לב שמח ייטיב גהה:

ביאור המילות

"ייטב". נמשך לשתים, ורוח כולל הכחות הנפשיות כולם:
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לב נבון יבקש דעת", כבר בארתי שהנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, ועי"כ בא לכלל דעת שגם בחקי החכמה יבין טעמם ויודע בהם דעת, כמ"ש (י' י"ג) בשפתי נבון תמצא חכמה, אמנם לא ישיג הדעת בקל רק אחר הבקשה והתבוננות רב, והלב שהוא הכח המושל כשבא להנהיג בדרכי החכמה יבקש לדעת טעמיה וסודותיה, אבל הכסיל שהוא אינו עוזב החכמה מפני האולת שהכסיל אינו אויל כנ"ל, רק מפני תאותו, לבו לא יבקש אולת וספיקות כמו האויל שהוא יבקש אולת, ר"ל שיעמול למצוא טענות על דרכי החכמה במופתים פילוסופים מתעים, לא כן הכסיל כי אולת כסילים מרמה כמש"פ שם, רק "פני כסילים יראה אולת", שהגם שלבו לא ירעה אולת, פניו ירעה אותה, הפנים מצייר הכוונה ששם פניו אליה, אחרי שישים פניו לדרך התאוה לכן ירעה אולת לשום בה על פניו מסוה, והוא מוצא האולת עומדת לנגד פניו כעדרי צאן והוא הרועה:

ביאור המילות

"נבון, דעת". ע"ל (ט' י'). כסילים נלוזים מחכמה מפני תאותם, כמ"ש בכל הספר, והם מחזיקים אולת במרמה רק לפנים (כנ"ל י"ב כ"ג, י"ד ח' כ"ד), ואולת הפך הדעת שהוא הספק בכל דבר, והנבון מבקש הדעת בלבו, והכסיל רועה אולת רק לפנים לא בלבו:
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק


(משלי טו טו): "כל ימי עני רעים" - מפרש, ש(משלי טו יד): "פני כסילים ירעה איוולת", הוא מסופק ממה שרואה לפניו, והוא שואל: הלא ראינו ש"כל ימי עני רעים"?! העני, המתענה מפני ששומע לחוקי התורה, בכל זאת ימיו רעים תמיד, ומי שעושה "משתה תמיד" הוא "טוב לב", ומזה יוכיח שאין שכר להולך בחכמה.

אבל "לב נבון יבקש דעת", וישיב לו לאמור:

ביאור המילות

"עני" - כולל גם ענוות הנפש והכנעתה, ובא לרוב על הצדיקים והענוים.
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"טוב מעט ביראת ה'", המעט שי"ל להעני אחר שהוא עוסק "ביראת ה'" והולך מהלך השלמות, הוא "טוב מן" מי שי"ל "אוצר רב" אחר שנמצא "בו מהומה", כי יהום את נפשו ואשרו הרוחני, ונשא ע"ז משלו:  

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", שראינו שייטב לאדם ארוחה קטנה אם נמצא שם אהבה, שהאהבה תמתיק גם ארוחת ירק, והשנאה תמרר המאכל של שור אבוס, ואין האושר החיצוני והעונג המדומה עקר, רק המנוחה הפנימית והאהבה והבטחון בה', כי בו תתעדן בדשן נפשו:  

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"איש חמה יגרה מדון", יש הבדל בין ריב ובין מדון, המדון הוא שמדיינים על איזה דבר והדבר שמדיינים עליו הוא סבת הריב, וריב כולל כל מריבה שתהיה, ואמר איש מדנים לחרחר ריב, מי שבטבעו לטעון טענות ולמצוא דיני דינים, הוא מחרחר ריב, "ואיש חמה יגרה מדון", ואמר להלן (כ"ט כ"א) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, ומבואר אצלנו ההבדל בין אף לחמה שהחמה היא תבער הכעס הפנימי והאף הוא הכעס החיצוני, ולקמן באר "שאיש אף" ע"י שרוצה להרע לחברו "יגרה מדון", וימצא איזה עלילה לבקש דין, "ובעל חמה" שחמתו בוערת בלבו ביתר שאת "הוא רב פשע", וירע לחברו בלא דין ומדון, רק ברצח וחמס, ופה אמר שלפעמים איש "חמה יגרה מדון", וירצה לכלות חמתו ע"י המדון ובדרך משפט, ומן המדון הלא יעורר ריב, אמנם כשהצד השני הוא "ארך אפים", וישיב לו מענה רך, ומענה רך ישיב חמה, אז "ישקיט ריב", כי יפייס אותו בדברים רכים, והגם שבא המדון ע"י חמה ישוב החמה וישקוט הריב:

ביאור המילות

"מדון, ריב". הבדלם למעלה (י' י"ב).

" חמה אף", למעלה (פסוק א'):
 

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"דרך עצל כמשוכת חדק וארח ישרים סלולה" יש הבדל בין דרך ובין אורח, שהדרך הוא הדרך הגדול ההולך מעיר לעיר, והארח הוא המהלך מעיר לכפרים, ואמר שהעצל יתעצל ללכת, וגם "הדרך" הגדול שהולכים בו רבים ידמה בעיניו כאילו יצטרך ללכת על "משוכת חדק", שקשה לעבור מצד שהוא משוכה וגדר וסכך, ומצד שהמשוכה היא של חדק הנוקב רגלי העובר, "והישרים" גם "הארח" הבלתי קבוע לרבים היא "סלולה", כאילו היא מסלה ישרה ונוחה לעבור, ומה שהגביל עצל נגד "ישרים" הוא מצד הנמשל שיכוין בהעצל מי שמתעצל ללכת בדרך החכמה, שנדמה בעיניו גם דרכה הקבוע כאילו מלא קוצים, שחושב שא"א לו לכבוש תאוותו ולהלוך נגד יצרו, וכ"ש שלא ילך באורחותיה הפרטים, אבל "הישרים" שגדר ישר הוא שלבו ישר ונוטה לטוב, גם "הארח" הפרטי שילך בו בדרך החסידות והצדקה היא "סלולה", כי לא ילחמו עמו התאוות ויצרי לב אחר שלבו ישר, כנ"ל ההבדל בין צדיק וישר:

ביאור המילות

"דרך ארח". הבדלם למעלה (ב' י"ג).

" ישרים", למעלה (א' ג' ב' ז', י"א ג' ט'), ובכל הספר:
 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בן חכם ישמח אב", כבר אמר זה למעלה (י' א') בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, ושם מדבר מה שיהיה מעצמו שע"י חכמה ישמח האב וע"י הכסלות תוגת האם, ופה מדבר על עת שיגדל הבן, שאז בן החכם שנוחל חקי החכמה והולך בם, ישתדל לשמח את אביו בטוב מעשיו, שזה ג"כ מחקי החכמה לשמח את יולדיו, והכסיל הנמשך אחר תאוותיו, מבזה את אמו בפועל, שזה ג"כ מן הכסילות לבזות אותה על שתוכיחהו על דרכיו:

ביאור המילות

"וכסיל אדם", דייק במלות אדם, שיצא מכלל בן נכנע להוריו, והוא אדם מופרד לעצמו:
 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אולת שמחה לחסר לב", החסר לב הוא מי שאין בלבו כח המושל כלל לעצור בו ללכת בדרך ידוע, כמ"ש וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר וכו', ואמר בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב, כי הוא דומה כבהמה שג"כ אין לה כח מנהיג בפנים וצריך מכריח מחוץ להנהיגה בדרך, שהוא השבט, והוא הפך מן הנבון שבשפתיו תמצא חכמה והיא תנהיגנו, וכשהחסר לב ימצא אולת וספיקות ישמח בה, כי גם האוילים הם לבסוף חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, אמנם "האיש תבונה", כבר יודע הדרך הישר על פי הבינה (שהישרות הוא בבינה כנ"ל) והוא "יישר לכת", א"צ מורה וסימנים על הדרך שהם ציוני החכמה כי מעצמו ילך ביושר מצד בינתו, ולא יטעה:

ביאור המילות

"חסר לב, איש תבונה", ע"ל (ט' ד'), וגדר הישר שישר בטבעו, כנ"ל (א' ג', ב' ז'):
 

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הפר מחשבות באין סוד", כבר בארתי כי יש הבדל בין מחשבה עצה תחבולה, שכל צדדי האפשר שיעלו על לב איש במחשבתו נקראו "מחשבות", ואם מתיעץ ובוחר עצה אחת מה שיעשה, זה נקרא "עצה", ואם מתיעץ קישור עצות הרבה זה אחר זה, שבאם לא ישיג מבוקשו ע"י עצה האחת יעשה השניה זה נקרא "תחבולה", והמחשבות שיעלו בלבו צריך לשמרם בסוד כי אם יגלה אותם יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם, ואז צריך לעצות רבות שבאם תופר עצה אחת יעשה האחרת, כמ"ש על בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולזה צריך "רוב יועצים", שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד "תקום" עצה אחת מן העצות הרבות:

ביאור המילות

"מחשבות עצה". למעלה (י"א י"ד)" תקום", פי' תקום עצה:
 

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", מי שחקי החכמה ערוכים על שפתיו עד שבעת ישאלוהו על דבר יוכל לענות תכף י"ל שמחה מזה, וידוע שפה רומז על החכמה, ואם יענה "דבר בעתו" בעת הצורך אל הדבר אז הוא טוב, כי יועיל בחכמתו בעת הצורך, וזה תכלית הטוב להועיל בעתו, וזה יותר מהקודם שהשמחה לו לבדו, כי בזה ייטיב גם לאחרים בעת הצורך:  

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", המשכיל יציין לעצמו שדרך החיים הוא למעלה ודרך המות הוא למטה, והגם שקשה לעלות למעלה וקל מאד לרדת מטה, באשר כח הכובד הטבוע בגופות יסייעו ויורידוהו מטה אבל העליה למעלה הוא נגד כח הכובד, בכ"ז כשיודע שאם ירד מטה ירד לשאול בודאי יתאמץ בכל כחו לעלות ולא לרדת, וכן המשכיל יבין בשכלו שלמעלה הוא ארח חיים, ר"ל שהעליה שילך בדרך הנפשי ובדרך השכלי ששרשו למעלה שם ישיג חיים הנצחיים, ויתאמץ לעלות על סולם השכל כדי שיסור מרדת לדרך הגוף ותאוותיו ששרשם למטה ששם הוא השאול והאבדון לנצח:  

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה", כשתראה בית גאים בנוי על גבול האלמנה שהיא מחולשתה ואין מי לריב ריבה, והגאים יבנו בית על גבולה, דע כי יש משגיח יריב ריבה, ויסח הבית ויעקר אותה להציב גבול אלמנה על מכונו, כי ה' עושה משפט לעשוקים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות וזה פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכחה שלטת:  

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם", ר"ל ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע, שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים:

ביאור המילות

"מחשבות". גם יל"פ שר"ל מחשבות רע תועבת ה' הגם שהוא רק מחשבה, "ואמרי נעם", ר"ל מי שהוא נעים במעשיו אמריו הם טהורים מכל מחשבה רעה, ובא נועם תחת נעים, רמז לאחד קראתי נועם (זכריה י"א):
 

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עוכר ביתו בוצע בצע", מי שהוא בוצע בצע שמרויח ממון שלא ביושר, בל תחשוב כי ירבה בבצע הלז כבוד ביתו, בהפך בזה עוכר ביתו, כמ"ש הוי בוצע בצע רע לביתו וכו' כי אבן מקיר תזעק וכו', ובהפך מי "ששונא" אף "מתנות" ולא יהנה משל אחרים רק מה שמרויח ע"י יגיע כפו, בל תאמר שימות ברעב או יחלה מרוב עבודה, בהפך עי"ז יחיה כי הכל תלוי בהשגחת ה':  

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לב צדיק יהגה לענות", מחקי הצדק שלא ישלח פיו לדבר עד ישקול הדבר בשכלו, ולא לבד מה שמדבר כי גם מה שצריך לענות ולהשיב תשובה לב צדיק יהגה ויחשב מה לענות, ואם יענה אם לאו, כמ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורס, אל תען כסיל כאולתו, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכדומה, בענין שלא יענה עד ישקול בלבו, אבל הרשעים מבוע הדברים אינם בלב, רק "פי רשעים יביע רעות", כי דבורים רעים לה"ר ורכילות ודברי מינות, מקורם בפיהם לא בלבם:

ביאור המילות

"יהגה", הוא עיון הלב ורב המחשבה על הדבר:
 

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", ההשגחה נמשכת אחרי מעשה האדם, המתרחק מה' הוא רחוק ממנו, והמתקרב אליו הוא קרוב לו, עד שה' קרוב לצדיקים ושומע תפלתם, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו, ולא תשאל שא"כ מתפעל ומשתנה לפי התפלה, כי במה שהאדם מתקרב אליו כן הוא קרוב לו ואין בו שינוי, והרשעים הם עצמם מתרחקים מה':  

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(משלי טו ל): "מאור עיניים"... (משלי טו לא): "אוזן שומעת"... - אומר:

אם רואה אדם את הדבר הטוב בעיניו, המאור הזה ישמח הלב, ששם משכן הכוחות הנפשיות; והשמועה טובה ששומע מרחוק רק תדשן עצם, שהם בנייני הגוף וכוחות גשמיות. ושמחת הלב גדול מדישון עצם, ורוחני ונעלה ממנו, באשר הלב - ממנו תוצאות חיים לכל הגוף. ולכן:

אוזן שומעת תוכחת חיים אל תסתפק בשמיעה טובה מרחוק, רק בקרב חכמים תלין, לראות את החכמים עצמם ולראות מעשיהם, ו(?): "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה", כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן, שמאור עיניים ישמח לב.

 

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק לב

לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב", כבר התבאר ההבדל בין מוסר ותוכחה, המוסר מפחיד ביראת העונש, שעיקר הוא בעונש הנפשיי לעוה"ב, ומי שפורע מוסר אינו חש על נפשו ואבדונה וא"כ מואס נפשו, והתוכחת הוא הוכוח מצד השכל. והנה החסר לב הוא מי שאין לו כח המושל כלל, והוא כבהמה שעושה בלא לב רק כפי המשכת הגוף ותאוותיו, ואיש הזה לא יקנה לב ע"י פחד המוסר כי אינו יודע כלל מה טוב ומה רע, רק ע"י יסורים עצמם, כמ"ש ושבט לגו חסר לב, כבהמה שנמשכת ע"י שבט, אבל אם שומע תוכחת אז יבין בלבבו ויקנה לב שהיה חסר לו עד עתה, כקונה דבר מיד המוכר:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחת". עי' הבדלם ירמיה (ב' י"ט):
 

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יראת ה' מוסר חכמה", מפרש דבריו החכמה צריכה למוסר, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר, כי אחר שהחכמה י"ל שני דרכים דרך החכמה ודרך הסכלות, ויצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך ליסר כחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר יראת ה', מה שמצייר כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון וזה מיסר כחות הנפש, והפורע מוסר זה מואס נפשו האלהית הקשורה עם ה' המשגיח על מעשיו תמיד. והשומע תוכחת, הוא שיטה אזן לוכוח ע"פ השכל שמראה לו שדרך החכמה טוב מצד עצמו, וזה י"ל כבוד כמ"ש ושומר תוכחת יכובד, כי אינו עושה מצד היראה רק מצד שכלו, וזה יהיה ע"י ענוה, כי המתגאה לא ישמע תוכחת ויקשה לבו להשיב על תוכחת החכמה, וע"כ אמר שלפני כבוד ענוה: